Tag Archives: תרבות עברית

עִבְרִי

עִבְרִי,

הגחת לאויר העולם במוצאי־שבת, תינוק שלם, קטן, וּמתוק, במשקל 2.73 ק"ג, בשעה 23:49, בתאריך כ"א בשבט, ה'תשע"ו (אם קשה לך מדיי עם התאריך העברי – אחסוך לך את מאמצי החיפוש ואומר שנולדת בתאריך ה-30 בינואר, 2016), בבית־החולים הדסה הר הצופים, בחדר יולדות עם נוף שהשקיף על כל ירושלים, בירתהּ של מדינת ישראל.

נולדת בישראל, להורים שנולדו בישראל, שהוריהם נולדו בישראל (למעט אבי שעלה ארצה בגיל שנתיים). הארץ הזו היא המקום היחידי אותו מחשבתנו מסוגלת לתפושׂ כ"בית". ואף על־פי שעם ישראל חי ונשם את הגלות, וכל הלך־רוחו הושפעה מן הגלות במשך כמעט אלפיים שנה, נפלה בחלקנו הזכות להגשים את מה שדורות רבים של יהודים בקהילות השונות ייחלו לו – לחיות בארץ אבותינו, חופשיים מעול גלות ושלטון זר. מן הסיבה הזו בחרתי להפנות עורף אל הלך המחשבה חסרת־התוקף הזו, הגלותית. המוצא של הוריי מעולם לא היה גורם כה מהותי בעיניי, ולשיוך העדתי הספציפי של הוריי, על כל מטענו המסורתי (ולכאורה, גם התרבותי), אין כל משמעות בעיניי. נכון, במהלך אותן כמעט אלפיים שנה עם ישראל צבר לו עושר תרבותי, ספרותי, היסטורי ולשוני רב וּמגוון, אך זהו עושר שאני בוחר להוקיר כערך־מוסף תרבותי, ולא כדרך־חיים.

במציאות אליה נולדתי, ואשר בה אני כותב לך את אשר אני כותב, סוגיות כמו השיוך העדתי, ארצות המוצא של הוריי, וכל זכר לאורחות־החיים הגלותיים, אינן אלא פרטים חסרי־חשיבות. אותו מטען מן העבר אותו בחרתי להוקיר כערך־מוסף תרבותי אינו מצטמצם לזה המשויך לארצות הספציפיות מהן עלו הוריי, אלא נפרשׂ על־פני כל הפזורה היהודית בעולם, כמקשה אחת. ההיסטוריה שלי, בעיניי, מכילה את העבר של כל הקהילות אליה גלו בני ישראל. הקיום שלי, שגרת־חיי היום־יומית, לעומת זאת, כל זה שייך לכאן, ולכאן בלבד. כל מאפיין גלותי הניתן להבחנה אבד לו בכור־ההיתוך הציוני, שמתוכו נוצרנו אנחנו, ילידי המקום. אמא ואבא. אתה.

עברנו את הנהר.

"בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

(מתוך מגילת העצמאות)

בני בכורי,

ביום מילתך, שנערכה באולמי ארטמיסיה בירושלים, נכנסת בבריתו של אברהם אבינו, הראשון בתורה להקרא "עברי", עוד כששמו היה אברם. אף־על־פי שהמילה נהוגה בקרב עמים וארצות נוספים, ברית המילה היא טקס דתי יהודי, המכניסה אותך אל היהדות. נשאלת השאלה האם היהדות היא דת, או לאום.

אבות הציונות הגו את הרעיון הזה, של תנועה לאומית לעם ישראל, כאנטי־תזה לאנטישמיות שגאתה באירופה במאה ה-19'. הציונות קראה לכינון ממשל עצמאי ואוטונומיה תרבותית שתפטור אותנו, את היהודים בפזורות בגולה, מן התלות בחסדי האומות, אשר גם כאשר העניקו לנו אמנציפציה, היו יכולות באותה הקלות לקחת אותה בחזרה. הפרעות שעברו יהודי מזרח אירופה במהלך הסופות בנגב שכנעו את יהודה לייב פינסקר כי הפתרון היחיד שיבטיח את זכויותינו בצורה הטבעית ביותר חייב להיות, אפוא, מתן אמנציפציה לעצמנו, אוטואמנציפציה:

"הגיעה העת להכיר מצבנו האמתּי בדעה צלוּלה ומיושבת… צריכים אנו להסתכל באספקלריא של העמים ולהכיר בה את התמונה המשונה, המעוררת שׂחוק מכאיב לב, – תמונת אומתנו, כשהיא עומדת בפנים מעוּוָתים ובאברים מרוסקים ועמֵלה עם אחרים בעשׂית ההיסטוריא הגדולה של העולם כולו, בעוד שאינה מספיקה לעשׂות באופן הגון כל שהוא את ההיסטוריא הלאומית הקטנה המיוחדת לה. סוף סוף עלינו להשלים עם הרעיון, שהאומות האחרות, בעֵקב נגוד טבעי הנטוע בלבן, יהיו דוחות אותנו לעולם… מוכרחים אנו להביאו בחשבון. להתאונן עליו אין לנו רשות. לעומת זה חייבים אנו לקבּץ כל כוחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאֵר עד עולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישם…

בכל עוז עלינו להתחיל בעבודה, למען הוציא לפעולה את הדבר הגדול – שחרור עצמנו.  עלינו לאחוז בכל האמצעים שברא הרוח האנושי, למען לא יהיה המפעל הקדוש של תחיה לאומית מסור בידי המקרה העִוֵר.

