ארכיון תג: רה-סוציאליזם

השוק הממש־לא חופשי

הרבה אנשים שיוצא לי לדבר איתם נאחזים במונח "שוק חופשי", ומאמינים שאם נחיה בעולם שבו קיים אותו שוק חופשי, הכל לפתע יסתדר. כשאני מנסה לשאול את אותם אנשים למה הם מתכוונים כשהם מדברים על שוק חופשי, לפתע הבטחון שלהם מתערער. רובם פשוט חוזרים על מונח שהם שמעו, ועל הבטחות ערטילאיות אודות "יעילות", על אותה "יד נעלמה" שתגרום למשק להתנהל בצורה הטובה ביותר. אבל בפועל, רוב אותם אנשים לא מכירים את הבסיס התיאורטי עליו נבנה המונח הזה, שוק חופשי, ומהי המציאות הנוראה שמתגשמת כשמנסים ליישם את הרעיון הזה, ונכשלים.

אם לסכם זאת בפשטות, שוק חופשי זה שקר. זו אידיליה בלתי־מושגת. משחק מחשבתי. אין שוק חופשי כי מלכתחילה מדובר במושג מופשט ותיאורטי עם הנחות מוצא תיאורטיות רבות, שמגיע לתוצאה אידיאלית ב"תנאי מעבדה" מתמטיים בהם מתקיימים אותן הנחות יסוד, אך שעולם לא יתגשמו במלואן במציאות, כמו שבטבע מים לא קופאים בדיוק ב 0 מעלות צלזיוס בדיוק בגלל מליחות, לחץ אטמוספרי וכו'. כך, למשל, במודל התיאורטי שבו מתואר השוק החופשי, יש אינפורמציה מלאה. אין שום מעורבות ממשלתית. קיימת ניידות מלאה של גורמי היצור (כל עובד יכול להחליף עבודה בלי שום בעיה, דיחוי וכבילה). אין התאגדויות. לא רק הצרכן, אלא גם היצרן הוא פרט יחיד וחסר-השפעה, לכשעצמו, על המשק – מה שאומר שאין כוח מונופוליסטי לאף בעל עסק.

על־כן, באידיליית השוק החופשי אין מעורבות ממשלתית. אין ביטוח לאומי, אין חינוך ממלכתי, אין מעונות לנשים מוכות, אין צהרונים מסובסדים, אין שירותי חירום למקרי אסון. הממשלה גם לא אמורה להתערב במשק, אלא לתת לו "לעשות את שלו", ולכל היותר לחוקק חוקים שיאפשרו למשק להתנהל כך. אבל אל תתבלבלו. בעולם האמיתי ליצרנים יש כוח רב ואינטרס עצום להסתיר אינפורמציה שאמורה להיות גלויה (על־פי אותו מודל תיאורטי). אינפורמציה זו כוללת כמובן את המחירים אותם הצרכן אמור להשוות בכדי לבחור את האופציה המשתלמת ביותר עבורו. היעדר מעורבות ממשלתית לא אומר שהשוק באמת חופשי, אלא שלפתע יותר קל לבעלי הון פרטיים להפך למעין 'חורים שחורים' כלכליים שגדלים וגדלים, ומעבר למסה קריטית מסויימת פשוט בולעים עוד ועוד הון, משפיעים על התנהלות המשק באמצעות חוסן פיננסי, קשרי הון-שלטון (התערבות בחקיקה לטובתם), ופשוט כך יכולים לוותר על בטיחות, אחריות והוגנות כלפי העובדים והלקוחות מתוך הנחה שמדיי פעם יקנסו אותם – אין זה אלא "סכום סמלי" לעומת הרווח הגדול שהם גוזרים, והעוול הגדול שהם יוצרים.

