ארכיון תג: שמאל-קיצוני

ואולי, בכל זאת, זה כן קצת בגללנו? (נתניהו וצונאמי ה BDS)

המאבק האנטי-ישראלי של ה BDS אינו חדש, והוא בן כמה שנים. למעשה, בצורות כאלו ואחרות הוא קיים עוד מימיה הראשונים של המדינה, עם החרם הערבי שהרתיע חברות רבות (פפסי ומקדונלדס, למשל, שהתחלנו להכיר אותן רק בשנות התשעים) מלהכנס לשוק הישראלי.

אני אישית מתעב את כל תנועות החרם הללו, במיוחד כואב לי על ישראלים שבוחרים למצוא פורקן לתסכולם באמצעות התחככות עם טיפוסים שכה עוינים את ישראל. אני כן אסייג ואומר שלא, לא כל BDSניק הוא אנטישמי עוכר ישראל, ואני אפילו מוכן, לצורך האמירה הנוכחית, לתת קרדיט (נאיבי אולי) ולומר שרובם פשוט רוצים "להפסיק את הכיבוש" באמצעות לחץ פוליטי, כלכלי, חברתי, תרבותי ופדגוגי. אבל אסור לטעות, בראש רבים מן הארגונים הללו הקוראים לחרם על ישראל עומדים טיפוסים שלא ממש מחבבים אותנו. גם אם ישראל תצא מיהודה ושומרון, תנועות כדוגמת ה BDS ימשיכו להתקיים, פשוט כי (בעיקר) בראשן עומדים גורמים אנטי-ישראלים, אם לא אנטישמים.

מה שכן,

אם מישהו לרגע מהרהר לרגע מדוע כל הגל הזה צובר עכשיו תאוצה, זה מכיוון שהגורמים שבאופן מסורתי בלמו את החרמות השונים (הממשלות השונות, בעיקר) פשוט הפסיקו לעשות את המאמץ הזה. האמירה הקלה תהיה שאובמה תמיד שנא את ישראל, והצרפתים תמיד שנאו את ישראל, והאנגלים תמיד שנאו את ישראל. אבל זו אמירה פשטנית מדיי, ולא מדויקת במאה אחוז.

מדינת ישראל בראשות נתניהו התנהלה פעמים רבות, אולי רבות מדיי, בדרך שלא סופרת את ההנהגה האירופאית והאמריקאית. לא איבדנו את התמיכה לגמרי, אבל היא בהחלט הרבה יותר מסוייגת מפעם. לא נמאס להם מישראל, אבל ככל הנראה יהיה נכון לומר, שלמנהיגי אירופה וארצות הברית פשוט נמאס, נמאס, נמאס מנתניהו. בכל מערכת הבחירות האחרונה שבתי ואמרתי שנתניהו מנהיג אטוּם – ובעיקר התכוונתי לאטימותו כלפי העם שלו, אבל האמת היא שנתניהו גם אטום כלפי העולם, והוא הוכיח זאת פעמים רבות (הפעמיים הבולטות ביותר בבחירות האחרונות היו ההתעקשויות הכה מביכות לנסוע לצרפת ולארצות-הברית, בניגוד לרצון המנהיגים). וזה נורא שהמיאוס כלפי נתניהו מאפשר לארגונים רעים כמו ה BDS לזקוף ראש, אבל זה המחיר שאנחנו משלמים על הבחירה שלנו בראש-הממשלה הזה.

נכון, אנחנו מדינה שבוחרת איך להתנהל בעצמה – אבל כך בדיוק גם יתר המדינות. גם להם יש את השיקולים שלהם, ואת הקהל שלהם, ובאירופה, כמו בארצות הברית, ישנם הרבה מאוד אנשים שרואים בישראל בעיה, שרואים את הבניה בהתנחלויות כמעשה של התרסה. בסופו של דבר, האנשים הללו גרים באירופה, ובארצות הברית, ולא בארץ, ואי-אפשר בכוח להביא אותם לכאן בכדי שיחוו את המציאות שאנחנו חויים.

אני יודע שאנחנו לא דרום-אפריקה, אנחנו (עדיין) רחוקים מאוד מלהיות מדינת אפרטהייד, אבל השאלה היא לא מה אנחנו יודעים, אלא איך העולם רואה את זה. כשראש-ממשלה מכהן יוצא בקריאה ביום הבחירות ש"הערבים מגיעים בכמויות אדירות בקלפי", העולם רואה ושומע את זה, וזה נתפס בעיניו (גם בעיניי, אבל ניחא) כדבר נורא. כשנתניהו ממהר אחר-כך להגיד שהוא לא התכוון לזה, הוא לא באמת מתקן את הנזק שעשה – הוא פשוט נתפס כלא-אמין. אותו דבר קורה כאשר יום לפני הבחירות נתניהו מכריז ש"לא תקום מדינה פלסטינית", ולאחר הבחירות הוא חוזר בו. אדם כזה לא נלקח ברצינות בעולם. כאשר חודשיים לאחר הבחירות שר הבטחון נותן הוראה על הפרדת פלסטינים באוטובוסים בגדה המערבית (שם, להזכירכם, הם חיים) – העולם נזכר בתקופות אחרות ובמקומות אחרים. הנזק שנעשה לישראל הוא אדיר, והמנהיגים יודעים על זה, הם מדברים על זה, והם פשוט מפסיקים לתמוך בישראל בצורה אקטיבית.

ואם נראה לכם לרגע שאני אדם ש"שונא התנחלויות", שבאופן אוטומטי יראה בהם מקור כל הרוע – אתם טועים. אבל אני מסוגל להבין את העובדה שבעולם ההתנחלויות נתפסות בצורה שלילית, ולכן הרבה יותר חכם להתנהל בהכל הקשור בבניה בהתנחלויות בצורה הרבה פחות מוחצנת, והרבה יותר מחושבת. ההתנחלויות מלכתחילה נבנו בתור "נכס אסטרטגי" שמחזק את הנוכחות שלנו בשטחים שכבשנו במלחמת ששת-הימים. גם כל מי שגר מעבר לקו הירוק מבין שהוא, במובן מסויים, מסייע באמצעות התיישבות לאינטרס הישראלי. אין בזה פסול, אבל חשוב להבין גם מתי "נכס" יכול לשמש נגדך, וצריך, ואפשר, לדעת איך להתנהל עם הישוב היהודי ביהודה ושומרון בצורה הרבה יותר מפוכחת.

המעשים של נתניהו פועלים כנגד הישובים הללו עצמם, מעצם כך שהוא הופך אותם ל"מעמסה" על ההתנהלות שלנו בעולם. דווקא גישה פייסנית יותר, שתשאף למסד את ההכרה גושי ההתנחלויות הגדולים, וכן, לפחות תנסה לשאוף לדיאלוג עם הפלסטינאים, אם לא לפתרון מלא – תוכל להלחם בצורה הרבה יותר טובה בחרמות הבינלאומיים, פשוט כי התמיכה "מלמעלה" תשוב, בדיוק כמו שהיה פעם. על-הדרך, נוכל להשיג הכרה בינלאומית באותם ישובים שהיום אינם מוכרים על-ידי שום מדינה בעולם. בלי שום סייג, בלי שום פקפוק. דין אריאל כדין תל-אביב.

אם המחשבה הראשונה שלכם היא "נו, באמת, הם אף-פעם לא יכירו בהתנחלויות", תעצרו לרגע ורק תחשבו – למה לא, בעצם? במידה ונגיע להסכם של הכרה הדדית עם הפלסטינאים, אין שום סיבה שמדינות המערב לא יכירו בישובים הללו. נכון שזה "במידה ו.." גדול – הרי כיום ההנהגה הפלסטינאית בעצמה לא מוכנה להכיר ב"ישות הציונית" (אני לא משלה את עצמי) – אבל הדרך של נתניהו להתמודד עם כך היא להסתגר בתוך עצמו, לעשות "דווקא", ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב. הדרך הזו, כפי שהימים האחרונים מוכיחים, פשוט פועלת לרעתנו, כמו דברים רבים אחרים שנתניהו עושה.

אי-אפשר לחשוב שהמדינה שלנו חיה בבועה (זה משפט שבדרך כלל אפשר לשמוע מן הצד הימני של המפה). פה זה לא שוויץ. הבחירה שלנו, בין היתר, כוללת בין היתר את השאלה איך אנחנו מתנהלים מול העולם. ובעיניי, ההתנהלות של נתניהו רק ממיטה עלינו אסון. זה כבר לא "נביא מוכיח בשער" שאומר דברי תוכחה – המציאות בעצמה מעידה על כך.

שוב, כמו שכבר אמרתי אינספור פעמים במהלך הבחירות, נתניהו בעיניי הוא כשלון מהדהד, ואפס מאופס. נתניהו לא הפסיק לדבר על איום הגרעין האיראני, אבל לא הצליח לעצור את העסקה שארצות-הברית רוקמת עם איראן. הוא גם לא יצליח עכשיו, כשהוא כבר שרף כל גשר אפשרי.

נתניהו ניהל בעזה מערכה כושלת ומביכה, ולא הצליח להשיג שום תוצאה משמעותית. הנה, כמעט שנה אחרי, ואנחנו רואים שהחמאס משפר עמדות לעומת הקיץ הקודם.

בעשור האחרון (בו נתניהו כיהן או כראש ממשלה או כשר אוצר) מחירי הדיור הכפילו את עצמם.

נתניהו פשוט ראש ממשלה נורא.

הוא כה כושל בהתנהלותו, שאפילו עם תוצאה כה מוצלחת בבחירות, של 30 מנדטים, לא פחות – נתניהו הקים את הממשלה הכי צרה וּנתונה ללחצים וסחטנות שהוקמה פה מאז שאני זוכר את עצמי. כל זה הופך לאירוני שבעתיים לאור העובדה שנתניהו מלכתחילה פיזר את הכנסת מתוך טענה שאין באפשרותו למשול – והוא חזר לכנסת (וממשלה) משילה הרבה פחות.

והנה, כמה מפתיע לגלות, שגם כלפי העולם נתניהו נתפס כמנהיג נורא, אלא שהעולם החליט להשתין עליו בחזרה – ואנחנו חוטפים את הנתזים. ישראל רוצה אולי להרגיש שהיא מצפצפת על כולם, אבל אי-אפשר לחשוב שאין לזה מחיר. והמחיר הוא, למרבה, הצער, שאותם אנשים שהיו יכולים לעצור את הצונאמי הזה של ה BDSניקים למיניהם, את אלו שבאמת לא אכפת להם מההתנחלויות ופשוט שונאים כל דבר שקשור בישראל, או ביהודים (ושוב, לא אומר שכולם כאלה, אבל אי-אפשר לרגע לחשוב שאין כאלה טיפוסים שם) – הם עכשיו מצפצפים עלינו בחזרה. לא כי אנחנו יהודים, אלא פשוט כי הממשלה שלנו עשתה הכל כדי להרגיז אותם, ועכשיו הם מרגישים שהם לא חייבים לנו כלום.

תל-אביב, י"ז בסיון, ה'תשע"ה.

בין שמאל לימין, ובין ציונות לאמיר חצרוני

אני לא מוצא הרבה טעם להתייחס אל אמירותיו הגזעניות של חצרוני (ובכל זאת אתייחס אליהן בפסקה וחצי) שנבעו בעקבות תוצאות הבחירות, הרבה יותר חשוב להתייחס, בעיניי, לאלו שטוענים שהוא שמאלני, ולהסביר למה אמיר חצרוני הוא ימין, ולמה – כן כן – גם מהימין יכולה לצמוח התנגדות לציונות בצורתו של חצרוני.

אז בנוגע לאמירות הגזעניות, בעיניי בכלל אין טעם להתרגז מהן. אמיר חצרוני לדעתי האישית הוא איש דוחה ודחוי, שמנפנפף בסהרוריות שלו ומתענג לראות כיצד אנשים מתרגזים מאמירותיו הגזעניות. זאת הסיבה שהוא גם נוקט בלשון קיצונית עד כדי ילדותית – לבחון עד כמה אנשים ינסו לנתח כל מילה ומילה שהוצאו מלכתחילה מתוך איזשהו צורך אינפנתילי להרגיז אנשים. במובן הזה, הוא מאוד מזכיר לי את אורטל בן-דיין. לא מפתיע איך שני יריבים מרים שמסמלים את ההיפוך המושלם, למעשה קורצו מאותו חומר. שניהם נהנים לגרד את אותו פצע מגליד בנפש שלהם, לשחק באותה גזענות שהחברה אומרת לנו להדחיק, כי זה מגעיל, ולכן הם עוטפים אותה בפלסטר של הפירמה הידועה "אצטלה אקדמית". הבעיה היא שאנשים לוקחים את דבריהם ברצינות, ועוד לפני כן – שדבריהם הנבובים זוכים לבמה תקשורתית רחבה, במקום שיתרכזו בפעילות פייסבוקית בטלה (שהרי מן הקרקע הזו הם צמחו).

להשוות בין חצרוני לאורטל בן-דיין אולי נשמע קצת מוזכר, אבל לי אישית זה קצת מזכיר לי את איך שברית המועצות וארצות הברית יוצגו כהפכים מושלמים, והיום במבט היסטורי נראים למעשה כהיבטים שונים של אותה תופעה – ישומים שונים של התיעוש המודרני בחברה המערבית.

העניין עם חצרוני הוא שאנשים ישר קופצים ואומרים שהוא "סמולניייייייייי", כי הוא אומר דברים נגד המדינה, ונגד הציונות. והתפיסה ה"מסורתית" היא שמי שאומר משהו נגד המדינה, חייב להיות מן השמאל, כי הימין פשוט מאוהב בארץ באופן הגובל במשיכה אירוטית.

