ארכיון תג: תפילה

בארץ אשר קאה אותי

"וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא, י"ח, כח).
בשלושת הימים האחרונים הפסוק הזה לא יצא לי מהראש.

ב 31 במרץ, 1492, פורסם הצו עליו חתמו פרננדו השני ואשתו איזבלה, בו צוו היהודים בממלכות השונות עליהם שלטו הזוג (שמרכיבות את חלקה הגדול של ספרד אותה אנחנו מכירים כיום) לעזוב את המדינה בתוך כשלושה חודשים.

הארץ הזו קאה את הגוי הזה, אליו אני משתייך.

ברצלונה ממרגלות המונז'ואיק... או אולי המושבה הגרמנית בחיפה ממרגלות הכרמל?

ברצלונה ממרגלות המונז'ואיק… או אולי המושבה הגרמנית בחיפה ממרגלות הכרמל?

אל ברצלונה הגעתי בנופש עם העבודה. זו הפעם השניה שאני יוצא מן הארץ. כל מי שעקב אחרי בפייסבוק, ראה שאת כל הרשימות שלי השתדלתי לתבל בהומור, הומור שכיסה על געגועים רבים. את ברצלונה, מסיבות כאלו ואחרות, תיארתי "חיפה שמשהו בכיוונים שלה השתבש". הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל היתה לפני כשנה וחצי, אז טסתי לכרתים. אלא שכרתים לא ממש "מרגישה" כמו חו"ל. הטיסה עצמה לא ממש ארוכה, והנוף היה מוכר, והזכיר יותר טיול בין כפרים בגליל.

ברצלונה נראית שונה לחלוטין. כפי שאמורה להראות עיר אירופאית (לפחות כפי שאני מניח). הבתים כולם צפופים מאוד, עם מרפסות קטנות, אך מאוד מעוטרות. המבנים העצומים, כדוגמת המוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה, עשויים כולם מאבן, בסגנון שניתן להתחקות אחר האבולוציה שלו עד לראשית התרבות האירופאית ביוון העתיקה. ובכל זאת, ה"אילוצים" המודרניים, החל מחלונות זכוכית ענקיים, דרך ציונורות ביוב חיצוניים, וכלה בפנסי-תאורה ענקיים המאירים את המבנים, כולם משתלבים, מכורך המציאות, בצורה כמעט טבעית, ולא כל-כך בוטה לצפיה.

הרחובות נקיים, נקיים להפליא.

כמובן שכישראלי, בביקור בשוק בולטים לעין החזיר והלובסטר.

ביומנו האחרון פה נערך משחק גמר הגביע הספרדי בין בילבאו לברצלונה, ואוהדים רבים של בילבאו צבאו את מזרקת הפלא שלמרגלות המונז'ואיק. המוני אוהדים שרו, שתו בירה (בצהריים), נופפו בדגל הבאסקי, ולא היו אלימים אפילו לא לרגע אחד.

הכי חשוב, יש צ'רי קוקה-קולה

הכי חשוב, יש צ'רי קוקה-קולה

לא יכול לומר שסבלתי, דיי נהניתי במשך הטיול הזה, אבל לא הפסקתי להרגיש לא שייך.

זאת לא הארץ שלי, היא לא שייכת לעם שלי.

אני פה אורח, גֵּר בארץ נוכריה.

כמובן, גם ארץ ישראל הקיאה אותנו, והרי האזהרה הזו בספר ויקרא משמשת מעין "נבואה" לחורבן והגלות העתידים לבוא. אולם, אל אזהרה זו מתלווה גם הבטחה לשיבה ארצה. מעבר לכך, לפחות על-פי התפיסה המקראית, הגלות הזו תלויה רק בנו ובמעשים שלנו. זוהי האחריות המתלווה, כנראה, לחיים של עם בארצו שלו. לעומת זאת, בהיותינו בארץ זרה, מצבנו (ועצם עובדת המצאותנו) בארץ תלויה בשליטים ובהמון זר, ורק ברשותם עם זר יכול לשהות. היטיב לתאר זאת יהודה לייב פינסקר (כפי שתורגם בידי אחד העם) בשתי פסקאות חשובות בקריאתו לאוטואמנציפציה. הקריאה שלו היא קריאה ללקיחת אחריות לאומית על העצמאות שלנו, מתוך הכרה שבכל מקום אחר נהיה נטע זר:

"בלי מעצור ובגָלוי מחַזר מי שאינו יהודי אחר צרכיו בארץ נכריה.  מלחמתו על הצרכים האלה, אם לבדו ילחם או בחברת אחרים, נחשבת בכל מקום כדבר טבעי.  אין הגֵר בארץ נכריה מחויב להיות – או להרָאות כאִלו הוא פטריוֹט.  אבל היהודי בארץ מולדתו איננו בן הארץ ואיננו גם בן ארץ נכריה.  הוא זר במובן היותר שלם.  במדה שאין למעלה הימנה.  אין רואים בו לא אוהב ולא אויב, אלא אדם שאין יודעים מה טיבו, ורק זאת יודעים, שאין לו לאדם זה ארצו שלו.  אם בבן הנכר אינם בוטחים, הנה ביהודים אינם מאמינים.  בן הנכר דורש שינהגו בו הכנסת אורחים, בהיות ביכלתו לשלם מדה כנגד מדה בארצו הוא.  אבל היהודי אינו יכול לשלם בדרך זו, ועל כן אין לו צדקה לתבוע חובת הכנסת אורחים מאחרים.  הוא איננו אורח, וכל שכּן שאינו אורח רצוי.  דומה הוא יותר לעני המחַזר על הפתחים, ומי מקבּל פני עני כזה ברצון?  ראוי לו יותר שֵם מבקש מחסה, ומי הוא המבקש מחסה שאי אפשר יהיה גם למנוע ממנו את מבוקשו?  היהודים הם זרים שאין להם מגינים באי-כוחם, מפני שאין להם ארץ מולדת.  ומפני שאין להם ארץ מולדת, מפני שמולדתם אין לה גבולים שבהם יוכלו להתבצר, – מפני זה גם עָניָם אין גבול לו.  היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."

"…בין שניתנה אימנציפציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקוּל הדעת, בין כך ובין כך מתנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עִם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם, לפי שאי אפשר להתיחס בחבּה ובאמונה לעני נודד המשולל ארץ-מולדת. אַל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו. אות הקלון, המציין את העם הזה וגורם לו לחיות בין העמים בבדידות שאין לקנא בה, לא יכול להמחות על ידי שום הכרזה פומבית של שווּי זכויות, כל זמן שיהיה העם הזה, בהסכם לתכוּנת הוָיתו, מעמיד אנשים הנעים ונדים תמיד מארץ לארץ; כל זמן שאינו יכול להראות אותותיו, מאַין בא ולאן הוא הולך; כל זמן שהיהודים עצמם משתמטים מלהזכיר מוצאם מגזע שֵם בפני אַריים ואינם רוצים שיזכירו להם אחרים; כל זמן שרודפים אותם, סובלים אותם, מגינים עליהם ומשחררים אותם."

אין לי מושג מי, אם בכלל, מאבות-אבותיי חיו כאן, אבל אני גם לא מוצא טעם לשאול, לברר. זה קרה לי בכל מקרה. כפי שאני מרגיש שהשואה קרתה גם לי, כך גם גירוש יהודי ספרד קרתה גם לי, גם אם מעולם לא הייתי שם. בדיוק כפי שבכל דור ודור מספר כל אדם כיצד יצאנו ממצרים. העבר הזה שייך לכולנו.

בית המקדש השני (והשלטון היהודי העצמאי בישראל) חרב בשל שנאת חינם. חלק גדול מן התפילה היהודית עוסקת ב"הכאה" על החטא שהוביל לגירוש. באופן הכי בולט רואים זאת במוסף של שבת בראש חודש:

"…וּלְפִי שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חָרְבָה עִירֵנוּ וְשָׁמֵם מִקְדָּשֵׁנוּ. וְגָלָה יְקָרֵנוּ. וְנֻטַּל כָּבוד מִבֵּית חַיֵּינוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבָּן. וְלא כהֵן שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם."