המציאות של אידיליית השוק החופשי היא שהשוק ממש לא חופשי, הוא פשוט מוחזק בידיהם של קומץ שהצליחו לרכז סביבם הון וכוח. המטרות שלהם אנוכיות הרבה יותר מאחרון המושחתים במערכת הציבורית, ובכדי למקסם את רווחיהם הם לא יהססו לפגוע ברווחתם של אחרים (רווחה זה לא רק כסף, זה גם שעות עבודה, תנאי עבודה, מחירים, כבילה חוזית, היעדר אחריות וכו') – אלא שלהם ישנה "הכשרה" לעשות כרצונם, מתוקף היותם אנשים פרטיים. אף אחד לא יבקר אותם, אף אחד לא ירסן אותם, אף אחד לא יחקור אותם. חברה שלהם הרי, לא? והציבור – הוא כבר ממש לא חופשי, אלא כבול לאותו קומץ של "חורים שחורים כלכליים", שבוי בשדה הכבידה שלו, נבלע בתוכו. אלו יחסי הפיאודליזם של העידן ה(פוסט־)מודרני. במקום אדון אחד, לצמית של היום יש הרבה אדונים, ומידת ההשפעה של כל אחד מהם על הצמית אמנם פלואידית יותר, אך מוחשית לא פחות.

דווקא הממשלה היא זו שיכולה לרסן את התהליך ההרסני הזה. הדבר שהשוק באמת צריך הוא תחרות ושקיפות, ואני מאמין גדול בחשיבותה וכוחה של התחרותיות במשק. דווקא בנושא הזה, לממשלה יש פוטנציאל ריסון עצום. הממשלה לא חייבת לחוקק חוקים פרטניים ולתקן תקנות קטנוניות. היא פשוט יכולה, וצריכה, להתערב.

הממשלה בהחלט יכולה לקחת חלק במשק התחרותי הזה, לעודד אותו מתוקף היותה הגורם היחיד שלא פועל מתוך כוונה לצמצום עלויות ומקסום רווחים, מתוך הבנה שאין לה שאיפה מונופוליסטית (בדומה לקומוניזם) אלא פשוט להפעיל את כובד משקלה להגברת הרווחה במשק (יותר שכר, פחות מחיר, יותר תנאים וכו'). נכון, אני מדבר על רעיון שמצריך פיתוח של מגנוני בקרה ומעורבות חדשים, אבל לנוכח המצב העגום כיום, והכיוון העוד יותר עגמומי שאליו המשק פונה, אין ספק שעדיף לאזור אומץ ולהעז, מאשר לקפוא על שמרינו. המעסיקים במצב כזה, בו יש מולם שחקן מתחרה שלא רק פועל לטובתו האישית, פשוט יאלצו "ליישר קו" עם הזרוע הממשלתית הזו, שלה, להשקפתי, צריך להפקיד את המנדט ואת הכוח, כאמור, לא להכריע אף שחקן במשק התחרותי, כי אם פשוט לשפר את התנאים לרווחת האוכלוסיה.

(רשימה זו נכתבה כהרחבה לתגובה שלי למישהי שכתבה "שוק חופשי זה לא פתרון קסם" בדיון הנוגע לקצבאות ושירותים ממשלתיים אחרים)

חולון, ג' בטבת, ה'תשע"ז.

"היד הנעלמה" והפרצופים הגלויים של הכלכלה הקפיטליסטית

לפני שנים לא רבות עשיתי תואר ראשון בכלכלה. בואו אני אספר לכם משהו על כלכלה.

בשיעור הראשון של קורס המבוא למיקרו כלכלה א' מלמדים את הנחות היסוד של שוק חופשי. עם הנחות היסוד הללו בונים את המודל התיאורטי של שוק חופשי, פתוח – השוק האולטימטיבי עבור כל תומכי הקפיטליזם ("הימין הכלכלי"). אחת ההנחות המאפשרות קיום של משק מסוג זה היא ידע מלא של כל השחקנים. שקיפות מלאה – כל השחקנים יודעים היטב כמה עולה לייצר כל דבר, ומה הערך של כל מוצר (כולל העבודה, כ"מוצר" שהמועסקים מציעים, במקום להנות מזמן פנוי).