למעשה, גישתו הכלכלית של חצרוני היא ימין כלכלי בצורתו הטהורה ביותר. האידיאה שלו היא תועלתנית עד כדי ניהיליזם. אנשים מכירים לא באמת יודעים מהו ימין ומשאל מעבר לשאלה "כמה מפלגה X רוצה להכנס בערבים או לעשות איתה שלום", והם פשוט לא מבינים את התפיסה הכלכלית-המוסרית העומדת מאחורי שני הצדדים הללו. באידיאה הימנית, האדם פועל אך ורק מתוך האינטרס האנוכי שלו, ואין שום מקום לחברה להתערב בהתנהלותו. בעוד שבמבט ראשון דבר זה נראה טבעי – "למה שהמדינה תתערב במעשיי?" האידיאה הזו משוללת כל זיקה קולקטיבית, כל אכפתיות ודאגה כלפי הזולת, השונה, האחר, החלש – בין אם זה אדם שחי בישוב רחוק ממני, ובין אם זו חולה שזקוק למימון של תרופה או אישה מוכה שצריכה מחסה והגנה – וזו הסיבה שלא אכפת לאמיר חצרוני מן הציונות.

השמאל, בגישתו הסוציאליסטית, שואף לאחריות כלכלית משותפת ולסולידריות. שמה של תנועת "העבודה" נגזר בדיוק מן אותה סולידריות של פועלי כפיים שהתאגדו ("ההסתדרות") והקימה את מפלגת פועלי ישראל (מפא"י). השמאל מבקש ליצור ערבות הדדית – כלכלית, אך גם ערכית. הוא שונה מן הימין שבגישתו מנסה למחוק כל מעורבות ממשלתית במשק ולהפריט אותו ככל האפשר. הפרטה, מלשון פרטי (למי שאף פעם לא שמתם לב). משמעות ההפרטה היא שנכסים שהיו שייכים למדינה – סמלים של יישום הציונות, מפעלים שעודדו התיישבות ועבודה עברית – נמכרים לכל המרבה במחיר, בין אם זה טייקון ישראלי החי בארץ, או זרוע של הממשלה הסינית. הקפיטליזם הימני מבוסס על התועלת האישית של אדם, ורואה ב"צוויון הקולקטיבי" של הסוציאליזם כדבר מגונה, כפייה לא רצויה ולא יעילה של רצון האחר (והאחר הזה הוא אותו "הכלל" המקיף את הפרט, בו הוא פועל וממנו הוא ניזון – פיזית אך גם תרבותית-רוחנית).

האידיאל הכלכלי הימני, האידיאל של חצרוני עצמו, הוא קידוש ה"אני" והתועלת העצמית של הפרט. מה שלא מעניין את ה"אני", מה שעשוי לגרום לבזבוז של אגורה אחת *ממני* לטובת מה שלא קשור אליי ולא מעניין אותי – הוא גניבה. אין חברה, אין שונה. רק אני.

מתוך ההבנה הזו אפשר להבין למה חצרוני הוא ממש לא שמאלני – הוא התגלמות האידאה של הימין הכלכלי, ומן המקום הזה הוא מגיע אל התנגדותו לציונות.

במקום בו הרווח האישי הופך לשיקול העיקרי, אין מקום לסולידריות ואין מקום לציונות.

תל-אביב, ג' בניסן, ה'תשע"ה.

שמאל ציוני

כרזה של האחים שמיר משנת 1952 שמאל ציוני כרזה זו ועוד ניתן לראות כאן: http://www.amalnet.k12.il/LavonInstitute/RightMenu/InstituteCurator/taaruha.htm

ימי זכרון (על הדחקה והשכחה)

באמת שהשנה קיוויתי לא לכתוב, לא להתפלמס, לא להתנצח בכל מה שנוגע לימי הזכרון (שניהם), וליום העצמאות. ודווקא השנה נראה שפסח עלינו אותו "פסטינכבה" שאותותיו ניתנים עם צאת המימונה ושׂיאם, כמובן, ביום העצמאות (וכשאני אומר "עלינו", אני מדבר על התודעה הציבורית שאינה בשוליים הקיצוניים).

מה ששבר אותי, בסופו של דבר, היה הפוסט "יום הזיכרון ליום הזיכרון" של צפריר בשן בבלוגו "גומרים הולכים" (למען הסדר הטוב אציין כי הרשימה נכתבה בשנה שעברה). אולי זוהי הלשון הבוטה שבה בחר לנקוט, או שמא הדיסוננס הקשה בין מי שמנסה להתנער מן האתוס הציוני (והרי יום הזכרון זהו "חגה הגדול של התעמולה הישראלית", כדבריו) לבין מי שפותח את דבריו בכך שהוא יתום צה"ל.

למה זה הפריע לי ?

האמת, שאני מכיר המון אנשים שלא אוהבים טקסיות. אינני יודע אם זו בגלל התקופה שבה אנו חיים, או שמא משחר ההיסטוריה רוב האנשים סלדו מטקסיות (ופשוט התיעוד של אותם טקסים הוא זה ששרד, ולא התיעוד של אלו שבחרו לשבת בבית). אני גם לא נוטה לחשוב שמישהו צריך "לאהוב" את הציונות בכוח, אבל בדבריו של צפריר בשן יש לא מעט הסתרה של עובדות, שהן מציאות קיימת : טקסי זכרון לחיילים, כמו גם אתוס לאומי לכשעצמו – קיימים כמעט בכל מדינה, אפילו כזו שאין לה לאום "היסטורי" שמבוסס על מוצא משותף (קרי – ארצות הברית, שמלכתחילה נבנתה על הגירה, ולמרבה הצער, אף על נישול הילידים מאדמתם ומתרבותם).

ואז מה נגיד ? שאצלם זה מוצדק ? כי הצרפתים, והבריטים, והאמריקנים, והסובייטים, כולם נלחמו בנאצים ? השאלה האמיתית שעולה פה היא : האם "ראוי" לזכור רק את החיילים שנפלו במלחמות צודקות ? כי הרי, בתפיסה ההיסטורית, מלחמת העולם הראשונה נתפסת כמלחמה נוראית ובמובנים רבים  – מיותרת. ומלחמת המפרץ השניה – מיותרת. ויטנאם – מיותרת. ועדיין, חללים רבים נפלו בכל המלחמות האלה. חיילים, שבסופו של דבר מילאו את תפקידם. האם העובדה שאתרע גורלם ונזדמן להם להוולד כך-וכך שנים בטרם פרוץ המלחמה, כך שהיו בגיל המתאים ללבוש מדים ולצאת לקרב מיותר (לכאורה, ואני מדגיש זאת מכיוון שאני לא נוטה לשפוט את צדקתן של מלחמות כאלו ואחרות בשחור או לבן) הופכת אותם ל"ראויים פחות" ?

ואם נחזור רגע אלינו – אדון בשן אמר "זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה." מדבריו אני מסיק (ויסלח לי אם הבינותי לא נכון את דבריו) כי הקורבנות ה"ראויים" נפלו במלחמת העצמאות, ומששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות. נכון, הוא אומר – זכרו את מתיכם – אבל לא בהקשר שמבקשים מכם, אלא בהקשר השולל, כי הם מתו לשווא.

וגם אם זה נכון (אני, אגב, סבור שלא כך הדבר) שממלחמת ששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות – באיזו מסגרת אחרת המדינה, כמדינה, תבחר לזכור את חלליה ? אותו רגש אנטי כלפי המדינה מבקש דבר בלתי אפשרי – זכרו את חללי צה"ל, אבל לא את צה"ל עצמו (ואם כן – רק בהקשר שלילי). המדינה, בסופו של דבר, מציעה מסגרת. מסגרת ממלכתית, כמובן – אבל זהו תפקידה, כמדינה – כל מדינה. אני, באופן אישי, חושב שמלחמת לבנון השניה היתה בבסיסה פחות מוצדקת ממערכות צה"ל האחרות. אני באמת מאמין שהחיילים שם נשלחו אל תופת בלי תכנון ראוי, ושמלכתחילה נלחמו באויב הלא נכון (חיזבאללה הוא רק "קבלן משנה" שפועל בלבנון בחסות סורית, שהיא בעצמה פועלת בחסות איראנית). ועדיין – האם אי-פעם אבדיל בין זכרם לבין יענקל'ה שירד מסירת המעפילים ונשלח אל הקרב במלחמת הקוממיות ? לעולם לא. דמם של כולם סמוק באותה המידה, ומסגרת הזכרון שלהם צריכה להיות אחידה.

אגב מסגרת זכרון אחידה, גם לפני כמה עשורים היא לא הייתה כל-כך אחידה. מסגרת מיליטנטית עם מנגנון תעמולה (בצורה המחרידה המתוארת בגילויי-דעת כאלו ואחרים) לא הייתה מאמצת ספרות "יורים ובוכים", לא הייתה מעניקה פרסי ישראל לאותם סופרים ומשוררים המתבטאים לא-אחת בגנות המלחמה, ובגנות הצבא. המדינה, בכל הנוגע ל"תעמולה", אינה פועלת בצורה כה אטומה, נוקשה ותקיפה כפי שמתואר – ישנן דרכים הרבה יותר יעילות לגדל דור חדש של ילדים שטופי-מוח ותאבי-אלימות מאשר להנציח ספרות מסוג כזה. העובדה היא שהמדינה נולדה בסער ובקרב, והמצב הזה אכן הוליד טקסטים רבים הנוגעים לנושא – אך ממש לא כולם מפארים את הקרבות, ואת הגבורה (מי קרא את "אני פחדן אני" של פוצ'ו ?)

קִראו לי נאיבי, אבל אני באמת לא חושב שהמדינה כופה על אנשים להיות ציוני בכוח. אני, מנסיוני, יכול להגיד שגדלתי במערכת חינוך פוסט-ציונית. רוב המורים שלי פקפקו בערכי הציונות המסורתיים. ואל טקס הזכרון בחולון לא הלכתי כי איזושהי מורה הכריחה אותי, ולא מתוך פחד מאיזה "נוּ-נוּ-נוּ" מדמות סמכותית כזו או אחרת – הלכתי מכיוון שרציתי להתייחד עם זכר הנופלים. כולם, בלי יוצא מן הכלל. שרתי את התקווה לא כי זה הרגיש "לא נעים" לעמוד דומם, אלא כי רציתי לשיר. כי בי מפעמת אותה רוח המוזכרת בשיר. ושוב, קל להגיד שמדובר בתוצר של שטיפת מוח ציונית, אבל אני רק רוצה לחדד ולהגיד, שבסופו של דבר אדם יכול לקבל ערכים "ממלכתיים" כתוצאה מהרהור ושקילה רצינית. כן, זה אפשרי – ואני נוטה להאמין שכך דעותי נתעצבו. מה גם שיומן-רשת זה לא-אחת יוצא לי לתקוף היבטים אחרים באותה תפיסה ממלכתית (והרי גם ההשקפה הלאומית שלי אינה "ציונית קלאסית", כי אם "ציונות עם הסתייגויות", או כפי ששם יומן-הרשת מסגיר – שני-ציונות).

עם צאת החג השני של פסח, יצא לי להתקל בגילויי-דעת כאלו ואחרים ה"תוקפים" את יום השואה, או יותר נכון – את זכר השואה כחלק מהאתוס הציוני. למען גילוי נאות, אקדים ואומר בצורה הכי גלויה שאפשר – אף אחד מקרובי משפחתי לא נספה בשואה. לכאורה, אין לי זיקה ישירה ליום הזה. ויש אנשים שבהחלט יסתפקו בזה, ויאמרו – אכן, היום הזה לא שייך לך. יום השואה עבור אותם אנשים מתייחס אך ורק לאבל ולאסון האישי, המשפחתי – והוא משולל כל רעיון לאומי. אחרי ככלות הכל, עבור אותם אנשים (שוב, גם חברים שלי) – יום השואה משמש כתירוץ לקיומה של הציונות, לקיומה של מדינת ישראל. השואה עצמה אינה בדיה, אך היחס אליו כאל אסון לאומי הוא פיקציה.

אינני מסכים עם דבריהם. יום השואה הוא בהחלט גם היום שלי. אינני מרגיש בשום צורך ב"תעודת אֵבֶל אישית" בכדי להרגיש מחובר ליום הזה. למעשה, אם כבר הזכרתי את החג השני של פסח – הרי שאל יום השואה אני הרבה יותר מחובר מחג המימונה. המימונה גם היא חג "עדתי", משפחתי, ואליו אמורה להיות קיימת אצלי זיקה משפחתית, מסורתית – אולם חשיבותו ועצמתו היא כאין וכאפס לעומת יום השואה.

למה בעצם אני כל כך חפץ לסבול ?

השואה לכשעצמה סופגת מכות נמרצות בידי קומץ מקרב היהודים עצמם, אותם אני מכנה מדחיקי שואה ומשכיחי שואה (לא מכחישי, משכיחי). עבורם, השואה היא טרגדיה אנושית, אך משהו שקשה להם להתמודד איתו ולדבר עליו – לא בשל האימה שבדבר, אלא בשל ההשלכות של השואה על תקומתה של המדינה. הטיעון הנפוץ ביותר הקשור לכך הוא שהשואה, כזכרון לאומי, היא התירוץ בו משתמשת המדינה הציונית לכל מעשה נפשע שהיא מבצעת. אכן במגילת העצמאות נכתב "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על־ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים."  אולם בל נשכח כי הצהרה הזו חוברה כשלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, והשואה יחד עמה. הנסיון להתבונן, בראיה כזו, על הטיעון הזה כ"צידוק מיותר להאחז בו" הוא אומלל ואולי אף מרושע, חסר כל חמלה אנושית כלפי תחושת ההלם ממימדי האסון (שוב, בהקשר ההיסטורי הנכון). מעבר לכך, ההנהגה הציונית באותה תקופה העדיפה להשכיח את ה"תבוסתנות" שברעיון של עם שלם המובל בטבח, והעדיפה להדגיש את צד הגבורה כנגד האויב הנאצי (ועל כן יום זה נקרא יום השואה והגבורה). רבים נוטים לשכוח כי הצד הזה, לכשעצמו – של גילויי הגבורה – דעך עם הזמן וכמעט לא קיים היום – בניגוד לטענותיהם של אנשים מקרב השמאל הקיצוני שמנסים לתאר את האתוס הציוני כהולך והופך למיליטנטי יותר.

