ארכיון תג: תלמוד בבלי

(גם אם) אלוהים לא מסוגל לטעות, בני-אדם כן.

פרשת "הרב מצפת" מעלה שוב סוגיה שמדיי פעם עולה, של מנהיגים מן הציבור הדתי שנתפסים בקלקלתם (והלא כבר יש בנמצא גם רב ראשי לישראל שהורשע בפלילים), ודרך ההתמודדות של הציבור הדתי עם הפרשיות הללו. נתקלתי בטקסט יפה שכתב הרב אורי מלמד (אני מודע לעובדה שאני לאחרונה מרפרר יותר ויותר אל דיונים בפייסבוק – לא בהכרח חושב שזה רע) שעוסק בבעיתיות שבהתמודדותו של הציבור הדתי-לאומי עם הסוגיה הזו:

"…חלק מהם התמקדו בהערצת הרבנים, בסחף שמורגש בחלקים בציבור הדת"ל אל עבר מחוזות החסידות, הנהייה אחר אדמו"רים ובעלי מופתים. אחרים הדגישו שהעיסוק בקבלה כשלעצמו הוא פח יקוש, וכל תורה שלא ניתן לעמוד על טיבה ועל טיב המלמד אותה היא מסוכנת. אני מניח שיש טעם בשתי ההצעות. אז אני רוצה להציע עוד זווית. אני אקרא לה אובדן הפשט. כשאתה גדל בבית מדרש שלימוד התנ"ך שלו נזהר זהירות עצמה מלקרוא את הכתוב בגובה העיניים, ועל כל ביקורת אפשרית על גדולי האומה מיד אומר שאין לנו קצה הבנה בגדלות שלהם ומובן מאליו שהדברים אינם כפשוטם ואם ראשונים כמלאכים וכן הלאה והתלמידים מתרגלים להניח שני דברים, ששניהם חמורים מאד. האחד, גדולים לא נופלים. ואם כתוב שחור על גבי עיתון שהם נפלו אז הם בכל זאת לא נפלו ואם הם אומרים חטאתי אז הם בכל זאת לא חטאו. השני, אם אתה רוצה להיות אדם מאמין אתה צריך להניח שאתה לא מבין את הטקסט שלפניך ושהקריאה הפשטית שלך לא שווה כלום כי התורה היא קודש והשכל שלך לא. כשזו התשתית של הלימוד שלך, של יראת השמים שלך, המערכת החיסונית שלך חלשה ופגיעה."

במחשבה כמעט אינטואיטיבית, אני מאמין שביסודה של כמעט כל דת שאני מסוגל לחשוב עליה לא עומד רעיון כזה מורכב – אלא סט של מספר רעיונות שקיבלו מעמד של קדושה, שאי-אפשר לערערם. קל וחומר כשאנחנו מדבר על דת מונותאיסטית, כדוגמת היהדות. סבורני שגם בה מספר הדברים המקודשים בשורש מהותם אינו כזה רחב, ביסודו: האל, התורה, דברי הנבואה (שכן הם נאמרים בשם האל), מקומות וכלים מסויימים הקשורים לפולחן (שוב, מתוך נגיעה "ישירה" עם האל עצמו). בטוח שיקומו אתאיסטים רבים שלא יסכימו עם דעתי, אבל מבחינה הפשטה פילוסופית, גם בעיני החילוני הגמור, אינני סבור שהבעיה עם הדת מתחילה בשאלת קיומו של האל, או במידת ה-infallibility (חוסר היכול לטעות) שלו – מכיוון שמרמת השׂגבה מסויימת, איננו מסוגלים באמת להבין, לתפושׂ, או להתערב עם מעורבותו של האל בחיי היום-יום שלנו, ולכן, במובן מסויים, מבחינה מעשית עלינו לנהוג כאילו אינו קיים. למרות שאינני מעריך דעות רבות של ישעיהו ליבוביץ', הרי שבימינו הוא זה שניסח זאת בצורה הקולעת ביותר – מעבר לקיומו של אל, ושל כתבי קודש שנמסרים בשמו, על הציויים שלהם לגבי חיי היום-יום שלנו, כל נסיון "לתרץ", להסביר, לתת צידוק פוזיטיביסטי למהות התורה – הרי הוא כפירה בעיקר, מעצם הורדת האלוהות הנשגבת והבלתי-נתפשׂת לכדי מונחים אנושיים.

הבעיה, לדעתי, נוגעת יותר למידה שבה מתרחב המעגל הזה, של ישויות בעלות מידת קדושה כה גבוהה שאין אפשרות לעסוק בהן ושאינן טועות לעולם. ב"ישויות" אינני מתייחס רק אל אנשים, אלא גם אל חפצים, ואפילו אמירות מסויימות. בהיבט האנושי, מעבר לדמויות שאינן בעלות יכולת נבואית (שכן יכולת נבואית מגלמת בתוכה דיבור בשם האל, "אבי-אבות הקדושה"), חכמים מתקופות כאלו ואחרות הופכים לקדושים שאין לערער על דבריהם. אבל גם נוסח התלמוד (ואני מתייחס באופן ספציפי אל העריכה והעימוד עצמו) "התקדש" לפי דפוס מסויים (וילנא), ו"פרק שירה" (כן, הוא מכיל ציטוטים מן המקרא, בעיקר מתהילים, אבל אני מדבר עליו כיצירה שלמה) הפך למקודש בעליל עבור חלקים מסויימים באוכלוסיה, עד שנערך דיון לגבי השאלה האם ציפורים, רמשים, ואפילו המִדְבר עצמו, אכן פוצים את פיהם ואומרים מה שמצטט החלק הרלוונטי לגביהם בפרק השירה.

בעיניי, זהו מעגל המזין את עצמו של נוהג אובבסיסי-קומפולסיבי, וככל שמתווספים עוד "אבות קדושה", כך החוויה הדתית הופכת לקיצונית ומעיקה, לא רק כלפי הפרט עצמו, אלא כלפי הסביבה. כן, אפשר להיות גדול בתורה, אפשר להיות גאון הדור, ועדיין לא להיות נקי וחף מכל טעות ופשע. גם אם נניח כי האלוהות עצמה היא מושלמת (ולכן, לצורך העניין, גם דברי נבואה נאמרים כ"שלמות"), מסוכן להניח כי כל פוסק וכל חכם, מכל תקופה, ניחן בחוסר היכולת לטעות. זה לא אומר שכל אדם מאמין צריך לזנוח את ההלכה ולזרוק את שיטת הלימוד לפח, אבל זה בסדר גם להניח שבסופו של דבר, הרעיון שמאחורי היהדות, הייחוד, הוא רעיון פשוט ופשטני – כל "תסבוכת" של קדושה שמוסיפים עליו רק מוריד את היהדות ברמה, והרחבת מעגל ה"קדושה האולטימטיבית" חוטא לרעיון הזה.

עם כל הנדושות הטאוטולוגית שבדבר, בני-אדם הם בסופו של דבר בני-אדם, גם אם הם עוסקים בתורה, באגדה, במצוות ובהלכה יומם ולילה. הם יכולים להבין המון, אבל לא הכל. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אבל גם הם לא מושלמים. אין מושלם זולת האל – זוהי המהות הבסיסית של הדת המוניסטית האבסולוטית שאנחנו קוראים לה "יהדות".

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת

מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית / אדגר אלן פו

מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית

מאת אדגר אלן פו

עֻברר ובואר בידי: אלעד אהרון

הקדמת המתרגם

על הסיפור ועל הסופר

הסיפור הקצר "A Tale of Jerusalem" ראה-אור לראשונה בתשיעי ביוני, 1832, במהדורה של ה-Philadelphia Saturday Courier. גרסה מתוקנת הודפסה בעשרים בספטמבר, 1845 בהוצאה של ה-Broadway Journal.

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) נולד ב 19 בינואר, 1809, בבוסטון, מסצ'וסטס, שבארצות הברית. הוא היה משורר, סופר, עורך, ומבקר-ספרות, שהשתייך אל הזרם הרומנטי, ושנודע, בחלוף השנים, בשיריו ובסיפוריו שהתאפיינו במתח, באימה ובמקאבר, ואף מיוחס לו התואר "אבי הספרות הבלשית". במשך חייו הקצרים ידע שברון-לב, צער ומחסור רב, ולתהילתו הגדולה לה היה ראוי זכה רק לאחר מותו. הוא נפטר ב Washington College Hospital שבבולטימור, מרילנד, בשביעי באוקטובר, 1849. בין שיריו הידועים: "העורב", לֶנוֹר" ו"אנאבל-לי". בין סיפוריו הידועים: "הרציחות ברחוב מוֹרְג", "הבור והמטוטלת", חפושית הזהב", "מסכת המוות האדום", "נפילת בית אשר", "חבית האמונטילדו", ועוד רבים וטובים.

