ארכיון תג: שרלטנות

אפוקליפסה אחר-כך? אפוקליפסה בכלל לא!

כמו כולם, גם אני נחשפתי אל "קדחת האפוקליפסה של המאיה" האמורה להתרחש היום. לשמחתי הרבה, רוב מי שמתייחס אל "סוף העולם" הזה עושה זאת בחיוך ובהומור, אולם יצא לי להתקל בלא מעט אנשים המתייחסים אל העניין ברצינות גמורה. העיסוק המגוחך ב"סוף העולם", בין אם זה של המאיה בתאריך ה 21.12.2012 ובין אם כל תאריך אחר (כך סיפרו לי ששנת לידתי, 1984, היא ה'תשמ"ד, גרמה אף היא להיסטריה), נובע מבורות, מנטיה לאמונות תפלות ודעות קדומות. יש לו כמובן גם שורשים דתיים (בהם אגע לקראת סוף הרשימה), אך מדהים לראות כיצד העיסוק הנוכחי יותר מתקשר דווקא אל העולם החילוני, המדעי לכאורה, פשוט מחוסר הבנה לגבי מהות המדע.

"סוף העולם של המאיה" מקבל מימד גדול יותר של "רצינות" גם בשל האקזוטיות שבו (אני נוטה לשים לב כיצד אנשים נמשכים אל "חכמה זרה", שהתפתחה בלי שום קשר אל הידע המערבי, כמעט בפליאה – כאילו לא יכולה שום תרבות אחרת לפתח מדע ולצבור חכמה. יש בכך התנשאות חבויה), אך גם בשל הדיוק של לוח השנה שלהם. וכאן טמונה לדעתי בעיה שמתקשרת גם אל שרלטנות דתית "מערבית", מהסוג שאנחנו מכירים – הנטיה ליחס כל "תובנה צודקת" של תרבות קדומה (שלרוב מתבססת על דיוק סטטיסטי, נעדר מהבנת המנגנון העומד מאחוריו) ל"מדע" באופן שבו אנו תופסים אותו. המדע לא שואל רק כמה, מתי, איפה (אותם נתונים אמפיריים מהם ניתן לגזור "קו-מגמה" כזה או אחר) – המדע רוצה לשאול איך, ולמה – להבין את המכלול בשלמותו, ולא רק את הרובד השטחי של התצפיות הנחזות.

רבים הם האנשים שאינם מבינים כי טכנולוגיה, ואף צורה מוקדמת של מדע, היו קיימים עוד מימי קדם. אנשים מתפלאים לגלות כי ניתוחי ראש בוצעו כבר לפני אלף וחמש-מאות שנה בדרום אמריקה, הבנה ביולוגית פנימית מסויימת היתה קיימת עוד בעידן הפרעונים, כמו גם היוונים שהצליחו לפתח מנגנון חישוב (שלצורך הפופוליזם מכונה "מחשב") אנלוגי. באופן דומה, גם בתנ"ך, במשנה ובתלמוד אנו מוצאים עובדות לגבי העולם שלנו שנתפסות כמדוייקות. אך אין מכאן להסיק כי אכן מדובר בידע מדעי נרחב. עצם העובדה שלתרבויות קדומות היה ידע שהיום נתפס כרלוונטי (בין אם שאבד, ובין אם שרוב האנשים פשוט לא יודעים שהיה קיים ונשתמר במהלך הדורות) לא הופך את הטכנולוגיה של אותה תרבות ל"מדע מודרני", לא אומר שאותה תרבות היתה מתקדמת מזו שלנו, ובטח ובטח שלא אומר שכל אמירה של התרבות הזו בהכרח תהיה נכונה. גם דברים שהמדע של היום מתקשה להסביר לגבי תרבויות עתיקות (כמו תשובות לשאלות כיצד הוזזו האבנים של סטונהנג', מי בנה את הפירמידות, וכו') – אין בכך כדי להעיד על נחיתותו של המדע המודרני, או על קיום "מעורבות חיצונית" בצורה אלוהית/חייזרית כזו או אחרת – פשוט להבין בענווה שכרגע (או לנצח) התשובות אינן בידינו. עדיף להכיר בכך שהידע שלנו לא יהיה מושלם לעולם, מאשר לנסות באופן ילדותי לחפש שיטה שכן מתיימרת, גם אם באופן מופרך, לתת לנו מענה לכל שאלה.