גדולי המשוררים מבין יהודי ספרד פינטזו על ארץ אחרת. את כיסופיהם לישראל הם ביטאו בשירתם. לבם היה במזרח, והם היו תקועים בסוף המערב. כמה מהם היו בוכים מאושר לו היו רואים אותי ואת הקבוצה שאיתה הגעתי, בדרכם אל המקום שזכינו (שוב) לקרוא לו בית. הארץ שבאמת היתה שייכת להם ושהקיאה אותם מתוכה הפכה שוב לבית עבור עם ישראל.

ואולי היו גם משתגעים, שואלים איך אנחנו בכלל יוצאים את הארץ, ומשוטטים במקום לא לנו. את הארץ אשר קאה אותם מתוכה – לא מתוך חטא, אלא פשוט כי לא היתה זו הארץ שלהם. אל ביתם האמיתי לקח להם עוד חמש מאות שנה לחזור.

גם אני קצת השתגעתי פה, ואני שמח להיות בדרך אל המקום היחיד, ואל האנשים היחידים, שמאפשרים לי להרגיש בבית.

 

ברצלונה, ספרד, י"ג בסיון, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת

הפולחן – פחד והערצה חוצה גבולות מרחב וּזמן

בעֵבֶר-הירדן המזרחי, בעת הרחבת שדה התעופה עמאן שבירדן בשנות השישים, התגלה מתחם שזכה לשם "תולילת אל-ע'סול" (تليلات الغسول). המתחם הוא אתר מן התקופה הכלקוליתית (נחושת-אבן) – בהערכה גסה מלפני 5500 שנה. על כתלי אחד המבנים במתחם נמצאו ציורים מדהימים, אחד מהם איור גיאומטרי מדהים בצורת כוכב ולצדו איורים של חיות מיתולוגיות, מסכות טקסיות, וּמה שאפשר להבין, אולי, כתרשימי מבנים. כאשר ראיתי לראשונה את צורת הכוכב (בקורס "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל"), הייתי משוכנע שמדובר בתוספת מאוחרת מתקופת הכיבוש האיסלאמי. ואולם הסתבר לי שמדובר בציור אותנטי, מדהים במורכבותו. יעקב חברוני ידידי (עמו פרסמתי לא-מזמן את שמעו נא קריאתנו, מנשר השני-ציוני) אף קישר בין הצורה לבין כוכב אִשתר (אלת האהבה והמלחמה המסופוטמית), שגם לה יוחס סמל הכוכב בעל שמונה הקרניים. קטונתי מלקבוע עובדות, אולם יתכן שהסמל הזה (בין אם זוהה עם משהו שזוהה עם אִשתר או מקבילה אחרת שלה מתקופה כה מוקדמת) הצליח "לנדוד" מזרחה אל עבר המרחב השומרי-אכדי, יחד עם תופעה מעניינת נוספת, שהיא מרכז-עניינה של הרשימה הזו.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

מרשים ככל שיהיה, איור הכוכב בתולילת ע'סול לא הצליח להדהים כשם שהצליח איור התהלוכה הדתית – בה מוצגות שלוש דמויות חבושות כובעים/מסכות טקסיות, האחת עם מקל רועים והשתיים שמאחוריה מתהלכות עם הידיים לפניהם, בדיוק כפי שמתואר באמנות בכל רחבי המזרח הקדום אלפי שנים לאחר מכן בסצנות של אדם המופיע לפני מלך, או לפני אלים. הרמת הידיים מלפנים באותה תנוחה, המבטאת יראת כבוד, מסבירה לדעתי בדיוק את מהותה של המילה פולחן – מן השורש האכדי פ.ל.ח. – פירושהּ של המילה האכדית פַלָחֻ(ם) – palāḫu(m) הוא "לפחד/להעריץ/לכבד", והלא משה בן עמרם בכבודו וּבעצמו עשה בדיוק את אותו הדבר המתואר באמנות המזרח הקדום כאשר נגלה לפניו אלוהיו מן הסנה הבוער במִדבר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג' ו').

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול - שחזור

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול – שחזור מתוך The Ghassulian Wall Paintings, D.O. Cameron (London : Kenyon-Deane, 1981.), במקור בצבע.