מושג של שקיפות מלאה שכזו הוא, כמובן, דבר שלא יכול להיות מושג בעולם האמיתי. מדובר במשהו תיאורטי לחלוטין, הוא שייך למה שאני קורא "תנאי המעבדה" שבהם נרקחה התיאוריה הזו, וּממחיש רק כמה תיאורטית ואוטופיסטית היא התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית. עמית סגל המחיש זאת לפני שנתיים (ושבוע) בדיון שהתקיים בועדת הכספים:

עמית סגל - 19.6.2013 - מתוך עמוד הפייסבוק שלו

עמית סגל – 19.6.2013 – מתוך עמוד הפייסבוק שלו

עמית סגל הוא לא בדיוק העיתונאי ה"סמולני הממורמר" שדעותיו באופן עקבי עוינות את הממשלה, אבל ראו איזה פלא, וגם הוא לפני שנתיים סיפר לכולם כיצד צפצפו עלינו האנשים ש(גם )היום מנהלים את המדינה, אותם אנשים שעומדים למסור את משאבי הטבע שלנו לשנים רבות, בצורה בזיונית וּבתמורה מגוכחת. ההתנהלות הזו, יחד עם יחימוביץ': תשובה הציע לי לנהל קרן של 100 מיליון שקל | לילך ויסמן | 23.6.2015 | גלובס, מעידה על כמה אין שקיפות במשק שלנו, בטח שלא בכל הנוגע ל"מגרש של הגדולים".

אל תבינו אותי לא נכון. אינני מאלו ש"מתפכחים" מאשליית "השוק החופשי" וטוענים שלימודי כלכלה זה קשקוש, ממש לא. לימודי הכלכלה עוזרים להסביר תהליכים חברתיים מורכבים, בקנה מידה עצום, אבל כן, כדאי להבין ש"שוק חופשי" הוא אשליה. חלק מהמורכבות של הכלכלה נובעת מכך שאי-אפשר להתייחס אל השוק בצורה כה פשטנית ונאיבית – דווקא אלו שמנסים "למכור" לנו שוק כזה גורמים אחר-כך לאנשים להתפלא, כיצד קרה פתאום שהבורסה קורסת, או שהמחירים עולים, ושלא הכל נפלא פה. טיעון כמו "הכלכלה יודעת לנהל את עצמה" הוא טיעון פשטני שמנסה להתעלם מכך שיש במשק גורמים רבים בעלי פוטנציאל השפעה – חלקם נתפשׂים אמנם כ"מלאכותיים" (כמו הממשלה) יותר מאחרים (המגזר הפרטי), אך בפועל הכלכלה מנווטת בידי אנשים, תמיד – ובמידת השפעה שונה. כוחם של מליוני אנשים לא בהכרח משתווה לכוחם של מיעוט זערורי שמנווט את המשק בהתאם לרצונו (אלו הם אותם "חורים שחורים כלכליים"). אם לא המדינה מווסתת את השוק, אז אלה בעלי ההון שצוברים מספיק כוח פיננסי והשפעה פוליטית כדי לווסת את השוק. ואולי היד אמנם נעלמה, אך היא מחוברת לגופים ולפרצופים שכולנו מכירים היטב. תשובה, אריסון, דנקנר, ועוד רבים וטובים. לא במקרה בשמות הללו שגורים בפי כולנו. ה"שוק החופשי" פשוט אומר שלהם יש חופש לנצל את השפעתם, כרצונם, ולשנות את כללי המשחק לטובתם.

