ארכיון תג: שובניזם

ימין ושמאל בשטוחלנדיה – על זהות פוליטית בשלושה מימדים

כיצד דמות דו-מימדית במבט מלמעלה (1) נראית כקו ישר בעיניי דמות נוספת בעולם דו-מימדי שטוח (3) (עמוד 20 בגירסה העברית)

כיצד דמות דו-מימדית במבט מלמעלה (1) נראית כקו ישר בעיניי דמות נוספת בעולם דו-מימדי שטוח (3), עמוד 20 בגירסה העברית

"אתם, שהתברכתם הן בצל והן באור; אתם, שחוננתם בשתי עיניים, שניתנה לכם ידיעת הפרספקטיבה, והוענק לכם העונג לראות צבעים שונים, אתם, שיכולים לראות זווית באמת ובתמים ולבחון את מלוא היקפו של המעגל בתחום המשמח של שלושת הממדים – איך אוכל להבהיר לכם את הקושי העצום, העומד בפנינו בשטוחלנדיה, להכיר זה את צורתו של זה ?

זכרו מה שסיפרתי לכם לעיל. כל היצורים בשטוחלנדיה, חיים או דוממים, בלא הבדל צורה, נראים בעינינו אותו דבר, או כמעט אותו דבר, דהיינו, קו ישר. איך נוכל, אם כן, להבדיל בין אחד למשנהו, כאשר כולם נראים אותו דבר ?"
(על השיטות שלנו לזהות זה את זה, עמוד 34)

חבר טוב שקרא את הרשימה שפורסמה לפני כשלושה שבועות, בה סיפרתי כי בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד, והבעתי את מחשבותיי להצביע הפעם למפלגת העבודה, העלה בפניי טענות כי אני מזגזג ולא-החלטי בין הימין לשמאל. גם בעבר, בהקשר לדברים שכתבתי, או פשוט אמרתי בשיחת פנים-מול-פנים, נאמר לי לא אחת כי אני "מבולבל" בכל הנוגע לתפיסותיי הפוליטיות. היות ואינני נצמד אל קו מפלגתי כזה או אחר, לא נדיר שאנשים בעלי נטיות פוליטיות ימניות יכנו אותי "שמאלני", ולהפך. אולם משהו בדבריו של חברי, הדרך שבה הוא מנסה למצוא שיוך ונטיה פוליטית יחידה (שום מילה על קיבעון מוניסטי כתוצאה מחיים בתרבות מונותאיסטית-יהוויסטית-אבסולוטית !) גרם לי להזכר בספרו של אדווין אבוט אבוט "שטוחלנדיה" (במקור האנגלי נקרא Flatland. עברית : דפנה לוי, הוצאת כתר,1984. בתרגום אחר נקרא גם "מישוריה".) משנת 1884, המספר על ריבוע בעולם דו-מימדי, שטוח לחלוטין (שכן נעדר ממנו מימד העומק, או במקרה של הספר – הגובה).

אותו ריבוע מתאר את עולמו ואת הצורות השונות החיות בו, ואת מעמדן. באופן קצת מטריד, שעלול אף לפגום בחוויית הקריאה לרגישים לנושאים טעונים, הספר מזכיר מושגים הגובלים ב"תורת גזע", והשקפות העולם של בני העולם הדו-מימדי הינן שובניסטיות לחלוטין, שכן בעולם השטוח הדו-מימדי מעמד ואינטליגנציה נקבעות על פי כמות הפאות שיש לכל צורה, ורמת הסימטריה שלה. עיגול נחשב לצורה החכמה ביותר, מעמד כהונה נשגב, ואילו הנשים מצטמצמות לכדי קווים בלבד – לא צורה של ממש, בעלות פאה אחת. המשולשים שווי השוקיים נחשבים לחיילים ברברים, והצורות הפגומות נחשבות לנחותות שיש להחזיקן במאסר, ואם הן טיפשות או חריגות לאין תקנה, דינן – כליה.

כריכת הספר שטוחלנדיה

כריכת הספר שטוחלנדיה

שטוחלנדיה שייך אל סוגת המדע-הבדיוני. בשנת 1952 יצא אחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני בארץ, קובץ הסיפורים-הקצרים שלוקטו על-ידי קנדל פוסטר קרוסן, "היה היה בעתיד" (באנגלית : Adventures In Tomorrow, 1952, הוצאת קרני), אשר תורגם בידי אוריאל שלח – דוגמה נדירה לספר בו לא אחר מאשר יונתן רטוש בחר להשתמש בשמו מחיי היום-יום. בהקדמה לספר מציג שלח (רטוש) את הגדרתו למינוח הז'אנר החדש והמתעצב של אותם הימים : ""סיור דמיוני של איזו עובדה או תאוריה שבתחום הדעת". מיטב הכינויים היה אפס כל כינוי, אבל לשם ציון יצוינו כאן כל הסיפורים מסוג זה כספרות מדע." בחלוף השנים נזנח המונח "ספרות מדע", ועל-כן שטוחלנדיה, כאמור, הוא ספר מסוג מדע-בדיוני, אך שונה לחלוטין מספרי מדע-בדיוני מוכרים בימינו. הוא אינו עוסק בחייזרים, או במשלחות אנושיות לחלל. הוא אינו עוסק במסע בזמן, או ברובוטים. הוא אינו מציג שום פריצת-דרך בנושא טכנולוגי או פיסיקלי. המדע בסיפור מדע-בדיוני זה הוא מדע המתמטיקה, ושוב – יש לזכור את מועד פרסום הספר – 1884.