מעניין במיוחד כי השורש פ.ל.ח. יכול להתפרש גם כ"לאהוב", אך תמיד עבור הצד הנחוּת – אל לא יכול "לפלוח" אדם, ואב לא "פולח" את בנו – רק הפוך. השורש עבור אהבה של הדמות העליונה הוא ר.א.ם. – רָאמֻ(ם) – râmu(m) "לאהוב". בחזרה אל משמעות הפחד והכבוד של השורש פ.ל.ח., בדיון שהתרחש בעמוד הפייסבוק שלי וּבקבוצת הפייסבוק אַוָתֻם awātum – מילה אכדית ביום (שבמקרה אני מנהל אותה) הועלה ההקשר הארמי, שם השורש פ.ל.ח. דווקא מתקשר אל עבודה (כשם שה"פלאח" בערבית עובד את אדמתו), כדוגמת תרגום אונקלוס ל- "…אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים…" (בראשית כ״ט, י״ח): "אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין" (אונקלוס על בראשית כ"ט, י"ח) – ואכן קשר סמנטי בין השורשים בשתי השפות הוא יותר מהגיוני, אולם ההתייחסות אל המשמעות האכדית מחזירה משמעות שאבדה במשמעות הארמית/ערבית – הפולחן אינו סתם עבודה רגילה ושגרתית, ויש בה מן הפחד, מן היראה, ומן ההערצה אל הכוחות האלוהיים אותם האדם "עובד". במובן הזה, חשוב לזכור שגם מלכים ניכסו לעצמם כוחות אלוהיים, או לפחות זיקה אל האלוהות שהעניקה להם את סמכות הממשל.

בעזרת האיורים באתר שוחזרה הסצינה הפולחנית בתולילת אל-ע'סול ובעזרת התמונה הזו ניתן לדמיין, גם אם לא בדיוק מושלם, את הפולחן העתיק המתועד בפרסקו המרשים הזה, ולתהות האם אותו פולחן הצליח להתגלגל במורד הדורות, לאחר ששינה צורות ולבש פנים שונים לחלוטין, עד הגיעו אל ימינו אנו.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

כאמור, אותו מוטיב פולחני של תהלוכה, ושל בני-האנוש הניגשים אל אלוהות או דמות מלכותית עם ידיהם מורמות לפניהם, מופיע שוב ושוב לאורך התרבויות המוכרות לנו מן המזרח הקדום. כך, למשל, בחותם-הגליל של חַשְׁחַמֵר (ḫašḫamer), הפַתֵסִי (PA.TE.SI, המתורגם גם כ ENSI – "מושל" או "הכהן הגדול") של אל הירח ננה/סין (השם הראשון שוּמֵרי, השני אכדי), מובל חַשְׁחַמֵר על-ידי דמות שפורשה במחקר כלַמַּה (האלה השוֹמרת) שלו בפני אוּר-נַמּוּ, מלך אוּר וּמייסד השושלת השלישית של אוּר (שהיתה שושלת השלטון השוּמרית האחרונה בהסטוריה), בכדי לקבל את מינויו כמושל של יִשְׁכֻן-סִין (iškun-sîn). נוכחותו של האל סין עצמו לא נעדרת, והוא מופיע באיור בצורת סהר הירח.

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו. הכיתוב מימין אומר: אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו.
הכיתוב מימין אומר:
"אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו."
מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