בני שבט המאיה יצרו לוח שנה מדויק להפליא, אך הוא נערך בהתבסס על תצפיות רבות שנאספו במשך שנים. לוח-השנה שנוצר הבין חלקית את המנגנון הקשור לאורך היממה ואורך השנה, ואף את אופי הקפתם של כוכבים אחרים (כדוגמת נגה), אך הוא לא נתן תשובה לגבי המנגנון, כמכלול. כך גם מערכת עיבור השנים העברית, המתבססת על זו הבבלית, הצליחה להגיע לרמת דיוק מרשימה, אך אין מדובר בהבנה מדעית לגבי אופי וּמהות כוכבי-הלכת (הפלנטות) וכוכבי השבת (שהם השמשות והגלקסיות המרוחקות) – אלא פשוט על צורת ההתנהגות הנצפית (וממנה – החזויה) של תנועתם של כוכבי-לכת מעטים (ובל נשכח שמדובר על מספר גרמי-שמיים שניתן למנות בשתי הידיים, לעומת מיליארדי כוכבים הנמצאים בשמיים).

הבעיה היא כי פְּתיים רבים אינם נוטים להעמיק מחשבה ולחשוב על רמת ההבנה של תופעה כזו או אחרת – ולכן הצגה מרשימה של מנגנון מסוים עשויה לשכנע אותם כי המאיה היתה תרבות מתקדמת מזו שלנו, והואיל שהם בנו לוח-שנה כה מרשים וּמדויק (גם אם, כאמור, הוא לא התבסס על הבנה אסטרונומית שלמה אלא על תצפיות והסקת מסקנות לגבי כוכבי לכת מעטים) – כנראה שגם "סוף העולם" (מה-גם שגם טענה זו הופרכה) שחזו כנראה מבוסס על ידע מעמיק.

באותה הצורה פְּתיים רבים הולכים שבי אחר טיעונים דומים הקיימים ביהדות, כאילו התובנות לגבי עולם הטבע הקיימות בקורפוס היהודי הם מדע של ממש (ומכאן גוזרים גם כי אכן חבויה "אמת גדולה" נוספת). אף יצא לי להתקל פעם בטענה מגוכחת ומופרכת כי חכמי ישראל מקדמת-דנא שמור הידע לגבי כל המדעים. כמובן שלשאלה "איפה הידע הזה?" אין תשובה, גם כאשר מועלות טענות של ממש – הרי חיי אדם הם ערך קדוש ביהדות, וברור כשמש כי ידע הנוגע למחשוב, אנרגיה אטומית, נאנו-טכנולוגיה וביוכימיה יכולים להציל אנשים רבים. ובכל זאת, במשך אלפי שנים ידע כזה נשמר ולא הציל את אותם נפשות ?

אני נוטה לראות באותם פְּתיים שהזכרתי תכונה מסויימת – מדובר באותם אנשים שבהעדר תשובה משלהם, ובהנתן תשובה של מישהו אחר – הם פשוט נאלמים דום וּמקבלים את כל התשובה כדברי חכמה של ממש. במדע המודרני, אשר לו אין את התשובות לכל השאלות, ואשר הידע שבו נצבר שכבה על שכבה, קיימים "חורים" רבים, או כאמור – אנשים רבים מציגים "תובנות קדומות" מספר כזה או אחר וּמנסים להגיד – "הנה, כבר לפני אלפי שנים ידעו את זה". ועבור מי שחסר ידע רחב, ושאינו מסוגל להבין שהידע המוצג בפניו הוא שטחי, המבוסס על סטטיסטיקה של תצפיות, ולא לוקח את זה אל המקום השיטתי וּמקיף, המבוסס על הבנת המכלול, משתכנע וּמקבל את כל המוצג בפניו כאמת מוחלטת.

באופן כללי, כל אדם (או גוף) הטוען שלו יש תשובה לכל שאלה הוא שרלטן. אני נוטה להאמין שגם באופן יחסית לוגי ניתן להבין שגם-אם-לכאורה-יש-אלוהים-שמסר-את-התורה – הרי שאיננו כיום בהכרח מכירים את אופיה האותנטי כדי לחשוב שברשותנו נמצא כל הידע. הרי בני-אדם אינם מושלמים, זה לא חדש לאף-אחד. וגם העברת ידע לעולם אינה מושלמת – אף אדם אינו יכול לכסות את כל תחומי הידע שהוא מעביר, הוא תמיד ישנה אותה בהתאם לאופיו ולנסיבות הקיימות. מכאן שגם אם היה קיים ידע אמיתי ואותנטי בתקופה כלשהי באנושות (טענה שמלכתחילה אינני נוטה להסכים עמה, אבל לצורך הטיעון מקבל אותה כנכונה), הרי שבמהלך הדורות (ועברו דורות רבים מאז) הידע שהגיע אלינו הוא בהכרח לא שלם, הוא שונה מעט, מסולף מעט – זהו טבעו של כל אדם, צדיק וישר ככל שיהיה (והרי ההלכה מספרת לנו שרק ארבעה בני אדם לא חטאו מימיהם, ומכאן נקל לנו להסיק שכן, יתר בני האדם חטאו, וחלקם הונעו ממניעים לא כה טהורים בכל מעשיהם).

