ארכיון תג: רבנות

(גם אם) אלוהים לא מסוגל לטעות, בני-אדם כן.

פרשת "הרב מצפת" מעלה שוב סוגיה שמדיי פעם עולה, של מנהיגים מן הציבור הדתי שנתפסים בקלקלתם (והלא כבר יש בנמצא גם רב ראשי לישראל שהורשע בפלילים), ודרך ההתמודדות של הציבור הדתי עם הפרשיות הללו. נתקלתי בטקסט יפה שכתב הרב אורי מלמד (אני מודע לעובדה שאני לאחרונה מרפרר יותר ויותר אל דיונים בפייסבוק – לא בהכרח חושב שזה רע) שעוסק בבעיתיות שבהתמודדותו של הציבור הדתי-לאומי עם הסוגיה הזו:

"…חלק מהם התמקדו בהערצת הרבנים, בסחף שמורגש בחלקים בציבור הדת"ל אל עבר מחוזות החסידות, הנהייה אחר אדמו"רים ובעלי מופתים. אחרים הדגישו שהעיסוק בקבלה כשלעצמו הוא פח יקוש, וכל תורה שלא ניתן לעמוד על טיבה ועל טיב המלמד אותה היא מסוכנת. אני מניח שיש טעם בשתי ההצעות. אז אני רוצה להציע עוד זווית. אני אקרא לה אובדן הפשט. כשאתה גדל בבית מדרש שלימוד התנ"ך שלו נזהר זהירות עצמה מלקרוא את הכתוב בגובה העיניים, ועל כל ביקורת אפשרית על גדולי האומה מיד אומר שאין לנו קצה הבנה בגדלות שלהם ומובן מאליו שהדברים אינם כפשוטם ואם ראשונים כמלאכים וכן הלאה והתלמידים מתרגלים להניח שני דברים, ששניהם חמורים מאד. האחד, גדולים לא נופלים. ואם כתוב שחור על גבי עיתון שהם נפלו אז הם בכל זאת לא נפלו ואם הם אומרים חטאתי אז הם בכל זאת לא חטאו. השני, אם אתה רוצה להיות אדם מאמין אתה צריך להניח שאתה לא מבין את הטקסט שלפניך ושהקריאה הפשטית שלך לא שווה כלום כי התורה היא קודש והשכל שלך לא. כשזו התשתית של הלימוד שלך, של יראת השמים שלך, המערכת החיסונית שלך חלשה ופגיעה."

במחשבה כמעט אינטואיטיבית, אני מאמין שביסודה של כמעט כל דת שאני מסוגל לחשוב עליה לא עומד רעיון כזה מורכב – אלא סט של מספר רעיונות שקיבלו מעמד של קדושה, שאי-אפשר לערערם. קל וחומר כשאנחנו מדבר על דת מונותאיסטית, כדוגמת היהדות. סבורני שגם בה מספר הדברים המקודשים בשורש מהותם אינו כזה רחב, ביסודו: האל, התורה, דברי הנבואה (שכן הם נאמרים בשם האל), מקומות וכלים מסויימים הקשורים לפולחן (שוב, מתוך נגיעה "ישירה" עם האל עצמו). בטוח שיקומו אתאיסטים רבים שלא יסכימו עם דעתי, אבל מבחינה הפשטה פילוסופית, גם בעיני החילוני הגמור, אינני סבור שהבעיה עם הדת מתחילה בשאלת קיומו של האל, או במידת ה-infallibility (חוסר היכול לטעות) שלו – מכיוון שמרמת השׂגבה מסויימת, איננו מסוגלים באמת להבין, לתפושׂ, או להתערב עם מעורבותו של האל בחיי היום-יום שלנו, ולכן, במובן מסויים, מבחינה מעשית עלינו לנהוג כאילו אינו קיים. למרות שאינני מעריך דעות רבות של ישעיהו ליבוביץ', הרי שבימינו הוא זה שניסח זאת בצורה הקולעת ביותר – מעבר לקיומו של אל, ושל כתבי קודש שנמסרים בשמו, על הציויים שלהם לגבי חיי היום-יום שלנו, כל נסיון "לתרץ", להסביר, לתת צידוק פוזיטיביסטי למהות התורה – הרי הוא כפירה בעיקר, מעצם הורדת האלוהות הנשגבת והבלתי-נתפשׂת לכדי מונחים אנושיים.