בתנוחה דומה מופיע מלך בבל, חמורבי (בן המאה ה-18 לפני הספירה), כאשר הוא מתייצב בפני אל השמש והשופט האלוהי, שַׁמַשׁ, בראש האסטלה השחורה עליה חקוקים חוקי חמורבי, קודקס חוקים קדום שאודות חשיבותו הרבה מעידה תפוצתו בצורת העתקים של חלקים מן הקודקס שנמצאו במקומות רבים ברחבי המזרח הקדום, כולל בתל חצור שבישראל בשנת 2010. מעניין שלא כל ההעתקים שנמצאו הם זהים לחלוטין, דבר שלדעתי מעיד על אותו רעיון שכבר כתבתי עליו ברשמה "מידע קפוא ולוחות שבורים", של גמישות המידע בעת העתיקה, כאשר יכולת הכתיבה היתה שמורה למתי-מעט, ולרוב פעלה בחסות המלך ועל-כן פעלה על-פי צרכיו, ומסיבה זו הטקסט לא השתמר בצורה מושלמת, אלא התאים את עצמו בהתאם לתפיסה (של העולם, של המוסר, של השלטון) שרווחה בעת כתיבת הטקסט. איור מפורסם נוסף ממסופוטמיה מציג את המלך הבבלי מן המאה התשיעית לפני הספירה, נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה (Nabû-apla-iddina), המובל בידו על-ידי כהן (וידו השניה לפניו) בפני האל שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר – Ebabbar) בעיר סִיפַּר, וגלגל החמה במזבח לפניו. מאחורי המלך  עומדת אַיַה, אשתו של שַׁמַשׁ. לוח הטין מתאר את קורות הבאתו של פסל החדש של שַׁמַשׁ אל האֵבַבַּר, מקדשו.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש). כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש).
כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

לוח שַׁמַשׁ - המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

לוח שַׁמַשׁ – המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

גם בארץ, בתל חצור שבצפון, נמצאה שורה של מצבות באתר פולחני המזוהה כיום כ"כנעני" (כמה מאות שנים לפני "התקופה הישראלית", בין אם מבחינת התארוך הארכיאולוגי ובין אם מבחינת התיארוך התנ"כי להתנחלות בארץ). המצבות אינן מצבות קבורה, אלא מצבות פולחן, והן תופעה נפוצה בכל רחבי האתרים הפולחניים באזורנו. אולם בתל חצור התופעה מרשימה במיוחד מכיוון שחלק מן המצבות מעוטרות בחקיקות. על אחת מן המצבות חקוקות שתי ידיים פשוטות מעלה, ומעליהן הירח. מכיוון שאין איור גוף, קשה קבוע נחרצות האם מדובר באותו המוטיב (ואכן אני נוטה להזהר ולא לקבוע כך), אולם ניתן לחשוב כי עבור המתבונן במצבה, הידיים המושטות מעלה כלפי השמיים משמשות כמעין "השראה" למעשה דומה.

"שדה המצבות" בחצור

"שדה המצבות" בחצור. משמאל נמצא פסל אל, שבעת מציאת האתר ראשו היה ערוף.

הסיבה שהתרגשתי כל-כך לראות את המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול (זו מלפני 5500 שנה) היא מכיוון שהיא הזכירה לי באופן מיידי איור אחר, אשר משויך אל ממלכת ישראל. מדובר על אחד האיורים שנמצאו בכונתילת עג'רוד, אתר המשוייך לממלכת ישראל הנמצא במזרח חצי-האי סיני (כיום בשטח מצרים), וּמתוארך בערך לשנת 800 לפני הספירה. האתר נחפר בשנות השבעים וזכה לשם העברי "חורבת-תימן", וזו כרמיזה לא רק למיקומו הגיאוגרפי הדרומי ("תימן" היא המילה העברית הקדומה ל"דרום"), אלא גם כקריצה לטקסטים שנמצאו באתר, בהם ישנן הקדשות ל"יהוה התמנ ואשרתה" – יהוה התימני (הדרומי) ואשרתו. כונתילת עג'רוד הוא אחד משני אתרים (השני נקרא חרבת אל-כום) בו נמצאו טקסטים מהם ניתן להבין כי אלוהי-משה, יהוה, היה אל בעל אופי מקומי (בדומה לאלים רבים במרחב הפוליתאיסטי של המזרח הקדום), אלא גם שהיתה לו אישה – אשרה – מי שהיתה "בתחילת דרכה" אשתו של אבי האלים הכנענים, אל עליון. ואולם בניגוד אל חרבת אל-כום, בו נמצא רק טקסט אחד, אתר כונתילת עג'רוד הניב כמה וכמה רסיסי-טקסטים מהם ניתן להבין שיהוה לא היה אל יחיד – אלא שתפקידו הבכיר (כאל של עם ישראל) היה לצד אלים אחרים – אשרה, ואף בעל (המוזכר אף הוא בשניים משברי הטקסטים הקצרצרים).