זאת הסיבה שמלכתחילה עדיף בעיניי להסכים למעורבות ממשלתית חזקה. הממשלה, בתפיסה האידיאלית, היא גוף שפועל לטובת ציבור רחב הרבה יותר מאשר קומץ בעלי הון. ונכון, אין אידיליה בעולם, וממשלה אינה שיא היעילות וטוהר המידות. מעורבות ממשלתית רבה יותר אכן פותחת צוהר לשחיתות. אבל חשוב לומר גם שהשחיתות היא אינה "תנאי הכרחי". בשחיתות במוסד ממשלתי יותר קל להלחם, אם רוצים, מאשר ב"שחיתות" שמצויה בידיים פרטיות, וזה פשוט מן העובדה שמה שמצוי בידיים פרטיות לא נקרא בהכרח שחיתות. בעל העסק ידאג לעשות הכל כדי שכסף לא יגנב ממנו (זה גם יותר קל לבקר את זה בעסק פרטי), אבל "על הדרך" בעל העסק הזה יעשה הכל כדי להרוויח יותר. אז בשם היעילות הזו שאתה בוחר לקדש, אנשים יקבלו פחות שכר וישלמו יותר (גם מעצם העובדה שככל שלאנשים יש יותר כסף, הם מסוגלים יותר להשפיע על ה"סובב הכלכלי" – השתלטות גיאוגרפית, השתלטות רוחבית, השתלטות אנכית, השפעה פוליטית). אני לא מוצא שום סיבה שבעולם להזדהות עם בעל העסק "על חשבוני", כשאין צורך.

בעידן הטכנולוגי שבו אנו נמצאים יש גם אפשרות ליצור מערכת שקופה הרבה יותר, שמאפשרת לבקר את השחיתות. במגזר ציבורי שמנוהל נכון (ואני לא מבקש מגזר ציבורי בעל מסורות ניהוליות מנוונות בכל מקרה) אמצעי הפיקוח והענישה נגד השחיתות יכולים למנוע הרבה צרות.

חשוב גם לזכור מהי האלטרנטיבה (למעשה, מהי השיטה הנהוגה היום) – והיא מגמת ההפרטה. במקרה זה, היעילות של חברה פרטית הולכת לכיסם של הבעלים בלבד, במינימום עלות (שכר) ומקסימום רווח (מחיר לצרכן). מדוע שבשם היעילות אנשים ישלמו מכיסם לטובת אנשים פרטיים אחרים? בגלל ש"ככה השוק רצה", באופן חופשי וטבעי כלשהו, כמו שמלמדים בשנה א' בכלכלה?

אז הנה, בבקשה.

הנחות יסוד שלא עומדות במבחן המציאות, שהן לא יותר מאשר תנאים תיאורטיים לכלכלה ב"תנאי מעבדה". בלי הנחת היסוד הזו, המשק לא נמצא במצב "חופשי" בדומה לפנטזיה הקפיטליסטית התיאורטית – וחוסר התחרות הזה מיתרגם (שוב, במונחים כלכליים, כמו שמלמדים בתואר הראשון) לחוסר שיווי משקל משוכלל – להפסד רווחה של הצרכנים במשק. "רווחה", זה הכסף של כולנו.

רובם ככולם של תנאי היסוד של כלכלת השוק החופשי, תורת היסוד של החשיבה הקפיטליסטית, הם "תנאי מעבדה" תיאורטים,ואינם יכולים להיות מיושמים במציאות. בפועל, תמיד יש יד מודעת שמכוונת את השוק. השאלה לטובת מי. הפתרון שאני חוזר ומציע הוא רעיון הרֶה-סוציאליזם שדיברתי עליו בעבר: מעורבות ממשלתית מתקנת. זרוע ממשלתית נכנסת למשק לא מתוך כוונת רווח (כן, מזעזע, אני יודע) אלא מתוך כוונה לאזן את השוק – להציע יותר שכר, במחיר יותר נמוך. לא מתוך כוונות מונופוליסטיות בסגנון קומוניסטי, ובהחלט מתוך כוונה שישאר שחקנים פרטיים בשוק. פשוט שוק שיהיה מאוזן. במקרה כזה רגולציה הופכת למיותרת ברובה, פשוט כי נוכחותו של גוף שאינו שואף למיקסום רווחים אלא למקסום רווחת הציבור מווסת את השוק בהתאם לצרכיו.

(השיתוף המקורי של התמונה הזו [שהיא בסך הכל צילום של פוסט של עמית סגל Amit Segal] נעשה בפוסט של Ori Ben-Dov כאן: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153973848825031&set=a.10150250754465031.386132.576810030&type=1&theater ואין לי אלא להודות לו ולEden Bar-Lev על-כך שגרמו לי להתוודע לפוסט של עמית).