בניגוד לסיפורי המתח והאימה הקודרים של פו, שמקום התרחשותם במרתפים ובחדרי-הסתרים האפלים, מדובר במעשיה היסטורית המתרחשת בשעות הזריחה המוקדמות על חומות ירושלים הנצורה. גם הקור הצפוני של אירופה נהפך לפתע לחום הקיצי המדברי של חודש תמוז. ואולם, ההבדל המשמעותי הוא במהות הסיפור: לא פרשת מסתורין המערבת רצח, רוחות וטירוף, כי אם מעשה פארודי-היתולי שבצעו בני-רומי הצרים על חומות העיר ירושלים בכהני המקדש.

על מקורותיו המשנאיים והתלמודיים של הסיפור

המעשיה, כאמור, מתרחשת בירושלים הנצורה בחודש תמוז. במשנה, מסכת תענית, ד', ו', נאמר:

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

המעשיה הקצרה הזו מביאה למעשה את סיפור ביטול קרבן התמיד, כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי (אך לא הבבלי), אודות ימי המצור על ירושלים בידי פומפיוס, שהצליח לכבשהּ בשנת 63 לפנה"ס. בימי המצור, בטרם בטל הקרבן בבית המקדש. היו קונים היהודים הנצורים את הקרבנות מן הרומאים, באמצעות סל עמוס בזהב, שהיו משלשלים מן החומה מטה, ובתמורה היו הרומאים מעלים על הסל גדיים עבור המזבח (אחד לקרבן השחרית בבוקר, ואחד לקרבן המנחה לפנות ערב), עד היום שבו הרומאים שמו חזירים, הטמאים כמובן, ועל-כן לא יכֹלו להקריבם – וכך בטל קרבן התמיד בבית המקדש:

"רבי סימון בשם ר"י בן לוי בימי מלכות ין[1] היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים.  על אותה השעה העיד ר' יודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.  וא"ר לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת[2] היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ' פרסה כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית"
(ירושלמי, תענית, דף כ"ג,א' פרק ד' הלכה ה' גמרא)

אותו סיפור במדויק מופיע בתלמוד הירושלמי במקום אחר (ברכות, דף ל', א' פרק ד' הלכה א' גמרא), ואילו בתלמוד הבבלי מופיע סיפור דומה, אשר מזכיר גם את המאבק בין הורקנוס השני ואריסטובלוס השני לבית חשמונאי (שהיתה הרקע לכיבוש ירושלים על-ידי פומפיוס), ואולם סיפור זה מובא כסיבה לאיסור לימוד פילוסופיה יוונית:

"ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית"
(בבלי, מנחות, דף סד, ב גמרא)

על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור

ואולם, בכדי להבין את הסיפור "מעשיה ירושלמית" באופן הברור ביותר, יש להתייחס לא רק אל ההקשר התלמודי שלה, אלא גם, ואולי בעיקר, אל הרומן ההיסטורי משנת 1828, "צילה: מעשיה בעיר הקודש" (Zillah: A Tale of the Holy City) מאת הוראס סמית' (Horace Smith, 1779 – 1849), הידוע גם בשל התערבותו עם פרסי בישי שלי: שניהם כתבו שיר בשם Ozymandias[3], "אוזימנדיאס", העוסק בספינקס האדיר ובשקיעתה של מצרים הגדולה בחולות המדבר, והתחרו במידת ההצלחה בין שני השירים (כיום ידוע כי שירו של פרסי בישי שלי זכה להכרה גדולה לאין שיעור).

"צילה", בניגוד למעשיה הקצרה של פו, הינו רומן היסטורי בן רחב-יריעה מאות עמודים, והסיפור זה איננו עיקרו. עלילתו מתרחשת בשנת 37 לפנה"ס, כאשר הורדוס הגדול, בסיועו של מרקוס אנטוניוס, הדיח את אריסטובולוס השלישי. כתיבתו מהווה חלק מתופעה שנתרחשה באותה תקופה באירופה ובארצות-הברית, של התעוררות מחודשת בהתעניינות בעברו של עם ישראל – התעניינות שהביאה להדפסה מחודשת של ספרי מסעות בארץ, ובשלב מאוחר יותר, להגעתן של משלחות ארכיאולוגיות (כדוגמת משלחתו של צ'ארלס וורן, צ'ארלס וויליאם וילסון, קונראד שיק, וחברים נוספים בקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל).

פּוֹ "שאל" ביטויים ואף משפטים שלמים מסיפורו של סמית' ("הגזברים, גובי-משנה של הזבח", "בשם חמשת פאות זקני", "הדבש העשיר של חברון", ועוד), ונעזר בו כדי לעצב את המליצה התנ"כית-משנאית של סיפורו. פו השתמש בביטויים בעברית אשר את משמעותם לא הבין לחלוטין, ועל-כן אנו נתקלים לעתים באמירות שהקשרן סתום, או תמוה (כדוגמת הקריאה "Booshoh He!", אשר תרגמתי כ"בושו לכם!", אף-על-פי שמן הכתוב אנו מבינים שפשוט מדובר בקריאה למשיכה בחבל).

יתרה מכך, בעזרת "צילה" ניתן להבין את כוונתו של פו בהתייחסותו, לקראת סוף הסיפור, אל הקתולים (כך מופיע במקור האנגלי: Katholim) – לא כנוצרים קתולים[4], אלא, כפי שמתואר ב"צילה": "שני הקתוליקין, או מפקחי האוצר עסקו בהשוואת חשבונותיהם". על-כן, הקתולים של פו אינם חלק מכת-דתית. אותו שיבוש לשוני לכאורה (במבט ראשון) חושף בפנינו כי הקתוליקין של סמית' הם למעשה הקתיקולין המוזכרים בספר "מִשְׁנֵה תּוֹרָה" של הרמב"ם:

[יז] וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין, לִהְיוֹתָן לַסְּגַן כְּמוֹ הַסְּגַן לְכוֹהֵן גָּדוֹל; וְאֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.  וּמְמַנִּין אֲמַרְכּוֹלִין, אֵין פָּחוּת מִשִּׁבְעָה; וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם–רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ, אֵינוּ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ.

[יח] וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין, וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלוֹשָׁה גִּזְבָּרִין; וְהַגִּזְבָּרִין–הֶן שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַדְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהוֹצָאָה.

[יט] כּוֹהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרַת קוֹדֵם לַמָּשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי, וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם, וְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכוֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגַן, וּסְגַן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל, וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכּוֹל, וַאֲמַרְכּוֹל קוֹדֵם לְגִזְבָּר, וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר, וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב, וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכוֹהֵן הִדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכּוֹהֲנִים.  נִמְצְאוּ הַכּוֹהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.

(משנה תורה, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ד')

בשל השימוש הרב במלל מתוך הסיפור "צילה" (ואף נטילת השם מתוך כותרת המשנה של "צילה", עם החלפה קלה של "עיר-הקודש" ב"ירושלים"), יש הרואים ב"מעשיה ירושלמית" של פו כפארודיה על ספרו של סמית'. ואולם, מן הרשומות של פו עצמו אנו מגלים כי דמות המספר בו השתמש פו, מר כרנולוגוס כרנולוגי, העריץ את הוראס סמית'. בהתבוננות כזו, "מעשיה ירושלמית," אינה בהכרח פארודיה על ספרו של סמית' – והאופי הפארודי של היצירה מתייחס אל סופה של המעשיה – האירוניה (הטראגית בעיניים יהודיות) בהעלאת החזיר, החיה הטמאה כל-כך בעיני היהודים (יש לזכור שהנוצרים אינם חולקים את הרתיעה הזו לחזירים, ועל-כן חלקם רואים בה אף כמושא ללעג).

על התרגום (החדש והישן)

את התרגום לסיפור של פו החלטתי לעשות על דעת עצמי, מתוך אהבה לסיפוריו של אדגר אלן-פו, ותוך התקלות מקרית בסיפור הקצר הזה. היבט נוסף בסיפור ההופך אותו למרתק עבורי הוא ההקשר המיתולוגי-אלילי – בסיפור זה ישנם הדים רבים מן המיתולוגיה המסופוטמית-כנענית של עם ישראל העברי הקדום, כמו-גם היבטים מיתולוגים מתקופת בית-שני (מיתולוגיה יהודית לכל דבר), כמו-גם אזכורים הנוגעים למיתולוגיה היוונית-רומאית. בעוד שב"עיניים כנעניות", כפי שהיה אולי יונתן רטוש ותנועתו רואים את הסיפור, היה מדובר פה במעשיה בעלת מימדים גלותיים, שאין לה עניין עם העבר העברי ה"אותנטי", הרי שאני מוצא גם בעבר היהודי, אף זה המתכחש אל מוצאו ומסורתו הקדומה, חלק מעברי ומתרבותי שלי – ועל-כן אינני מוצא כל פסול בהכרתו – כי אם נהפוך-הוא – שׂוּמה עלינו להכיר את כל התקופות השונות אשר עברו על עמנו.