הקריאה בשטוחלנדיה הייתה מאתגרת, אך מלאת סיפוק. בקריאת ספרי-מדע בדיוני, הסיפוק הרבה פעמים מגיע לא (רק) מן ההסחפות אל העלילה, אלא מה"בונוס" האינטלקטואלי שהקורא מקבל מן הספר. וּבעוד שבשטוחלנדיה הדמויות, כמו העלילה וכמו העולם עצמו – מתאפיינות ב"שטחיות" מה, הרי שהפלא האמיתי של הסיפור קשור בנסיון להבין עולם שונה לחלוטין, דו-מימדי, דרך עיניו של המספר – שמכיר רק מונחים מעולם דו-מימדי זה, נטול מימד גובה גם בעולם המונחים שלו. הסבר זה הוא כה מופשט, עד שנאלץ המחבר אדווין אבוט להעזר בשרטוטים, הפזורים לכל אורך הספר, בכדי להמחיש את רעיונותיו והסבריו של הריבוע השטוח לגבי חיים בעולם שכזה. דרך מעמיקה יותר להבין את העולם ה"חדש", הדו-מימדי הזה, נגלית לפנינו כאשר אותו ריבוע דו-מימדי שטוח מגיע אל עולם חד-מימדי (שלמעשה מכיל רק את מימד האורך), ובו הוא נמצא על סקאלה ולמעשה רואה את כל העולם כנקודה אחת (נסו לדמיין עולם שכולו חוט אחד ארוך, ושאתם נמצאים על החוט הזה – כל אשר תראו הוא "קדימה" או "אחורה" של אותו חוט, שהוא בנקודת המבט של המתבונן – נקודה בודדת).

מבנה ביתו של הריבוע כפי שנגלה לעיניו בעת שטיפס לגובה לראשונה בחייו, עמוד 98 בגרסה העברית

מבנה ביתו של הריבוע כפי שנגלה לעיניו בעת שטיפס לגובה לראשונה בחייו, עמוד 98 בגרסה העברית

כמו-כן הריבוע גיבור הסיפור "קופץ" אל עולם תלת-מימדי, בו הוא נותן לקורא פרספקטיבה מעניינת על העולם בו אנו הקוראים נמצאים ביום-יום, ושאותו אנו לוקחים כמובן מאליו. לפתע, נחשף הריבוע הדו-מימדי אל מושג הגובה, או העומק, ולפתע הוא מסוגל לראות את העולם בו הוא שהה מלמעלה. כל הצורות אותן הוא הכיר מן המישור השטוח, כפסים שטוחים, לפתע נגלים לו ממעל בצורותיהם אותם יכול היה בעבר רק לנחש. לראשונה בחייו, הוא מסוגל לראות באמת את הצורה של ביתו ביתו, ואת "פנימיותם" (קרביהם ממש) של בני משפחתו. ואולם הפלא האמיתי הגיע עבורי לקראת סוף חווייתו הרב-מימדית של המספר – בו מעלה השערות לגבי עולמות עם מימדים מרובים יותר (כיצד יראה עולם עם ארבע מימדים גיאומטרים ?). אז באמת המחבר גורם לנו לתהות הלאה, אל מעבר לעולם שאותו אנו מכירים.

וכאן, בעצם, אני מוצא את נקודת ההשקה אל העולם שלנו, ואל הפוליטיקה. בעיניי עצם ההתבוננות בימין ובשמאל בצורה חד-מימדית של סקאלה, ללא גובה או עומק, הוא מוטעה וּמַטְעֶה. עלינו לנסות "להתעלות" אל מעבר לחד-מימדיות הזו, ולבחון את מילון המונחים הנוגע להשקפות פוליטיות בצורה חדשה, דו-מימדית, ואולי אפילו רב-מימדית.

המינוחים של "ימין" ו"שמאל", בהקשר פוליטי, מקורם מן ההסטוריה של ימי המהפכה הצרפתית (סוף המאה הי"ח), שם האסיפה הלאומית, הגוף שהחליף את אסיפת המעמדות לפרק-זמן של קצת יותר משנתיים, נחלקה אל תומכי המלך, שהורכבו ממעמד הכמורה והאצולה הטרום-מהפכניים, מצד ימין, ותומכי המהפכה המתנגדים למלוכה מצד שמאל. הסידור הזה החל להתארגן לו באופן ספונטני, מתוך כוונה להמנע מצעקות ועימותים שנבעו מישיבה מעורבת. עם זאת, הצד הימיני של האסיפה הסתייג משיוך זה, מכיוון שבעוד שהאמין שהנציגים אמורים לתמוך או להתנגד לרעיונות ודעות שהועלו באסיפה, הם אינם אמורים להתחלק לסיעות שונות ומוגדרות. להשלמת התהליך של חלחול המושגים הדיכוטומיים של "ימין" ו"שמאל" אל עולם הפוליטיקה, העיתונות של אותם הימים החלה לכנות את הצדדים השונים על-פי אותו סידור ישיבה, ולמעשה יצרה מטונימיה של אותו שיוך של הזדהות פוליטית. שיוך זה, והמורשת שלו, הוא שעד היום מסמן את השמאל כ"מהפכני" ואת הימין כ"שמרני" (הגדרה שנצרבה בתודעתנו ונמצא לה שימוש אפילו היום, בצורה דיי דמגוגית, ב"ספר הכחול", המניפסט של השמאל הלאומי) ואולם, במהלך השנים התווספו תכונות נוספות אל כל אחד מן הצדדים : השקפות בנושא כלכלה, השקפות בנושא יחסי-חוץ, השקפות בנושא חינוך, שירותים סוציאליים, דת, לאום, בריאות, ואין-ספור דוגמאות נוספות.

"לזכותם של העיגולים ייאמר, שהם דיכאו באופן יעיל את מחשבות הכפירה שהובילו אנשים לבזבז אנרגיה וסימפאטיה באמונות השווא, שההתנהגות תלויה ברצון, מאמץ, תרגול, עידוד, שבח או כל דבר אחר חוץ מאשר בצורה. היה זה פאנטוסיקלוס – העיגול המהולל שהוזכר לעיל כמדכא התקוממות הצבע – ששכנע לראשונה את האנושות, כי הצורה עושה את האדם; ואם, לדוגמה, נולדת כמשולש חד-זווית בעל שתי צלעות בלתי שוות, מובטח לך שתסטה מדרך הישר, אלא אם כן תדאג להשוותן – לשם כך עליך לפנות לבית-החולים לשווי-שוקיים; כך, אם משולש אתה, או ריבוע, או אפילו מצולע שנולד עם חריגוּת כלשהי, חייב אתה להילקח לאחד מבתי-החולים הסימטריים לשם ריפוי מחלתך, שאם לא כן תסיים את חייך בבית-הסוהר הממשלתי או בזוויתו של התליין הממשלתי."
(על תורתם של כוהנינו, עמודים 64-65)