למעשה, ההסתכלות על השואה כטרגדיה של חסרי ישע (תוך הדחקת גילויי הגבורה) מזכירה במעט את הנרטיב הפלסטיני הנוגע לנכבה – הדגשת האסון, התבוסה, ההשפלה, הגזל, הרוע של האויב. החשיבה התבוסתנית הזו היא למעשה כיום תמצית הנרטיב הפלסטיני ה"מיינסטרימי", כשבשוליים (שבתקופות מסויימות מתרחבים להם עד שנראה שהם בעצמם הופכים למיינסטרים) קיימים הקולות הקוראים למאבק מזויין, ועל גבורתם של השאהידים. אין עוררין על מימדי הטרגדיה, ואכן – גם מעשי הגבורה מתגמדים לעומת האסון – אולם זוהי בחירה שלנו (או שמא – של החברה בה אנו חיים) להחליט על מה אנו מתמקדים באותו יום זיכרון.

המגוחך בכל הסיפור הזה הוא הצורה שבה השמאל הקיצוני מנסה להציג את ה"מנגנון הציוני" שבונה את המיתוס של השואה כאירוע מכונן – ותוך כדי מתעלם מהעובדה שהוא בעצמו עושה אותו דבר – מנסה להכתיב מיתוס אחר, אנטי-ציוני במקרה המתון ואוטו-אנטישמי במקרה הקיצוני והעגום יותר. תמימות הדעים כה מרשימה – אין ספק, השואה נתרחשה, אבל לא רק לנו (נשכח מהפערים המספריים). כן, זה היה נורא – אבל אנחנו לא היינו היחידים (אולי גם ארמניה כמדינה עצמאית איננה לגיטימית ?). כן, נהרגו שישה מליון (המספר נמוך בכמה מאות אלפים, ככל הנראה – אבל גם לדעתי זה לא משנה) – אבל האם ננפנף כל הזמן במספר הזה כדי להצדיק את הרעיון הציוני הנלוז ? (מלכתחילה לא חסרים לנו מקורות גאווה אחרים, וגם אם כן נקלענו להתמקדות יתר בשואה – אין זה פוסל את זכות קיומה של המדינה, אלא פשוט מזכיר לנו להתמקד באותם הדברים האחרים.

התוכנית הנאצית להשמדת קבוצות שלמות באוכלוסיה נכללת כולה בהגדרת השואה – כולל היהודים, כמובן, אך לא רק – גם צוענים, הומוסקסואלים, קומוניסטים (ובכלל, מתנגדי משטר) ובונים חופשים נרצחו כולם בידי מנגנון ההשמדה הנאצי. מסיבה זו, ישנם אלו שטוענים כי השואה הינה אירוע אוניברסלי, וכי עצם הייחוס של השואה לעם היהודי הינו חוסר אכפתיות, ששוב – כל מטרתו היא להשתמש בתירוץ הזה לצורך עשיית מעשים נוראים. ועדיין – מדוע אני מוצא הבדל בין השואה "שלנו" לבין שאר פשעי-המלחמה שביצעו הנאצים ? כן, דווקא בשל מימדי-האסון. אין כאן עניין של "מניין גופות" או "פולחן-דם", אלא בעובדה פעם היחידה בהיסטוריה המודרנית המתועדת, התקיים נסיון השמדה מכאני (כן, ממש כתהליך תעשייתי) של עם שלם – והתוצאות מזעזעות, ולמזלינו – נסתכמו בחמש וכמה מאות אלפי מליון הרוגים. השואה, כמנגנון, שונה ממקרים אחרים של רצח-עם ופשעי-מלחמה. בשל סיבה זאת, אינני רואה, למשל, את רצח-העם שבוצע בארמנים כשואה, אלא כרצח-עם, כפשע-מלחמה מזעזע. השואה של העם היהודי היא בהחלט מקרה יוצא-דופן ויחיד (אקווה שגם בעתיד) של ההיסטוריה האנושית.

בניגוד לאירועים היסטוריים מוקדמים יותר שנחרטו בזכרון הקולקטיבי שלנו, השואה היא מקרה מאוד מתועד. על כן, כל עוד איננו מדברים על מכחישי שואה, כמעט ולא קיימים אנשים שיחלקו על העובדות. עיקר ה"מלחמה" היא על זכר השואה, על ציוויונו של יום השואה – אני נוטה לחשוב שהרוב הדומם מקבל ומבין את יום השואה כיום אבל וזיכרון של אותם מליוני קורבנות. אולם, ישנם אלו המנסים להדחיק את אותו זכרון, או אפילו להשכיח אותו – ולו רק בכדי להתנגח, שוב, ברעיון הציוני. אפילו אם נדבר באופן ישיר על הכיבוש, ונאמר שהוא נעשה בחסות השואה, כתירוץ מכוון של קברניטי המדינה – נראה לי מעוות "להקריב" את זכר השואה, במקום לנסות להתמודד עם מרכזיות השואה כמכנה משותף לאומי. וכן, זהו מכנה משותף לאומי – שייך לכל עם ישראל, גם לאלו שאף אחד מקרובי משפחתו לא נרצח בידי הנאצים.

וכאן אנו חוזרים אל הציונות, ואל מדינת ישראל, ובכלל – אל לאומיות. אני באמת ובתמים מאמין שלכל עַם עִם הגדרה לאומית משלו, ועם שאיפות לאומיות עצמאיות משלו, מגיעה מדינה. לנו, עם ישראל, וגם לפלסטינאים. אין סיבה שנשלוט עליהם, אין סיבה שנצפה מהם להזדהות עם המנון עברי-יהודי ועם דגל יהודי – יש להם זהות משלהם – וזוהי זכותם. ולמעשה, עד שלא יזכו לממש את זכותם (ואני חושב שזה מצער שעדיין אין להם מדינה) – אני נוטה לחשוב שהמצב יפעל לרעתם, כפי שהוא פועל עתה. אך הרעה שלהם היא גם הרעה שלנו, שכן חייהם בקרבנו, ותחת שלטוננו, פוגע גם בנו. והיה לי חשוב לכתוב את הפסקה הזו, כדי להגיע אל הפסקה הבאה.

עם ישראל נמצא בעבר במצב של הפלסטינאים, של עם ללא מדינה, אך בנסיבות גרועות הרבה יותר. שכן, בעוד הפלסטינאים נתגבשו בעיקר בשל הזהות המקומית שלהם, ליהודים הייתה זהות דתית והם נפוצו בכל רחבי תבל, ובמשך מאות בשנים חיו בסביבה יחסית עויינת. אינני מבקש לחזור על מנטרות "ממלכתיות", ואני שוב אומר שאת כל אשר אני כותב – אני כותב כי אל המסקנות הללו הגעתי (כך אני נוטה להאמין) בעצמי – אך חשוב לי להגיד : חשוב לנו לזכור את השואה, ואת הפרעות שבוצעו ביהודים באלפיים שנות הגלות, כדי להבין מאיפה באנו, ומדוע המדינה הזו היא כה חשובה לנו. אני באמת מאמין שהמסר הזה לא חלחל לרוב בני-דורי (אינני יודע להגיד על דורות קודמים), ובשל הקבלה הזו של המדינה כמובן מאליו, אנשים לא מבינים כיצד מצבם של היהודים יכול להיות גרוע בלי מדינה, בלי מקום "לברוח" אליו בשעת מצוקה. אני בספק כמה אנשים זוכרים, אך בשנת 2006 התגנבה אל מהדורת החדשות בערוץ 2 ידיעה על כך שמחמוד אחמדינג'אד מתכנן לכפות על היהודים לעטות טלאי צהוב (ולנוצרים טלאי אדום ולזורואסטריזם טלאי כחול, כמדומני). הייתה זו ידיעה פתאומית, שלאחר מכן נתגלתה כלא-מדוייקת, אבל אני זוכר – אני באמת זוכר – את יוסי ביילין עצמו שהגיב על כך באמרו : "ישראל לא תוכל להסתפק בגינויים, ויהיה עליה לפעול להוצאת כל היהודים שירצו בכך מאיראן, ולעמוד בראש חזית עולמית להרחקת ההנהגה האיראנית המטורפת וההיטלראית מן השלטון במדינה זו".

מעטים הם האנשים שיאשימו את יוסי ביילין במיליטריזם, אבל בסופו של דבר – זוהי מהות של מדינת ישראל כמדינת לאום, עם העבר העגום של היהודים ברחבי העולם – האפשרות להיות נוכחת, כגוף פעיל, שמגן על בני עם ישראל. זוהי ההצדקה שלנו, החל ממלחמת הקוממיות. ושוב – גם אם שאר מערכות ישראל נתפסות בדעת ציבור מסויים כלא צודקות – אינני נוטה להאמין שהפתרון הוא שלילת הקיום של מדינת ישראל (כמדינה), או סלידה מכל היבט ממלכתי שלה – אלא פעילות למען שינוי המצב.

ואם זה לא מוגזם, אז בבקשה, עזבו את ימי הזכרון בשקט. אל תדחיקו, אל תשכיחו. יש כל כך הרבה ימים אחרים להתווכח על מה שרע בציונות, אבל בימים האלה אנו לא עוסקים בלאן מועדות פני הציונות, אלא עוצרים לרגע, ומסתכלים אחורה – להתבונן שוב באותם פנים קורנים ומחויכים. אל תכעסו – תנו לי לפלוט את יפחתי הצדקנית, ותן לי לפנות אל רבקה זהר ואל מה אברך, וגם אל יהודה פוליקר ואל שיר אחרי הגשם. לא כי הכריחו אותי, ולא כי אני שטוף מוח של מערכת תעמולה ציונית – כי זוהי הדרך שלי לחוות את מכורתי, את ביתי ומולדתי – המדינה שבה אני חי ואותה אני אוהב.

על היבט נוסף של יום הזכרון כתב יעקב חברוני ברשימתו "יום של זכרון" ביומן-הרשת "יחף בעברית". ממליץ בחום להתבונן ולהתרשם, אני באופן אישי מצאתי עצמי מסכים עם דבריו.

תל-אביב, ג' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ב.

זמן לחשבון נפש – הבחירות שהיו, הבחירות שיהיו…

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו.

על-פניו, יש בכך משהו מביש קמעה. קשה להרגיש בנוח עם הבחירה שלי לנוכח שרשרת החוקים האחרונים (תיקון לחוק לשון הרע שכונה "חוק ההשתקה", החוק שאוסר על איסור פרסום פרטי חקירות שכונה "חוק ההסתרה") שבעיניי הם מטופשים, רעים וחשוכים, וּלנוכח המשך המגמה הכלכלית ההיפר-קפיטליסטית, זו ששוחקת את מעמד הביניים ומקשה את חייהם של תשעה וחצי עשירונים, וּלנוכח התגברות ההקצנה הדתית (שאת ציבור זה מייצגות מפלגות שיושבות בקואליציה). וכן, אם זה לא היה ברור מספיק – אני אומר זאת שוב : אינני מסכים עם חזונו הכלכלי של נתניהו ושל מפלגתו, חזון נאו-ליברלי המיישר קו עם מדיניות השוק הפתוח והגלובלי כפי שהכתיבה אמריקה. אם יש משהו שמנסים ללמד בתואר ראשון לכלכלה (בדגש על השנתיים הראשונות, עליי לסייג), הוא שגידול בתוצר הוא בהכרח מצב טוב. ואולם, כשהתעמקתי קצת בתחום הזה (במסגרת הלימודים האקדמיים ומחוצה להם), התחלתי להבין כי גידול בתוצר הוא רק מדד אחד שמתייחס וּמכוון אל היבט מסויים ברמת-החיים, אך לא היחיד. השקפתי הכלכלית אינה דוגלת בסוציאליזם קלאסי טהור (או קומוניזם), אך אני מאמין בכלכלה שהרבה יותר נוטה אל כיוון המעורבות הממשלתית במשק מאשר אל כלכלה חופשית לחלוטין, שבפועל מרכזת את הכוח הכלכלי ב"מוקדי כוח" (בצורת משפחות השולטות על נתח מאוד גדול משוק התעסוקה).

ברם, חש אני בצורך לאזן, ולטעון כי בעיניי שלוש השנים שעברו לא בהכרח היו כה נוראיות כפי שמציגים אותן מתנגדיו של נתניהו – ההדרדרות המעמד הבינלאומי, לדעתי, הינה בלתי-נמנעת אם וכשרוצים לעמוד על עקרונות מסויימים (כמו אכיפת מצור-ימי, שלדעתי היה מוצדק). ישראל, כמדינה (וגם כעם), כבר מורגלת למצב כזה ונמצאה בו עוד מראשית ימיה כמדינה. למעשה, רבים שמדברים על "שפל חדש במעמדה של ישראל" שוכחים כי אך לפני שלושים ושש שנה נתקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי הציונות היא צורה של גזענות – קרי, כל התשתית הלאומית עליה בנויה מדינת ישראל אינה מוסרית (לכל הממהרים להצדיק את הטענה זו, יש לזכור גם כי החלטה זו בוטלה ב-1991, עם קבלת החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם). גם לא התנגדתי נחרצות לשרשרת החוקים הקודמת, שכונתה פאשיסטית אף היא (והקורא הדקדקן ישים לב כי לא השתמשתי בכינוי זה גם עבור שרשרת החוקים האחרונים), שרשרת שכללה את "חוק החרם" ו"חוק הנכבה", לא נראית בעיניי ככה נוראה ואפלה (במקרים של חוקים ספציפיים, כמו חוק הנאמנות, הייתי טוען שמדובר בחוסר רגישות מטופשת ומיותרת, אבל בהחלט לא קצה של הדמוקרטיה בישראל). גם בקשר למצב הכלכלי, אני נוטה להאמין שהאלטרנטיבה המיידית, קדימה, הייתה נוקטת באותו קו של נתניהו, אך באותה צורה חסרת הזהירות הסְתַגְּלָנִית שכל-כך מאפיינת את קדימה, חסרת האידאולוגיה.