היות והסיפור מתייחס באופן ישיר אל בירתהּ של מדינת ישראל ושל המסורת היהודית, תהיתי האם סיפור זה תורגם בעבר לעברית, ובעת שהתחלתי במלאכת התרגום לא מצאתי אף תרגום כזה. רק עם תום מלאכה זו, במהלך ההתעמקות והמחקר (עבור הביאורים השונים) בסיפור, גיליתי כי אכן קיים תרגום עברי, ישן-נושן, לסיפור זה.

הסיפור "מעשיה ירושלמית" תורגם לעברית בראשית ימיה של מדינת ישראל על-ידי בן-ציון ידידיה, וראה-אור תחת השם "בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה" בספר "גַּחֶלֶת‑הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים" (הוצאת יבנה, ה'תש"י, 1950, עמודים 47-54), ואולם, כאמור, על תרגום זה נודע לי רק לאחר שסיימתי את התרגום הנוכחי. תרתִי אחר ספר זה עד אשר מצאתיו במדור הנוער בספריה העירונית "בית אריאלה" בתל-אביב. תרגום זה אמנם ישן, אולם מליצתו קלילה וקולחת. בן-ציון ידידיה "השיג" את הפשטות הזו באמצעות תרגום מושגים, מקומות ושמות אל מקבילים להם מן התרבות העברית.

כך, למשל, הדמויות שבסיפור, הֶבֶל-שִּׁיטִּים[5], בּוּזִי[6] בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי[7] – הפכו בתרגומו של ידידיה לשמות "קלילים" יותר: אַבָּא פְּטִימָא, פַּזִּי בֶּן לֶוִי וְשִׁמְעוֹן הַפְּרוּשִׁי. הגידוף "רֵקָא" הלקוח מן השפה הארמית שונה לביטוי העברי הנפוץ "לעזאזל", ההתייחסות המפורשת במקור אל הפירמידה של חופו ואל מקדש בֶּלוּס (שעל-אף הדמיון בשם, אינו האל הכנעני כי-אם אל יווני), מתורגם ב"בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה" כ"רוֹם-הַרְמוֹנֵי-רַעַמְסֵס" ו"שִׂיא מִקְדַּשׁ-הבַּעַל". ואף אותם קתיקולים, ה"קתולים" (Katholim) כפי שמופיע במקור האנגלי, שונו ל"אֲמַרְכָּלִים" – הבאים אחריהם מבחינת מעמדם.

ואכן, זהו בעיניי הבדל עיקרי בין תרגומי שלי לתרגומו של ידידה – מעבר לתמורות הזמן והלשון, כפי שמתעצבת בראש המתרגם – הרי זו בחירתי להצמד אל אותם המושגים המקוריים, ולבאר את משמעותם עבור הקורא, ובכך להביא להבנה מלאה ומעמיקה של המלל, בעוד שבן-ציון ידידה ביקש להביא סיפור קריא וקולח עבור הקורא הצעיר (והמבוגר), כזה שלא יצריך הפסקה באמצע הסיפור ונבירה באנציקלופדיות, או בהפניות להערות אשר פוגמות ברצף הקריאה ובהנאה עבור הקורא המבקש להנות מן העלילה בלבד. רוצה אני לחשוב כי תרגום זה, ביחד עם הקדמה זו, גם אם קריאתו ארוכה וּמסורבלת יותר, מספק הוא תמונה שלמה וּברורה יותר של הסיפור, ושל הרקע לכתיבתו ולהתרחשות ההסטורית עליה הוא מתבסס. וּלְמִשֶׁנתן הרקע הזה, ניתן לקרוא שוב את הסיפור, ללא ההערות, בצורה קולחת יותר, ולהבינו במלואו.

כל ההערות בסיפור הזה הינן של המתרגם. במהלך התרגום והכנת ההערות נעזרתי רבות בכרך השני של הספר Collected Works of Edgar Allan Poe: Tales and Sketches 1831-1842  בעריכת Thomas Ollive Mabbott , ואשר יצא בהוצאתThe Belknap Press of Harvard University Press,  בשנת 1978, בו היו הערות, הפניות ותובנות מאירות-עיניים.

חולון, י"א בתמוז, ה'תשע"ב.

—————————


מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית

Intensos rigidam in frontem ascendere canos
Passus erat
[8] —————

לוּקָאנוּס[9]קאטו[10]                                          

—————  בּוֹר מסומר[11]

תרגום


"הבה נחישה צעדינו אל החומות," אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים לבוזי בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי, ביום העשירי בחודש תמוז, בשנת שלושת אלפים תשע-מאות ארבעים ואחת[12] לבריאת העולם – "הבה נחפזה אל הבִּצורים הסמוכים לשער בנימין אשר לעיר דוד, מהם נפרש לעינינו מחנה הערלים; יען זוהי שעתה האחרונה של האשמֹרת הרביעית[13], והחלה החמה מהלך זריחתה; ועובדי-האלילים, בקיומם הבטחתו של פומפיוס[14], אמורים להמתין לנו עם השֵׂיוֹת להעלאת קֹרבן עֹלָה."

שמעון, הֶבֶל-שִּׁיטִּים, וּבוזי בן-לוי, גזברים היו, גובי-המשנה של הזבח, בירושלים עיר הקודש.

"אכן," השיב הפרושי, "הבה נחפזה; שכן רוחב-לב זו מצד עובדי-האלילים יוצא-דופן הוא; ומאז ומעולם ניחנו עובדי הבעל בהפכפכות-דעת."

"דעתם הפכפכה ובוגדניים הם, אמת היא כחמשת חֻמשי התורה," אמר בוזי בן-לוי, "אולם נוהגים הם כך רק כלפי אנשי אֲדֹנָי. וכי מאימתי נודע כי בני-עמון אלה אינם חפצים בִּיקָרָם-הם? סבורני כי אין נוהגים הם בנדיבות-לב בנָתנם לנו שֵׂיוֹת, זבח לאדוננו, בשעה שמקבלים הם בעדם שלושים שקלי-כסף לראש!"

"מכל מקום שוכח אתה, בן-לוי," השיב הֶבֶל-שִּׁיטִּים, "כי אין לפומפיוס בן-רומי, מחלל הקודש, הצָר[15] עתה על עירו של הקדוש ברוך-הוא, כל דרך לדעת שמא השֵׂיוֹת אשר נקנו לא יועלו קרבן על המזבח, וישמשו לקיום הגוף, תחת מטרת קיום הנפש."

"בשם חמשת פאות זקנִי!" – נזדעק הפרושי, אשר השתייך לפלג אשר כונה הזריזין[16] (אותו אֶגֶד קטן של צדיקים אשר מנהגם להטיח ולפצוע רגליהם על המדרכה בהזדרזם היו מימים-ימימה לזרא ולמושא-תוכחה מצד החסידים הקנאים פחות, אבן-בוחן למיטיבי-הלכת באשר הם) – "בשם חמשת פאות זקן זה, אשר ככהן מצווה אנוכי להמנע מלגלחו! – כלום הגענו לחזות ביום בו אביון בן-רומי שנתעשר[17], מחלל-קודש ועובד-אלילים זה, מאשימנו בהפקעת קרבן קֹדשי-קֹדשים לצורך תאוות-בשרים? כלום הגענו לחזות ביום בו-"

"בל נפקפק במניעי בני-פלשת," שִסע הֶבֶל-שִּׁיטִּים בדבריו, "יען כי נראה היום לראשונה שָׂכָר מחמדנותם או שמא מרוחב-לבם, ואולם הבה נחיש צעדנו אל הבִּצורים, פֶּן יחסרון עולות למזבח אשר להבתו לא תכבה בידי גשמי שמים, ושעמוד-העשן שלו אף סופה לא תעקור ממקומו."