קיים עוד מניע להסחפות אחרי אותן תיאוריות סוף העולם. אף-על-פי שיש לו סממנים דתיים, הוא פחות יהודי ויותר אמריקאי. בארצות-הברית, הנחשבת למדינה המתקדמת ביותר בעולם, קיימת תפיסה דתית שמרנית שלא תבייש את אחרון הש"סניקים – שם העיסוק בהפלות, למשל, הוא דיון ער שיש המבקשים לאסרו בחוקה. האימפריאליזם האמריקאי, כולל ההתפשטות מערבה (הרי ארצות הברית החלה רק כאוסף של מושבות בחוף המזרחי) נבע מתחושת שליחות אלוהית של ממש בקרב הציבור וההנהגה.

לא במקרה סדרות וסרטים אמריקאים רבים עוסקים בנסים, בהשגחה אלוהית. מספיק ביקור שישי אצל ההורים שלי ושלטוט קצר אל עבר ערוץ CBS Reality כדי לחזות בשלל סדרות (כדוגמת "תעלומות בלתי-פתורות", "משלימים את החסר" וכדומה), שבכולם מופיע אותו מוטיב – "ניצלתי בנס", "אלוהים קרא לי", "הצלחתי כי פעלתי בשמו של ישוע". גם המוטיב של שכר ועונש לא חסר שם – על אותן תעלומות בלשיות שמגיעות אל פתרונן, וגם הוא אפוף לדעתי במוטיב דתי (כדוגמת "בלשי הרפואה"). המוטיב הזה אולי זר לנו, כישראלים, ולכן רוב האנשים נוטים להתעלם ממנו – אך הוא טמוע מאוד מאוד עמוק בקבוצות שלמות וגדולות באוכלוסיה האמריקאית. ומתוך תפיסה כזו, ובהתחשב בכך שהספר הסוגר את הברית החדשה הוא ספר האפוקליפסה (חזון יוחנן), ספר אסכטולוגי בו מתוארת המלחמה האחרונה לפני שיחל עידן אחרית הימים, לא פלא כי התרבות האמריקאית מאמצת בחום כל סיפור הנוגע לסוף העולם.

ההתחקות אחרי שורשי האסכטולוגיה – העיסוק ב"אחרית הימים" (וכמובן סוף העולם, גאולה וביאת המשיח) – יכולה לספק חומר בשביל רשימות ארוכות וּמגוונות, אך רק אומר בקצרה שלדעתי זהו אינו עיסוק עברי אותנטי. היהדות, עד שלב מאוד מאוחר, כלל לא התעמקה במושגי "העולם הבא" – אמנם יש אזכור לנשמת האדם המתקיימת לאחר מותו (כך הועלה רוחו של הנביא שמואל בידי בעלת האוב, לבקשת שאול), אך גם המושג של "גן-עדן" וגם של "גהנום" שניהם אינם מתקשרים אל העולם הבא כי אם אל מקומות בעולם הזה. במזרח הקדום התפיסה לגבי עולם המתים סבבה סביב השאול, אליהם הגיעו נשמות המתים באשר הם (התייחסתי לכך ברשימתי על עלילות גלגמש, בייחוד בחלק האחרון של העלילה בה גלגמש שואל את אֶנְכִּידוּ לגבי גורלם של אנשים שונים בשאול). גם תפיסת הזמן עצמה לגבי העולם הזה (ומכאן – גורלו) במזרח הקודם היתה יותר מעגלית (מעין "מה שהיה הוא שיהיה"), ולא ליניארית בדומה לתפיסה המערבית (מעין קו ישר מבריאת העולם ועד חורבנו, שלאחריו פשוט נרבוץ בעולם אחר לנצח נצחים).

המקור הראשוני, ביהדות, לעיסוק באחרית הימים נובע מן המצוקה הרבה שממלכת יהודה היתה שרויה בה (ויתכן שממלכת ישראל עוד קודם לכן), כאשר ידעה כי קיצה קרב. בבחינה הזו, הנבואות הקשורות לחורבן (כדוגמת נבואות ירמיהו) לא התבררו כנכונות וצודקת בגלל שאלוהים "שידר" את התובנה הזו אל הנביא, אלא הן נבעו באופן אינטואיטיבי מתוך פרשנות למתרחש מסביב – צבאות של אימפריות אדירות (בבל ולפני-כן אשור) סחפו את האזור ואיימו על שלום הממלכה. משבר שכזה לבטח יצר משבור אמונה בעם, ובתגובה אליו כל אשר יכולו הדמויות הכריזמטיות ש"דיברו בשם אלוהים" (הם הנביאים) לומר היה:

  1. זה באשמתכם, חטאתם (ואין אדם מושלם, כבר אמרנו);
  2. (כדי שלא תאבדו תקווה) אם תחזרו למוטב, מתישהו יהיה טוב;
  3. (כפועל יוצא של סעיף 2) הדרך היחידה שיהיה טוב היא שהצבא האדיר הזה יפול;
  4. (ומכיוון שהוא צבא כה אדיר) האויב יפול במלחמה כה הרת-גורל, שלאחריה ישתנו סדרי העולם;
  5. (ומכיוון שישתנו סדרי העולם, ומכיוון שמדובר בצבא כה אדיר) היחיד שיוכל להוביל מלחמה כזו יהיה מנהיג בשליחות אלוהית, הלא הוא המשיח.