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו (קרי – לליכוד), ואף כתבתי רשימה שפורסמה בבלוג הקשור לתנועה. בבהתבוננות לאחור, אינני מתחרט. כשקראתי את מה שכתבתי, הבחנתי כיצד רוב דבריי כוונו להבדלים שבין קדימה לליכוד – ואכן, המירוץ העיקרי היה בין שתי התנועות הללו. אין בלבי ספק כי קדימה הייתה מביאה את המדינה למצב רע. הרבה יותר מכפי שנראה לנו היום, על כל פנים. מדוע ? כי התפיסה שלי לגבי קדימה לא נשתנתה. הדברים שאמרתי אז, רובם ככולם, תקפים גם להיום :

בבחירות 2006 וכפועל יוצא של ההתנתקות (והתוכנית שהייתה אמורה להמשיך אותה – ההתכנסות) – קמה בארצנו מפלגה חדשה. מפלגה שהיא לא ימין ולא שמאל. מפלגה שהיא הכל וכלום. בשלוש השנים האחרונות המפלגה הזו הוכיחה פעם אחר פעם כמה היא ריקה מתוכן אמיתי, ותפקידה היחידי הוא ליצור מקומות עבודה – עבור חברי הכנסת שמייצגים אותה. היא המפלגה הראשונה שרצה בלי אידאולוגיה (כפי שהצהיר על כך מפורשת חבר הכנסת שטרית) לאט לאט המפלגה אספה פליטים ואופורטוניסטים ממפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית – ואיגדה אותם למפלגה אחת, שזהו אופייה העיקרי – קומבינות, אופורטוניזם, ושחיתות. גישה של תקמבן אותי היום ואני אקמבן אותך מחר.

דוגמה חיה לכך ניתן לראות בצורה שבה השאיר אהוד אולמרט את חיים רמון כשר, ואף כמשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו כשנשאל אולמרט למה עשה זאת, תשובתו הייתה, "מיניתי את חיים רמון ורוני בר-און לשרים כי הם חברים שלי, וכדי שיידעו שאני לא שוכח חברים." (לא מאמינים ? – הנה לינק לכתבה) שום עניין של רקע, שום על עניין של ניסיון, ושום עניין של תכונות  אישיות טובות, סידר ג'וב לחבר'ה.

מעולם לא הייתה מפלגה שעסקה באופן כל כך גלוי וכל כך חסר בושה בשחיתות שלטונית ואשר ביזתה את כל המוסר והיושרה שאמור להיות לחבר כנסת. אולמרט, אשר בתחילת כהונתו סירב להקשיב לרוב המוחץ של העם אשר קרא להתפטרותו (ובעזות מצח טען שיש לו תמיכה רחבה וכי מלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה גדולה) – ואשר לא התפטר גם לאחר דו"ח וינוגרד – הוא זה שבציניות המאפיינת אותו טען כי "בארץ אין תרבות פרישה מן הפוליטיקה". יושרה ? הצחקתם אותי.

אך החלקלקות והציניות אינן שייכות לאולמרט בלבד. כיום, לאחר שנתן לציפי לבני את המושכות – ניתן לראות כיצד קדימה מנסה להפיל את כל הרעות החולות של הממשלה האחרונה על אולמרט עצמו. לטעון שהוא נכשל, הוא מושחת, הוא חסר עמוד שידרה – אבל השאר בסדר גמור. אחד הטיעונים העיקריים ביותר שלבני מייחסת לעצמה שהיא נקייה מכשלונות בניגוד לשאר המתמודדים. רק שהיא שוכחת שהיא זו שעומדת מאחורי כמה מהביזונות הגדולים, היא ולא אחרת עומדת מאחורי "הפסקת אש חד צדדית" (בתום מבצע "עופרת יצוקה"), היא זו שאמרה שעל אולמרט להתפטר אך לא היה לה עמוד השדרה להתפטר בעצמה (והרי מי נשאר סגן של מישהו שהוא לא מאמין בו? בשביל זה צריך יושרה אמיתית ואומץ לב).

שום תכונה טובה על עצמה ועל מפלגתה – ולכן כל הקמפיין שלה היה שלילי מיסודו ותפקידו היחיד היה להפחיד את הציבור מן המתמודדים האחרים ולהשאירה היא (וגם שאר חברי הכנסת של קדימה) זו שמזגזגת בין ימין לשמאל רק על מנת ליצור ספינים שתפקידם העיקרי הוא להשאירה בעמדת הכוח. לא מתוך אידאולוגיה, לא מתוך אמונה במשהו טוב יותר שהם מסוגלים להביא. אך בסופו של דבר, וזה החיסרון העיקרי בקדימה. יש פערים באמונות ובתפיסות השונות בין הימין לשמאל בישראל. קדימה לא מונעת מאידיאולוגיה ולכן היא מונעת את דרך האמת של אנשים והכל כדי להשאיר בשלטון אנשים שפועלים אך ורק למען עצמם.

האם אתם מוכנים להפקיד את עתיד המדינה בידי אנשים כאלה? אנשים ששלחו חיילים להילחם מבלי לחשוב על ההשלכות? אנשים שמבטיחים את הגולן בשבוע בחירות כדי לזכות בעוד מנדטים? אנשים שניכסו לעצמם את הצלחת התוכנית הכלכלית של נתניהו ולא הצליחו להתמודד עם המשבר הנוכחי, פשוט כי לא היה להם מושג בכלכלה? אנשים שמתמודדים עם כתבי אישום כאלו ואחרים? שאול מופז הממורמר השאיר את התשתית התחברותית כפי במצב גרוע כך שהיום מתייחסים למטוסי אל על כאל מטוסים ממדינות העולם השלישי. קדימה נכשלה, לא רק ציפי לבני אלא כל חברי הכנסת שלה. והגיע הזמן למהפך.

חשוב גם לציין, שבעיניי הנושא המכריע בבחירות היה, ולצערי גם נותר, הנושא הבטחוני-מדיני. וּבבחינה הזו, עד כמה שנתניהו מואשם כמי שדרדר את המצב המדיני בעיקר, אני מעדיף את הבחירות שהוא יעשה מאשר שלום חפוז ולא-אחראי כפי שקדימה עשויה לקדם, או שלום מעט נאיבי כפי שהעבודה עשויה לקדם. כי בעיניי, שלום אינו רק הסכם שחותמים עליו, הוא שינוי בתפיסה ובגישה כלפי הצד השני. ובעוד שההנהגה שלנו מסוגלת לעשות את השינוי הזה, אני חושב שההנהגה הפלסטינאית עדיין לא השלימה עם ההשלמה הזו.
נכון שהאשמה תלויה גם בנו, אבל לא רק. בכלליות, השלום הוא מה שאמור לגשר על אותם נושאים בהם כל צד אשם – גם מבחינה מעשית (של תיאום והתמודדות עם הסוגיות) וגם מבחינה הצהרתית (השלמה, במובן הכי בסיסי של המילה). אבל העניין הזה חייב להיות דו-צדדי, ובעיניי הוא מורכב, ולא יתכן שהתנאי היחידי להסכם שכזה יהיה החזרת שטחים. על-כן, בעיניי המושג "שטחים תמורת שלום" הוא מושג שגוי, ולא משקף את המציאות (בה גם יש שטחים שהפלסטינאים יאלצו לוותר עליהם). הנוסחה הנכונה יותר, אם כבר, "היא שטחים תמורת שטחים, שלום תמורת שלום."

וּבבחירות שיהיו ?

קשה אמנם לדבר על בחירות שצפויות רק בעוד כשנה (אם לא יוקדמו), אולם אם נתבונן על הסקרים כפי שהם כיום (וכן, ברור כשמש שהמצב עשוי להשתנות בצורה דרסטית), נראה כי הליכוד אינו מתחרה עם אף תנועה. עבור הליכוד, לו הבחירות היו נערכות היום, הנצחון נראה מובטח. דווקא במצב כזה, ראוי לשאול – מה יהיה כוחה של האופוזיציה ?
זוהי אותה האופוזיציה שאמורה לרסן ולהתנגד ל"השתוללות" של הממשלה, במיוחד במצב בו מנהיג קיצוני כליברמן (ואכן, אני רואה בו מנהיג קיצוני המונע משנאה לצד הפלסטינאי יותר מאשר אהבה לצד שלנו) מכהן בתפקיד כה בכיר.
מן הסיבה הזו בדיוק, ושוב – בהנחה שתוצאות הסקרים ביום הבחירות הן אלו שמוצגות בימינו, שנה לפני המועד הרשמי – הייתי מצביע דווקא למפלגת העבודה. כי אמנם הייתי מעדיף לראות את נתניהו כמוביל התהליך המדיני, אבל הקדנציה הנוכחית של הכנסת הוכיחה גם את חשיבותה של האופוזיציה.

שאלה אחת שניתן לשאול בקשר לקדנציה הזו היא – איפה הייתה האופוזיציה ? רוב החוקים ה"בעייתיים" בכנסת הנוכחית לא עברו ברוב כה גדול – ואם אכן הם כה מטרידים כפי שהאופוזיציה מציגה אותם, לדעתי ראוי לשאול – מדוע התקבל החוק בהתנגדות של שלושים ומשהו חברי כנסת בלבד, כאשר האופוזיציה מורכבת מ 66 חברי כנסת בלבד ?
אם וכשאצביע לעבודה, אעשה זו מתוך תקווה שהיא תנהיג את האופוזיציה – דווקא שלי יחימוביץ', שנתפסה (עד ה"מפנה ימינה" שלה, ועבור ספקנים רבים – גם אחרי) כסמן השמאלי של מפלגת העבודה, יכולה להביע דעה נחרצת ולהוביל קו חברתי – הן בהצעות החוק שתגיש, והן בהצעות החוק אליהן תתנגד. את דעותיי על קדימה כבר הבעתי קודם לכן, ויאיר לפיד, שסוף כל סוף טרף את הקלפים והכריז על כניסתו אל הפוליטיקה – לגביו אני מניח שאני ספקן. אף-על-פי שמאוד יתכן שיביא אותו רוח רעננה, אולי אפילו בתולית, אל הביצה הפוליטית אותה אנו מכנים לרוב "הכנסת", אינני יודע כמה נחרצת תהיה דעתו, ואם בכלל יבחר להיות אופוזיציונר.

מעבר לקדימה, ישנן שתי מפלגות יחסית חזקות שלדעתי רע להצביע להן – הראשונה היא האיחוד הלאומי, והיא מהווה בעיניי את הקצה הימני הקיצוני ביותר של המפה הפוליטית כיום. רוב ההחלטות שמדיפות ריח רע של גזענות (ויש אשר יאמרו, ולדעתי שלא בצדק – פאשיזם, לא עלינו) וקיצוניות פנאטית קודמו, אם לא נדחפו, בידי חברי סיעה זו. אני חושב שבבחירות הקודמות כוחה של האיחוד הלאומי גדל בעיקר כתגובת-נגד שנבעה מן הייאוש מתהליך השלום (או מה שנותר ממנו) עם הפלסטינאים – תהליך שממנו חלק נרחב מן הציבור הרים ידיים והעדיף גישה נוקשה יותר כלפי עם שנתפס בעיניו כסרבן-שלום במקרה הטוב ואויב שלא ירים ידיים עד שיגרש מפה את אחרון היהודים במקרה הפחות טוב.
המפלגה הגדולה השניה שבעיניי רעה לא פחות היא ש"ס. השקר הגדול ביותר של ש"ס היא הצגתה כתנועה חברתית – ש"ס היא תנועה חרדית, ותו-לא. ה"חברה" היחידה שמעניינת אותה היא החברה החרדית. הדרך היחידה להנות מפירות מאמציה של ש"ס היא להשתייך אל ציבור חרדי – עדיף, כמובן, גם מזרחי – אבל גם זה לא חובה. אם לכל חברי הכנסת יצא שם של מושחתים, ש"ס היא היחידה שמתגאה בדרך פעולתה הסחטנית והבלתי-מתפשרת. למעשה, ההבדל היחיד בעיניי בין ש"ס לחמאס הוא שלחמאס יש צבא חמוש. אפילו בתפיסתם הדתית הם לא כה רחוקים.

יש עוד קבוצה אחת, אולי עוד שתיים, ששוות התייחסות והן השמאל הלאומי ו J14 (תנועת הצדק החברתי). את שתיהן אני לא מחבב – שתיהן בוטות, צעקניות, תוקפניות, אולי אפילו בריוניות. השמאל הלאומי מנסה לנכס לעצמה תכונות ואידיאלים שהיא בעצמה לא מחזיקה בהם – היא מנסה לשייך לעצמה את הבן-גוריוניזם, ואפילו מציבה את רבין כדמותה ההירואית (ובשיא החוצפה, אף העתיקה אחד לאחד את השלט "ישראל מחכה לרבין" של מפלגת העבודה מבחירת 1992), אך למעשה עוסקת המון בהפצת שנאה כלפי מתנחלים (זוכרים את רבין, גיבור התנועה ? הלא הוא מאבות מוסד ההתנחלות), ערבים וכל מי שלא דוגל בדעותיה – וכל זו בצורה דיי אגרסיבית ומתנשאת. J14 דיי דומה לה מבחינת דרכי הפעולה, אך בעוד שניתן להתנחם מעט בגישה הפרו-ציונית (איזו ציונות ?) של השמאל הלאומי, J14 נתפסת בעיניי כתנועת שמאל רדיקלית אנטי-ציונית. מעבר למחאה החברתית, האג'נדה שלה היא אג'נדה של מדינה דו-לאומית וביטול הציוויון הלאום הציוני. מעבר לזה, ברשימה שכתבתי על מאהל המחאה בג'סי כהן, גם ציינתי כיצד אותם חבר'ה בחרו לשקר בדף שלהם. ואולי כולם משקרים, אבל אותם תפסתי "על חם".

מי אני ? מה אני בכלל ? (סוף דבר + גַּרְיָן – טיזר, מלשון גירוי)

לא פעם אמרו לי כי הבלוג שלי הוא בלוג ימני. ואולם, אינני מרגיש מזוהה לא עם הימין ולא עם השמאל – ואני מניח שגישתי מלקטת קצת מפה וקצת משם. על-כן אינני מרגיש באמת הזדהות עם אף מפלגה (מה גם שהמפלגות הגדולות בעצמן מאבדות מזהותן החד-מימדית מלכתחילה). גם השני-ציונות, אותו רעיון בו אני דוגל, של לאום עברי במקום לאום יהודי, נתפס בעיניי רבים כימני – אולי בגלל העיסוק במושג לאום. אך מבחינתי הלאומיות היא תכונה אחת ובודדת מבין תכונות רבות המגדירות את השיוך הפוליטי. הלאומיות היא עדיין מרכיב שקיים במרבית המפלגות בכנסת, אך רוב-רובן כבר סטה מדרך הלאומיות הציונית הקלאסית (למעשה, הציונות לכשעצמה כבר איבדה מערכה ומשמשת לרוב כמעין קישוט שבו מתהדרות המפלגות).