כריכת הספר מישוריה (תרגום נוסף לספר, תרגום : ליה נירגד, הוצאת בבל, 2000)

כריכת הספר מישוריה (תרגום נוסף לספר, תרגום : ליה נירגד, הוצאת בבל, 2000)

בישראל כיום, המינוח של ימין ושמאל מתייחס בראש ובראשונה אל ההיבט המדיני. בצורה הפשוטה ביותר, השיוך לימין או לשמאל נקבע על פי השאלה "מה לדעתך צריך לעשות עם הערבים/פלסטינאים ?". אמנם נכון שבעשור האחרון, ואף יותר מכך – בשנה האחרונה, ישנה התעוררות והכרה בנושאים אחרים (בעיקר הנושא ה"חברתי", שגם הוא ערטילאי ורחב), אך את הדגל החברתי מנסים גורמים שונים, מימין ומשמאל כאחד, להרים (בעוד שלשמאל יש עבר ארוך של אג'נדה "חברתית", ניתן לראות בש"ס כדוגמה למפלגת ימין מדיני שמציגה עצמה כמניפת דגל חברתי – מצג שווא, לדעתי).

גם הנושא המדיני עצמו נראה לעתים חמקמק, וכדוגמה ניתן לציין את התמורה שחלה בהשקפות המדיניות-לאומיות של השמאל, מימיו של בן-גוריון עד ימינו. ה"שמאליות" של מפא"י, ולמעשה גם של ממשיכת דרכה, העבודה, לא נבע בשל היחס שלה אל הערבים בארץ ובמדינות הסובבות אותנו, אלא בשל הגישה והמוסדות הסוציאליסטים שבראשה היא בעצמה עמדה. התמורה הממשית ביחס של הציבור, ושל ההנהגה המפלגתית, לשלום עם הפלסטינאים (בו ראש הממשלה המנוחה, גולדה מאיר, אף סרבה להכיר) ועם המדינות מסביב התרחשה רק בשנים שלאחר מותו של בן-גוריון.

"דומה שבער מסכן זה, המלך – כשם שקרא לעצמו – היה משוכנע שהקו הישר שאותו כינה ממלכתו, ושעליו בילה את ימיו, היה העולם ומלואו, ולאמיתו של דבר היקום כולו. מאחר שלא היה מסוגל לזוז או לראות דבר מלבד הקו הישר שלו, לא היה לו שום מושג על מה שמחוצה לו. אף ששמע את קולי כשפניתי אליו לראשונה, הגיע אליו הקול בצורה שהיתה כל-כך מנוגדת לנסיונו עד שלא ענה לי. "לא ראיתי איש", כפי שביטא זאת, "ושמעתי קול כאילו בא מתוך קרבי שלי". עד לרגע שבו הנחתי את פי בתוך העולם שלו, הוא לא הבחין בי. ולא שמע דבר מלבד צלילים מבלבלים הנחבטים כנגד – מה שאני כיניתי "צדו", אך מה שהוא כינה תוכו או בטנו; גם כעת אין לו שמץ של מושג על המחוז שממנו באתי. מחוץ לעולם שלו, או לקו שלו, הכל היה ריק עבורו; לא, אפילו לא ריק, שכן ריק מרמז על חלל; מוטב, אולי, הכל היה לא-קיים."
(איך נגלתה לי בחזוני ארץ קוולנדיה, עמודים 71-72)

על-כן, אולי כדאי לבחון מחדש את ההגדרה החד-מימדית הזו של "ימין" ו"שמאל", ולהגדירהּ מחדש. לא כסקאלה חד-מימדית, אלא כמטריצה דו-מימדית. על ציר ה-X, אותו "ימין" ו"שמאל" המתייחס אל יחס שמרני אל מול יחס "מהפכני", פרוגרסיבי. על ציר ה-Y, הציר החדש שהוספנו, נוכל לשים נושאים שונים. בכך נוכל לראות כמה השקפתנו גמישה, מגוונות, ומשתנה בהתאם לשאלות העומדות על הפרק. זוהי אותה "מהפכה" במחשבה אליה נחשף הריבוע גיבור הספר "שטוחלנדיה".

בשלב זה, בו רק העליתי רעיון שכזה, עוד לא נתתי דעתי לגבי הסדר של הנושאים על ציר ה-Y. אינני מוצא חשיבות יתרה באיזה נושא עומד מעל איזה נושא – שכן ציר ה-Y לא בא במקרה הזה לייצג באמת משהו כמותי. על-כן, אין להסיק כי נושא מסויים העומד מעל לנושא אחר – בהכרח חשוב ממנו.

"חיים שכאלה, כשכל הראייה מוגבלת לנקודה, וכל התנועה לקו ישר, נראו לי משמימים שיממון בל יתואר, ולכן הופתעתי להבחין בחיונותו ובעליזותו של המלך."
(איך נגלתה לי בחזוני ארץ קוולנדיה, עמוד 72)

גרף לדוגמה. מבולבל או גמיש-מחשבה ?

גרף לדוגמה. מבולבל או גמיש-מחשבה ?

אני חושב שבמידה וננסה לתאר גרף כזה עבור האדם הממוצע, נגלה כי הקו העובר דרך הנקודות השונות (המשייכות ל"מהפכות" מול "שמרנות" בנוגע לשאלות שונות) לא יהיה קו מאונך ישר. הוא לא בהכרח יהיה זיג-זג (וגם אם כן – אין בזה פסול, לדעתי), אבל באופן אישי אני כן נוטה לחשוב שנראה נטיות מעניינות, למשל – לכיוון שמאלה בכל הנוגע לתפיסות כלכליות-חברתיות, גם אצל המצביעים הטיפוסיים של הימין, שכפי שאמרתי – לדעתי עיקר השיוך הזה, לימין, מתבסס אצלם על הדעות המדיניות-בטחוניות שלהם.

