ארכיון תג: ראש השנה

האבולוציה של ט"ו בשבט – חג האילנות, הנטיעות והאשרה

חג ט"ו בשבט הוא אחד מארבעת ראשי שנה הנחוגים במסורת ישראל:

  • א' בניסן- ראש השנה למלכים ולרגלים. למלכים – מיום זה החלו לספור את שנות המלוכה של מלכי ישראל (ולכן מלך שהוכתר אף חודש קודם לכן, ייחשב לו שמלך שנה שלמה בא' בניסן). לרגלים – חג הפסח, הנחוג בט"ו בניסן, הינו הראשון מבין שלושת הרגלים – החגים בהם היו עולים-לרגל לבית המקדש בירושלים.
  • א' באלול – ראש השנה למעשר בהמה. את החישוב של גיל הבקר שממנו היו מפרישים מעשר לבית-המקדש היו עושים לפי "כיוונון" לא' באלול (במשנה רשום כי רבי אלעזר ורבי שמעון טענו כי מדובר בא' בתשרי).
  • א' בתשרי – ראש השנה לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. גם כאן, א' בתשרי מהווה מעין "קו תאריך בינלאומי" לכל אשר זרעו האיכרים, הכורמים והיוגבים – עובדי האדמה של הארץ (גם בשנת היובל אסור היה לעבוד את האדמה, בנוסף למסורת היותר מוכרת של שיחרור העבדים).
  • א' בשבט (כדברי בית שמאי) – ראש השנה לאילן. המסורת של ט"ו בשבט נקבעה על פי בית הילל.

המשמעות המעשית של ראש השנה לאילן לא שונה מראש השנה לירקות ולבהמות – מדובר בתאריך שעל-פיו חושבו גילאי העצים לצורך חישוב בוסר ותרומות ומעשרות. החג אינו מוזכר בתנ"ך, והאיזכור הראשון שלו הוא מן המשנה (מסכת ראש השנה א' בסדר מועד), יחד עם ציון שאר "ראשי השנה". סביר להניח, אם כן, כי ט"ו בשבט אינו חג עברי קדמוני אלא חג יהודי, שהתפתח בד בבד עם התפתחות ההלכה היהודית לאחר התפרקות ממלכת יהודה הקדומה, "צאצאיתה" של ממלכת ישראל הגדולה, ולאחר גלות בבל.

קשה לדעת בוודאות מתי וכיצד החג התעצב וקיבל את המסורות אותו אנו מכירים היום – זה של סדר ט"ו בשבט, לדוגמה. נראה כי מנהג סעודת החג התפתחה ממסורת קבלית שמקורה מצפת – אך יתכן שקישור זה נעשה בעיקר מכיוון שהתיעוד מאותה תקופה היה דל, ופשוט התיעודים הראשונים והמקוטעים הגיעו משם (כסיפורו של יששכר בן מרדכי אבן סוסאן בן המאה ה-16 המספר על המסורת רק בקרב היהודים מיוצאי אשכנז). מה שכן ידוע ומתועד הוא במאה שלאחר מכן, החלה "להתמסד" מסורת סדר ט"ו בשבט בידי גוריו (כינוי לתלמידיו) של האר"י (מקובל קבליסט ידוע מצפת). במאה ה-18 נדפס ספר "חמדת הימים" וגם בו מסורות כתובות של מעין סדר ט"ו בשבט.

הקשר בין חג האילן לנטיעות בארץ-ישראל נעשה עם תחילת ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. כך כתב הרב אליעזר פישל סאלומון אל חותנו :

"ב"ה, יום ב' לסדר "כי ילך מלאכי לפניך", שנת ויתברכ"ו עשרים ושנים בחודש שבט, פה צפת, תובב"א. שלום לחותני היקר וכ"ו ת"ל החיים והשלום פה עמי וכ"ו בשבוע העברה ת"ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים… ומאה רימונים. ועוד נטע אם ירצה השם כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות, כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא :עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב "…ויטע ה' אלוהים גן בעדן"

המכתב נכתב בשנת ויתברכ"ו – שבגימטריה שווה ל 644, בדיוק כמו תרמ"ד, שזוהי הספירה שאנחנו מכירים. ט"ו בשבט ה'תרמ"ד היה, כאמור, ב-1884, כשנה לאחר הקמת יסוד המעלה. שש שנים לאחר מכן, בזכרון יעקב, היה זה הרב זאב יעבץ, שלקח את תלמידי בית הספר בזכרון-יעקב אותו הוא ניהל לטקס נטיעות בט"ו בשבט ה'תר"ן (1890). על פי השקפת עולמו וככפי שנתקבע גם במסורת היהודית-ציונית :

 "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי"

כך, ובשרשרת אירועים נוספים שאינה בהכרח רציפה (לפחות למיטב הבנתי), החלה אט-אט להתפתח מסורת נטיעת העצים – מסורת שאינה במקורה הלכתית אלא לאומית, והפכה לסממן שאינו נופל בחשיבותו (ובקרב הציבור החילוני יש שאף מתייחסים אליו כחשוב יותר) מזה של סדר ט"ו בשבט ואכילת הפירות, עד שבשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים בארץ ישראל על ט"ו בשבט כחג הנטיעות.