הבעיה, לדעתי, נוגעת יותר למידה שבה מתרחב המעגל הזה, של ישויות בעלות מידת קדושה כה גבוהה שאין אפשרות לעסוק בהן ושאינן טועות לעולם. ב"ישויות" אינני מתייחס רק אל אנשים, אלא גם אל חפצים, ואפילו אמירות מסויימות. בהיבט האנושי, מעבר לדמויות שאינן בעלות יכולת נבואית (שכן יכולת נבואית מגלמת בתוכה דיבור בשם האל, "אבי-אבות הקדושה"), חכמים מתקופות כאלו ואחרות הופכים לקדושים שאין לערער על דבריהם. אבל גם נוסח התלמוד (ואני מתייחס באופן ספציפי אל העריכה והעימוד עצמו) "התקדש" לפי דפוס מסויים (וילנא), ו"פרק שירה" (כן, הוא מכיל ציטוטים מן המקרא, בעיקר מתהילים, אבל אני מדבר עליו כיצירה שלמה) הפך למקודש בעליל עבור חלקים מסויימים באוכלוסיה, עד שנערך דיון לגבי השאלה האם ציפורים, רמשים, ואפילו המִדְבר עצמו, אכן פוצים את פיהם ואומרים מה שמצטט החלק הרלוונטי לגביהם בפרק השירה.

בעיניי, זהו מעגל המזין את עצמו של נוהג אובבסיסי-קומפולסיבי, וככל שמתווספים עוד "אבות קדושה", כך החוויה הדתית הופכת לקיצונית ומעיקה, לא רק כלפי הפרט עצמו, אלא כלפי הסביבה. כן, אפשר להיות גדול בתורה, אפשר להיות גאון הדור, ועדיין לא להיות נקי וחף מכל טעות ופשע. גם אם נניח כי האלוהות עצמה היא מושלמת (ולכן, לצורך העניין, גם דברי נבואה נאמרים כ"שלמות"), מסוכן להניח כי כל פוסק וכל חכם, מכל תקופה, ניחן בחוסר היכולת לטעות. זה לא אומר שכל אדם מאמין צריך לזנוח את ההלכה ולזרוק את שיטת הלימוד לפח, אבל זה בסדר גם להניח שבסופו של דבר, הרעיון שמאחורי היהדות, הייחוד, הוא רעיון פשוט ופשטני – כל "תסבוכת" של קדושה שמוסיפים עליו רק מוריד את היהדות ברמה, והרחבת מעגל ה"קדושה האולטימטיבית" חוטא לרעיון הזה.

עם כל הנדושות הטאוטולוגית שבדבר, בני-אדם הם בסופו של דבר בני-אדם, גם אם הם עוסקים בתורה, באגדה, במצוות ובהלכה יומם ולילה. הם יכולים להבין המון, אבל לא הכל. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אבל גם הם לא מושלמים. אין מושלם זולת האל – זוהי המהות הבסיסית של הדת המוניסטית האבסולוטית שאנחנו קוראים לה "יהדות".

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ה.

לשאלת זהותו של יורם קניוק (דתית/לאומית/תרבותית)

מזל טוב, יורם קניוק ! הצלחת לפרוץ דרך ולבקע את החומה הממסדית כנגד ההתנתקות מן הזהות הדתית היהודית של אזרחי מדינת ישראל. ובמקרה הזה, הממסד ה"לאומי", החילוני לכאורה והממסד הדתי, קרי – הרבנות, חד הם (עוד על פרשת יורם קניוק וההיבט של הקשר בין הממסד הרבני לממסד המדיני ב"לולאת האל" המעולה של תומר פרסיקו). כי בכל הנוגע לזהות שלנו כעם, כלאום, נאלצים אנו להיות כפופים לתכתיבי הרבנות. מדינת ישראל הוגדרה כ"בית לעם היהודי", אולם היהדות היא דת, ועל שאלת "מיהו יהודי" עונה, בכל הנוגע למדינה כממסד, רק הרבנות.