אותו הרובע אליו החישו עתה גזברינו הנאמנים צעדיהם, ואשר נשא את שמו של בונהו, המלך דוד, נחשב כמבוצר ביותר בירושלים; ניצב היה בפסגתו הנישאת בתלילות של הר ציון. במקום זה נחצבה בסלע תעלה רחבה, עמוקה ומוקפת חומה – חומת-מגן איתנה אשר נזדקרה לאורך קצהּ הפנימי של התעלה. במרווחים קבועים, נצבו על החומה, כקישוטים, מגדלי-שמירה מרובעים מִשיש לבן; הנמוך מביניהם שישים אמה בגבהו, והגבוה מאה-ועשרים. אולם, בקרבת שער בנימין, החומה לא נזקפה כלל ועיקר מקצה המַחְפֹּרֶת. נהפוך הוא, בינות קצה התעלה ויסודות הבִּצורים, נִשׂא מצוק אנכי בן מאתיים וחמישים אמה, חלק מהר המוריה התלול. כך שכאשר שמעון ורעיו הגיעו אל ראש המגדל אשר כונה אֲדֹנִי בֶזֶק[18]– הרם מבין כל הצריחים מסביב לירושלים, והמקום הקבוע לשיג-ושיח עם הצבא הצר – הם הביטו מטה אל עבר מחנה האויב מִרום הנשגב במטרים רבים מן הפירמידה של חופו[19], ובמטרים ספורים, ממקדש בֶּלוּס[20].

"אדרבא," נאנח הפרושי, בשעה שהשקיף בשאננות אל המדרון, "הערלים הינם כחול הים – כארבה בשממה! עמק המלך[21] נהפך לעמק האֱדוֹמין[22]."

"ואמנם," הוסיף בן-לוי, "אינך יכול להצביע לי על פלישתי אחד – לא, אף לא אחד – מאל"ף עד ת"ו – מן השממה ועד לבִּצורים – אשר נראה גדול יותר מקוצו של יו"ד[23]!"

"שלשלו הטנא ובו שקלי הכסף!" צעק עתה חייל בן-רומי בקול צרוד, מחוספס, אשר כִּבְיָכול עלה מתחומי ממלכתו של פְּלוּטוֹ[24] – "שלשלו הטנא עם המטבע הארור אשר כל בן-אצולה מקרב בני-רומי ישבור לסתו בנסיון להגותו! האמנם כך מוקירים אתם תודתכם לאדוננו פומפיוס, אשר בהתחשבותו מצא לנכון לכרות אוזן להפצרותיכם האֱליליות? האל פֿוֹיְבּוּס[25], אשר אל אמת הוא, רוכב על מרכבתו במשך שעה ארוכה – והלא הייתם אמורים להמצא על הצריחים עם הזריחה? אכן! כה סוברים אתם כי אין לנו, כובשי העולם, עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר לעמוֹד-בָּטֵל בהמתנה על-יד כתליה של כל מְאוּרָה, ולסחור עם כל כלב עלי-אדמות? שלשלו הטנא! אומר אנוכי – וראו לכך שעדייכם חסרי-הערך בוהקים יהיו בגוֹנם ומדויקים במשקלם!"

"אֵל אלהים!" הפטיר הפרושי, בעת שצלילי-קולו הצורם של הקֵנְטוּרִיּוֹן[26] הרעידו את שִׁנֵי-הסלע, ודעכו-דממו לנוכח המקדש – "אֵל אלהים! מיהו האל פֿוֹיְבּוּס? בשמו של מי מבקש מחלל הקודש? אתה, בוזי-בן-לוי! הבקיא במשפט הגויים, ואשר גרת עם אלו אשר השתעשעו עם הַתְּרָפִים! – האם זהו נֵרְגַל אשר אודותיו מסיח עובד-האלילים? – או אֲשִׁימָא? – או נִבְחַז? – או תַּרְתָּק? – או אַדְרַמֶּלֶךְ? – או עֲנַמֶּלֶךְ? – או סֻכּוֹת בְּנוֹת[27]? – או דָּגוֹן[28]? – או בְלִיַּעַל[29]? – או בַּעַל-בְּרִית? – או בַעַל-פְּעוֹר? – או בַעַל-זְבוּב[30]?"

"ואמנם אין זה אף אחד מהם – ואולם עתה השגח פן יִשמט החבל בחפזה מבין אצבעותיך; שהרי והיה ונתלה סל-הנצרים על זיז הסלע שם, וישפכו ממנו, למרבה יגוננו, חפצי הקודש של ההיכל."

בהסתיעם במנגנון מסורבל, סל הנצרים העמוס לעיפה הוּרד בקפידה במורד המצוק; וממעלה הצריח נפרשׂ המראה המסחרר של בני-רומי בהתאספם, נבוכים קמעה, סביבו; ברם, בשל הרוֹם והערפל הכבד אשר שׂרר, לא נגלה חזיון ברור וחד של מעשיהם.

חלוף חלפה לה כמחצית השעה.

"אנו נאחר!" קרא הפרושי, בנקוף פרק הזמן הזה, בהתבוננו אל התהום – "אנו נאחר! אבֹד נאבד מִשְׁרתנו בידי הַקַּתִּיקוֹלִין[31]!"

"לא עוד," השיב הֶבֶל-שִּׁיטִּים, – "לא עוד נזכה לאכול מחֵלֶב הארץ – לא עוד יתבשמו זקננו בניחוח הלְבוֹנָה[32]– מותנינו לא יִחגרו בפשתן הטהור מן המקדש."

"רֵקָא[33]!" גדף בן-לוי, "רקא! כלום מתכוונים הם להונות אותנו בסחר הכסף? או שמא, בשם משה רבנו! השוקלים הם את שקלי המשכן[34]?"

"סוף כל סוף נתנו הם את האות!" קרא הפרושי – "סוף כל סוף נתנו הם את האות! – משוך בחבל, הֶבֶל-שִּׁיטִּים! – וגם אתה, בוזי-בן לוי, משוך בחבל! – שכן הנה הפלישתים עודם אוחזים בטנא, או שמא רכך אדננו לבם ויעמיסו לנו בהמה במשקל נאה!" וימשכו הגזברים בחבל, בשעה שמשׂאם הטלטל מעלה בכבדות מבעד לערפילים ההולכים ומתעבים.

* * *

"בושו לכם!" – בחלוף שעה, כאשר נגלה דבר-מה, עדיין בלתי-ברור בצורתו, בקצהו של החבל – "בושו לכם!" היתה הקריאה שהגיחה משפתיו של בן-לוי.

"בושו-לכם!–שֶׁכֵּן, בושה וכלימה!–זהו אַיִּל מסבך נוה-המדבר בעין-גדי, ונֻקשה הוא כעמק יהושפט[35]!"

"אַיִּל זה מבכורות הצאן הוא," אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים, "מכירו אני על-פי פְעִיָּתוֹ, ובתום שבסיכול רגליו. עיניו יפוּ מאבני החֹשן, וטעם בשרו עשיר כדבש חברון."

"זהו עגל רך ושמן ממרעה הבשן," אמרו הפרושי, "עובדי-האלילים סחרו עמנו ביושר! – הבה נשירה מזמור! – הבה נוקיר תודתנו בחליל ובפסנתרין – בנֵבֶל ובעוגב – בקַתְרוֹס ובסַבְּכָא[36]!"

רק כאשר היה סל-הנצרים בקרבת הגזברים, הסגירה נחרה עמומה את עובדת המצאותו של חזיר בגודל יוצא-דופן.

"אֵל עִמָּנוּ!" נזדעקו השלושה אט-אט, עיניהם נישאות מעלה, בשעה שהחזיר שהשתחרר מאחיזתם נחבט בדרכו מטה אל הפלישתים, "אֵל עִמָּנוּ! – האל יהא לצדנו – זהו הבשר הטמא!"

"מעתה ואילך," אמר הפרושי בהתעטפו בגלימתו בשעה שיצא את העיר – "מעתה ואילך אל תכנוני שמעון, שהוראתו 'הוא אשר שומע' – כי אם בֵּן-רְגוֹשׂ, 'בן הרעם'[37]".

—————————

ביבליוגרפיה (דורשת השלמה)

במהלך מלאכת התרגום והמחקר לצורך הכנת הביאורים נעזרתי לרוב במידע הזמין ברשת האינטרנט. ואף-על-פי-כן, דאגתי לאמת את הכתוב עם המקורות הבאים:

לקריאה נוספת:

  • גַּחֶלֶת הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים" (תרגום: בן-ציון ידידיה, הוצאת יבנה, ה'תש"י, 1950). מהדורה זו אינה מודפסת, אך ניתן למצאה בספריות כאלו ואחרות.
  • Horace Smith – Zillah; a tale of the Holy City (London, Henry Colburn, New Burlington Street, 1828). מהדורה זו זמינה לכל באינטרנט.
  • Lucan, Pharsalia (AKA "The Civil War"), as translated by Sir Edward Ridley (Longmans, Green, and Co., London, 1896). מהדורה זו זמינה לכל באינטרנט.