שיוך לצד אחד של המפה הפוליטית בכל הנושאים יכול להתפס כחוסר-עניין בסיסי, אך יכול גם יכול להתפס כקיצוניות, דוֹגמטיות ואף פנאטיות, כזו שאינה מונעת מחשיבה מושכלת וגמישה אלא פשוט כהצמדות עיוורת לקו מסויים. הלכה למעשה, רוב-רובו של הציבור אינו מיישר קו בצורה כזו, גם אם הוא מגדיר את עצמו כ"ימין" או כ"שמאל", פשוט בשל השיוך המפלגתי שלו.

"סילופיו, ובעיקר בורותו בעניין מיני, העלו את חרוני והשבתי לו בעוז ובביטויים חריפים, "יצור מטומטם ! אתה חושב את עצמך לשלמות הבריאה, בעוד שבמציאות אין פגום ושוטה ממך. אתה מתיימר לראות, בעוד שאינך יכול לראות דבר מלבד נקודה ! אתה מתגאה בעצמך על שאתה מסיק על קיומו של קו ישר ! אבל אני יכול לראות קווים ישרים, ולהסיק על קיומם של זוויות, משולשים, ריבועים, מחומשים, משושים ואפילו עיגולים. למה לבזבז עוד מלים ? די בכך שאני הוא השלמות של עצמיותך הבלתי מושלמת. אתה קו, אבל אני קו הקווים המכונה בארצי 'ריבוע': ואפילו אני, על-אף היותי נעלה ממך לאין קץ, אינני נחשב במאומה בקרב האצילים הגדולים של שטוחלנדיה, שממנה באתי לבקרך בתקווה להאיר את בערותך"."
(כיצד ניסיתי לשווא להסביר את טבעה של שטוחלנדיה, עמודים 80-81)

מה היתרון בגישה כזו לניתוח שיוך פוליטי ? לדעתי, ברמת השיח הפוליטי נקבל שיח פחות דיכוטומי, פחות קיצוני ורווי איבה, נסתרת וגלויה. ניתוח פוליטי דו-מימדי יכול לשרת את הציבור יותר טוב בשל המסר שהוא משדר אל נבחרי הציבור – שנכון להיום, אולי רוצה פתרונות "ימניים" בנושאים מסויימים, אך בהחלט ייתכן שגם מבקש את ה"שמאל" הכלכלי. ברגע שנושא כזה יהפך לגלוי, לא ניתן יהיה להתחמק ממנו באותה הקלות שבה זה מתבצע היום – "הצבעתם לליכוד, ידעתם שזה מה שתקבלו – ימין מדיני וימין כלכלי". בעולם פוליטי דו-מימדי, הציבור בהחלט יכול לדרוש גיוון. יהיו לו את הכלים להציג את אותו הגיוון, ויתכן שהדבר יתבטא בפריימריז, או בהופעתן של מפלגות חדשות שישכילו להשתמש בדרישה הזו לתועלתם (לכאורה, כיום "השמאל הלאומי" מנסה להציג גישה שכזו).

אם יש "עולם" שבו ניתוח מסוג זה אף יראה כמתבקש והגיוני הרבה יותר, הרי זהו עולם הדמוקרטיה הישירה. מכיוון שגישה זו מלכתחילה "עוקפת" את השיוך המפלגתי, והופכת את הגישה לקבלת החלטות לאישית הרבה יותר, ההתייחסות והשיוך אל רעיונות שונים מלכתחילה לא ייכפה על פי שיוך מפלגתי, שמאלץ גם "ליישר קו" בנושאים אחרים, עמם יתכן ואין הפרט מסכים עם מה שב"עבר" היה הקו המפלגתי. אולם הדרך אל דמוקרטיה ישירה היא עוד ארוכה, ובאופן אישי, יש לי ספקות לגבי הגישה הזו מלכתחילה.

"אני. …אבל לפני שייכנס כבוד-מעלתך בדברים נוספים, האם יואיל בטובו לספק את סקרנותו של מי שישמח לדעת מאין בא אורחו ?
זר. מהחלל, מהחלל, אדוני. אלא מאין ?
אני. יסלח לי, אדוני, אך כלום אין כבוד-מעלתך נמצא כבר בחלל, כבוד-מעתך ועבדו הנאמן, אפילו ברגע זה ?
זר. הו ! מה אתה יודע על חלל ? הגדר חלל.
אני. חלל, אדוני, הוא אורך ורוחב מתמשכים עד אין סוף.
זר. בדיוק: אתה רואה שאינך יודע אפילו חלל מהו. אתה חושב שחלל הוא שני ממדים בלבד; אבל אני באתי לבשר לך על ממד שלישי – אורך, רוחב וגובה.
אני. אדוני ישמח לשמוע. גם אנחנו מדברים על אורך וגובה או רוחב ועובי, וכך מציינים אנו שני ממדים בארבעה שמות.
זר. אבל אין כוונתי רק לשלושה שמות, אלא לשלושה ממדים.
אני. האם יוכל אדוני להצביע או להסביר לי באיזה כיוון נמצא הממד השלישי הזה, שאינו ידוע לי?
זר. אני בא ממנו. הוא למעלה מעל ולמטה מתחת."
(כיצד ניסה הזר לשווא לגלות לי במלים את רזי חללנדיה, עמודים 86-87)

 הכדור נגלה ונעלם בהדרגתיות  אל הריבוע בעולם השטוח, המוצג כקו חסר גובה (עמוד 90 בגרסה העברית)

הכדור נגלה ונעלם בהדרגתיות אל הריבוע בעולם השטוח, המוצג כקו חסר גובה (עמוד 90 בגרסה העברית)

אולם, אפשר אולי לקחת את הנושא הזה הלאה, אל עבר הגרף התלת-מימדי. בראייה שכזו, לא רק שאנו בוחנים את השיוך הימני או השמאלי על הסקאלה, אלא גם את עומק השיוך. מהו אותו עומק ? לדעתי מדובר במידת השיוך הרגשי וההתעמקות ההגותית בצד הנבחר. קל להתבלבל עם מושג הקיצוניות, אך יש הבדל-מה. הקיצוניות מתבטאת בציר ה-X, המייצג את מידת ההזדהות עם השמרנות אל מול ה"מהפכנות", או בעולם היום-יום – עם דעות, ובעיקר עם מחנות (קיימים) הנוטים לכאן או לכאן. אדם המזדהה עם קריאה "לגרש את כל הערבים ולהלחם באלו שיסרבו" ישוייך ללא ספק לקצה הימני בכל הנוגע לנושא המדיני-בטחוני, אך יתכן בהחלט שהשיוך שלו רדוד לחלוטין, ובבסיסו אינו אלא התלהמות, ולא מחשבה מעמיקה הנובעת מקריאת חומר על שורשי הסכסוך, דמוגרפיה, דיני-מלחמה, ושאר נושאים שבהחלט יכולים לסייע דעה מנומקת, גם אם מעוותת. על-כן, בציר ה-Z, הוא ציר העומק, אותו אדם לא בהכרח ייתפס כאדם מעמיק.