אזכיר רק, למי שאולי לא קרא או שמע – שבג"ץ אישר את עתירתו של יורם קניוק לשנות את רישומו במשרד הפנים ובתעודת הזהות ל"חסר-דת" לאחר שנולד נכדו. אשתו של קניוק אינה יהודיה, כי אם נוצריה, ועל-כן גם בתו נחשב נוצריה, וכך גם נכדו הקט. כשנולד, נרשם במשרד הפנים כ"נוצרי" ועל-פי בקשת המשפחה שונה רישום זה ל"חסר-דת". קניוק ביקש לשנות את הרישום שלו, כך שיהא זהה לזה של נכדו, ונתקל בסירוב (על פי נהלי משרד הפנים).

לכאורה, גם בכותרת הרשימה הזו יש מן החוצפה. מי אני שאגדיר את זהותו של אדם כזה או אחר ? יורם קניוק עושה זאת דיי טוב בעצמו. ואולם, בכל-זאת אינני יכול שלא לשאול – מהי ההגדרה של "חסר-דת" ? אני מכיר אתאיסטים, אגנוסטים, וכן, אפילו כמה אנשים עם תפיסות אליליות – אך כולם מוגדרים כ"יהודים" על-פי משרד הפנים (עוד בימים החשוכים שבהם לא היו מסווים את סעיף הלאום בתעודת הזהות). כל אדם, לכשעצמו, מגדיר את מכלול האמונות שלו בעצמו, אך עבור המדינה, כולנו כעם מוגדרים כיהודים. סע בשבת, אכול חזיר, הכנס לשירותים עם ספר תנ"ך – אתה עדיין יהודי.

עבור הרוב, כך לפחות לי נדמה, אין בכך שום מטרד. הזהות היהודית, כזהות לאומית (לכאורה חילונית) ולאו דווקא דתית, הונחלה לנו מגיל צעיר ומונחלת כך עוד לפחות מסוף המאה ה-19. אנחנו יהודים, אנחנו ביחסים תקינים פחות-או-יותר עם האל המונותאיסטי הכל-יכול (שלו כל אחד מייחס תכונות שונות ודרכים שונות לבטא את יכולותיו המופלאות). אולם, מתחת לפני השטח, ההגדרה הזו בעייתית – שכן היהדות היא בראש ובראשונה דת. דת שאליה יכולים להשתייך אנשים עם זיקה מקרית (במקרה הטוב) לעם ישראל, דת שאליה משתייכים פלגים שלא מוכרים על-ידי פלגים אחרים (וכך היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, הקראית אינם מוגדרים כ"יהדות" על-פי הממסד האורתודוקסי, שהוא בעצם הרבנות הראשית בישראל) – דת, הרבה לפני לאום. וכיצד זה בא לידי ביטוי ? שאלות עכשיוויות כדוגמת גיורם של חיילי צה"ל ועניין הנישואין (וגם הגירושין) האזרחיים הוא רק קצה הקרחון. במדינה שמוכוונת על פי הגדרה דתית, התכתיב הדתי הוא זה שקובע את הסדר הציבורי (ומכאן הסטטוס-קוו בנוגע לתחבורה ציבורית ופתיחת מקומות בילוי בשבת). אז שוב, עבור הרוב אין בכך שום מטרד, או שהוא מינורי ולא שווה זעזוע כזה או אחר. אך זהו רוב שכבר הורגל אל הסדר הזה, הוא אינו מרגיש צורך לבקש יותר מחמת הנוחות. הוא מסוגל להזדהות עם תחושת המרמור של המיעוט (שגדל יותר ויותר עם השנים), מכיוון שאותו רוב בעצמו אינו בהכרח דתי (ויש לזכור זאת – שהתכתיבים הדתיים גם הם מושפעים ממיעוט – של ציבור דתי-חרדי), אך בכל הנוגע לשינוי סדר היום, אותו רוב עדיין נמצא בגבולות הנוחים של האדישות.