מסגרת זו היא אשר ביססה את הנבואות שאנו מכירים, אך גם בהן לא היה מספיק. הרובד השני נוגע לגנוסטיקה, ואל ההשפעה הפרסית מחד (המדברת על דיכוטומיה של טוב ורע) ואל ההשפעה היוונית מאידך (המציגה את העולם הזה כ"חיקוי" לעולם האידיאות). בתפיסה הגנוסטית העולם הזה, הגשמי, נוצר בטעות, בידי האל היוצר (דמיורגוס, שלרוב מזוהה עם יהוה, אלוהי ישראל), ובבוא היום ישובו המאמינים שחוו את הידיעה האמיתית (הגנוסיס) אל האל הרוחני הטוב, המונאד.

הגנוסטיקה אינה דת אחידה, אלא זרם של כתות בעלות מכנה משותף דתי-פילוסופי, אשר שגשגו במאות הראשונות לספירה, ולהשקפתי התעצבו בעידן של פריחה דתית כוללת באיזור – פריחה שממנו הושפעו לא רק הכתות הגנוסטיות, אלא גם הנצרות המוקדמת והכתות היהודיות (שבחלקן של שתיהן היו גם מאפיינים גנוסטיים). כמו בנצרות, עם ספר האפוקליפסה (שפירושה ביוונית – התגלות – היא אותה התגלות אשר חזה יוחנן כותב הבשורה), גם אל היהדות כפי שאנו מכירים כיום (שנתעצבה מן הכת היהודית הפרושית) הגיעו גם אלמנטים המציגים את "אחרית הימים" הנבואית כ"סוף העולם".

אל שתי ההשפעות הללו אפשר אולי להוסיף את ההשפעה המאוחרת של התרבות האמריקאית (עליה כבר דיברתי), אשר אולי לא שינתה את האופי ההרסני של "חזון אחרית הימים", אך בהחלט העמיקה אותו גם בקרבנו. נוסיף לכך גם את הקלות שבה אנשים מתפתים להאמין לכל דבר שבהתבוננות שטחית נראה נכון ועקבי (אף-על-פי שהוא נעדר הבנה כוללת, וּלעתים אף בסיסית, של המנגנון העומד מאחוריו), וניווכח כי רבים וטובים מאיתנו אכן חוששים מנבואות חורבן הבאות עלינו מפעם לפעם.

חולון, ח' בטבת, ה'תשע"ג.

מודעות פרסומת

התבוסה שלא התרחשה (או: מדוע האלילוּת טובה למדע ?)

לפני זמן-מה יצא לי להתקל בכתבה ב ynet שכותרתה, "המדע מודה בתבוסתו", שבתה את תשומת-לבי. הסתקרנתי לראות על מה מדובר (שמא, אכן, כל המדענים באשר הם הרימו-ידיים, עזבו את עבודתם המחקרית ועשו הסבה מקצועית), ובאופן לא ממש מפתיע גיליתי כי שוב מדובר במקרה של כותרת בומבאסטית יותר מאשר אמירה באמת רצינית. הכתבה מתבססת על מאמר בשם התיאוריה (החמקמקה) של הכול, שנתפרסמה בגליון פברואר-מרץ 2011 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן ישראל. המאמר בסיינטיפיק אמריקן ישראל (וכפועל יוצא מזה – גם הכתבה ב ynet) מתמקד ברעיון תפיסת העולם הסובב אותנו על פי התפתחויות מדע-הפיסיקה בימינו, והוא מהווה מעין "טיזר" לספרם החדש של סטיבן הוקינג ולאונרד מלודינוב, תוכנית-אב.