כן, חשובה לי הזהות הלאומית שלנו, וכן, כרגע הייתי מעדיף לראות את נתניהו כראש ממשלה (לא כי הוא הכי טוב, אלא כי הוא הרע במיעוטו), אך אינני מרגיש משוייך או מחוייב לשום צד במפה הפוליטית, וברובדים שונים השקפותיי נוטות לכיוונים שנראים בראייה ראשונית כסותרים. אך על הנושא הזה, של רבדים שונים בהשקפה פוליטית, במקום ושיוך ראייה חד-מימדיים, ארחיב ברשימה הבאה.

חולון, ה' בשבט, ה'תשע"ב.

מחאת האוהלים הראשונה (הצרות של ג'סי כהן אינן הצרות של רוטשילד)

המאהל של היום והמאהל של פעם

בשבועיים האחרונים חברים רבים הסבו את תשומת-ליבי אל אתרי החדשות (כאילו שהעדכונים התכופים בפייסבוק לא הספיקו) שסיקרו את פינוי מאהל המחאה שבשכונת ג'סי כהן שבחולון, השכונה שבה גדלתי.

מאהל המחאה של קיץ 2011 בג'סי כהן הוקם עוד בימים הראשונים של הקמת מאהלי המחאה בכל הארץ. מיקומו היה בקצה הדרומי של השכונה, במבואותיה של חולון ממחלף הקוממיוּת. מעדות אישית אני יכול לספר שהוא הורכב מעשר עד עשרים אוהלי בד, ועוד כמה צריפי-עץ בודדים. המקום כולו גודר והונפו בו כמה שלטי מחאה, ומהפעמים שעברתי שם בדרך אל הוריי אני אף יכול להעיד שלא תמיד הוא היה מאוייש.

ולמה אני טורח לציין את התקופה, קיץ 2011 ? מפני שמאהלי מחאה אינם עניין חדש בג'סי כהן. אני זוכר היטב את המאהל שהוקם לפני עשרים שנה (שנה פחות, שנה יותר – בוודאות אני זוכר שהייתי בכתות הנמוכות של בית הספר היסודי). אני זוכר שמשפחתו של אחד מחברי כיתתי בעצמו חיה באחד האוהלים (והוא, כמובן, איתם). אני זוכר את האוהלים עצמם, שמקומם היה שונה מן המאהל של היום (אז הם הוקמו בפינת הרחובות זרובבל וארבע ארצות). אז, כמובן הסיבות היו שונות – אך למעשה, עבור תושבי השכונה עצמה, גם הסיבות להקמת המאהל הזה הן שונות מהסיבות שהביאו להקמת "שדרת האוהלים" ברוטשילד. העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, יחד עם המצב הסוציו-אקונומי הקשה של חלק מהמשפחות, יחד עם התחלת העבודות על התוואי שכיום סלול בו כביש איילון הביאו להקמת המאהל, שלמיטב זכרוני החזיק מעמד כמה חודשים.

"באו עולים, שכר הדירה הוכפל, זרקו אותנו לרחוב". השני ביולי, 1990, ידיעות אחרונות (עמוד 3). הצילום נלקח מתוך כתבה של אורן פרסיקו באתר העין השביעית (ניתן להגיע בלחיצה על התמונה)

הבלופים שמנציחים את הבעייתיות של המחאה

כיום המאהל ההוא אינו אלא זכרון עמום במוחם של חלק מתושבי השכונה (אותו חבר לכיתה, למשל, בקושי זוכר על מה ולמה). אך ג'סי כהן ממשיכה גם היום להיות "השוליים" של חולון, במובנים רבים. כיום האוכלוסיה מתחלקת בעיקר בין תושבים ותיקים (שחלקם ה"בעייתי" מבחינה סוציו-אקונומית נשאר, או אף הוזנח, עם אותן צרות במשך עשורים) לבין חלק גדול (וממשיך לגדול) של עולים חדשים שמגיעים לאור המחירים הנמוכים. המחירים הנמוכים (יחסית, כמובן) מושכים גם אוכלוסיה דתית אל השכונה. מה שכמעט ואין בשכונה הם משפחות צעירות. כשראיתי את התמונות מהמאהל, זיהיתי פרצופים רבים. עשרות האנשים (אבל לא מאות) מייצגים בעיקר את התושבים הותיקים של ג'סי כהן. מ"העדכונים מהשטח" כמעט ניתן לחשוב שמדובר בדארפור :

"כרגע מאהל ג'סי כהן במצב קשה, ראשי המאהל הורחקו ממנו, נותרו שם בעיקר נשים וילדים, ללא קורת גג, ללא מזון וללא מים. ביום שישי נעשה מבצע איסוף מזון למספר מאהלים, בינהם מאהל ג'סי כהן, אבל לא נמצא בינתיים פתרון לטווח הרחוק."

שוב, מעדות אישית ומהיכרות אני יודע שלאנשים שם יש לאן לחזור. גם עניין ה"ללא מים וללא מזון" רחוק מהמציאות, ונראה לי כמו נסיון נלוז להציג מצב סוציו-אקונומי בעייתי כ"חרפת רעב" באופן אוטומטי. האנשים האלה באים מרקע לא פשוט (אם לא אפילו קשה), אבל הם לא הומלסים (שמשום מה בחרו את ספסלי ג'סי כהן) רעבים למזון. מוטי ששון, ראש עיריית חולון, אמר בראיון ל NRG דברים לדעתי דיי נכונים :

"אנשי מחאת ג'סי כהן הם משפחות מצוקה והם זכאי דיור ציבורי. במשך שנים היה תהליך של פתרון המצוקה באמצעות דירות לזכאים אבל מרגע שמלאי הדירות אזל והממשלה לא בנתה דירות חדשות לזכאים, אין פתרון למצוקתם".

יש לי הערכה אל מוטי ששון, אך גם ביקורת – מוטי ששון עצמו עומד מאחורי תנופת בנייה עצומה בחולון, ובזמנו נבנו שתי שכונות חדשות – אך רוב הדירות ככולן הן דירות פאר. אין ספק שהכשרת הקרקע לפרוייקטים של דיור יוקרתי היא מעשה מושכל ולא מקרי. נכון שהקמת דירות חדשות במסגרת של פרוייקט דיור ציבורי היא גם (ואפילו בעיקר) באחריות שאינה של מוטי ששון, אך כיום כמעט ואין עתודות קרקע בחולון לבניית דיור בר-השגה (למען האיזור הדרומי שבין שכונת קרית-רבין לקרית-שרת, שגם בה התבצעו כבר עבודות שיטוח קרקע והרס הדיונות האחרונות של חולון). בהיעדר דירות חדשות במסגרת של דיור ציבורי (כשזה שצריכים האוכלוסיה המתגוררת בג'סי כהן), אין ספק שגם מצבם נפגע. אז שוב – מוטי ששון אינו האשם היחיד (ובכלל, אינני רואה בו כדמות רעה מכל הסיפור כפי שמנסים להציג אותו מנהיגי המחאה), אך אני כן חושב שגם את המעט שכן היה ביכולתו לעשות הוא לא עשה.

עובדה אחת נוספת בקשר למאהל ג'סי כהן שאותה אף אחד לא סיפר היא שבמרחק של פחות מחצי קילומטר משם, על יד קופת החולים ברחוב הסנהדרין, עמדה משאית עמוסה בציוד של האנשי המאהל (שפונה על ידם עוד קודם מתוך ידיעה שהמאהל יפורק), והמתינה עד לסוף המהלך של המשטרה בכדי להחזיר את הציוד למאהל שיוקם מחדש. לעירייה לא הייתה אמורה להיות בעיה "לטפל" גם במשאית הזו, אבל היא לא עשתה כן. אמנם יכולות להתעורר שאלות בנוגע למהות פירוק המאהל אם מלכתחילה העירייה מבינה שהוא יוקם שוב (ואם "מעלימה עין" ממשאיות המלאה בציוד של אנשי המאהל), אבל לכל הפחות, בעיניי לפחות, זה מציג את העירייה באופן קצת פחות דֶמוני.

העשירי ביולי, 1990 (כשעיתון עוד עלה שקל ועשרה). שער ידיעות אחרונות – מחאת אוהלים, צווי-ריתוק לרופאים. מה נשתנה ? (גם תמונה זו נלקחה מתוך מאמרו של אורן פרסיקו באתר העין השביעית)

על כן אין לי אלא לקבוע כי באמת (אבל לא בתמים) מדובר בעיוות גס של המציאות (הגובל בהגדרת השקר). ואז כמובן עולה השאלה – למה לשקר ?

התשובה הראשונה שיכולה לצוץ היא יצירת כותרות, ניסיון לכפות אמפתיה על מאבק שלא מעניין את רוב האנשים. ג'סי כהן תמיד הייתה (כונראה שתמיד תשאר) שכונה עם מוניטין בעייתי, והיחס האוטומטי של רוב האנשים ששמעו על השכונה הוא שלילי. על-כן, בעזרת תיאור המצב כקטסטרופה אנושית עשויים האזרחים להביע רגש רחמים (אבל לא הזדהות, חלילה) עם מצבם הקשה של תושבי השכונה.

אבל התשובה הזו, לדעתי, עושה חסד רב מדיי בעיקר עם "יוזמי המאבק" הצעירים, אנשי J14 שהצטרפו לתמוך במאבק עם סיום המחאה ברוטשילד. נזכיר, כי הם אלה שמלכתחילה העלו את אותם תיאורים גוזמאיים. "גיוס" המאבק של ג'סי כהן נראה בעיניי רק כעוד דרך להמשיך את המחאה שלהם. הרי המוחים הצעירים של רוטשילד חייבים לחזור בקרוב אל ספסל הלימודים האקדמי. תושבי ג'סי כהן, לעומת זאת, ישארו שם עוד זמן רב, ועל כן קל להשתמש בהם כ"כח מגן" שישאר להשאיר את גחלת המחאה (לא בהכרח המחאה שלהם) בוערת.

וזה הדבר המצער ביותר בכל הנוגע לג'סי כהן – שהיא שוב מנוצלת. הניצול הציני הזה נעשה על ידי אנשים שלדעתי האישית לא באמת מתעניינים בגורל תושבי השכונה (והרי דפני ליף לא הראתה את פרצופה במאהל אלא עם סגירת המאהלים ברוטשילד), אלא באים לקדם את האג'נדה שלהם – אג'נדת שמאל קיצוני שזוכה לגיבוי מטעם הקרן החדשה. את הטעימה של האג'נדה הזו קיבלנו ממש בשבוע הראשון של המחאה – בה בעיקר השתלחו קומץ המוחאים (לפני שהפכו לגל עצום וסוחף) כנגד החרדים והמתנחלים, כאשמים בבעיית הדיור. רק לאחר השמעת הביקורת כנגד המחאה הזו, שנראתה שמאלנית מדיי ורבים התנערו ממנה, שינתה המחאה את פניה והפכה למחאה ל"צדק חברתי" כללי, שהדיור הוא רק סעיף בה. ואולם, ככל שנתמשכה המחאה, ככה חלחלה גם ההבנה שאין קול יחיד לאותו צדק חברתי, וגם אופי הדרישות לשינוי השתנה ממקום למקום.

דפני ליף, והקבוצה הגדולה מאוד שעומדת מאחוריה (ואם אפילו מחצית ממה שכתוב ברשימה הזו הוא אמיתי, הרי שמדובר בקבוצה מאוד גדולה, בצורה מטרידה), אולי רוצים לראות ירידה במחירי הדיור (מי לא ?), אבל זוהי בהחלט לא המטרה האמיתית שלהם. הם עדיין מכוונים אל ההתנחלויות, אל החרדים, אל הימין. לי אין ספק שככל שיחלוף הזמן, נראה כיצד הנושא ה"חברתי" ידעך וישאר רק כסמל, כמשהו שחייבים להזכיר כדי להצדיק את כל המחאה – אבל אופי הדברים שיועלו ישתנה (והוא כבר השתנה).

ומג'סי כהן לגדה המערבית

ולאור העובדה שכבר ידוע שיוזמי המאבק, רובם ככולם, משוייכים לקצה השמאלי של ארגוני השמאל, ונוסיף על כך את "תיאורי המצוקה" שחרגו מכל קשר למציאות – עולה כמובן בעיניי עוד שאלה – האם לא יתכן שאותם הגזמות באים לידי ביטוי גם בתיאורים שנותנים אנשי השמאל למצב בשטחים ? לא הייתי בשטחים כדי להעיד בעצמי, אבל לאור העובדה שהנה ראיתי את הפער בין המציאות לבין התיאורים האינטרנטיים בכל הנוגע לג'סי כהן (שוב, על ידי אותם אנשים מאותן קבוצות פוליטיות), אינני יכול שלא לתהות אם אותה רטוריקה של הגזמות שבאה לידי ביטוי בג'סי כהן נמצאת בשימוש גם בתיאור זוועות הכיבוש.

וברגע הזה אני בטוח שרבים יגידו "הנה עוד ימני שמצדיק את הכיבוש", ותהיה זו טעות. אינני משייך עצמי לא אל הימין ולא אל השמאל, ואני בעצמי מאמין שהכיבוש בצורתו הנוכחית הוא רע ופוגע בשני הצדדים – אבל במקרה הזה, לדעתי אלו הם הגוזמאות והשקרים של אנשי המחאה שעושים זילות למאבק נגד הכיבוש עצמו – בדיוק מאותה סיבה של "אם הם שיקרו פה, למה שלא ישקרו שם ?"