תל-אביב, ז' בתמוז ה'תשע"ה.

למה אני לא מאמין ש"הגברת התחרותיות בשירותי הבנקאות והפיננסים" תעבוד באמצעות רגולציה (וּמהו הפתרון שאני מציע)

מהצבא השתחררתי ביולי 2005. בשנת 2006 (טכנית, ממש בסוף דצמבר 2005) עבדתי במקום העבודה הראשון שלי אחרי הצבא (אם נתעלם מחודשיים חלטורה בחנות מחשבים בזמן שחיפשתי עבודה רצינית יותר) – עבדתי בתור איש הלפ-דסק בבנק הפועלים. אני זוכר היטב, אולי פשוט מעצם העובדה שעבדתי בבנק, ועוד הבנק הגדול במדינה, את רוח הקרב של אותה שנה, כיצד "לפתע התגלה" מעט קודם לכן כיצד הבנקים מרוויחים הון-תועפות מעמלות, וכיצד ממשרדו של יואב להמן, המפקח על הבנקים דאז, יצאה הבשורה כי נתקבלה ההחלטה לשים סוף לחגיגה. בכדי להמחיש את הלך-הרוח באותה התקופה, עשיתי חיפוש קטן בגוגל, ואספתי מ ynet (בתור אתר חדשות נגיש ו"מייצג", למרות שללא ספק אפשר גם למצוא אתרי חדשות נוספים שעסוק בנושא) כמה וכמה קישורים של מבחר כתבות מ-2005 ו-2006 שעוסקות בעניין העמלות של הבנקים:

עמלות הבנקים: האקסטרא על חשבוננו (1.10.2004);

עכשיו זה סופי: עמלת השורה בוטלה (3.1.2005);

הבנקים ולהמן סיכמו עקרונית את הרפורמה בעמלות (26.6.2005);

מסתמן: עמלות הבנקים יוגבלו בחקיקה (4.7.2005);

ארגוני הצרכנים לליצמן:  הכנס עמלות הבנקים לפיקוח (19.11.2006);

הבנקים: עמלות 50% ממשקי הבית נמוכות מ-20 ש' בחודש (16.1.2007);

הבנקים גבו ב-2006 עמלות ב-11 מיליארד שקל (28.3.2007);

ורק כדי לקבל נקודת-מבט עדכנית, הנה ב 2014 הבנקים גבו עמלות בסכום מצטבר של כ-15 מיליארד שקל.

בנחישות ובהחלטיות הוקשחה הרגולציה מתוך כוונה ברורה לעצור את החגיגה של הבנקים. אני זוכר היטב כיצד משולחן ההלפ-דסק שלי, בו תמכתי בכל עובדי הבנק – סניפים והנהלה ראשית, ניתן היה להבחין בקלות כי כל הבנק היה בלחץ. אני זוכר את תכתובות הדואר-האלקטוני אודות תקנות חדשות, ועל שיטות עבודה שונות, ובעיקר חשש של עובדי הבנק (אני, כמובן, עבדתי מטעם חסרה חיצונית) על ביצועי המניות שלהם בבנק.