[1] יוון

[2] השלטון הרומי, אותו ייצג המצביא פומפיוס, שצר על ירושלים וכבשהּ.

[3] סמית' מאוחר יותר שינה את שם השיר שלו ל On A Stupendous Leg of Granite, Discovered Standing by Itself in the Deserts of Egypt, with the Inscription Inserted Below

[4] יצוין במאמר מוסגר כי המילה "קתולי" מגיעה מ catholicus בלטינית, שבתורה מגיעה מן המילהκαθολικός  (קתוליקוס) ביוונית, והוראתה – אוניברסאלי.

[5] בהוצאות המאוחרות יותר שמו מאויית כ Abel-Phittim, או הבל-פיתים. הבל הוא כמובן בנו של אדם וחוה. למילה פיתים אין משמעות אמיתית בעברית, ואולם, בהוצאה המקורית משנת 1832 (ובהוצאות אחרות מוקדמות) כונה הבל-פיתים בשם הֶבֶל-שִׁיטִים (על-שם שיטים, תחנת-נדידה של בני-ישראל בערבות מואב בשנתם הארבעים ליציאה ממצרים, שם זִמְרִי בֶּן-סָלוּא, נשיא שבט שמעון, הביא מגפה על עם-ישראל לאחר שזנה כָּזְבִּי בַת-צוּר, בתו של אחד מחמשת נשיאי מדין, עד אשר נרצח בידי פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן). באנגלית שמו נכתב כ-Abel-Shittim. ואולם שם זה מעלה אסוציאציות גסות (שכן shit היא מילה גסה לצואה), בחר פו לשנות את שמו בפרסומו הבא של הסיפור במהדורת אפריל 1836 של Southern Literary Messenger. בתרגום לעברית בחרתי בשמו המקורי, הבל-שיטים, שכן בעברית האסוציאציה הזו אינה מועלית, והשם שיטים מובן בעברית ולו גם הקשר מקראי שחוזר בהמשך (ראו הערה 30, בהתייחסות אל בעל פעור).

[6] בּוּזִי היה שם אביו של יחזקאל, כמופיע בספר יחזקאל, א', ג':"הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים–עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה."

[7] אחת מן הכתות אליה נחלקה היהדות בימי בית שני, ממנה התפתחה היהדות הרבנית. הכת השניה הגדולה היתה כת הצדוקים, וכת נודעת נוספת היתה כת האיסיים.

[8] מתוך פָֿארְסַלְיָּה; פרקים דרמטיים ממלחמות האזרחים, ללוקאנוס (ראו הערה 9), מערכה שניה, קאטו (ראו הערה 10), שורות 375-376. ואולם פו בחר לשנות את המילה descendre שהופיעה במקור עם המילה ascendre, ובכך שינה את המשמעות מ"הוא נתן לשיערו הפרוע להתלות ממצחו הנֻקשה" ל"שיערו סמר". שעשוע-לשון זה מתקשר אל הציטוט השני המופיע באפיגרף (ועל-כן הקו הארוך בסוף הראשון ותחילת השני).

[9] מרקוס אנאוס לוקאנוס (39 – 65 לספירת הנוצרים), משורר רומי. אולץ לשלוח ידו בנפשו לאחר שהשתתף בקשר פִּיסוֹ הכושל, שנרקם במטרה לרצוח את נירון קיסר.

[10] המערכה המצוטטת מפֿארסליה העוסקת במרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס (95 לפנה"ס – 46 לפנה"ס), אשר כונה "קאטו הצעיר" (להבדילו מאבי-סבו, אשר כונה בדיעבד "קאטו הזקן"), פוליטיקאי רומי אשר לחם נגד יוליוס קיסר במלחמת האזרחים. שלח נפשו בידו לאחר שצבאו הובס בקרב תאפסוס בידי צבאו של קיסר.

[11] במקור האנגלי – A bristly bore, משחק-מילים של פּוֹ, שכן bore (בּוֹר, או קֶדַח, ליתר דיוק) נשמע כמו boar (חזיר), המקשר את כל האפיגראף בבדיחוּת-דעת אל סוף הסיפור. משחק-המילים אובד בתרגום, וּבחרתי במילה שנהגית בדומה למקור האנגלי.

[12] שנת ג'תתקמ"א לבריאת העולם. חודש תמוז של אותה שנה חל בשנת 181 לספירת הנוצרים.

[13] בימי קדם, לפני המצאת השעון, נחלק הלילה לאשמורות. ההלכה קבעה כי הלילה מחולק לשלוש אשמורות, אולם בתלמוד הבבלי אנו מוצאים גם טענה הגורסת כי הליל מחולק לארבע אשמורות, כפי שמופיע בסיפור של פו: "מאי קסבר ר' אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא…" (מסכת ברכות, פרק א', דף ג', א' גמרא). בתרגומו של בן-ציון ידידיה שוּנה המלל ל"כי הגיעה כבר השעה האחרונה של האשמֹרת השלישית."

[14] גנאיוס פומפיוס מגנוס, מצביא רומאי המוכר במורשת עם ישראל ככובש ירושלים (בשנת 63 לפנה"ס).

[15] אדגר אלן-פו "פספס" את תארוך המצור על ירושלים בכ-244 שנים (בין שנת 63 לפנה"ס, שנת התרחשות העלילה, לבין שנת 181 לספירה, ראה הערה 12).

[16] שם הרומז לתפיסה ההלכתית "כהנים זריזין הן", הרואה בכהנים כשכבה נעלה בעם ישראל המוכנה ומזומנה תמיד לקיים את המצוות (בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ט, ב' גמרא)

[17] למעשה, פומפיוס היה משחר ימיו בקרבת עושר וכוח. אביו, גנאיוס פומפיוס סטראבו, היה אזרח רומאי עשיר, הגיע לדרגת סנאטור ונבחר לתפקיד קונסול, ואף זכה להצלחות בשדה המערכה.

[18] אֲדֹנִי בֶזֶק היה מלכהּ של העיר בֶזֶק, אותה כבשו בני שבט יהודה לאחר מות יהושע. את בהונות ידיו ורגליו קצצו, וכמנהג המנצחים והכובשים, בני שבט יהודה לקחוהו אל ירושלים, שם הוא מת. (שופטים, א', ד'-ז')

[19] "הפירמידה הגדולה", אשר נבנתה על-ידי פרעה ח'ופו מן השושלת הרביעית. גובהה היה 147 מטרים (נזקי הזמן הנמיכו את קצה הפירמידה בעשרה מטרים).

[20] דמות מן המיתולוגיה היוונית, מלך מצרים ואביו של אֶגִיפְּטוּס, מלך מצרים וערב.

[21] עמק המלך הוא המקום בו הציב אבשלום את יד אבשלום: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ–כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (שמואל ב', י"ח, י"ח). הוא מוזכר בספר בראשית גם כ"עמק שווה", המקום בו פגש אברם את מלך סדום ואת מלכיצדק, כהן לאל עליון, לאחר הכותו את ארבעת המלכים שלחמו בחמשת מלכי סדום: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן." (בראשית, י"ד, י"ז-י"ח)

[22] האדומין, או האֱדומים – עם ששכן והקים ממלכה מדרום לממלכת יהודה עוד מימי התנ"ך. בתקופת בית-שני האדומים עברו, כשאר עמי-האזור, תהליך התיוונות. אנטיפטרוס ובנו הורדוס, מלך יהודה, היו ממוצא אֱדוֹמי.

[23] בכרך א' של הספר "צילה" של הוראס סמית' מתואר נער כ"לא גדול מן האות יו"ד", וכך גם במקור האנגלי של סיפור זה: "…who seemeth any bigger than the letter Jod!”. בכרך ב' ישנו אזכור ל"כל האותיות מאלף ועד ת"ו". קוצו של יו"ד הוא מושג עברי יום-יומי המתאר בצורה ברורה יותר את ההתייחסות אל הזעיר שבזעיר.

[24] פלוטו הינו אל השאול הרומאי, מקבילו של האדס היווני. היות והסיפור נכתב במאה הי"ט, אין לטעות ולחשוב כי פּוֹ התכוון לכוכב-הלכת הננסי והמרוחק פלוטו, שכן זה נתגלה רק בשנת 1930.

[25] ביוונית – Φοίβος ("הזורח"), כינוי לאל אפולו, אל השמש, האור, האמת, הנבואה, הרפואה, המוסיקה והשירה במיתולוגיה היוונית-רומאית. כינוי זה מתייחס אל תפקידו כאל האור.

[26] קֵנְטוּרִיּוֹן, קצין בלגיון הרומאי, פיקד על קנטוריה, יחידה טקטית שמספר חייליה עמד בתחילה על מאה, ולאחר הרפורמות של גאיוס מאריוס נע המספר בין שישים לשמונים.