ואני אף אסייג שוב ואציין – מכל הנאמר מכאן, אל תסיקו שאני אומר שבשטחים המצב מעולה (אני בטוח שהוא רע, לכל הפחות), ושאני בעד שהמצב ישאר כך (אני לא), ושכל מה שמספרים לנו אירגוני השמאל הוא שקר (אולי פשוט הגזמה. ורק אולי). אני כן חושב שכדאי פשוט לא להתפס ל"דיווחים מהשטח" כעדות מהימנה בהכרח, ותמיד לתהות – האם יתכן שהאג'נדה העומדת מאחורי אותו מדווח משפיע על אופי הדברים ? האם יתכן שכל אחד מאיתנו, לו היה נמצא שם, היה רואה דברים אחרת ?

חולון, כ"ד באלול, ה'תשע"א.

הדיקטטורה שמנגד ? דעתי על המאמר "ישראל תהיה להם למצדה" מאת צבי בראל

חבר טוב ויקר ביקש ממני אתמול לקרוא את המאמר "ישראל תהיה להם למצדה" של צבי בראל, שפורסם באתר עיתון "הארץ" ב 17 ביולי 2011. בחרתי להציג את תגובתי למאמר, בעריכה קלה ובתוספות מזעריות שעוזרות להציג תמונה שלמה יותר, כאן ביומן-הרשת שלי :

אני לא מקנא בצבי בראל, שהרי אלו הסיוטים הפרנואידים שמדירים שינה מעיניו.

לאורך כל המאמר, הוא פורש את אותו סיוט, ומציג את מפעל ההתנחלויות כחיה אנטי-ציונית פאשיסטית שמתכננת להשתלט על המדינה.
אף על פי שזה היה צפוי, כבר מעצם המילה "פאשיזם" בפסקה השניה התחלתי להרגיש באי-נוחות מה. כל התייחסות אל הנושא כ"פאשיסטי" מוריד מערך הדיון. כבר התייחסתי בהרחבה אל השטות הרטורית הזו, ואף אל הסכנות שהיא עשויה להביא עמה. כוחני/ימני/מיליטריסט אינן מילים נרדפת לפאשיסט. פאשיסט היא שיטת ממשל בפני עצמה, ומי שמשתמש במושג הזה בהקשרים שאינם נוגעים למוסוליני, או למישהו שבאמת מנסה לחקות את שיטת הממשל שלו – מוריד מערך הדברים שלו עצמו. צבי בראל פשוט עושה שימוש בדמגוגיה זולה בכדי לנסות לשכנע אותנו בטיעוניו רדופי השנאה.

בואו אפוא נתייחס אל כמה מדבריו של צבי בראל בכדי לקבל תמונת-נוף יותר טובה לגבי דברים, הזויים, מעוותים ושקריים ככל שיהיו :

"כמו בסוריה, מתקדמת ישראל במהירות למצב שבו המיעוט שולט ברוב" – המצאה שטותית, זהו צמד המילים שחיפשתי. הממשלה בישראל נבחרה ברוב דמוקרטי, בבחירות שמקובלות כתקינות. מה לעשות, אדון בראל, רוב הציבור בישראל ימני. מי שלא מסוגל להתמודד עם זה, פשוט לא מקבל את "כללי המשחק" הדמוקרטיים (וזה עוד לפני שבכלל דיברנו על חקיקת חוקים, אלא פשוט על מי שולט). נכון הדבר, כי גם דמוקרטיה יכולה לחוקק חוקים אנטי-דמוקרטים. תיאורטית, גם דמוקרטיה יכולה להפוך עצמה לדיקטטורה בהליך לכאורה דמוקרטי. אולם, בניגוד לצבי בראל, אינני חושב שאנחנו קרובים לשם כלל וכלל. בדיקטטורה אין מפלגות. בדיקטטורה אין דיון על חוקים. בדיקטטורה יורים על מנת להרוג במפגינים (במיוחד מהסוג שמציג צבי בראל, קרי – סוריה). אינני יודע מתי הפעם האחרונה, אם בכלל, שבה ירה איש בטחון אל עבר מפגינים בכיכר רבין או כיכר ציון. אך גם אם נלך קצת רחוק יותר, אל הכפרים הפלסטינאים שם בכל יום שישי מתקיימות הפגנות, יותר מפגינים נרצחים ביום הפגנות אחד בסוריה מכפי שנהרגו מפגינים בבילעין, נעלין ושייח ג'ראח לאורך כל שנות ההפגנות שם (מה גם שיש דרכים יותר יעילות להרוג אנשים מאשר כדורי גומי וגז מדמיע, ובכל זאת הצבא שלנו בוחר להשתמש שם ! איזה צבא מדכא מוזר).

"[ציוני דרך]…אחרים טריים ובוהקים כמו חוק החרם, חוק הנכבה, ההכרה במעמד האוניברסיטאי של מכללת אריאל, חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה, שגם הם בעוד זמן לא ארוך ייהפכו להרגל ולאורח חיים כאילו לא היו חיים אחרים קודם." – ההכרה במעמד האוניברסיטאי של אריאל היא איזשהו רמז לפאשיזם ? אני מסוגל להבין את ה"בעייתיות" בחוק החרם וחוק הנכבה, אבל הכרה במעמדה של מכללה כאוניברסיטה ? פאשיזם ? מנין הוא הקריץ את זה ? הייתי מוכן אפילו "להתפשר" על קולוניאליזם (וגם טיעון זה היה דחוק), אולי אפילו פופוליזם (קצת יותר קרוב, כנראה).  מהכרה, מחטפית ככל שתהיה, במוסד אקדמי כאוניברסיטה ועד עקרונות ומעשים כמו המדינה מעל לכל, פיזור מפלגות, גישה כלכלית קורפורטיבית, צייתנות היררכית ומלחמה בשיטת ממשל אחרת, כולל הדמוקרטיה עצמה, רב המרחק עד כדי שנות אור (ואל תטעו, כשמדברים על פאשיזם – מדברים על כל המאפיינים האלה, ולא רק על התמקדות בלאומיות). חוק ועדות הקבלה נוגע לקיבוצים ומושבים שמלכתחילה נוטים לכיוון השמאל, והוא קודם גם בידי אנשי שמאל (כן, כן). כל החפץ להציג את ההכרה באוניברסיטת אריאל כאוניברסיטה כמעשה דיקטטורי, או, כפי שהפיסקה הזו מנסה להציג – כמעשה הקמת מדינה עצמאית, מדינת יהודה הדתית – יאלץ לעשות תרגילים רטוריים אקרובטים בכדי לבסס את טענתו זו. אחרי ככלות הכל, גם חוק החרם וגם חוק הנכבה אינם משליכים אנשים לכלא, אלא "פוגעים בכיס", וגם זה בנסיבות מסויימות ולא על סמך כל התבטאות שרירותית.
בנוסף, מגלה לנו לנו צבי בראל כי "בעוד זמן לא ארוך ייהפכו להרגל ולאורח חיים כאילו לא היו חיים אחרים קודם" – שוב, הכותב מתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בדמוקרטיה. ביום שבו יהיה רוב שמאלני בממשלה, לא תהיה שום בעיה לבטל את החוקים הללו. מי שלא מסוגל להתבונן לטווח הזמן הזה, כנראה שהפחדים ותסביכי-הרדיפה שלו מסמאים ומעכירים את צלילות ראייתו.

ואולי כדאי שגם נתייחס יותר אל עניין הדמוקרטיה. עצם העובדה שחוקים כמו "חוק החרם" רוככו במהלך תהליך החקיקה (וניתן לראות את ההבדלים בין נוסח הצעת החוק המקורית ולבין החוק עצמו), מהלך שבו כן מתגאים חברי כנסת מן השמאל, אינה מעידה על הציניות של המחוקק אלא על עובדה כי שוב, למרבה אכזבתו של צבי בראל (חבל, במקומו הייתי שמח) – הדמוקרטיה עובדת. הלחצים והמאבקים כן עובדים. לא באופן מושלם, אבל מי שחולם על כך שהדעות שלו ינצחו תמיד, באופן מושלם, בעצמו מפנטז על דיקטטורה משלו. והרי מה מנסה צבי בראל להשיג ? אם כל הדעות המנוגדות לו הן כה רעות, אם המתנחלים הם כה רעים וחתרנים, מדוע שיוכלו לקדם את דעותיהם ? קשה לי שלא להסיק מדבריו של צבי בראל כי אלו שאחריהם יש לרדוף, ואת דעותיהם יש לגנוז, הם המתנחלים, לא אנשי השמאל, כפי שהוא מנסה להציג.

""המפעל ההתנחלותי" ידע כיצד להסוות עצמו. רק עוד כמה שעות תפילה במערת המכפלה התחננו המתנחלים, רק לנקות את אתר בית הכנסת בחברון, רק שכונה קטנה ואינטימית בקרית ארבע, רק מאחז וכביש גישה." – עוד ניסיון להציג את ה"מפעל ההתנחלותי" באור דמוני ושקרי. רוב הפעילויות של הגורמים הללו גלויים וכוונתם ברורה, והם בעצמם מתגאים בזה (זכותם להתגאות בכך).  בנוסף, על כל אדם לשאול את עצמו – מי לא מנסה לקדם את האג'נדה שלו ? פרנואיד מן המתרס הימני עשוי להגיד ש"המפעל הבולשביקי" של חד"ש למען זכויות העובדים אינו אלא עוד "אבן דרך" קטנה בדרך להשתלטות קומוניסטית על המדינה. עבור נציגי "המפעל ההתנחלותי", הם רק מנסים להשיג את מה שהם רואים כזכויות שלהם (זכותם לדרוש זכויות) – אמנם זכויות אלה פחות חשובות לצבי בראל, ואפילו לי – שאינני חי בהתנחלות ובכלל אינני אדם בעל זיקה דתית עמוקה לתפילה במערת המכפלה – אך מסתבר שהן כן חשובות להם, בדיוק כמו שתושבי המרכז (לא רק, מסתבר) נאבקים עבור דיור במחיר שפוי. איש איש ומאבקו שלו. ואמנם צבי בראל לא חייב להסכים עם המאבק, אבל לנסות לראות מאבק שאינו מסכים עמו בהכרח כ"עוד אבן דרך בנסיון השתלטות" אינו אלא מצג-שווא רווי באיבה וחוסר סובלנות.

"עכשיו כבר לא אכפת להם לקרוע את המסווה מעל תוכניתם. עוד בית פחות בית בעלי, יובל או עפרה אינם חשובים. אלה ממילא ייבנו. עכשיו צריך להפוך את הגולה למולדת. לכבוש אותה מידי הזדים שעוד נותרו בה. להפוך את מדינת האם לגרורה." – הרי לפנינו עוד הזיה פרנואידית, שנועדה ליצור תדמית כאילו המתנחלים מנסים "להקים מדינה" ולהשתלט על המדינה הזו. זה קצת מזכיר לי מקארתיזם, רק שמקארתיזם בא מכיווּן השלטון, ואילו כאן אנו מדברים על הזיות פרנואידיות מכיון האופוזיציה. יסלח לי גודווין, אך ההצגה הנוראית של הדברים כפי שמציג צבי בראל מזכירה לי יותר את המהלך שהביא להפיכת גרמניה לדיקטטורה תחת שלטון נאצי. הרי היו אלה הם שמינפו את שריפת הרייכסטאג בהפצת שקרים על הבולשביקים שהולכים להשתלט על המדינה – אז למה לא, בואו פשוט נשליך את הבוגדים הללו לכלא. כך נשמע המאמר הזה בעצמו, בדגש על הפסקה אותה ציטטתי.

ההצגה כאילו אנחנו לא חיים בדמוקרטיה הייתה יכולה להיות שטותית, אלמלא הייתה אף מסוכנת, והיא משוללת כל יסוד. כפי שאמרתי קודם, אין מדובר במדינת משטרה. הפגנות הן כלי מחאה חוקי (התייחסות אל הפגנות לא-חוקיות אינה רלוונטית שכן בכל מדינה מתוקנת המנגנון הזה קיים, ואני לא נוטה לחשוב שכל העולם חי בדיקטטורה). אנשים לא מושלכים לכלא ונרצחים בחשאי על כתיבת בלוגים חתרניים. סיפורי הרדיפה אותם מנסים להציג מעווּתים ונאמרים בהקשר מאוד מסויים, של פחד. יש להם כיוון מגמתי ברור, אבל הבסיס העובדתי שלו חלש, והגיון בריא (וכן, מעט ספקנות גם כלפי גילויי-דעת מצד שמאל) שוללים אותם. לנסות להתייחס לזה כאמת לאמיתה הוא להאמין לעיוותים ושקרים.

מקריאה של המאמר, קשה שלא להשתכנע כי צבי בראל שונא מתנחלים, שונא את הימין, ואין לו בעיה להשתמש בשקרים ועיוותים כדי לנסות לשכנע אחרים ולתמוך באג'נדה שלו. אין לי דרך אחרת להסביר את הדברים הללו שאמר צבי בראל על המתנחלים, אזרחי המדינה שלו, בני עמו, שמשרתים בצבאו, משלמים גם הם מיסים, ובאופן כללי מעורים במדינה שלנו באופן שוטף הרבה יותר ממה שירצה בראל לחשוב : "מיעוט גולה, שוכני טרשים ובתים מסובסדים, שממקום גלותם הצליחו להכפיף את מדינת האם לרצונם, לעצב את דמותה, לקבוע את חוקיה, את תקציבה ואת מדיניות החוץ שלה ולגדור את אזרחיה בתיל של פשיזם". בחירה כה מטרידה של מילים. עצם המילה "גולה" מקושר אל המרחק הרב מן הארץ, אך דיי להסתובב באחת מתחנות הרכבת, או התחנה המרכזית בתל-אביב, ולחזות במתנחלים רבים ("שוכני הטרשים" אליבא דבראל) שבאים יום-יום ממקום "גלותם" לעשות צבא (כי חלקם ג'ובניקים, מי היה מאמין) ולעבוד (כמו החרדים שבמובנים רבים הרבה יותר חיים כגולים בארצם) פה, בישראל הלגיטימית (כי מעולם הרי לא לכלכו על הציונות ושללו את חוקיותה).