יולי 2006 - כשעוד היה לי שיער ועבדתי בבנק הפועלים

יולי 2006 – כשעוד היה לי שיער ועבדתי בבנק הפועלים

את הרשימה המקורית שממנה התפתחה הרשימה שפרסמתי ביומן-רשת זה פרסמתי בפייסבוק בעקבות דברים שכתב שר האוצר החדש, משה כחלון, בעמוק הפייסבוק שלו: "הרפורמה בבנקים יוצאת לדרך ביחד עם נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, מינינו היום את הועדה להגברת התחרותיות בשירותי הבנקאות והפיננסים. בעוד 100 יום תגיש לנו הועדה את מסקנותיה על הכשלים במערכת הבנקאית הריכוזית של ישראל. מה שאנחנו מבקשים לקבל מהועדה הן המלצות לדרכים להכנסת שחקנים חדשים לתחרות באספקת שירותים פיננסיים נפוצים, גם באמצעות הפרדת הבעלות על חברות כרטיסי האשראי מן הבנקים… אם למדנו משהו הוא שריכוזיות גבוהה מידי עולה לכל משק בית מאות ואלפי שקלים מיותרים מדי שנה. התחרות היה הידידה הטובה ביותר של הצרכן, התחרות היא טובה לחברות וטובה לאזרחים ולכן אנחנו שואפים לקדמה בכל תחום…". ההכרזה הזו, לכשעצמה, נראית מבורכת, אך מאותו נסיון של לפני כמעט עשור, סבורני כי כל עוד המלצות הועדה יעסקו בעיקר ברגולציה "קטנונית", וּפחות בשינוי מבני משמעותי (דבר שגם בו אמנם למושג הרחב "רגולציה" יש נגיעה, אך בצורה שונה, ואולי נכונה יותר להגדרת המונח – בנגיעה ב"כללי המשחק" הבסיסיים של השוק ושינויים כך שיוכלו להכנס שחקנים שיפעלו לטובת הצרכנים).

האמת המרה היא ששום דבר לא השתנה, ואותו מאבק של השנים 2005 ו-2006 נחל כשלון חרוץ. כפי שהראיתי בקישור האחרון דלעיל, הבנקים עדיין מרוויחים בגדול, מן הסיבה הפשוטה שרגולציה, ברגע שהיא עוברת מ"תשתית חוקית" לפעילות עסקית לכלי לפתרון כשלי-שוק וּמשברים, נאלצת לעבור לרזולוציה קטנה והופכת להיות ספציפית וקטנונית, והיא אינה יעילה ל"כיבוי שריפות", בטח שלא בשוק מצומצם ומועד לריכוזיות מסוג מונו/דואו/אוליגופול. חשוב להבין כי הבנקים אינם "עסקים קטנים ובינוניים", הם מפלצות (מבחינת סדר הגודל שלהם) שמעסיקים שורה ארוכה של יועצים משפטיים – עורכי-דין, בלשון העם. מביניהם ישנם כאלו שמסייעים לבנק כיצד לעקוף את הרגולציה, כיצד להכשיר שיטות חדשות לגביית כסף. וזה בסדר. מותר להם. זה מה שכל עסק פרטי רוצה – להרוויח, וכמה שיותר.

זוהי הסיבה שאני מאמין כי הפתרון היחידי שיכול "לשבור את השוק" (במקרה הזה כשל השוק מצוי בשוק הבנקאות, אך הפתרון הזה יכול להיות מיושם בכל שוק) הוא בנק שאינו בידיים פרטיות, של אדם/משפחה/קבוצה עם אינטרס מיקסום רווחים של אותו עסק, אלא בנק המוחזק בידי מי שאינו מעוניין במיקסום הרווח, כי-אם בהגדלת רווחת לקוחות הבנק. זה אמנם נשמע נאיבי, אולם קואופרציה כזו היא בדיוק הדרך בה הבנקים הגדולים של היום התחילו בעצמם. בנק לאומי, למשל, הוא גלגול של "אוצר התיישבות היהודים", אחד מהמוסדות הראשונים שהקימה הציונות בנקוף המאה ה-19, ושנועד לממן את פעילות התנועה הציונית. כן, עדיין היו פה שיקולים של רווח, אך המניע מאחורי הקמת הבנק היה אידיאולוגי. כן, זה אפשרי. עסק לא חייב לשאוף למקסימום רווח כדי להתקיים – הוא יכול לשאוף, למשל, להתאזנות, או לרווח קטן יותר שיאפשר לו התרחבות עתידית. עצם ההתנהלות הזו, שתציע מחירים נמוכים יותר מחד, ושכר גבוה יותר לעובדים מאידך, תוכל להביא את יתר השוק לאותן רמות של מחיר ושכר. זו הסיבה גם שעסק שכזה, לתפיסתי, לא צריך לשאוף ל"חיסול התחרות", והוא יכול, וצריך, לעבוד במסגרת שוק שבו קיימים גם שחקנים פרטיים.