ומה בין ט"ו בשבט לבין הרעיון הכנעני ? ט"ו בשבט, חג האילנות, הוא יותר מכל – חג הטבע. לא במקרה במיתולוגיה הכנענית אשרה – היא אֵם האלים, אשתו של אל – אבי-האלים, היא אלת הטבע. העם העברי הקדום, זה שחי בממלכת ישראל שלפני תהליך הטמעת המונותאיזם (שנמשך מאות שנים והסתיים, למעשה, רק בתקופת גלות בבל), סגד לאלה אשרה כפי שסגד לאלים רבים אחרים. לא פלא, איפוא, שעורכי התנ"ך עשו רבות בכדי להשמיץ את אותה אלה ודאגו לספר לנו על הגישה כלפי פולחן האשרה : "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"א). ציווי יותר אקטיבי נמצא בדברים פרק י"ב פסוק ג' : וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. בדיוק כפי שכתוב, המסורת ניסתה לטשטש את פולחן האשרה (ואבדתם את שמם…) ולטעון כי מדובר בחפץ פולחני העשוי מעץ. הגיוני יהיה  שאלילה המסמלת את הטבע ואת העצים תהיה בעצמה עשוייה מעץ – אך המסורות המיתולוגיות הקשורות לאשרה, כך היה נראה, אבדו לחלוטין ומהותה של האשרה (או בהטיות שונות – אשרות או אשרים) בתהום הנשיה. כל זאת, כמובן, עד הגילויים של מדע הארכיאולוגיה המודרנית וחשיפתם של לוחות חימר ששימרו את האגדות הכנעניות העתיקות, וביניהן גם האגדות הקשורות לאלה אשרה.

הוכחה ניצחת לכך שבני ישראל עבדו את האשרה ניתן למצוא בסיפורו של גדעון בן-יואש, שנקרא לאחר מכן ירובעל. אביו של גדעון, יואש, היה גם הוא עובד אלילים (בן עם ישראל !). על פי הסיפור כשיהוה (האלוהות המונותאיסטית) נגלית אל גדעון, היא מבקשת ממנו להרוס את המזבח של אביו לבעל ולכרות את עצי האשרה. לאחר שאנשי העיר קמו בבוקר וגילו את המעשה (ומצאו כי גדעון בן-יואש עשה זאת), ביקשו מאביו ליטול את חייו של בנו, ויואש השיב להם כי אם מישהו יעניש את בנו הוא הבעל, האל שבו האמין – ועל כן שינה את שם בנו לירובעל – לסמן על כך שיש לו ריב עם הבעל. כפי שכתוב בספר שופטים פרק ו' :

כה וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת-פַּר-הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים; וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת.  כו וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה–בַּמַּעֲרָכָה; וְלָקַחְתָּ, אֶת-הַפָּר הַשֵּׁנִי, וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה, בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹתכז וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מֵעֲבָדָיו, וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה; וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת-בֵּית אָבִיו וְאֶת-אַנְשֵׁי הָעִיר, מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם–וַיַּעַשׂ לָיְלָה.  כח וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו כֹּרָתָה; וְאֵת, הַפָּר הַשֵּׁנִי, הֹעֲלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי.  כט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּדְרְשׁוּ, וַיְבַקְשׁוּ–וַיֹּאמְרוּ, גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה.  ל וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-יוֹאָשׁ, הוֹצֵא אֶת-בִּנְךָ, וְיָמֹת:  כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל, וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו.  לא וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר-עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל, אִם-אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ, אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת, עַד-הַבֹּקֶר; אִם-אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ, כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבְּחוֹ.  לבוַיִּקְרָא-לוֹ בַיּוֹם-הַהוּא, יְרֻבַּעַל לֵאמֹר:  יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל, כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבְּחוֹ.

אגב, מעניין לראות לא רק כיצד יואש היה עובד אלילים, אלא שכל סביבתו הייתה עובדת אלילים. מעצם העובדה שאנשי עירו של יואש ביקשו ממנו להוציא את בנו על כך שניצץ את מזבח הבעל וכרת את עץ האשרה ניתן להסיק כי לכל בני עירו (עפרה, למקרה ותהיתם), ניתן להסיק כי אכן לא רק אביו היה עובד אלילים אלא כל בני העיר (ואולי שבבית אביו היה המזבח המרכזי בעיר לאותם אלילים). כל זאת בתקופה של מאות שנים לאחר ימי אברם אבינו (או אברהם אבינו, על פי העורך התנ"כי… לכאורה – המונותאיסט הראשון, ועבורי – אבי האומה העברית שאימץ את פולחן האלילים הכנעני בהחליפו את זה האכדי), ולאחר תקופת משה רבינו (שלראייתי הוא מבשר המונותאיזם של עם ישראל).