[27] שבע האלים מוזכרים יחדיו כאלוהיהם של העמים אשר הושיב שַׁלְמַנְאֶסֶר מלך אשור בערי שומרון, במקום בני ממלכת ישראל שהוגלו לאשור, בספר מלכים ב', י"ז, ל'-ל"א: "וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם)." בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ג, ב גמרא מוזכרים האלים הללו וצורת הפסלים שלהם. סכות בנות מתואר כתרנגולת. נרגל היה אל המלחמה המסופוטמי, ומתואר בתלמוד כתרנגול. אשימא לעתים מזוהה עם אֶשְׁמוּן, אל הרפואה הצידוני, והוא מתואר בתלמוד כ"ברחא קרחא" (עז). מקור שמו של נבחז – הנובח, והוא תואר בתלמוד כאל בצורת כלב, בעוד שתרתק תואר כחמור. אדרמלך וענמלך תוארו בתלמוד כפרד וסוס, אך ראוי לציין כי שניהם את השורש מ.ל.כ, ממנו נגזר גם מִלְכֹּם העמוני, מַלְקֶרֶת הצורי, או בשם הידוע יותר בקרב היהודים – המֹלֶךְ הירושלמי, האל שבשמו הועברו בנים באש (ואכן, גם באותו פרק בתלמוד מוזכר גם עניין שריפת בניהם ובנותיהם של הסְפַרְוִים באש. ר' חננאל בן חושיאל (ר"ח) בפירושו לפרשת תשא כותב: "סכות בנות, תרנגולות ואפרוחים. נרגל, תרנגול הבר – הוא השכוי – אשומא, הוא חתול. נבחז, כלב. תרתק, חמור. אדרמלך, קוף. ענמלך, טווס."

[28] דגון, או דגן – אל התבואה ופריון-האדמה הכנעני. מוזכר בתנ"ך כאחד מן האלים החשובים של הפלישתים יושבי אשדוד: "וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ, אֵת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, אַשְׁדּוֹדָה. וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן." (שמואל א', ה', א'-ב')

[29] בליעל מוצג בתנ"ך ככינוי לאנשים שליליים ורעים (בלי-יעל, חסרי תועלת). בספרות החיצונית לתנ"ך ובברית החדשה בליעל הוא שם אחר לשד רב-עצמה או לשטן עצמו.

[30] בעל הוא אל הסער והגשם במיתולוגיה הכנענית, ואחד האלים הבכירים בה. ברחבי כנען היו אלוהי-בעל "מקומיים", אולם יתכן כי שמות הבעל השונים בסיפור זה, הלקוחים כולם מן התנ"ך, מייצגים שמות של אלים שכלל אינם מזוהים עם הבעל, ומבטאים מגמת זלזול המציגה כל אליל, באשר הוא, כ"בעל" (בשל מעמדו הבכיר בפולחן הקדום). בעל-ברית נכתב במקור האנגלי כ Baal-Perith הוא האל אותו עבדו בני-ישראל לאחר מות גדעון בן-יואש: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים; וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, לֵאלֹהִים." (שופטים ח' ל"ג). בעל פעור מוזכר בפרשת בלק, כאשר, בעצתו של בלעם, משדל בלק בן אבינועם את בני ישראל החונים בשיטים (ראו הערה 5) לזנות אצל בנות מואב, בתנאי שיזבחו לבעל פעור: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל." (במדבר, כ"ה, א'-ג'). בעל זבוב הוא למעשה שיבוש כינויו הבעל, "בעל זבול", או כשמופיע בשירה הכנענית שנמצאה בעיר אוּגָרִית– "זבול בעל ארץ". הוא מוזכר בתנ"ך כאלוהי העיר הפלישתית עקרון. הוא מוזכר במלכים ב', א', וגם בברית החדשה, בבשורה על-פי מרקוס בפרק ג'.

[31] במקור האנגלי – Katholim. כפי שניתן להבין מן הסיפור "צילה" של הוראס סמית', מדובר במפקחי האוצרות של המקדש, ולא התייחסות אל זרם נוצרי כזה או אחר. ראוי להזכיר כי שלוש הדמויות מוזכרות בתחילת הסיפור כגזברים. על-פי "משנה תורה" לרמב"ם הקתיקולין (הקבוצה אליה התייחס סמית', בשיבוש קל) היו במעמד גבוה בשתי דרגות מזה של הגזברים. הרחבה נוספת נמצאת בהקדמת המתרגם, בפרק-המשנה "על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור".

[32] עץ אשר מִן השׂרף שלו הפיקו קטורת ששימשה בעבודת המקדש.

[33] ביטוי בארמית שהוראתו "ריק". משמש כביטוי גנאי, על-פי הדוגמה הניתנת בברית החדשה: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־אֲשֶׁר יִקְצֹף עַל־אָחִיו חִנָּם חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין וַאֲשֶׁר יֹאמַר אֶל־אָחִיו רֵקָא חַיָּב הוּא לְסַנְהֶדְרִין וַאֲשֶׁר נָבָל יִקְרָא לוֹ הוּא מְחֻיַּב אֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃ (הבשורה על-פי מַתָּי, ה', כ"ב)

[34] מעין מס, אשר נקרא "מחצית השקל", שנִגבה בכל שנה לצורך קניית קרבנות. מקורו מצוויו של אלוהי-משה למשה, בעת הקמת אוהל המועד במדבר סיני, לאסוף מחצית השקל מכל בני ישראל: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה" (שמות, ל', י"ג)

[35] עמק הנמצא בין הר הזיתים לגבעת העופל (עליה נבנתה עיר דוד), בו זורם נחל קדרון.

[36] חלק מכלי הנגינה נלקחו מדניאל, ג', ה': "בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא"

[37] פסקה אחרונה זו אינה מופיעה בהוצאות מאוחרות יותר של הסיפור. במקור האנגלי השם מופיע כ Boanerges, והוא תעתיק לאנגלית מיוונית של הצורה הארמית לשם "בני רגש". השם נלקח מן הבשורה על פי מרקוס, ג', י"ז: "וְאֶת־יַעֲקֹב בֶּן־זַבְדַּי וְאֵת יוֹחָנָן אֲחִי יַעֲקֹב וַיְכַנֶּה אֹתָם בְּשֵׁם בְּנֵי־רְגוֹשׂ הוּא בְּנֵי־רָעַם."

בעל וענת – מיתוס קדום והשקפת-עולם בימינו

בעל וענת – מיתוס קדום

עם בוא סוף השבוע הקריר, הגשום קמעה, חשבתי לכתוב קצת על אחד המיתוסים הכנעניים העיקריים שנמצאו בעיר אוּגָרִית (בצפון-מערב סוריה של היום), הוא עלילות בעל וענת. הטקסטים שנמצאו באוּגָרִית נכתבו בשפה הקרובה מאוד לעברית, בכתב קדום הנקרא כתב-יתדות (בגירסה המיוחדת רק לאוּגָרִית) – ונתגלו במקרה בשנת 1928. תוכן הטקסטים הזכיר במובנים רבים את סיפורי המקרא הנוגעים לפולחן האלילי (וגם הדים לו נמצאים עד היום בדת היהודית) ועל-כן הם שפכו אור רב על תחום חקר המקרא. האל בעל, האל המרכזי בעלילות בעל וענת, הוא אל הסער והגשם הכנעני הקדום. סקירה זו אינה מתעמקת בכל העלילה, אלא מציגה בתמציתיות את התפתחות העלילה – עליית הבעל לשלטון בממלכת האלים, מותו וקימתו לתחייה ושובו אל המלוכה. הציטוטים נלקחו מתוך הספר "אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית", מאת דוד אמיר (1987, הוצאת בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה, קיבוץ דן, הגליל העליון).

המיתוס הכנעני כפי שנמצא בשירה האוּגָרִיתִית מלמד אותנו כי בורא העולם, אל (ידוע גם כאל עליון, שור אל, או לטפן אל בעל הלב) ביקש להוריש את מלכותו לאחד מבניו. ראשון עלה על כס המלכות האל עשתר, אותו הדיח אל הים העונה לשם הפשוט – ים. בנו של אל, ואחיו של ים – בעל, החליט להלחם בים ולהדיחו מכסא המלוכה. הוא נעזר באחותו הלוחמת, ענת, ומצליח במשימתו להשמיד את ים ואת אויביו האחרים.