שוק תחרותי לא בהכרח אומר "קפיטליזם חזירי". בהתנהלות נכונה, הכוללת התארגנות ציבורית נכונה יחד עם תשתית ותמיכה ממשלתית, אפשר לנצל אותו לתועלת רחבה יותר, שאינה רק של בעלי "ההון הגדול" שהופכים להיות "חורים-שחורים כלכליים". שוב, יש אשר יראו בזה רעיון נאיבי, אך אותה תשתית היתה קיימת בעבר, וקראו לה "ההסתדרות". היא הוקמה לא על-ידי ממשלה, כי-אם על-ידי מייסדי הציונות ואבות המדינה שהבינו כי רק בהתארגנות כזו יוכלו להתנהל ולהתנהל בחופשיות במשק העברי שתכננו והקימו בארץ. בימינו, ההסתדרות איבדה את הכוח שלה, ואולי גם את הכיוון המקורי שלה. רק צריך אנשים מתאימים שירימו את הכפפה, מכיוון שכן, מדובר בהתארגנות מסורבלת ומורכבת, וצריך כוח (ארגוני, כספי, וכן, גם פוליטי) כדי להרים ארגון שכזה.

חשוב לציין שהתאגדות בנקאית כזו התחילה להתרומם בימינו, והיא נקראת "אופק", אגודה שעוסקת משנת 2012 בהקמת בנק ראשון המצוי בידי הלקוחות שלו. רכישת מניה (אפשרית דרך האתר) עולה כ-3000 ש"ח (גילוי נאות: אני בעצמי לא קניתי [עדיין] מניה). אין לי מושג כמה המיזם הזה יצליח, אבל אני כן מקווה שנראה עוד ועוד התארגנויות כאלו בשווקים אחרים בהם אנו רואים ריכוזיות וניצול. התמיכה הגדולה ביותר צריכה להיות מצד הממשלה, אבל הרבה לא ניתן לצפות מממשלה ימנית (בפן הכלכלי שלה במיוחד). זהו המקום שבו מסגרת ציונית מתחדשת צריכה להתערב. לבנות מחדש את ההתאגדויות הללו שאבד עליהן הכלח במורד מאה ועשרים השנים של הציונות "הממוסדת". וכמו הבנקים, כך בדיור, ובכל ענף שבו השוק פועל לרעת האזרחים. זהו בעיניי, אחד מהחלקים המהותיים של מה שאני מכנה "רֶה-סוציאליזם" ו"שְׁנִי-ציונות".

ירושלים – תל-אביב, י"ז בסיון, ה'תשע"ה.

הטור שלי ב ynet – דברים שרציתי לומר

ביום שישי שעברבר (18.10.2013) הופיע טור שלי במסגרת פרוייקט "הדור האבוד" של ynet. בסך הכל אני דיי מרוצה מן התוצר המוגמר, וגם התגובות היו דיי חיוביות. אם הייתי צריך לשנות, או להבהיר בצורה יותר ברורה משהו בטקסט שפורסם, הרי שזה בעיקר היה נוגע לחידוד הרעיון שבעבר, כשנרשמתי לתואר הראשון בכלכלה, היה דיי ברור שמי שמסיים תואר ראשון לא צריך לעבוד עבור שכר מינימום בעבודות סיזיפיות. זה מה שהניע בדיוק אנשים כמוני ללמוד תארים "פרקטיים", וזוהי האשליה שנאלצתי להתפכח ממנה עם סיום התואר – שבמצב החדש, עם סיום התואר רוב הסיכויים שכן צריך לעבוד עבור שכר מינימום, בעבודות כמו מוקדים טלפוניים.