מה זה בעצם אומר ? אולי זה לא אומר הרבה. מאוד יתכן שלדבר על גישה תלת-מימדית לניתוח פוליטי הוא ללכת קצת רחוק מדיי, לפחות לעת-עתה. לדעתי זה בהחלט יכול לתת תובנות לגבי היקף תופעות בעייתיות של קיצוניות ודרך הטיפול בהן (מתוך מחשבה שאולי קל יותר להתמודד עם דעות רדיקליות שאין להן בסיס מחשבתי מעמיק), אבל אולי אני טועה. מעבר לזה, יש לשאול את השאלה האם בכלל עלינו לטפל בקיצוניות שכזו – שמא היא תיתפס כ"ציד מכשפות", כהתערבות חשוכה של ממשלה באידיאולוגיות שונות שאין לה זכות לדכא או לבקר.

בין כה-וכה, לעת-עתה דעתי היא כי כדאי לבחון שיוך ונטייה פוליטית על-פי אותה מטריצה דו-מימדית. בהתבוננות מסוג זה, שמלכתחילה רואה בשיוך "רציף" (אותו קו ישר מאונך) כמעיד על " נְהִיָּה עיוורת" יותר מאשר אחיזה בדעה מוצקה, אני משוכנע כי גם דעותיי שלי לא יראו כזיגזוג, או כ"בילבול" משונה – את דעותיי בנושאים שונים בחרתי לא כי הן משוייכות למפלגה מסויימת, אלא כי הן נראו לי הנכונות והטובות ביותר. עצם העובדה שמפלגה כזו או אחרת תומכת בדעה שאני מזדהה עמה (וחלק מהמפלגות הן דיי קיקיוניות, בינינו) לא משנה לי במאום.

"אדוני, חוכמתך שלך לימדתני לשאוף לשלמות גדולה יותר ויפה יותר אפילו מזו שלך. כשם שאתה עצמך, הנעלה על כל יצרי שטוחלנדיה, מכיל עיגולים רבים באחד, כך בלי ספק קיים אחד מעליך  המכיל הרבה כדורים בקיום עליון אחד, שעולה אפילו על הגופים של חללנדיה. ואפילו כשם שאנחנו, הנמצאים כעת בחלל, מביטים למטה אל שטוחלנדיה ורואים את פנימיותם של כל הדברים, כך לבטח ישנו מעלינו מחוז גבוה יותר, טהור יותר, שאליו בוודאי תוכל להובילני – הו אתה, שלך אקרא תמיד, בכל מקום ובכל הממדים, הכוהן, הפילוסוף והחבר – אל חלל נרחב עוד יותר, אל ממדיות עוד יותר ממדית, שמנקודת התצפית שלה נוכל להביט למטה ביחד על הפנימיות הגלויה של הגופים החללים, וקרביך שלך ושל בני-מינך הכדורים יהיו גלויים לעינו של הגולה, הנודד המסכן משטוחלניה, שכבר הואלת להראות לו כל-כך הרבה."
(איך, על-אף שהראה לי הכדור תעלומות אחרות מחללנדיה, עדיין ביקשתי עוד, ומה יצא מזה, עמוד 105)

*

קיימים מעט יומני-רשת נבחרים שאני רשום אליהם. אחד מהם, ואולי המענג מכולם, הוא פֶּרֶא אדם חוֹשב של שוֹעִי רז, דמות ססגונית, מרתקת ומשכילה. כתיבתו של שועי צחה קולחת, ומתמקדת תמיד בנושאים החבויים, הביישנים ככתיבתו, ותמיד משאירה אותי עם טעם של עוד. בכתיבת רשימה זו נזכרתי לא-אחת ברשימותיו של שועי רז, המקשרות גם הן בין עולם התרבות שלא גלוי לעיני-כל, בשילוב ציטוטים וקטעי-וידאו, לבין נושאים אקטואליים, פילוסופיים או רוחניים המתחברים גם אל ימינו אנו. אני מזמין את כולם לקרוא (גם) אצלו.

חולון, כ"ו בשבט, ה'תשע"ב.

בעל וענת – מיתוס קדום והשקפת-עולם בימינו

בעל וענת – מיתוס קדום

עם בוא סוף השבוע הקריר, הגשום קמעה, חשבתי לכתוב קצת על אחד המיתוסים הכנעניים העיקריים שנמצאו בעיר אוּגָרִית (בצפון-מערב סוריה של היום), הוא עלילות בעל וענת. הטקסטים שנמצאו באוּגָרִית נכתבו בשפה הקרובה מאוד לעברית, בכתב קדום הנקרא כתב-יתדות (בגירסה המיוחדת רק לאוּגָרִית) – ונתגלו במקרה בשנת 1928. תוכן הטקסטים הזכיר במובנים רבים את סיפורי המקרא הנוגעים לפולחן האלילי (וגם הדים לו נמצאים עד היום בדת היהודית) ועל-כן הם שפכו אור רב על תחום חקר המקרא. האל בעל, האל המרכזי בעלילות בעל וענת, הוא אל הסער והגשם הכנעני הקדום. סקירה זו אינה מתעמקת בכל העלילה, אלא מציגה בתמציתיות את התפתחות העלילה – עליית הבעל לשלטון בממלכת האלים, מותו וקימתו לתחייה ושובו אל המלוכה. הציטוטים נלקחו מתוך הספר "אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית", מאת דוד אמיר (1987, הוצאת בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה, קיבוץ דן, הגליל העליון).