פיסיקת קוונטים, במובן מסויים, מזכירה לי את תחום הסטטיסטיקה. בשני התחומים, הסתברויות משחקות תפקיד משמעותי. שני התחומים מתערבבים בקלות עם נושאים אחרים (אם את מערבותה של הסטטיסטיקה בחיי היום-יום אנו חווים על בשרנו, בהמשך נראה כיצד גם פיסיקת-הקוונטים מתערבת לנו בנושאים טכניים, כמו מחשוב, ונושאים ברומו של עולם, כמו דת). אולי בגלל נטייה זו להתערבב בתחומים רחבים עם השלכות פילוסופיות תהומיות, שני התחומים מנוצלים על-ידי שרלטנים, שבני המקרים לרוב מתרברבים בידע ובהבנה שאין להם באמת. כך, למשל, יצא לי (לא פעם אחת ולא מפי אדם אחד !) טענה כי האִמרה "חייך והעולם יחייך אליך", ובכלל – כי גישה וחשיבה חיובית תוביל להצלחה, מבוססת על פיסיקת קוונטים (דגש על המבוססת – שהרי לטענתם אלו טענות שהוכחו אמפירית והוסברו בידי מכניקת הקוונטים).

בעוד שכותרת הכתבה ב ynet התמקדה ב"תבוסה המדעית" (התוכן, לכשעצמו, נלקח מן המאמר שפורסם בסיינטיפיק אמריקן ישראל ועוסק ברובו בנושא הסובייקטיביות של תפיסת המציאות, אך לקראת הסוף גם מתייחס אל הבעייתיות של מציאת "תורה פיסיקלית אחת שתסביר את הכל" ), זו של וואלה! התייחסה אל השלכה אחרת של הספר – זו התיאולוגית-פילוסופית. בביקורת של וואלה! מתייחסים אל שני הנושאים העיקריים בספר – הסובקייטיביות של המציאות, וההשלכות הדתיות של המדע בן-ימינו. בהקשר ל"מהפכה המחשבתית" בקשר לראיית המציאות, מסכם גלעד לנדאו :

"ב"תוכנית-אב" נסוג הוקינג מעמדה שאפתנית זו ומאמץ במקומה אחת מרוככת יותר, אשר על פיה המדע באופן עקרוני לא נועד לספק לנו תיאור ממצה וממשי של המציאות אלא מודל שימושי בלבד. עדות לשינוי התפיסתי הזה ניתן למצוא בפרק "מהי מציאות", בו מסביר הוקינג כי נגזר עלינו לחוות את המציאות דרך הפריזמה הצרה של תפיסתנו. הוא קובע כי לפחות לצרכים מדעיים ופרקטיים עלינו להפסיק להתעקש על כך שקיימת מציאות אובייקטיבית ובלתי-תלויה…"

באשר להשלכות שיש למאמר על תפיסת האלוהים,  כותב גלעד לנדאו :

"הוקינג מודע לכך שההכרה בגבולות המדע עשויה להיתפס כהודאה בחולשה ובכך לאפשר לדת ולמיסטיקה להידחף אל אותן טריטוריות שהמדע איננו יכול להגיע אליהן. על מנת להקדים תרופה למכה שוזר הוקינג לאורך כל הספר את הרעיון כי השאלות שנחשבו באופן מסורתי לשאלות בדת או בפילוסופיה הן היום שאלות מדעיות לגיטימיות."

כמו שכבר אמרתי, כמו סטטיסטיקה, גם פיסיקת-קוונטים הוא מעין תחום שהפך לכלי-שרת בידי שרלטנים רבים (למרבה המבוכה, נראה כי אחד מהם הוא לא אחר מאשר הד"ר גבי אביטל, המדען הראשי לשעבר בישראל !) . באופן ספציפי, ישנה הנטייה להתפס אל אמירות שונות של מדענים כ"הוכחה לאמונה דתית" מצידם. לא-פעם נתקלתי בטיעונים שגובלים בסהרוריות כאילו איינשטיין האמין באלוהים מכיוון שאמר ש"אלוהים לא משחק בקוביות" (במקום להבין שהאמירה הזו הייתה מטאפורית ומתייחסת אל היקום בצורה דטרמיניסטית). האמירה הזו אינה רק אירונית, אלא גם מעד אומללה לאור העובדה שידוע לנו יותר על השקפותיו הדתיות של איינשטיין – שכבודו ובעצמו גרס כי הוא "מאמין באלוהים של שפינוזה" – אלוהים פאן-תאיסטי, ההרמוניה של סך כל התופעות של הטבע, שלמעשה מהווה מילה נרדפת ל"טבע" בעצמו. לא תבוני, בטח שלא אלוהות במודל היהודי ה"קלאסי".