הטור המקורי היה ארוך הרבה יותר (בערך פי 2 נפח של טקסט); מעבר לעריכה וצמצום הטקסט שנבחר, הטקסט המקורי כלל התייחסות רחבה יותר אל "הבעיה" שמניעה את המשבר הזה של הדור האבוד. אני התייחסתי אליה גם בטקסטים קודמים שלי שנוגעים לכלכלה, כשבראשם הטקסט (הארוך מאוד, אני מודע לכך) "זאת הכלכלה, טמבל: קפיטליזם נגד סוציאליזם", והם נוגעים בעיקר אל השיטה הכלכלית המונעת ממתמטיקה מיידית, ולא משיקולי רווחה, או שיקולים לאומיים כאלו ואחרים.

כאמור, אני דיי מרוצה מהתוצאה הסופית, אך בכל זאת אני משתף כאן את החלק האחרון שהוחלט להשמיט, גם בגלל הרצון להתמקד יותר בסיפור האישי, וגם כי, למען האמת, זהו חלק מאוד קודר, מייאש וּפסימי:

[בעית הדור האבוד] אינה נובעת מאיזו מזימה זדונית של הורינו "לחיות טוב" על חשבוננו (הם בעצמם סובלים מכך, אני נוטה להאמין). לדעתי היא נובעת מן הכיוון אליו נע העולם המערבי עוד בשנות השמונים, ובקצב מוגבר בשנות התשעים והאלפיים – יצוא הייצור אל מדינות זולות.

השיקולים ליצוא הייצור הם כמובן כלכליים גרידא – זול יותר לייצר בסין? אז נייצר שם. אולם מעבר לחסרון המוסרי שקיים בשיטה זו ("החצנת עלויות" ו"הפרטת ערכים" הם מושגים זרים לכלכלנים, באופן לא-מפתיע), היא גורמת לחלל מספרי – שכן יצוא המפעלים גורע משׂרות של יצור, תחום שלפחות בחלקו (בהתאם לאופי המפעל) מצריך עבודה שאינה דורשת השכלה אקדמית. מעבר לעובדה שאנשים מבוגרים נותרים ללא עבודה, שכן עבורם מאוחר מדיי לרכוש השכלה מתאימה, לצעירים כבר לא נותרת ברירה אלא לחפש עבודות המצריכות השכלה אקדמית (וכמובן, לרכוש השכלה כזו בעצמם). כך הפך המשק המערבי ממשק יצרני למשך "מפתח" ו"נותן שירותים". אולם התמורה הזו בין אופי המשרות (היצרנית וה"שירותית") אינה רק מספרית – היא גם תפיסתית – ועבודת-כפיים הפכה עם השנים מדבר-מה שניתן להתגאות בו, לעבודה בזויה ומביכה – ובעולם שבו המשרד בלבד נתפס כסביבת-עבודה הגונה, לא פלא שההסתערות על המוסדות האקדמיים נמצאת בשיאה.

אז כן, אף אחד לא רוצה להיות ה"פראייר הראשון" שיאזור אומץ למרוד במוסכמה הזו. במובן מסויים, סביר להניח שהוא גם יכשל. במובן הזה, כולנו פשוט נסחפים בזרם עצום, כלל עולמי, שנדמה כי דינו של מי שמנסה לעמוד מולו היא לשקוע. אני נוטה להאמין כי הפתרון, לכשיגיע, יהיה רדיקלי, וינבע מתמורות כלל-עולמיות, בין אם צפויות (לחץ הולך וגובר של אוכלוסיה מיואשת שנדחקת במורד הסולם הכלכלי) ובין אם לא-צפויות (קשה לי לכתוב פה משהו, שכן מדובר בתמורה לא צפויה. דמיינו בעצמכם). ועד אז הדור שלנו, הדור האבוד, ימשיך לחיות את המאבק שלו – מאבק רוחני לא-פחות מכפי הוא קיומי –האכזבה שבהתעוררות מחלום-בהקיץ.

ולי רק נותר לומר הפתרון המתאים ביותר לתקופה, לטעמי, הוא רה-סוציאליזם: הגדרה מחדש של התפיסות הכלכליות הסוציאליסטיות והתאמתן לעולם בו אנו חיים היום. אבל עוד חזון למועד…

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ד.