הנסיון לקשר את היהדות ללאום (בצורה כפי שבאה לידי ביטוי באירופה במאות ה-18 וה-19) בא לתת מענה לבעיות היהודים, כקבוצה דתית נרדפת, ברחבי אירופה באותן מאות. פינסקר דיבר על יודאופוביה ואוטואמנציפציה של היהודים מכיוון שהשנאה כוונה כלפי יהודים, והחוקים שנתנו אמנציפציה עשו זאת כלפי יהודים, ולא כלפי עברים או כלפי ישראלים. הרצל חזה את מדינת היהודים, ולא את מדינת העברים, או את מדינת הישראלים, מכיוון שהאינטישמיות שבה חזה כוונה כנגד הקבוצה היהודית – זהו היה הזיהוי שלה – זיהוי דתי, שרק בשלהי המאה ה-19 נהפך לזיהוי עם אלמנטים אתניים. כך הציונות, ומדינת ישראל שהוקמה על ידי הממסד הציוני, כולו הוגדר על פי מונחים דתיים של יהדות, וניסה להכניס אותם לשבלונה אחרת – שבלונה לאומית עם אלמנטים חילוניים. ואת האימוץ הזה, שנאלץ להיות כפוף לסמכות דתית כלשהי ולהגדרה דתית, קיבלנו למעשה בצורת ההגדרה הלאומית שלנו, בצורת חוק השבות (שגם הוא מדבר על זכות עלייה לארץ ליהודים על-פי הגדרות דתיות, ולכן, למשל, גורם לאלפי בני הפלשמורה – קבוצה שמבחינה היסטורית נחשבת וכבר הוכרה כבעלי שורשים יהודיים, אך שנאלצה להתנצר – לחיות במחנות מעבר בתנאים קשים עד אשר יגוירו כיהודים כדת וכדין), ובצורת היחס של הממסד כלפי ההגדרה האישית שלנו.

וכך, למעשה, יורם קניוק, שבא להביע מחאה כלפי היחס של המדינה אל נכדו, או סתם להביע חיבה, זהות וקרבה, ביקש להכריז על עצמו כחסר-דת. מבקש הוא לקבל את היחס שמקבל נכדו. מבקש הוא להגיד "חילוני גמור אני, מה לי ולהגדרה הדתית הזו ?". אבל, קניוק (מבחינה הצהרתית) מוותר גם על השיוך הלאומי-תרבותי שלו. והרי שאין דבר מגוחך מזה – יורם קניוק הוא נכס צאן ברזל בתרבות שלנו. תרבות יהודית ? או שמא… תרבות עברית ! וגם אם "ישללו ממנו כל התארים" על-פי הכרת המדינה, ישאר הוא חלק מאותה תרבות שלה הוא תרם רבות כל-כך.

שוב, יש הרבה חוצפה בכותרת הרשימה, וכך גם ברעיון שאני מנסה להעביר – קניוק רצה להעביר מסר ברור, אבל, לדעתי האישית, לא בהכרח בחר במאבק הנכון – והוא להכיר בכולנו כבני אותה תרבות, כבני אותו לאום, גם אם אנחנו בוחרים להתנתק מן הזהות הדתית. שוב, ברור שמדובר בעניין הצהרתי בלבד, אבל קניוק שרצה לוותר על זהותו היהודית, לכאורה (בלבד !) ויתר גם על זהותו הלאומית-תרבותית. ואולי בכלל לא אכפת לו ממנה, אבל אינני יכול שלא לתהות האם (במידה ואכן זה כך) חוסר האכפתיות הזה נובע ממיאוס כלפי אותו קיבעון דתי. להגדרה היהודית, כפי שכבר אמרתי, יש משקעים דתיים רבים מדיי. יש שהיו מעדיפים שההגדרה הלאומית תהיה "ישראלי", ולא יהודי (קבוצה שפועלת בכיוון הזה במשך שנים היא "אני ישראלי" שבראשה עומד הפרופסור עוזי אורנן, אחיו של המשורר המנוח יונתן רטוש), אולם לדעתי ההגדרה הנכונה יותר, מבחינה תרבותית, היסטורית, לשונית – היא "עברי". ההבחנה הזו, בין הזהות הדתית היהודית לבין הזהות התרבותית העברית, קיימת גם היום בצורה אינטואיטיבית. התרבות החילונית שלנו אינה "תרבות ישראלית" כמו שהיא "תרבות עברית" – אנחנו מדברים על שירה עברית, על ספר עברי, על שפה עברית. ולכל אלה לא מתלווה שאלה של האל שבו אתה מאמין, של חובת ההוכחה שסבתא שלך מרוסיה היתה יהודיה, ושל דעתו של ח"כ ישראל איכלר מיהדות התורה (תנועה שזיקתה אל הציונות גם ככה כמעט ולא קיימת).