עבורי, הדבר המעניין מכל בכתבה הזו של ynet הייתה הצורה שבה המדע (אליבא דynet/סיינטיפיק אמריקן ישראל) נוטה לקיבעון שנובע מהתרבות שבה הוא פועל – וזוהי תרבות מוניסטית מובהקת, כזו, שכמו הדת המונותאיסטית (בין אם יהודית, נוצרית או מוסלמית) – מנסה לשאוף להגיע אל מקור אחד ויחיד בלבד. גם מדען אתאיסט אינו בהכרח נקי מקיבעון שכזה – אמנם הוא שולל את האלוהות, אך מבחינה מחשבתית (שמושפעת מן התרבות בה הוא גדל) הוא עשוי לנסות בנכי מוחו לחפש (עדיין) את המקור היחיד – ה"אלוהים" הטבעי, הלא-תבוני והמדעי שלו. הכותרת שנבחרה לכתבה נראית בעיניי כבחירה אומללה, מעין ניסיון בומבסטי להגיד שאולי, סוף כל סוף, המדע באמת משתחרר מקיבעון שהיה שרוי בו, ומחפש דרך חדשה, נועזה, לתפוס את העולם – במובנים פלורליסטיים ולא יחידאיים. לקראת סוף המאמר ישנן שתי פסקות שממחישות זאת יותר מכל :

"…ואולם, בראשית שנות ה-90 גילו פיזיקאים שתורת המיתרים לוקה בבעיה מוזרה: למעשה, יש חמש תורות מיתרים שונות זו מזו. זו הייתה בעיה מביכה בייחוד למי שראו בתורת המיתרים תיאוריה יחידה של הכול. באמצע שנות ה-90, התעוררה תקווה מחודשת שהתורות השונות עשויות להוביל לתורה מאוחדת אחת, כשחוקרים החלו לגלות שחמש התורות השונות האלה, בצירוף עם תורה שישית הקרויה סופר-כבידה, מתארות כולן בעצם אותן תופעות. התורות אכן מקושרות זו לזו על ידי מה שהפיזיקאים מכנים דואליות – כעין מילון מתמטי לתרגום מושגים מתורה אחת לאחרת. אלא שלמרבה הצער, כל תורה מספקת תיאור טוב של התופעות, רק בטווח מסוים של תנאים – למשל באנרגיות נמוכות. אף אחת מהן אינה יכולה לתאר את כל ההיבטים של היקום.

היום פיזיקאי המיתרים משוכנעים שחמש תורות המיתרים הן רק קירובים שונים של תורה יסודית יותר, המכונה בפיהם תורת M (נראה שאיש אינו יודע מה מייצגת ה- "M": "Master", "Miracle", "Mystery" או שלושתם גם יחד). החוקרים עדיין מנסים לפענח את טבעה של תורת M, אך ייתכן כי הציפייה המקובלת לתיאוריה יחידה של הטבע היא עקרה, וכדי לתאר את היקום עלינו להשתמש בתיאוריות שונות במצבים שונים. כלומר, תורת M אינה תיאוריה במובן המקובל, אלא רשת של תיאוריות. הדבר קצת דומה לציור מפה – כשרוצים לתאר את פני כדור הארץ על משטח שטוח, חייבים להשתמש באוסף של מפות, שכל אחת מהן מכסה אזור מוגבל. למפות יש תחומי חפיפה, שבהם הן מראות את אותו שטח. בדומה לכך, התורות השונות במשפחת M עשויות להיראות שונות מאוד זו מזו, אך אפשר לחשוב על כולן כגרסאות שונות של אותה תיאוריית יסוד, שחוזות אותן תופעות באזורי החפיפה, אך אף אחת אינה פועלת יפה בכל המצבים."

על פניו, תיאוריה אחת שמסבירה את הכל יכולה להיות דבר נפלא, ועבור רבים – הדבר שחובה עלינו לשאוף אליו. אולם אינני יכול שלא לשאול – מדוע, בעצם ? כמובן שאם תהיה בידינו תורה אחת שתסביר את כל התהליכים הפיסיקליים ביקום החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים – אבל מי שמלכתחילה "מפנטז" על תיאוריה כזו, עשוי להקלע למצב בו הוא מפסיק לנסות ולערער על התיאוריות המדעיות (ואולי אותה תיאוריה לא באמת תסביר את הכל ?). מלכתחילה, מלאכת החיפוש הזו מפנה מאמצים רבים אל תחום אחד, במקום לנסות ולהבין יותר את ההיבטים השונים של היקום בנפרד (ודרך כך לנסות למצוא את ההקבלה ביניהם).

נכון, אינני פיסיקאי (ובגלל זה גם אני מצטט ומדבר על כתבות מדעיות "נגישות" ולא בטקסטים מדעיים ברמה אקדמית טהורה), ועל-כן גם אינני מרהיב עוז להתייחס בצורה מעמיקה אל תחומים ותיאוריות שאין לי את ההבנה המעמיקה הזו בהם, אבל אני כן מרגיש שביכולתי להגיד – יתכן כי מלכתחילה, ההשפעה החברתית (אותה "שטיפת-מוח" מוניסטית שכל בן תרבות המערב נקלע אליה מגיל ינקות) היא זו שגורמת לאנשי-מדע להתקבע. והרי אין בכך פלא – מדענים גם הם בני אדם, וגם הם נתונים ל"מגבלות מחשבתיות". בלי לשים לב, יתכן והם למעשה שוחים עם זרם בלתי-נראה ומקובעים ברעיון שמכוון אותם אל עבר "מקור יחיד".