המצעד בכונתילת עג'רוד - בערך משנת 800 לפני הספירה - תקופת המלוכה

המצעד בכונתילת עג'רוד – בערך משנת 800 לפני הספירה – תקופת המלוכה.
שחזור מתוך Ze'ev Meshel – Kuntillet 'Ajrud (Horvat Teman) -An Iron Age II Religious Site on the Judah-Sinai Border (עמוד 174, Israel Exploration Society, Jerusalem 2012)

אמנם, כפי שכבר אמרתי קודם-לכן, אין לי דרך לקבוע נחרצות, אולם אני נוטה להאמין שאותו מוטיב של הרמת הידיים, המבטא יראת-כבוד המהולה בהערצה, שהיא מהות השורש האכדי פ.ל.ח. אשר התגלגלה גם אל הלשון העברית, לא פסה מן העולם. כשם שהיא מופיעה בתרבות המסופוטמית, וכשם שהיא הופיעה בהתגלות אלוהי-משה במדבר, ואף באיור המצעד בכונתילת עג'רוד – אתר המשויך לממלכת ישראל, כך אנו מסוגלים לראות אותה היום ביהדות במנהגי הדלקת נרות שבת, או במסגרת שלעתים לובשת צורה קבוצתית יותר (אם-כי בהחלט קיימת גם בצורת תפילה פרטית) – התפילה המוסלמית (הדֻעַא – الدعاء). ובהתבוננות בתמונת תפילה מוסלמית, קשה שלא לעמוד על הדמיון בין אותם מצעדים פולחניים כמו בתולילת אל-ע'סול, או מכונתילת עג'רוד, לבין אותם אנשים העומדים יחדיו ונושאים תפילתם השמימה, ביראה וּבהערצה וּבכבוד – תכונות שהן מנת חלקן של הפולחן.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן. נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן.
נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

חולון, כ"ה באייר, ה'תשע"ג.

אֵלָתִי (בְּנֹעַם דַּרְכֶּךְ)

בְּנֹעַם דַּרְכֶּךְ הִפַּלְתְּ חוֹמֹתַי;
בְּגִיל חִיוּכֵךְ שִׁבַּרְתְּ עַצְמוֹתַי;
בְּזֹהַר יָפְיֵךְ דָּמִי הָפַכְתְּ לְמַיִם;
אֶפְרִי אַתְּ זָרִית, בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.

רַק עֶצֶם לוּז נוֹתְרָה,
אֲנִי כֻּלִּי שֶׁלָךְ.

בִכְפָפוֹת מֶשִׁי (מְתוּלָּעוֹת) רוֹצַצְתְּ גֻּלְגָּלְתִּי;
בְּבֹשֶׂם שׁוֹשָׁן שִׁסַּפְתְּ אֶת גְּרוֹנִי;
בְּרֹךְ, שֶׁל קְטִיפָה, הָלַמְתְּ עַל לִבִּי,
יָדָי אַתְּ תָּלַשְׁתְּ, כְּשְׁאִמַּצְתִּךְ אֶל קִרְבִּי.

אַף בְּבוֹר-תַּחְתִּית אַדוּר,
אֶסְפֹּר מַעֲלוֹתָיִךְ וָאוֹמַר –
אֲנִי כֻּלִּי שֶׁלָךְ.

בִּתְפִילָה חֲרִישִׁית מָסַרְתִּי נַפְשִׁי,
וּבְקֹדֶשׁ שַׁבָּת, חִלַּלְתְּ אֶת רוּחִי;
בְּחֶסֶד שָׁמַיִם נָטַלְתְּ נִשְׁמָתִּי;
בְּשַׁעַר גַּן-עֵדֶן הִכְנַסְּתְּ חַיָּתִי;

כִּי אַתְּ לִי הַיְחִידָה –
בְּאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת,
וְשִׁבְעָה רְקִיעִים,
אֲנִי
כֻּלִּי
שֶׁלָךְ.

חולון, כ"א בשבט, ה'תשע"ב.