יותר מכל, זהו מאמר בזוי, מעליב ושקרי מיסודו, שלא ראוי להתייחסות אינטליגנטית ראויה כשמתייחסים אליו בעין ביקורתית (ובכל זאת, התייחסתי אליו כך, או לפחות ניסיתי, כי נתבקשתי). ומה שהכי עצוב, זה שכשאני כותב את השורות הללו אני יודע שישר אתוייג כ"איש ימין", כשזה בכלל לא נכון. אני לא רואה את עצמי כימני. אני לא מתנחל, ואני בעצמי לא מסכים בצורה עיוורת אחרי חוקים "ימניים" מובהקים (כמו חוק החרם וחוק הנאמנות). אבל המאמר הזה – קשה לי שלא לפסוק כי הוא פשוט ביזיון אמיתי לאינטליגנציה.

קיימת מגמתיות מצד השמאל הקיצוני (גם מצד הימין הקיצוני, לא אשכח לציין) של להציג את הדברים כאילו "אם אתה לא תומך/מתנגד באופן מוחלט, אתה בהכרח שייך לצד השני." אם אינני מתנגד באופן יסודי, מוחלט וחסר כל סייגים לחוק "רע", הריני תומך בו. זוהי דרכה של הקיצוניות – היא אינה מקבלת דעה שונה, מסוייגת – הסייגים, קטנים ככל שיהיו, נראים כתמיכה כוללנית ב… מה שזה לא יהיה. בין אם זה "חוק החרם", או התנחלויות, או רפורמות בתחבורה הציבורית – הקריאה למאבק נראית כמחייבת לחלוטין. אבל אלו השוליים. והשוליים הם אמנם רועשים, מנסים להתבלט – אך הם עדיין שולִיים. לעתים נראה לי שהם בעצמם לא מודעים לזה, והם אינם מסוגלים לקבל שגם בקרב הצד שלהם (ימין או שמאל) קיימות "אסכולות" שונות, מתונות יותר, בהן ההתנגדות רעיונות לא בהכרח מגיעה לפסים כה מכוערים של לכלוך, עיוות ושקר גס, והסובלנות כלפי רעיונות שונים קיימת גם קיימת.
כן, יש צדדים רעים בהתנחלות. יש צדדים רעים בכיבוש. יש צדדים רעים בחוק האזרחות, בחוק החרם, ובחוק ועדות הקבלה. חלקם רעים יותר, חלקם רעים פחות. אבל לא הכל רע. אין פה עניין של שחור או לבן – אף פעם אין. גם אם יש יותר רע מטוב, ההתנגדות לא חייבת להיות כה לא-מסוייגת בכדי שעדיין תהיה התנגדות, ומלכתחילה, לא כל אדם צריך לחוש עצמו מחוייב למאבק בלתי-פוסק בכדי שלא חלילה יתוייג כימני, או שמאלני. יותר מכל, אין סיבה להציג את "הצד השני" שלמעשה עדיין משתייך ל"צד שלנו" כאויב מפלצתי חורש-רעות. יש אשר האמינו, שהאדם טוב ביסודו.

כמו שאנשי שמאל אומרים (ובצדק) אל הימין שכדאי להתבונן על הפלסטינאים גם בעיניים פלסטינאיות כדי להבין את מצוקתם, ולבחון את הסוגיה באור אנושי יותר, כך נראה לי שכדאי שאנשי שמאל כדוגמת צבי בראל ינסו להתבונן על המתנחלים (שהם בכל זאת שייכים "לצד שלנו") בעיניים התנחלותיות.יש להם ידיים, רגליים, ראש. יש להם משפחה. הם בני-אדם. חלקם אפילו שמאלנים (כן, כן, אנחנו מדברים על מתנחלים). כדאי להתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

חולון, י"ז בתמוז, ה'תשע"א.

האוטואנטישמי – קווים לדמותו (או: מהי אוטואנטישמיות ?)

בילדותי, אבי נהג לומר לי ש"להתרגז זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". השנים חלפו להם, אך האימרה הזו עודנה מהדהדת לי בראש, ופעמים רבות מונעת ממני להתרגז למשמע דברי-הבל של אנשים כאלו ואחרים. ובכלל, כיום אני נוטה לחשוב שטיפשות היא מושג מאוד חמקמק – מי אני שאקבע אמות-מידה עבור אינטלגנציה של האחר ? חלק מהדברים שמרגיזים אותי נאמרים מפי אנשים שעושים רושם כאנשים דיי משכילים, אנשים שדעותיהם מוצקות והן מנוסחות בצורה דיי יסודית.

ועדיין, חרף האנטגוניזם והרוגז שלעתים עולים בקִרְבי, אינני חדל מלהחשף לדעות שבעיניי מייצגות תפיסה מעוותת, בעלת שורשים של שנאה ורוע, כפי שמועלות בבלוגים נבחרים כמו ארץ האמורי, או בכתבותיה של מרב מיכאלי, למשל. למה ? אני מניח שמדובר בתמהיל לא ברור של יצר מזוכיסטי, סקרנות וגם, בכל זאת, רצון להחשף לדעות שונות, מנוגדות.

ומדוע דיברתי על רוע ? האם בשל המאבק לזכויות-אדם ? זכויות-נשים ? זכויות מהגרי-העבודה וילדיהם ? ואולי בעיקר, בהקשר של ימינו ושל הרשימה הזו –המאבק בכיבוש וזכויות העם-הפלסטינאי ? התשובה לכך היא שלילית. אינני מוצא בכך שום רוע. אני מוכן לרגע להיות נאיבי, ונותן את הקרדיט באופן גורף (אף-על-פי שהכללות הן דבר רע, ובטח אינן קולעות במאת האחוזים) וטוען כי כוונותיהם הראשוניות של כל הארגונים וכל הפעילים הינן טובות וטהורות. וגם אם אינני מסכים, או מתחבר באופן רגשי עם כל המאבקים, וכל הדעות השונות, אינני מוצא פסול בסימפתיה, הזדהות וסולידריות של אנשים כלפי האחר, או כלפי עצמם במאבק להכרתם וזכויותיהם.

אז מדוע דיברתי על רוע, בכל זאת ? מכיוון שלדעתי, המטרה הטהורה, לכאורה, מתערבבת לה במטרות פחות טהורות ונאורות (שיוויון זכויות לנשים על ידי גריעת זכויות לגברים, למשל). הדבר בא לידי ביטוי בצורה שלי אישית הכי מפריע בכל הנוגע לדיון הפוליטי-מדיני, בכל הקשור לסוגיית הציונות, מדינת ישראל, מדינת פלסטין (שאני בכלל תומך בהקמתה, אם לרגע מדבריי הסקתם אחרת) והכיבוש. ביקורת, משני הצדדים, היא לדעתי מעין "שמן-גְּרִיז" לגלגליה של כל מערכת-דמוקרטיה תקינה, ומאפשרת גיוון בחשיבה ובהתווית הדרך. אולם מה שלי מציק בביקורת הפוסט/אנטי-ציונית היא השנאה, השלילה המוחלטת, ההצגה החד-צדדית המגמתית של העובדות והאירועים, וכמובן – הפרשנות להם.

אינני מדבר על ההסתה והשנאה המגיעה מבחוץ – השנאה הזו נובעת מבפנים. יצא לי לשמוע ולהתקל באנשי-ימין שכינוי את האיבה הזו של השמאל-הרדיקאלי כלפי הציונות כאנטישמיות, או נאציזם, אך אינני מתחבר בכלל להגדרות מסוג זה, ואף סולד מהם. לדעתי השוואת אנשי שמאל קיצוני לנאציזם לא שונה מביטוי ה"יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ' (אבי האוטואנטישמיות ?) – בשני המקרים מדובר בהתבטאות ברמתה הנמוכה ביותר, הגועלית ביותר.  הנאצים היו קבוצה מאוד מסויימת ומאוד מוגדרת בהיסטוריה האנושית, וההכללה של כל קבוצה עם דעות "חשוכות" היא משחק דמגוגי זול ורע (כך גם, כפי שאמרתי בעבר, גם כלפי הפאשיסטים). ברם, קשה לי שלא למצוא במגמתיות של השמאל הקיצוני זכר למאפיינים גזעניים כלשהם – שכן הרוע בציונות מוצג כמושרש, מעין חטא קדמון. כך, הסלידה הזו של השמאל הקיצוני מפני הזהות הציונית, היהודית-העצמאית, הפכה למה לדעתי נופל על ההגדרה של אוטואנטישמיות.

האם כל אמירה כנגד הציונות היא אמירה אנטישמית ? לא. בהיבט רחב יותר, טענתי היא שהציונות אינה צריכה להיות יהודית, כי אם עברית (ובכך מנותקת ממכנה משותף דתי ומחוברת באמצעות מכנה משותף תרבותי-היסטורי) – אולם, בהנתן המצב הקיים, בעוד שהציונות הינה מפעל יהודי, היהדות אינה מפעל ציוני. ביקורת כלפי מדינת ישראל וכלפי הציונות אינה בהכרח אנטישמית, והיא בהחלט יכולה להיות עניינית ומועילה כלפי העם והממשל. אבל אני נוטה להבחין בין ביקורת שכזו, לבין ביקורת המציגה תמונה שחורה משחור, באופן עקבי, נטוף שנאה, ושמצדיקה (ולמרבה הצער, אף שמחה לאיד ומעודדת) אלימות כלפי כוחותינו (זה עדיין "אנחנו", לא ?). לעתים מדובר במגמתיות כה מוגזמת, עד כדי גיחוך – כמו הרשומה "החיים בקולוניה מצרית" שפורסמה בארץ האמורי לרגל חג הפסח בידי עפרי אילני (שסיפר בהזדמנות אחרת על חוויה מעצבת בחייו – השירות הצבאי, בו לא הגיע אל התפקיד הנחשק בביטאון חיל-האויר, לדעתו על רקע גזעני), ושהציגה עדויות ארכיאולוגיות (היי, אני אוהב ארכיאולוגיה !) המעידות על השלטון המצרי בארץ כנען (גם אני מכיר אותן), ושקרא לחידש השלטון הזה (?!?!?!?!). בפוסט הכנעני-לכאורה (כפי שנתקלתי בהגדרתו) הזה מתומצתת, לדעתי, מהות השנאה כלפי הציונות – שנאה שמסמאת את ההיגיון של האנטי-ציונים בעצמם, אלו שמגחכים על טיעון ה"אנחנו היינו פה קודם" של הציונות, אך מעודד שלטון מצרי מאותה סיבה בדיוק. מגמה זו, של מתן פרשנות היסטורית חדשה, על-פי חשיפת עובדות חדשות (או כאלו לא כל-כך חדשות), היא אחד מהכלים של הפוסט/אנטי-ציונות לערער על המיתוסים הקיימים שמקשרים בין העם לבין הארץ, וגם לבין הציונות. כך, למשל, מרד בר-כוכבא מעולם לא נראה כה תבוסתני*** כמו בבלוג של ד"ר אורי אמיתי. אינני אף יודע מה היו כוונותיו של ד"ר אמיתי, שמגדיר עצמו בתגובה לאחת התגובות כציוני, ויתכן שכל אשר חפץ בלבו היה להאיר מיתוס יהודי-עממי באור חדש, מבוסס ומדעי יותר, אך קל להביט בתגובות לפוסט כדי לראות את הזלת-הריר של אלו אשר כיניתי "אוטואנטישמים" לנוכח ערעורו של עוד מיתוס יהודי-גבורתי (ועל-כן גם מקושר לציונות, כמובן).

*** התייחסות שלאחר הפרסום : ד"ר אורי אמיתי, בתגובתו לרשימה, ציין כי הוא מגדיר עצמו כציוני, ועמל בדרכי על חיזוקה של הישות הציונית כפי שאני מבין אותה – מדינה בה יוכל העם היהודי לשוב ולהיות עם ישׂראל, ושבה תוכל התרבות העברית לפרוח ולשׂגשׂג. בהקשר לטענה על התבוסתנות שבהצגת המרד, הוא תיקן אותי ואמר : "בשטח, לנוכח מאות ואלפי כפרים ועיירות עשנים וחרבים, לנוכח רבבות גופות מוטלות נרקבות ואין קובר (בצו רומי, אגב), לנוכח שוקי העבדים המוצפים יהודיות ויהודים, לנוכח ארץ יהודה הריקה מהן/ם – לנוכח כל אלה נראתה התבוסה בזמן אמת קשה הרבה יותר מאשר בטור שלי, המרוחק והאוורירי."
*** ועוד התייחסות שלאחר הפרסום: עפרי אילני הסב את תשומת ליבי לכך שבכל הנוגע לרשימה המדברת על שירותו הצבאי, לא נאמר כי הוא לא התקבל לביטאון חיל האויר בגלל עניין גזעני כזה או אחר. ואכן ברשימתו, נושא האשכנזים/מזרחים מועלה בכל הנוגע לשירות הסדיר שלו בבסיס הנ"מ בו הוצב, ועל-כן חשוב לי לחדד כי דבריי כאילו אי-הגעתו לביטאון חיל-האויר נבעו מסיבות גזעניות אינם מדוייקים, וה"גזענות" נוגעת יותר למהלך שירותו בבינת"מ. ה"השלכה" של אי-השיבוץ לביטאון חיל האויר נבעה מפרשנות של הקשר הדברים, אולם מעולם לא טענתי שאינני חסין מפני טעויות.

האירוניה היא, כמובן, שבעוד שהשמאל הקיצוני מחפש לערער מיתוסים ונרטיבים ציוניים קיימים, הוא אינו מוכן לסגת ולו במילימטר מן הנרטיב והמיתוסים הפלסטינאים. כך, למשל, כל קשר בין חאג' אמין אל-חוסייני להיטלר אינו רלוונטי. סירובם של ההנהגה הפלסטינאית ושל מנהיגי מדינות ערב לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל לא קשור בכלל למצב היום (כאילו לא מדובר ברצף אירועים השזור מאז ועד היום), ובכלל, גילויי אכזריות, איבה ועוינות מודחקים ומושקטים. למה ? אולי, כדבריהם, איננו צריכים לחפש אשמים, ואיננו צריכים להשיב אש באש. ואולי, ורק אולי – כי זה מפריע למגמת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של האוטואנטישמים.