בקיבעון הזה נתקלתי שוב לפני כשבועיים בערך בכתבה שפורסמה בכלכליסט (על מה פטריות חושבות ?). באופן כללי, הכתבות המדעיות/טכנולוגיות שכלכליסט מפרסמים בסופי-שבוע (ובהן גם הכתבה הזו) הן לרוב נהדרות, מעניינות ומשאירות את הקורא עם הרבה חומר למחשבה נוספת. גם הכתבה הזו הותירה רושם דומה (ואף סיקרנה אנשים מספיק בכדי לכתוב "כתבת נגד" שמתייחסת בספקנות אל הממצאים והמסקנות של הכתבה הנ"ל – גם זה מאמר מסקרן), אך לא יכולתי שלא לשים לב בסוף הכתבה לאחת השאלות ששאל הכותב (הוא זה ש"חטא" בקיבעון, המרכאות במכוּון) אורן הוברמן את החוקר פרופ' טושיוקי נקאגאקי :

אם הפטריות הן אורגניזם מורכב וחכם כל כך, היכן האיבר שבו מתרכזים הנתונים ומתקבלות ההחלטות? במילים אחרות, איפה המוח? אני שואל את פרופ' טושיוקי נקאגאקי את השאלה הזאת, ולרגעים ארוכים יש שקט על הקו. "השאלה הזאת מזכירה לי את השאלה 'מי מנהל את העולם?'", הוא אומר. "ברצינות, האם אתה יכול לתת לי את הטלפון שלו?.

 "לבני אדם יש נטייה לחפש את מערכת ההפעלה, איזשהו צומת מרכזי שהכל זורם אליו וממנו", הוא אומר. "זה כנראה משהו שמגיע מהגנטיקה שלנו, לחפש את המנהיג שמקבל את ההחלטות. אבל בעולם הביולוגיה והפיזיקה, ואני חושב שגם בתחומים רבים אחרים, דברים לא עובדים ככה. האם לטוקיו יש מוח מרכזי? לאינטרנט? ומה לגבי מושבות של נמלים וכוורות דבורים? ומי מנהל אלף הולכי רגל על מדרכה אחת בניו יורק? איפה מתקבלות שם ההחלטות?"

שוב, אולי זה רק אני, אבל זו רק עוד דוגמה לדרך שבה רובינו תמיד מחפשים את ההסבר ה"מאחד", זה שמצביע על מקור אחד. במקרה הזה (ואני יכול אפילו להניח שאורן הוברמן בעצמו הבין את העיקרון ושאל רק לצורך ההמחשה) – ההתייחסות מוניסטית אל מוח כאל גוף אחד, מקור אחד למחשבה – ולא כאוסף של נוירונים שיש ביניהם קשרי גומלין שבמקרים מסויימים גם עשוי להתנתק (מבלי לבטל את זהותו של המוח). לא פעם לנוכח דוגמה כזו אנשים מריבים גבה, ואני נוטה לחשוב שזה קשור אל החשיבה המונותאיסטית ששולטת בתרבות שלנו.

וזה הזמן לתהות – ואילו מלכתחילה לא היינו גדלים בתרבות מונותאיסטית (ושוב – מדובר בהשפעה תרבותית רחבה. גם מי שאינו מקבל על עצמו את הדת – לא בהכרח משנה את חשיבתו כפי שהתרבות השפיעה עליו) – אם לא היה לנו אל אחד, אלא כמה אלים – האם יתכן ואז הסבר של "כמה תיאוריות בסיסיות" היה מתקבל על הדעת ? אם לא היינו מתייחסים, גם במובן תיאורטי, לאלוהות אחת אבסולוטית, אלא לכמה אלים שכוחם אינו כה מושלם ובלתי-ניתן לערעור – לא יתכן כי אז לא היה המדע מנסה (אולי לשווא) למצוא תיאוריה אחת מאוחדת שתסביר את הכל ?

כך, לדעתי, אכן היה. הקיבעון המוניסטי הנובע מהדת המונותאיסטית, שגם אם איננו מקבלים אותה היא עדיין משפיעה על היבטים שונים בתרבות שלנו, גורם לנו לא-פעם לאי-נוחות בכל אשר אין "מקור" אחד יחיד – מה גם שהמקור הזה חייב להיות בלעדי – שכן, בל נשכח שהאל המונותאיסטי שאנו מכירים הוא לא רק יחיד, הוא גם אבסולוטי. אחד היתרונות בזניחת התפיסה המוניסטית ואימוץ רעיון אלילי הוא לא רק הפלורליזם המחשבתי שנלווה לכך, אלא "הורדת" מעמד האל האבסולוטי, הטוטאליטרי שלמעשה נתפס כ"מהות הכל" למעמד "אנושי" יותר – האלים הם רבּים, האלים טועים, האלים אף משׁתכרים, וכן – הם גם עשויים למות. וכשתפיסה כזו מלווה את מחשבתנו (ולא אל יחיד, כל-יכול) גם השקפות מדעיות נתפסות באופן "צנוע" יותר – ותיאוריות מדעיות נתפסות באופן שהולם יותר את הענווה המדעית (בניגוד ליהירות הדתית בכל הקשור לכל-יכולתו של האל, של האמיתות הבלתי-ניתנת להפרכה של התנ"ך, וכדומה).