המיתוס הכנעני כפי שנמצא בשירה האוּגָרִיתִית מלמד אותנו כי בורא העולם, אל (ידוע גם כאל עליון, שור אל, או לטפן אל בעל הלב) ביקש להוריש את מלכותו לאחד מבניו. ראשון עלה על כס המלכות האל עשתר, אותו הדיח אל הים העונה לשם הפשוט – ים. בנו של אל, ואחיו של ים – בעל, החליט להלחם בים ולהדיחו מכסא המלוכה. הוא נעזר באחותו הלוחמת, ענת, ומצליח במשימתו להשמיד את ים ואת אויביו האחרים.

לאחר שמתקנא באלים האחרים להם יש ארמונות, מבקש בעל מאמו, אשרה, אישור לבנות ארמון בהר-צפון. לאחר קבלת ברכתה, הוא פונה אל אחיו, האל המוכשר כושר-וחסיס, וזה בונה לו ארמון. אולם בעל עדיין מפחד שמא יתגנב האל הרע ים אל ארמונו, ועל כן מבקש כי בארמון לא יהיה שום חלון ופתח. היות ובעל הוא אל הסער והגשם החשובים לקיום האנושות (בעוד אבי האלים, אל, נתפס כבורא העולם והאנושות), פתחים בארמונו חשובים לצורך תפקודו ביצירת גשמים.

לאחר התייצבות מלכותו, הוא מסכים לקריעת החלונות בהיכל מלכותו, ומרהיב עוז לדרוש גם ממות, אל המוות השוכן בעיר הִמְרִי שבבית החופשית (השאול הכנעני, אליו מגיעים נשמות המתים, טובים ורעים כאחד) להכיר במלכותו. מאבק איתנים מתפתח, ובו ידו של מות על העליונה – הבעל מת :

"נאום אלאין בעל. דבר קרדום
אדיר: שלום לבן אל – למות,
עבדך אני – שלך לעולמים !
לך אני ללא שוב – האל" אזי
הוא יתן פניו לבן אל מות
לתוך העיר המרי…"

הבעל יורד השאולה, יחד עם כליו האחראים על הורדת הגשמים. ענת מוצאת את גופתו ב"נועם ארץ דבר" ונושאת את גופתו אל פיסגת הצפון, שם טומנת אותו ב"קבר אלי ארץ". משחדלו הגשמים, הארץ יבשה, ואף שפשו, אלת השמש, חדלה מלבצע תפקידה :

""ואתה קח
ענניך, רוחך, סערותיך
וגשמיך. איתם קח את שבעת
נעריך, שמונת חזיריך.
עמך פדרי בת אור
עמך טלי בת רב. אזי
תתן את פניך אל תוך ההר
כנכני. שא ההר על הידיים,
הגבעות על קצה כפותיך. ורד
לבית חפשית – לארץ. שם תמנה
בין היורדים – לארץ. וידעו האלים
כי מתת…"

אל כס המלכות מנסה לעלות שוב עשתר, אך הוא מגלה כי התפקיד גדול עליו ("רגליו לא הגיעו להדום, ראשו לא הגיע לקצהו". עשתר מכריז כי לא ימלוך בפסגת צפון, ויורד מן הכסא. ענת תרה אחר מות, שמגלה לך כיצד בלע את בעל – בזעמהּ היא רוצחת אותו, שורפת וטוחנת את גופתו ומפזרת את אפרו בשדות (אולם מות, אולי כאל המוות ואולי כדרך שאר האלים, אינו מת לגמרי, ובהמשך העלילה הוא עוד יופיע). אביו של בעל, אל עליון, חולם כי בנו בעל ישוב למלוך על הארץ ויחיה את הארץ – הבעל קם לתחיה :

"בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – זבול בעל ארץ…
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי יש זבול בעל ארץ!""

ענת משכנעת את שפשו, אלת השמש, למלא את תפקידה ביקום בכדי שענת תוכל להמשיך ולחפש את אחיה בעל. הוא קם לתחיה, ונלחם שוב באחיו מות בעזרת אחיותיו ענת ושפשו (שמוכיחה את מות באמרה "מדוע מות בן אל, מדוע תלחם עם אלאין בעל ? איך לא ישמע אותך שור אל אביך – אין הוא מסלק עמודי שבתך, יהפוך כסא מלכותך, ישבור שרביט ממשלתך ?"). לאחר קרב עיקש ("ינענעו זה את זה כבהמות, מות חזק הוא. בעל חזק הוא. יתנגחו כמו ראמים. מות חזק הוא. בעל חזק הוא. ינשכו זה את זה כפתנים."), גובר בעל על מות, ושב למלוך על הארץ.