אמר הרב לאו "זוכרים את הסיסמא של הקונגרס הציוני שהתקיים בבירה, 'עם הפנים לגולה'? מה יהיה עליה בלי המורשת היהודית, ומה נותר לנו במשותף עם יהדות התפוצות? או שמא רוצה קניוק שנחיה בבועה קטנה עם מספר אנשים המנותקים מעברם ומנותקים מאחיהם ברחבי תבל?". ועל-כך יש רק להשיב, שלמזלנו הרב אנו חיים בתקופה אחרת, למדנו לגבש את זהותנו בלי תלות בדת. הזהות העברית שלנו יכולה, וצריכה להשמר, ודווקא ההצמדות אל הדת מוחקת את אותה מורשת ותרבות – שכן, על-פי ההשקפה הדתית, ברגע שאתה דוחה את הדת – אתה דוחה את הכל. ואילו על פי ההשקפה החילונית, השיוך הלאומי-תרבותי שלך לא נגזר מאמונתך הדתית. על-כן, אתה יכול גם יכול לא לשמור על המסורת הדתית, ואף-על-פי-כן לשמור, להוקיר ולטפח את זהותך העברית. (במאמר מוסגר אני אומר שהגיוני מאוד שגם בזהות העברית נטמעו אלמנטים רבים בעלי מקור דתי, אך מעצם העובדה שזהות זו אינה תלויה בדת אומרת שגם ההכרה באותם אלמנטים אינה בהכרח דתית, בדיוק כפי שאנגלי שמכיר את אגדות המלך ארתור לא מאמין בהם כתורה מסיני, אלא מזהה אותם כמסורת עממית). הרב לאו גם מזכיר את ספרו של קניוק, "תש"ח", ותוהה האם לא נלחמנו עבור מדינה יהודית. ואולם, כפי שאמרתי קודם, המדינה היהודית הוגדרה ככזו מכורח הנסיבות שאותן הזכרתי. לדעתי, השלב הבא שהציונות צריכה להגיע אליו היא בחינה מחדש של ההגדרה שלה – מזו הקיימת, כתנועה לאומית יהודית, אל ההגדרה הנכונה יותר (בעיניי), של תנועה לאומית עברית.

אז, שוב מזל טוב, יורם קניוק. כולי תקווה שיגיע היום בו נוכל לבחור להתנתק, גם מבחינה הצהרתית, מחובת ההגדרה הדתית, ומבלי ש, מבחינה הצהרתית, "נאבד" את שיוכנו הלאומי-תרבותי, ואת זכותנו לחיות כאזרחים שהמדינה הזו היא הבית הלאומי שלהם. כולי תקווה שיגיע היום בו המדינה תכיר בשיוך הלאומי הנכון שלה. שיוך שקיים גם היום, ואין בו תנאים וסייגים דתיים – הוא מבוסס על שפה, תרבות, עבר משותף, ולא על הכרה של רבנות כזו או אחרת. זהו השיוך הלאומי העברי.

חולון, ו' בתשרי, ה'תשע"ב.