אמנם לא בהיבט המדעי, כי אם בהיבט הלאומי-דתי – יונתן רטוש התייחס בביוגרפיה הקצרה שכתב (שפורסמה ב"ראשית הימים – פתיחות עבריות") אל "שטיפת-המוח" היהודית שנועדה לטשטש עבר קדום יותר של העם שלנו, מתוך כוונה להנציח את המסורת המונותאיסטית ה"גלותית". הוא מבדיל בין "התקופה העברית" (שהוא מזהה עם הכינוי "תקופת בית ראשון") לבין התקופה היהודית הקלאסית, המכונה "ימי בית שני". הוא גם מציין שהרמיזה שיש באמירה "בית שני" מרמזת שגם ההוויה הקיבוצית שלפני גלות בבל רוכזה אך ורק בירושלים, בעוד שהוא רואה את בית המקדש הראשון פשוט כ"מקדש המלך", נספח ל"היכל המלך" שהיווה למעשה את המקדש הפרטי של ארמון המלך, אך שלא היה המקדש היחידי בתקופה העברית-אלילית של אותה תקופה (ועל עם ישראל הקדום, למעשה עד גלות בבל וחורבן "בית ראשון", כתבתי ואכתוב עוד הרבה) :

"כל "מדעי היהדות", "חכמת ישראל", כוּונו להחליק, לטשטש, לאפס את ההבדל הזה בין שתי התקופות, בין שתי המהויות של עקרונות ההתארגנות הקבוצית, החברתית של עם היושב בארצו, עם הארץ במולדתו, לבין "עם מפוזר ומפורד", עדה דתית שמולדתה והויתה פזורה בכל רחבי העולם, בשבע ועשרים ומאה מדינות, בתוכן גם בארץ הקודש שלה, אחת ממדינות המולדת הקדומה של מיסדיה. היתה זו תעמולה אידאולוגית, בלשון פשוטה שטיפת מוח, לתרץ את ההבדלים בין שתי המהויות ולאשש ביניהן איזו זהות שלא היתה קיימת בפועל."

ובחזרה לימינו – האם אני אומר לרגע שעלינו להאמין כי באמת האלים קיימים ? האם אל עליון יצר את השמיים, הבעל מוריד את הגשמים ורשף מכה בנו במחלות נוראיות ? לא ולא. אני סבור כי רוב החילונים בעצמם לא מאמינים לכוחו ומעורבותו של האל המונותאיסטי בחיינו – ואני דוגל גם בהשקפה ספקנית (אם בכלל ניתן להתייחס בספק אל משהו שאתה מכיר כמיתוס אגדי ולא כמשהו שעשוי להיות מציאותי) כלפי הרעיון האלילי – קבלה של מסורת עממית כ"מיתוס עממי" שמעצב את התרבות וההשקפה שלנו – ולא כדרך חיים דוֹגמטית, וזאת מתוך כוונה להשתחרר מכבלי השאיפה התמידית למצוא ולהסתמך על מקור אחד בלבד, ולתת לו, ורק לו, את כל המשקל בהתייסותינו.

יגידו רבים וטובים – "למה לעצור רק שם ? למה לא לזנוח כל אמונה ?" ולרוב אני שואל אותם האם הם חוגגים את חג הפסח, האם הם מדליקים חנוכיה בחנוכה, האם הם מספרים לילדיהם סיפורים מקראיים. רובם ככולם עושים כן. וגם אם הם מגדלים את ילדיהם להיות אתאיסטים – הם יוצקים לתוכם עקרונות מונותאיסטים. בעיניי, השלילה האבסולוטית של האלוהות המונותאיסטית היא פשוט ההיפך המושלם מההשקפה הדתית היהודית (או נוצרית, או מוסלמית) כלפי כוחו האינסופי של האל. היא לא מותירה "מרווח טעיה", וכופה התבוננות של שחור או לבן. הרעיון האלילי נועד להיות פלורליסטי וספקני יותר, ובעיניי היציקה שלו למסורות שמלכתחילה מסופרות לילדים כ"מיתוס מכונן" נותן מחשבה גמישה, סובלנית ורחבה הרבה יותר.

חולון, א' באלול, ה'תשע"א.