המיתוס מנסה, בין השאר, להציג את מחזוריות העונות – כיצד בקיץ הבעל נמצא בשאול – העיר הִמְרִי שבבית החופשית, מכיוון שנהרג בידי האל מות, וכיצד בכל שנה עולה הוא מחדש ומביא עמו את החורף את גשמי הברכה. בתרבויות החקלאיות הקדומות יש היגיון רב באותו מוטיב של "אבל על מות אל הגשם והשמחה על תחייתו". בדרך היתולית כתבתי בהזמנה לארוחת יום הולדתי (שחל בי"ג באב) כי "מחדשי המסורת הכנענית קבעו כי יום תחילת מסעו של הבעל מהעיר המרי שבשאול אל עבר ארמונו בהר-צפון חל בי"ג באב. יש הגורסים כי משך העליה אל הארץ לקח יום, ועל-כן בעל יצא אל ליל ירח מלא, ויש הגורסים כי הגיח החוצה מן השאול רק כעבור שבועיים, בליל חשוך וחסר כל מאור לבנה. הבחירה בי"ג באב אינה מקרית, ובעת זו של הקיץ השיא כבר חלף יחד עם רוב ימי החמסין, ולמעשה מכאן והלאה עומס החום של הקיץ הופך לסביל יותר, ומתקרב יותר אל הסתיו. עלייתו מן השאול של הבעל, אל הסער והגשמים, מסמלת את קיצו של שיא הקיץ, ותחילת הציפיה אל הסתיו והחורף והגשם הבא עמם". כמובן שאין באמת "מחדשי מסורת" כנענית שקבעו קביעה שכזו. ההתייחסות אל התאריך ה"לא-מקרי" של י"ג באב כעת שבה שיא הקיץ ורוב ימי החמסין חלף הינה פרפראזה להתייחסות הלכתית, או קבלית (קשה לי לקבוע) ששמעתי על קביעת מועד ט"ו בשבט כלא-מקרית – שכן עד תאריך זה רוב ימי הגשמים חלפו (אם כי על נושא הפיכת הקיץ ל"סביל" יותר עם התקרבו של סוף הקיץ ניתן למצוא דעה הפוכה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א' : "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מהקיץ). "טריק" זה של הסבר כי "התרחשותו של חג במועד מסויים אינה מקרית" הינה בעיניי "סיבה מלאכותית", שהולבשה בדיעבד ושמתייחס אל אמת דיי בנאלית – שכן מלכתחילה היה ברור שהחג נקבע בהתאם למועד הזה (את חג הקציר, למשל, לא היו חוגגים אלא בעונה המתאימה לקציר, ועל-כן הוא נקבע במועד זה בידי בני-אדם יותר מאלפיים שנה לפני התהוות היהדות, ואין צורך ב"הכוונה למעלה" לנושא זה). וכך למעשה התייחסתי אל התאריך י"ג באב – שברור שנמצא לאחר שחלף לו מרבית הקיץ. ההתייחסות גם באה לרמוז על דרך ההיפוך אל אותם "חגי אור" שנחוגו במקומות מסויימים בעולם בנקודת המפנה של החורף – ביום הקצר ביותר של השנה – שכן, אף-על-פי שנחוג בחורף, הוא מסמל תקווה – שהרי מן היום הזה והלאה הימים מתארכים, החורף מתחיל לדעוך והשמש מתגלה. בהקשר ליהדות, אציין רק את הטענה כי אין זה מקרה שחג הנוכה הוא חג האוּרים וחג הלפידים – גם הוא נחוג באותה תקופת הימים הקצרים של השנה (אם כי לא באופן מדוייק, שכן אנו משתמשים בלוח-שנה ירחי "עם תיקונים", ולא לוח-שנה שמשי שמתייחס במדוייק אל מיקום הארץ בהקיפו את השמש, ועל-כן – אל עונות השנה). אף חז"ל ידעו התייחסו אל הקשר הזה :

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

עוד על חנוכה בהקשר הזה ניתן למצוא בכתבה המרתקת "לפידים בלילות אפלים" של אדם קלין אורון. בדתות אחרות – חג המולד, למשל, נחוג ב-25 בדצמבר (כיום – 4 ימים לאחר היום הקצר בשנה, אולם בעבר ועל-פי הלוח היוליאני המקורי היה זה בעצמו היום הקצר בשנה). הדת הנוצרית קבעה שביום זה נולד ישוע מנצרת, ואולם ידוע לנו כיום על דת הסול אינוויקטוס המיתראית (הפרסית במקורה, אך שהתקיימה גם ברומא במאות הראשונות לספירה), גם על הדת הרומאית בה נחוג הסטורנליה (חג לכבוד האל סטורן) בהילולה בת שבוע שהחלה ב-17 בדצמבר. החג לכבוד סטורן הוא אותו "סטרנורא" מן הציטוט מן התלמוד הבבלי. על חגים שחלים בסביבות אותו תאריך מסביב לעולם ניתן לקרוא בכתבה על הנושא ב ynet.  היבט נוסף, כנעני, לאותו פרק זמן של שיא החורף קשור אל ה"מרזח" הכנעני, כפי שמתואר ב"כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית".

***

בעל וענת – השקפת עולם בימינו

עד כאן על העבר. נשאלת כמובן השאלה – כיצד עלינו להתייחס כיום אל המיתוס הכנעני של בעל וענת ?

אמנם אימצתי לעצמי השקפה אלילית, אך אין זה אומר שאני מאמין כי באמת ובתמים הסתובבו בעולם הקדום אלים בשם בעל וענת, ושאכן הגשם מגיע ממעשי-הקסם של הבעל בהר-צפון. לראייתי, באימוץ המיתוס הזה, כמו גם התבוננות אלילית בסיפורי התנ"ך, אין מדובר כקבלת (או יצירת) דת חדשה במובן המוכר לנו היום – דווקא מכיוון שדת כפי שאנו מכירים אותה היום כופה עלינו חשיבה אבסולוטית ומחייבת. עבורי מדובר במיתוס עממי, בדיוק כפי שילדים באנגליה למדים ומכירים את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בראייה מודרנית, אימוץ האגדה הזו בא לשתף אותנו בשפה בה אין אל אחד, יחיד ואבסולוטי, שהוא בעצם מקור מוניסטי לכל, כי אם אלים רבים, פלורליסטים, שאינם אבסולוטים כי אם מוגבלים בכח ידיעתם, כח פעולתם, והינם אף בני-תמותה אל מול אלים אחרים. בהשקפת עולם שכזו, מקום האדם אל מול אלוהיו (ה"סמכות העליונה") משתנה לטובה, וה"צו האלוהי" לא בהכרח נתפס כדבר שאין עליו עוררין. יתרה מכך, גם האלים כפופים לכח הטבע, דבר שמשקף את ההשקפה הפאן-דאיסטית המוקדמת יותר, שעל-פיה הטבע עצמו, מכלול החוקים הפיזיקליים, המתמטיים, ההסתברותיים, הם הדבר הנעלה ביותר ואין נעלה עליהם, ועל-כן למעשה ניתן לראות את כל אותו מכלול כמהות האלוהות עצמה.

ולמה בעצם לאמץ השקפה פלורליסטית ?