לאחר שמתקנא באלים האחרים להם יש ארמונות, מבקש בעל מאמו, אשרה, אישור לבנות ארמון בהר-צפון. לאחר קבלת ברכתה, הוא פונה אל אחיו, האל המוכשר כושר-וחסיס, וזה בונה לו ארמון. אולם בעל עדיין מפחד שמא יתגנב האל הרע ים אל ארמונו, ועל כן מבקש כי בארמון לא יהיה שום חלון ופתח. היות ובעל הוא אל הסער והגשם החשובים לקיום האנושות (בעוד אבי האלים, אל, נתפס כבורא העולם והאנושות), פתחים בארמונו חשובים לצורך תפקודו ביצירת גשמים.

לאחר התייצבות מלכותו, הוא מסכים לקריעת החלונות בהיכל מלכותו, ומרהיב עוז לדרוש גם ממות, אל המוות השוכן בעיר הִמְרִי שבבית החופשית (השאול הכנעני, אליו מגיעים נשמות המתים, טובים ורעים כאחד) להכיר במלכותו. מאבק איתנים מתפתח, ובו ידו של מות על העליונה – הבעל מת :

"נאום אלאין בעל. דבר קרדום
אדיר: שלום לבן אל – למות,
עבדך אני – שלך לעולמים !
לך אני ללא שוב – האל" אזי
הוא יתן פניו לבן אל מות
לתוך העיר המרי…"

הבעל יורד השאולה, יחד עם כליו האחראים על הורדת הגשמים. ענת מוצאת את גופתו ב"נועם ארץ דבר" ונושאת את גופתו אל פיסגת הצפון, שם טומנת אותו ב"קבר אלי ארץ". משחדלו הגשמים, הארץ יבשה, ואף שפשו, אלת השמש, חדלה מלבצע תפקידה :

""ואתה קח
ענניך, רוחך, סערותיך
וגשמיך. איתם קח את שבעת
נעריך, שמונת חזיריך.
עמך פדרי בת אור
עמך טלי בת רב. אזי
תתן את פניך אל תוך ההר
כנכני. שא ההר על הידיים,
הגבעות על קצה כפותיך. ורד
לבית חפשית – לארץ. שם תמנה
בין היורדים – לארץ. וידעו האלים
כי מתת…"

אל כס המלכות מנסה לעלות שוב עשתר, אך הוא מגלה כי התפקיד גדול עליו ("רגליו לא הגיעו להדום, ראשו לא הגיע לקצהו". עשתר מכריז כי לא ימלוך בפסגת צפון, ויורד מן הכסא. ענת תרה אחר מות, שמגלה לך כיצד בלע את בעל – בזעמהּ היא רוצחת אותו, שורפת וטוחנת את גופתו ומפזרת את אפרו בשדות (אולם מות, אולי כאל המוות ואולי כדרך שאר האלים, אינו מת לגמרי, ובהמשך העלילה הוא עוד יופיע). אביו של בעל, אל עליון, חולם כי בנו בעל ישוב למלוך על הארץ ויחיה את הארץ – הבעל קם לתחיה :

"בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – זבול בעל ארץ…
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי יש זבול בעל ארץ!""

ענת משכנעת את שפשו, אלת השמש, למלא את תפקידה ביקום בכדי שענת תוכל להמשיך ולחפש את אחיה בעל. הוא קם לתחיה, ונלחם שוב באחיו מות בעזרת אחיותיו ענת ושפשו (שמוכיחה את מות באמרה "מדוע מות בן אל, מדוע תלחם עם אלאין בעל ? איך לא ישמע אותך שור אל אביך – אין הוא מסלק עמודי שבתך, יהפוך כסא מלכותך, ישבור שרביט ממשלתך ?"). לאחר קרב עיקש ("ינענעו זה את זה כבהמות, מות חזק הוא. בעל חזק הוא. יתנגחו כמו ראמים. מות חזק הוא. בעל חזק הוא. ינשכו זה את זה כפתנים."), גובר בעל על מות, ושב למלוך על הארץ.

המיתוס מנסה, בין השאר, להציג את מחזוריות העונות – כיצד בקיץ הבעל נמצא בשאול – העיר הִמְרִי שבבית החופשית, מכיוון שנהרג בידי האל מות, וכיצד בכל שנה עולה הוא מחדש ומביא עמו את החורף את גשמי הברכה. בתרבויות החקלאיות הקדומות יש היגיון רב באותו מוטיב של "אבל על מות אל הגשם והשמחה על תחייתו". בדרך היתולית כתבתי בהזמנה לארוחת יום הולדתי (שחל בי"ג באב) כי "מחדשי המסורת הכנענית קבעו כי יום תחילת מסעו של הבעל מהעיר המרי שבשאול אל עבר ארמונו בהר-צפון חל בי"ג באב. יש הגורסים כי משך העליה אל הארץ לקח יום, ועל-כן בעל יצא אל ליל ירח מלא, ויש הגורסים כי הגיח החוצה מן השאול רק כעבור שבועיים, בליל חשוך וחסר כל מאור לבנה. הבחירה בי"ג באב אינה מקרית, ובעת זו של הקיץ השיא כבר חלף יחד עם רוב ימי החמסין, ולמעשה מכאן והלאה עומס החום של הקיץ הופך לסביל יותר, ומתקרב יותר אל הסתיו. עלייתו מן השאול של הבעל, אל הסער והגשמים, מסמלת את קיצו של שיא הקיץ, ותחילת הציפיה אל הסתיו והחורף והגשם הבא עמם". כמובן שאין באמת "מחדשי מסורת" כנענית שקבעו קביעה שכזו. ההתייחסות אל התאריך ה"לא-מקרי" של י"ג באב כעת שבה שיא הקיץ ורוב ימי החמסין חלף הינה פרפראזה להתייחסות הלכתית, או קבלית (קשה לי לקבוע) ששמעתי על קביעת מועד ט"ו בשבט כלא-מקרית – שכן עד תאריך זה רוב ימי הגשמים חלפו (אם כי על נושא הפיכת הקיץ ל"סביל" יותר עם התקרבו של סוף הקיץ ניתן למצוא דעה הפוכה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א' : "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מהקיץ). "טריק" זה של הסבר כי "התרחשותו של חג במועד מסויים אינה מקרית" הינה בעיניי "סיבה מלאכותית", שהולבשה בדיעבד ושמתייחס אל אמת דיי בנאלית – שכן מלכתחילה היה ברור שהחג נקבע בהתאם למועד הזה (את חג הקציר, למשל, לא היו חוגגים אלא בעונה המתאימה לקציר, ועל-כן הוא נקבע במועד זה בידי בני-אדם יותר מאלפיים שנה לפני התהוות היהדות, ואין צורך ב"הכוונה למעלה" לנושא זה). וכך למעשה התייחסתי אל התאריך י"ג באב – שברור שנמצא לאחר שחלף לו מרבית הקיץ. ההתייחסות גם באה לרמוז על דרך ההיפוך אל אותם "חגי אור" שנחוגו במקומות מסויימים בעולם בנקודת המפנה של החורף – ביום הקצר ביותר של השנה – שכן, אף-על-פי שנחוג בחורף, הוא מסמל תקווה – שהרי מן היום הזה והלאה הימים מתארכים, החורף מתחיל לדעוך והשמש מתגלה. בהקשר ליהדות, אציין רק את הטענה כי אין זה מקרה שחג הנוכה הוא חג האוּרים וחג הלפידים – גם הוא נחוג באותה תקופת הימים הקצרים של השנה (אם כי לא באופן מדוייק, שכן אנו משתמשים בלוח-שנה ירחי "עם תיקונים", ולא לוח-שנה שמשי שמתייחס במדוייק אל מיקום הארץ בהקיפו את השמש, ועל-כן – אל עונות השנה). אף חז"ל ידעו התייחסו אל הקשר הזה :

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

עוד על חנוכה בהקשר הזה ניתן למצוא בכתבה המרתקת "לפידים בלילות אפלים" של אדם קלין אורון. בדתות אחרות – חג המולד, למשל, נחוג ב-25 בדצמבר (כיום – 4 ימים לאחר היום הקצר בשנה, אולם בעבר ועל-פי הלוח היוליאני המקורי היה זה בעצמו היום הקצר בשנה). הדת הנוצרית קבעה שביום זה נולד ישוע מנצרת, ואולם ידוע לנו כיום על דת הסול אינוויקטוס המיתראית (הפרסית במקורה, אך שהתקיימה גם ברומא במאות הראשונות לספירה), גם על הדת הרומאית בה נחוג הסטורנליה (חג לכבוד האל סטורן) בהילולה בת שבוע שהחלה ב-17 בדצמבר. החג לכבוד סטורן הוא אותו "סטרנורא" מן הציטוט מן התלמוד הבבלי. על חגים שחלים בסביבות אותו תאריך מסביב לעולם ניתן לקרוא בכתבה על הנושא ב ynet.  היבט נוסף, כנעני, לאותו פרק זמן של שיא החורף קשור אל ה"מרזח" הכנעני, כפי שמתואר ב"כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית".