אנקדוטה אחרונה הקשורה לקדמוניותה של האשרה ולשיוכה גם למסורת העברית העתיקה של עם ישראל  קשורה לממצאים ארכיאולוגיים המכילים כיתובים "ליהוה ולאשרתו". כאן מוזכר האל יהוה ולצדו זוגתו אשרה, בניגוד למיתולוגיות הכנעניות, המדברות על אבי האלים – אל, שכמו שאר האלילים, על אף גדולתו וחוכמתו גם הוא לא היה אל יחיד אומניפוטנט (כל-יכול), ובמעשיה מיתולוגית מסויימת שנמצאה באוּגרית אף מסופר על ששתה לשכרה.  זהו שלב ביניים המראה כיצד התחלף האליל העונה לשם אל באלוהות שאותה אנו מכירים כיום כה', כאדוני, או בשם המפורש – יהוה. זהו אל שונה במהותו מאלילי כנען הקדומים שאותם עבדו אבותינו. הממצאים, שמקורם מכונתילת עג'רוד שבמזרח סיני (קרוב לגבול עם ישראל), מכילים ברכות ורישומים, ביחד עם ציורים של אנשים עם זוג פרים – ובאותה נשימה חשוב לציין כי גם האליל אל נזכר כאל השור, וכמוהו גם האליל האכדי סין, אליל שאותו עבדו בעיר אוּר, ממנה הגיע על פי התורה אברם אבינו (או, שוב, אברהם אבינו). הכיתוב מתייחסים "ליהוה תמנ ואשרתו" (תמנ = תימן, או כיוון דרום בעברית הקדומה), ו"ליהוה שמרנ ואשרתו" (שמרנ = שומרון, בירת ישראל הקדומה). כמו-כן, בחרבת אל-כום שממערב לחברון נמצאה כתובת האומרת "אריהו השר כתבה ברך אריהו ליהוה נצרי ולאשרתה הושע לה לאריהו". זוהי ברכה מפי אוריהו לנוצרו (=שומרו) – האל יהוה, ותשועות לאשרתו.

הממצאים, יחד עם הסיפור המקראי עצמו (כמו זה של גדעון בן-יואש, וכמו "פולמוס הכרמל" של אליהו הנביא כנגד נביאי הבעל והאשרה, כפי שכבר ציינתי בפוסט העוסק בשרפה בהר הכרמל מוכיחים באופן דיי ברור כי עם ישראל היה עם עובד אלילים. תהליך הטרנספורמציה מדת מרובת אלילים לדת אל יחיד לא הייתה מיידית, ובטח ובטח שלא התקיימה והושלמה באופן מוחלט בתקופה שאנשי דת יהודים היו רוצים שנחשוב כך.

אינני בא לשכנע אנשים להתחיל לסגוד אל הטבע ולעבוד לעצים כאלילים, אך אולי זהו הזמן לזכור את מקומו של הטבע בתרבות העתיקה שלנו. אנו, עם ישראל, שנקרא על שמו של אל, אבי האלים, קונה שמים וארץ, צריכים גם לזכור את אשתו ולשלבה בתרבותינו (כמו גם את בניהם הרבים). ואולי אם היינו מייחסים לאלת הטבע אל הכבוד המגיע לה – אולי גם היינו זוכרים לא להתייחס אל הטבע בצורה רשלנית (זיהום, הזנחה, בירוא יערות). כיום אנו יודעים כי השינויים האקלימים מקורם בהפרת האיזון הטבעי – אך בראייה אולי מעט פרוזאית, זו המשתמשת בסמליות ובמשלים, האם אין אפשר להסתכל על אותם שינויים אקלימיים גם כתוצאה מפגיעה באשרה, אלת הטבע שלנו ?

לקריאה נוספת על אשרה אני מצרף כאן שני לינקים מתוך האתר "כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית", ששניהם עוסקים באלה אשרה. עבורי זה דיי מעודד לראות כי ישנם עוד שמתעניינים בנושא הזה ומתייחסים אליו בהקשר ההיסטורי והתרבותי של עם-ישראל. נראה כי גם כאשר שוכנות אצלי כוונות טובות לספר ולהרחיב, ישנם כאלה שעשו זאת לפניי, ובאופן טוב יותר ממה שאי-פעם אוכל לעשות בעצמי :

האלה והעצים: פולחן אשרה בקרב בני ישראל

אשרה: האלה האם של ארץ כנען

לסיכום רק אומר, כי בשובנו אל המוטיבים העבריים הקדמונים עלינו גם לזכור את האשרה, אשתו של אל (שעל שמו נקרא עמנו), אמם של כל האלים, אלת הטבע. חג ט"ו בשבט המסמל את האביב והפריחה, והינו ראש השנה לאילנות, הינו ראש השנה לפולחן האשרה בכבודה ובעצמה !

חולון, ט"ו בשבט ה'תשע"א.