אני, בהשקפתי, מטיל ספק בקביעה שהכל מגיע ממקור אחד. למעשה, זהו נראה לי כסוג של קבעון מחשבתי אליו נקלענו (לא רק עם ישראל, אלא רוב העולם המערבי) כתוצאה מהשפעת הדת על חיינו. המוניזם הוא אותה תפיסה הרואה ב"מקור אחד" כמקור הנביעה לכל העולם שמסביב, והדת המונותאיסטית – שהיא למעשה הבאת המוניזם לכדי קדושה והאדרת כוחו והשפעתו לכדי אבסולוטיות מוחלטת שבמוחלטים. ויונתן רטוש הציע לתרגם את המונח מוניזם כאֶחָדוּת,  וזאב ז'בוטינסקי  כ"חד-נס" (אל מול "רב-נס", פלורליזם). ז'בוטינסקי ביקש לאחד את העם באמצעות התרכזות באמונה ב"דגל" האחד – הדגל הלאומי שלנו. הוא התייחס אל המונח הזה, למשל, בנוגע לתפיסתו החברתית : 

"התנועה, שאת השקפת-העולם שלה אני רוצה להסביר כאן, תופסת לגבי בעיות סוציאליות בכלל ולגבי הבעיה של מלחמת-המעמדות בפרט, עמדה, שאנו נקרא לה בשם 'מוניזם'. פירושו של דבר: במשך תהליך הבנין של המדינה היהודית, וכל עוד תהליך זה יימשך, אנו שוללים בכל תוקף איזה ערך ציוני שהוא מכל השקפה מעמדית, בין אם היא פרולטרית, ובין אם היא בורגנית. נחוץ לשנן אחת ולתמיד, שתנועת-התחיה הישראלית לא תחשב בפשטות בהשקפות מעמדיות אלו. ברור, שאין אנו אוסרים אף על אחד לטפח במעמקי נפשו, יחד עם האידיאל הציוני, גם השקפות עולם, דעות או אפילו אידאלי-משנה שונים אחרים : זהו ענינו הפרטי של כל יחיד ויחיד. אבל בהשקפת-העולם ההרצלאית שלנו אין אנו מכירים בזכות-האזרחות של איזה אידיאל שהוא, מחוץ לאידיאל האחד והיחידי : רוב יהודי משני עברי הירדן בתור צעד ראשון בכוון להקמת המדינה. משום כך היא נקראת בשם "מוניזם".."
מתוך: מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים,הוצאת ת. קופ, תל-אביב – תרצ"ז (1937), עמוד 89.

ואולם, גם אם מסכים אני לגבי ההשקפה השוללת מעמדות חברתיים מלכתחילה (כאידיאל), או בצורך באחדות לצורך השגת עצמאות והגשמה לאומית, אינני רואה לנכון להתקבע תמיד אל הפיתרון ה"יחידאי" (ניתן למצוא לכך גם בדבריו של ז'בוטינסקי סייג, שמסוייג בעצמו). ז'בוטינסקי, על-אף שיש שמייחסים לו את התפיסה הלאומנית הבלתי-מתפשרת, הזו שבה הזהות של היחיד מאבדת משמעות אל מול הזהות הלאומית – האמין בזכות האדם כיחיד ודגל בליברליזם באופן מובהק, וניסה ליישב בין העמדת הלאום בראש סדר העדיפויות לבין אמונתו ביחיד כמרכז העולם של כל פרט. כך מנסה ז'בוטינסקי לגשר בין שני אידיאלים לכאורה שונים. הניסיון הזה, לטעמי, מונע בתמציתו מתוך תפיסה "מקובעת" מוניסטית שמתקשה לקבל שני ערכים נעלים :

"אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת "המועדון הספרותי" (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו):  רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה "פּאַן-בּאַסיליאָה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי:  בראשית ברא אלהים את היחיד;  כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע "מלך" גם הוא;  טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד;  לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך;  והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן-עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא-חוק ולאין-גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק-הנפתולים. […]

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;  אחד מידידי, שקרא את כתב-ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות":  אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת;  וכמו-כן קודם היחיד לאומה.  וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני:  כך רצה – רצון ולא חוב. […]"
מתוך : סִפּוּר יָמַי – חלק ראשון, זאב ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה

בהתבונני על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי, כשדיבר על מוניזם וטען כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש", אינני יכול להסכים איתו באופן גורף. יתכן מצב שבו קיים אידיאל אחד נעלה, או מקור אחד למצב כלשהו – אך לא בהכרח, לא כדוֹגמה קבועה (מכאן אנו עוברים מהשקפה חברתית להשקפה דתית) – זוהי תמציתה של גישה פלורליסטית אמיתית. הגישה המוניסטית מעצבת את ראיית העולם שלנו באמצעות הדת, אך יותר מכך – באמצעות השפה. גם אם איננו מאמינים באל אחד, השפה שלנו והחשיבה שלנו נובעים מאותה השקפה מוניסטית, ועל-כן נוטים אנו לרוב לנסות לחפש את "המקור היחיד", ולהתעלם מן האפשרות לכמה מקורות, ולהתייחס אל הטבע כאל מכלול-תופעות. במקום זאת, אנו מנסים לראות את הטבע כתופעה אחת ויחידה. המוסר שלנו נראה כאחד ויחיד וחל על כולם, מה ש"נכון" נראה לנו כאבסולוטי. גישה זו מובילה, לדעתי, לשובניזם (לא במובן המגדרי, כי אם במובן התרבותי) – אנו מתקשים לקבל את השונה, ותמיד השאיפה היא לאחדות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית. על ההשפעה של הקיבעון המוניסטי בהיבט המדעי, למשל, כבר כתבתי ברשימה הזו.

בנוסף לכך, התעמקות במיתוסים הכנעניים מגלה לנו את אחד מקורותיה האליליים של הדת העברית הקדומה (שהייתה אלילית) – כל האלים המוזכרים בסיפור דלעיל מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, כמו גם התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו (שלהי ימי בית-ראשון), אז המונותאיזם האבסולוטי (אותו אני מכנה "יהוויזם") הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום. הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה (אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות, השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות). על-כן, הכרת עלילות בעל וענת היא הכרת העבר שלנו, שהוא למעשה שורשי תרבותינו.

חולון, ב' בחשון (הוא יֶרַח בּוּל), ה'תשע"ב.