***

בעל וענת – השקפת עולם בימינו

עד כאן על העבר. נשאלת כמובן השאלה – כיצד עלינו להתייחס כיום אל המיתוס הכנעני של בעל וענת ?

אמנם אימצתי לעצמי השקפה אלילית, אך אין זה אומר שאני מאמין כי באמת ובתמים הסתובבו בעולם הקדום אלים בשם בעל וענת, ושאכן הגשם מגיע ממעשי-הקסם של הבעל בהר-צפון. לראייתי, באימוץ המיתוס הזה, כמו גם התבוננות אלילית בסיפורי התנ"ך, אין מדובר כקבלת (או יצירת) דת חדשה במובן המוכר לנו היום – דווקא מכיוון שדת כפי שאנו מכירים אותה היום כופה עלינו חשיבה אבסולוטית ומחייבת. עבורי מדובר במיתוס עממי, בדיוק כפי שילדים באנגליה למדים ומכירים את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בראייה מודרנית, אימוץ האגדה הזו בא לשתף אותנו בשפה בה אין אל אחד, יחיד ואבסולוטי, שהוא בעצם מקור מוניסטי לכל, כי אם אלים רבים, פלורליסטים, שאינם אבסולוטים כי אם מוגבלים בכח ידיעתם, כח פעולתם, והינם אף בני-תמותה אל מול אלים אחרים. בהשקפת עולם שכזו, מקום האדם אל מול אלוהיו (ה"סמכות העליונה") משתנה לטובה, וה"צו האלוהי" לא בהכרח נתפס כדבר שאין עליו עוררין. יתרה מכך, גם האלים כפופים לכח הטבע, דבר שמשקף את ההשקפה הפאן-דאיסטית המוקדמת יותר, שעל-פיה הטבע עצמו, מכלול החוקים הפיזיקליים, המתמטיים, ההסתברותיים, הם הדבר הנעלה ביותר ואין נעלה עליהם, ועל-כן למעשה ניתן לראות את כל אותו מכלול כמהות האלוהות עצמה.

ולמה בעצם לאמץ השקפה פלורליסטית ?

אני, בהשקפתי, מטיל ספק בקביעה שהכל מגיע ממקור אחד. למעשה, זהו נראה לי כסוג של קבעון מחשבתי אליו נקלענו (לא רק עם ישראל, אלא רוב העולם המערבי) כתוצאה מהשפעת הדת על חיינו. המוניזם הוא אותה תפיסה הרואה ב"מקור אחד" כמקור הנביעה לכל העולם שמסביב, והדת המונותאיסטית – שהיא למעשה הבאת המוניזם לכדי קדושה והאדרת כוחו והשפעתו לכדי אבסולוטיות מוחלטת שבמוחלטים. ויונתן רטוש הציע לתרגם את המונח מוניזם כאֶחָדוּת,  וזאב ז'בוטינסקי  כ"חד-נס" (אל מול "רב-נס", פלורליזם). ז'בוטינסקי ביקש לאחד את העם באמצעות התרכזות באמונה ב"דגל" האחד – הדגל הלאומי שלנו. הוא התייחס אל המונח הזה, למשל, בנוגע לתפיסתו החברתית : 

"התנועה, שאת השקפת-העולם שלה אני רוצה להסביר כאן, תופסת לגבי בעיות סוציאליות בכלל ולגבי הבעיה של מלחמת-המעמדות בפרט, עמדה, שאנו נקרא לה בשם 'מוניזם'. פירושו של דבר: במשך תהליך הבנין של המדינה היהודית, וכל עוד תהליך זה יימשך, אנו שוללים בכל תוקף איזה ערך ציוני שהוא מכל השקפה מעמדית, בין אם היא פרולטרית, ובין אם היא בורגנית. נחוץ לשנן אחת ולתמיד, שתנועת-התחיה הישראלית לא תחשב בפשטות בהשקפות מעמדיות אלו. ברור, שאין אנו אוסרים אף על אחד לטפח במעמקי נפשו, יחד עם האידיאל הציוני, גם השקפות עולם, דעות או אפילו אידאלי-משנה שונים אחרים : זהו ענינו הפרטי של כל יחיד ויחיד. אבל בהשקפת-העולם ההרצלאית שלנו אין אנו מכירים בזכות-האזרחות של איזה אידיאל שהוא, מחוץ לאידיאל האחד והיחידי : רוב יהודי משני עברי הירדן בתור צעד ראשון בכוון להקמת המדינה. משום כך היא נקראת בשם "מוניזם".."
מתוך: מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים,הוצאת ת. קופ, תל-אביב – תרצ"ז (1937), עמוד 89.

ואולם, גם אם מסכים אני לגבי ההשקפה השוללת מעמדות חברתיים מלכתחילה (כאידיאל), או בצורך באחדות לצורך השגת עצמאות והגשמה לאומית, אינני רואה לנכון להתקבע תמיד אל הפיתרון ה"יחידאי" (ניתן למצוא לכך גם בדבריו של ז'בוטינסקי סייג, שמסוייג בעצמו). ז'בוטינסקי, על-אף שיש שמייחסים לו את התפיסה הלאומנית הבלתי-מתפשרת, הזו שבה הזהות של היחיד מאבדת משמעות אל מול הזהות הלאומית – האמין בזכות האדם כיחיד ודגל בליברליזם באופן מובהק, וניסה ליישב בין העמדת הלאום בראש סדר העדיפויות לבין אמונתו ביחיד כמרכז העולם של כל פרט. כך מנסה ז'בוטינסקי לגשר בין שני אידיאלים לכאורה שונים. הניסיון הזה, לטעמי, מונע בתמציתו מתוך תפיסה "מקובעת" מוניסטית שמתקשה לקבל שני ערכים נעלים :

"אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת "המועדון הספרותי" (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו):  רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה "פּאַן-בּאַסיליאָה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי:  בראשית ברא אלהים את היחיד;  כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע "מלך" גם הוא;  טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד;  לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך;  והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן-עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא-חוק ולאין-גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק-הנפתולים. […]

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;  אחד מידידי, שקרא את כתב-ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות":  אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת;  וכמו-כן קודם היחיד לאומה.  וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני:  כך רצה – רצון ולא חוב. […]"
מתוך : סִפּוּר יָמַי – חלק ראשון, זאב ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה

בהתבונני על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי, כשדיבר על מוניזם וטען כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש", אינני יכול להסכים איתו באופן גורף. יתכן מצב שבו קיים אידיאל אחד נעלה, או מקור אחד למצב כלשהו – אך לא בהכרח, לא כדוֹגמה קבועה (מכאן אנו עוברים מהשקפה חברתית להשקפה דתית) – זוהי תמציתה של גישה פלורליסטית אמיתית. הגישה המוניסטית מעצבת את ראיית העולם שלנו באמצעות הדת, אך יותר מכך – באמצעות השפה. גם אם איננו מאמינים באל אחד, השפה שלנו והחשיבה שלנו נובעים מאותה השקפה מוניסטית, ועל-כן נוטים אנו לרוב לנסות לחפש את "המקור היחיד", ולהתעלם מן האפשרות לכמה מקורות, ולהתייחס אל הטבע כאל מכלול-תופעות. במקום זאת, אנו מנסים לראות את הטבע כתופעה אחת ויחידה. המוסר שלנו נראה כאחד ויחיד וחל על כולם, מה ש"נכון" נראה לנו כאבסולוטי. גישה זו מובילה, לדעתי, לשובניזם (לא במובן המגדרי, כי אם במובן התרבותי) – אנו מתקשים לקבל את השונה, ותמיד השאיפה היא לאחדות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית. על ההשפעה של הקיבעון המוניסטי בהיבט המדעי, למשל, כבר כתבתי ברשימה הזו.

בנוסף לכך, התעמקות במיתוסים הכנעניים מגלה לנו את אחד מקורותיה האליליים של הדת העברית הקדומה (שהייתה אלילית) – כל האלים המוזכרים בסיפור דלעיל מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, כמו גם התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו (שלהי ימי בית-ראשון), אז המונותאיזם האבסולוטי (אותו אני מכנה "יהוויזם") הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום. הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה (אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות, השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות). על-כן, הכרת עלילות בעל וענת היא הכרת העבר שלנו, שהוא למעשה שורשי תרבותינו.

חולון, ב' בחשון (הוא יֶרַח בּוּל), ה'תשע"ב.