אל תביני אותי לרגע לא נכון. לרגע לא טענתי, וגם לעולם לא אטען, כי אסור על אנשים להביע ביקורת, או שצריך להיות מופעל מנגנון כלשהו של צנזורה חיצונית (ואף לא פנימית). מתוקף היותנו אנשים שונים, אנו מאמינים בערכים שונים, ועלינו להאבק עבור הזכויות שנראה לנו שנגזלו מאיתנו (או מהאחר, זה שממנו באמת אכפת לנו). גם במהלך הקריאה ברשימה זו לא תמצאו אפילו פעם אחת קריאה להשתקת מביעי-דיעה כזו או אחרת. מטרתי היחידה היא להצביע על קבוצה מסויימת, להביע את דעתי עליה (גם לי מותר, לא ?) ולתת לאנשים קצת חומר למחשבה. ספק רב בליבי אם מרבית אותם אנשים העונים להגדרת ה"אוטואנטישמי" כפי שאני מכנהּ יטרחו לקרוא את הרשימה הזו עד הסוף, אך אולי אלו שנתקלים בדעות כאלו ומעולם לא מצאו תיאור מתאים, או דרך התייחסות מתאימה לאותן דעות, יקבלו מן הפוסט הזה כיוון נוסף למחשבה.

בניגוד להגדרה הרווחת של "יהודי ששונא את עצמו" (Self-hating Jew), כשאני מדבר על אוטואנטישמיות אינני מתכוון לשנאה-עצמית אמיתית על רקע גזע, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אוטו ויינינגר, למשל, שבראשית המאה ה-20 חיבר את "מין ואופי", חיבור שבו באות לידי ביטוי יחסו ליהודים ולנשים כחסרי מוסר ויכולת לגדולה, ובסופו של דבר התאבד (שכן, אף-על-פי שהתנצר, לא יכול היה להתחמק ממוצאו היהודי). עבורי, האוטואנטישמי מלכתחילה אינו באמת גזען ושונא יהודים. האוטואנטישמיות היא תוצר של שנאה כלפי מוטיבים ציוניים, המניעים את האוטואנטישמי להגיע אל מחוזות של שנאה כלפי העם עצמו, ושלילת כל זכות ריבונית של היהודים בארץ-ישראל, בהשתמשו כמעט בכל דרך אפשרית – גם כאלו שבהתבוננות כלפי גורמים חוץ-יהודיים בהחלט היו יכולים להתפרש כשנאת-יהודים. סלידה זו בהחלט מופנית גם כלפי כל מוטיב ביהדות המתאר גבורה (כי גבורה היא כמובן, פאשיזם) וזיקה לארץ (כי זיקה זו, על-פי ראייתם, מעודדת יהודים להרגיש זכאים לגרש פלסטינאים מבתיהם). בנקודת השקה זו, בה הציונות כמוסד, והיהדות, בין אם כדת ובין אם כזהות לאומית, מתערבבים להם, והעוינות של השמאל-הרדיקלי מתנגחת כלפי הזהות שלנו, של כולנו.

אז מה בכל זאת מאפיין את האוטואנטישמי, על-פי ראייתי ? רשימה זו, כמובן, איננה מחייבת, ואיננה בהכרח המכנה המשותף המדוייק בין כל מי שאותם אני עשוי להגדיר כאוטואנטישמים. מלכתחילה, הגבול בין שמאל-רדיקלי לאוטואנטישמיות הוא לא בהכרח כזה ברור. עבורי אלו הנקודות העיקריות הסובבות את אותה תופעה :

  • אפס ממלכתיות – עם האוטואנטישמי אין בכלל על מה לדבר בכל הנוגע למושגים בדיוניים, לראייתו, כמו פטריוטיות. אולם, האוטואנטישמי לא עוצר בזה, ורואה בכל חינוך ממלכתי כרע, שקרי, מגמתי (והרי הוא איננו מגמתי בכלל). מלמדים את ילדינו על טרומפלדור ? על מרד בר-כוכבא ? תנ"ך ? לא רק שזה שקר – זוהי גם שטיפת-מוח, הכנת הדור הבא של הפאשיסטים והמתאבדים. כך השמאל הקיצוני רואה את המגמתיות של מערכת החינוך – הוא איננו מוכן לקבל את התפיסה שחינוך ממלכתי מלכתחילה בנוי גם על רעיונות ציוניים (והרי זוהי הממלכתיות שלנו), כפי שחינוך אמריקאי, בריטי, צרפתי או, אפילו, פלסטינאי – מכיל אלמנטים ממלכתיים על פי המיקום. הוא יציג את החינוך הממלכתי, בארץ, כמו גם אירועים ממלכתיים אחרים (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות) כאירועים שלא היו מביישים את "אוקיאניה" מ 1984 של ג'ורג' אורוול.
  • אפס סובלנות – האוטואנטישמי לא באמת מסוגל לשמוע דעות מנוגדות – הן יעוררו בו תגובות קשות של אכזבה, כעס ורצון עז להתנצח ולהטיף מוסר. העדר סובלנות מלווה, כידוע, בתוקפנות, ואכן לא פעם ניתקל באופי דברים לוחמני ותוקפני כשמובעת דעה שלא לרוחו של האוטואנטישמי. באופן אולי לא-מפתיע, שמתי לב שחוסר הסובלנות הופך לקיצוני יותר בתגובות לרשימות והכתבות. בעוד שרוב הבלוגרים משתדלים לשמור את האנטי שלהם בצורה מתורבתת בעת כתיבת הפוסטים, הרי שהטוקבקיסטים בהחלט נסחפים הלאה אל מחוזות השנאה – בין אם בעידוד הכותב או בהתנצחות מלאת ארס והתנשאות כלפי מביעי דעה נגדית.
  • אפס אדישות (כלפי מה שאכפת לו) – האוטואנטישמי לא מסוגל להיות אדיש כלפי נושא מצוקת הפלסטינאים (לרגע אינני טוען כי הם אינם במצוקה, אגב – אני פשוט טוען שגם אנחנו במצוקה, כמו גם שיטענו השמאל הקיצוני – ההבדל הוא שאני טוען שהאשמה רובצת על הצד הפלסטינאי לא פחות מאשר עלינו). האירוניה, אגב, מתבטאת בכך שעמים רבים בכל העולם נמצאים במצוקה קשה יותר, אך כפי שאומר המשפט – "רחוק מהעין, רחוק מהלב". הטיעון השמאלני-קיצוני להעלאת מצוקתם של הטיבטים, הוא שהצרה של הפלסטינאים נמצאת "בדלת האחורית" שלנו. ואמנם, זה נכון – אך שוב, מלכתחילה הצרה שלהם, לדעתי, היא גם הצרה שלנו – ההבדל הוא באחריות לעניין.
  • אפס הומור-עצמי – ניסיתם פעם לספר לפמיניסטית בדיחה שובניסטית ? כך הדבר בכל הנוגע לאוטואנטישמים ובדיחות הנוגעות לפלסטינים. הרצינות הכפוייה הזו, כמובן, נוגעת אך ורק לתחום הזה – ובששון ובשמחה יצחקו על נשים (אלא אם מדובר באוטואנטישמית-פמיניסטית), נכים, חולים-סופניים, חללי-צה"ל, וכמובן – על השואה. נראה כאילו, בדומה לדוגמה של הילדים אשר מסוגלים להתייסר בעקבות נזיפה עד הרגע הרעיון בו בת-צחוק תתגנב לפניו של ההורה, מפחד האוטואנטישמי לגלות סימני קלות-דעת שמא דעותיו יתפסו כלא-רציניים מספיק.
  • אחריות בלעדית ואינסופית – האחריות למצוקה ולסבל, לא רק של הפלסטינאים, כי אם גם שלנו, ובכל תחומי החיים – היא של המדינה, של הציונות – שלנו. לכשיוצג לפניו נושא האחריות הפלסטינאית, יטען כי אינו מחפש אשמים, וכי מלכתחילה איננו מחפש לרדת לרמה כזו של דיון (או, לחליפין, שאינו מתכוון להשוות בין נאורות לבין טרור). ואולם, האוטואנטישמי אכן לא מחפש אשמים, הוא כבר מצא אותם – בדמותנו אנו.
  • תחושת צדק בלעדית ואינסופית – השמאל הקיצוני (וזוהי, האמת, מחלה של קבוצות אידאליסטיות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית, ואולי, רק אולי, גם אני חוטא בה קמעה ?) משוכנעים כי הם טובים יותר, וכי דרכם היא הדרך הטובה והצודקת היחידה. בהקשר הזה, הפלסטינאים, שבמאבקם הם תומכים, צודקים באופן מוחלט כפי שהם חסרי-ישע באופן מוחלט. האשמה הבלעדית, שמקורה, לראייתם, ברוע ובצרות-אופקים, רובצת על "השאר" (מה"שמאל המתון" וימינה).
  • דיכוטומי – לראיית האוטואנטישמי הטיפוסי, כל דבר הנוגע למדינת ישראל – החינוך, הביטחון, התחבורה, התיירות, החקלאות – הכל רע. כל דבר שמזוהה עם ציונות נצבע בצבעים של שחור. האלמנטים הקשורים למושא מאבקו, הם כמובן, טהורים ואצילים. האוטואנטישמי ימנע מלהתבטא בדרך שונה – כאילו נגרע ממנו הרציונל האומר שבכל דבר יש היבטים טובים ושליליים. עבורו, הכוונה הציונית, וכל הנוגע לה, הינה רעה מלכתחילה, וזו הפלסטינאית הינה טובה.
  • מנפץ המיתוסים – האוטואנטישמי לא מתחבר אל מיתוסים. ציוניים, כמובן. אך גם זה לא נכון בדיוק – מעבר לעובדה שמדובר בשלילת כל מיתוס שמשלב יהדות וכוחנות, או יהדות וריבונות על הארץ, מדובר על יצירת נרטיב ומיתוס חדש, אנטי-ציוני. זוהי מגמתם של ה"היסטוריונים החדשים" כדוגמת בני מוריס ותום שגב, שבספריהם (אתן כדוגמה רק את 1967 – והארץ שינתה את פניה של תום שגב) רחבי היריעה, המביאים ציטוטים מיומנים, פרוטוקולים ומכתבים שכל תכליתם ליצור תמונת-נוף חדשה לכל הסיפור הציוני. אולם, מעשיהם לא שונים מאלו של קודמיהם – גם תום שגב ובני מוריס הם בני אדם, ועשויים לטעות. גם המקורות עליהם הם מסתמכים עשויים להיות שגויים, או מוגזמים. זוהי נטייתם של בני-אדם, ועל-כן גם אל ה"מיתוס" האנטי-ציוני (או יותר נכון – האוטואנטישמי) שהם יוצרים ניתן, ולדעתי אף רצוי – להתייחס בספקנות. למען הסר ספק וגילוי נאות, אינני מוצא כל רע במחקר מעמיק שמנפה את האמת על הבדיה בכל הנוגע למיתוסים עממיים (כך, למשל, גם אני עושה כשאני מדבר על המקורות האליליים של היהדות). אולם כל מגמת ניפוץ המיתוסים חותרת להסקת מסקנות השוללת את קיומינו בארץ, מבלי להבין שמלכתחילה מיתוסים, גם אם מדובר בסיפורים מכוננים בני פחות ממאה שנה (סיפורי גבורה ממלחמות כאלו ואחרות), אינם בהכרח מדוייקים במאת האחוזים, ושההשלכה של "חשיפת המציאות" עליהם היא שולית. כך, למשל, גם אם נגלה עובדות חדשות ומסעירות לגבי השהות של עם ישראל במצרים, זה לא ישנה במיל את הסיפור כפי שמתבטא בחג הפסח. האוטואנטישמי ילעג למיתוסים ציוניים, אך יתמוך ויחזק את המיתוסים הפלסטינאים, וישלול מכל וכל נסיונות להאיר את אותם מיתוסים באור שונה, שלילי.
  • בעל מוסר-כפול – פעמים רבות מספיק לקחת את הבעיות של הפלסטינאים, ולנסות להציגם בהקשר היהודי בכדי לראות כיצד האוטואנטישמי נוהג במוסר-כפול, שהרי מה שלא בסדר בנו, הוא בגדר הסביר בקשר לפלסטינאי. כך, למשל, ניתן לשמוע רבות את הסלידה של השמאל-הרדיקלי מקיבעונם של המתנחלים בכל הקשור לנושא "האדמה", והעדפתו על פני "החיים". לעומת זאת, כשמוצג אותו עניין בהקשר הפלסטינאי, אין שום סלידה או רתיעה, אלא הבנה גמורה. דו-פרצופיות כזו מתבטאת גם בנושאים הקשורים במאבק לעצמאות ולהכרה לאומית (אנטי-ציונים רבים יכירו במדינה פלסטינאית, אך גם בהיותה קיימת לא יכירו במדינה יהודית-ציונית).

יש לי לא מעט חברים אותם אני מגדיר כ"אוטואנטישמים". אינני חושב שהם אנשים רעים – אני אף לא חושב שכוונותיהם בהכרח רעות – אבל אני כן נוטה לחשוב (ולא פעם יוצא לי גם להגיד להם את זה) שהדרך שבה הם מפרשים את הדברים, והדרך שבה הם בוחרים להציג אותה, והאנטי שלהם כלפי החברה שבה הם חיים (ושהם משתייכים אליה) היא בהחלט שנאה עצמית – לא ברמה האישית, אלא ברמה הקבוצתית. נראה שמבלי לשים לב, אותם אנשי שמאל-קיצוני עברו מתמיכה ב"אחר" לשנאת ה"אני", ואופי דבריהם בהחלט לא פעם מעורר בי תהיות – מה היה נאמר לו דברים אלה היו נאמרים בידי אדם זר, באופן כה מגמתי ? באיזה שלב היינו בוחנים אותו כאנטישמי ? וכן, גם הביטוי הזה זוכה לזילות ושימוש-יתר בידי הרטוריקנים מן הימין, אך בכל זאת הוא קיים, ויש מאחוריו משמעות אמיתית והיסטורית, והכי חשוב – אנטישמים "אמיתיים" קיימים גם היום. האוטואנטישמי אינו באמת גזען ושונא את העם היהודי – הוא פשוט נוהג כאחד כזה, סביר להניח מבלי ששם לב, בטעות, כפועל יוצא של מאבקו.

חולון, י"ח באייר ה'תשע"א.