האדמה אשר נרכוש לנו צריכה להיות אדמה פוריה שמצבה טוב וכמוּתה מַספקת לישוב של מיליונים אחדים.  וצריכה האדמה הזאת להיות קנין לאומי שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית. בחירתה היא, כמובן, דבר רב‑ערך שאין למעלה הימנו, ואין למסרה לידי אנשים יחידים שיחליטוה בהסכם להשקפתם המקרית או לסימפטיות קודמות שבלבם, כמו שקרה, לצערנו, בעת האחרונה. האדמה הזאת מן ההכרח שתהא כולה מאוחדת במקום אחד. לפי שטבע עניננו מחייב, שבתור כוח מכריע נגד פזורנו, יהיה לנו מקלט יחידי, מאחר שרבּוי המקלטים יהיה דומה שוב לפזורנו הישן. ועל כן דורשת בחירת אדמה כזו – אדמה שתהיה קנין לאומי מַתמיד ומַתאים לצרכינו בכל הפרטים – זהירות יתרה וצריכה להמסר לידי מוסד לאומי יחידי, ליד וַעד של מומחים אשר יקבע מאת הדירקטוֹריום הלאומי שלנו. רק בית־דין עליון כזה יוכל, אחר חקירה ודרישה רחבה ועמוקה, להוציא משפט נכוֹן ולהכריע בדבר, באיזה משני חלקי העולם ובאיזה מקום מאותו חלק יש לנו לבחוֹר בהחלט."

(מתוך י.ל. פינסקר, "אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא". תרגם מגרמנית: אחד העם)

דבריו של פינסקר, ויסודה של התנועה הציונית בידי בנימין זאב הרצל, היוו מהפכה אמיתית, של נקיטת יוזמה כלפי היהדות כקבוצה רחבה. אולם, מכיוון שהפרעות כוונו מלכתחילה כלפי הקהילות היהודיות, שגורם הזיהוי והמובחנות שלהן היה הדת, גם הציונות כיוונה אל יוזמתה כלפי אותו מכנה משותף – הדת היהודית, דתו של עם ישראל. אולם, בבסיסהּ, היתה זו קריאה לדרור המבטאת את מהות השם שבו גם אתה קרוי – עברי.

פרשת משפטים, הפרשה אליה הגחת במוצאי־שבת (כ"א בשבט ה'תשע"ו, זוכר?) אחרי שבחרת להתעכב כמעט יום שלם בבטן של אמא (כאילו ידעת היטב לְמה בדיוק אתה מחכה) מאזכרת את אותו שם כבר בפסוקהּ השני:

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת – יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם"

 (שמות, כ"א, א'-ב')

אם תאמר לרגע "עבד עברי? האם שם כזה בפרשה כזו מעידה על כך שנועדתי לחיות כעבד?", זכור כי העניין הבא המוזכר באותה פרשה הוא דיני אמה עבריה, ממנה היהדות למדה על חובתו של האיש כלפי האישה אותה הוא נושא:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

(שמות, כ"א, ז'-י"א)

את הדין הזה אין למדים מתוך ציווי תורני מפורש הנוגע לאדם הנושא אישה, אלא מתוך אמה עבריה. וכך, גם החובות הנלמדים לגבי הנוהג המוכר היום, של נישואים, נלקח ממשהו שבמבט ראשון נראה שאין להסיק ממנו כלום לגבי אנשים "רגילים".

אם נשוב אל המסר שיוצא מדיני העבד העברי, נראה שמן הפסוקים הראשונים הללו של הפרשה המסקנה ברורה וחדה – העברי, מלכתחילה, לא נועד להיות עבד. מצבו הטבעי של העברי הוא בהיותו חופשי, וגם למצב של עבדות ישנו זמן קצוב. גם אם אותו אדם עברי בוחר, מרצונו, לדבוק בעבדותו, הוא מאבד את תוארו העברי, כפי שנאמר שלושה פסוקים לאחר מכן:

"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

(שמות, כ"א, ה'-ו')

"ואם אמֹר יאמר העבד", ולא העבד העברי, כפי שפותחת הפרשה – וזאת מכיוון שבמצב של עבדות עולם, מרצון, מפנה אותו אדם עורף למהותו, ולציווי האלוהי המתבקש ממנו – להיות חופשי מעולו הפיזי (אך גם המוסרי) של כל אדם בשר ודם (כפי שהיו בני־ישראל משועבדים למצרים ונטמאו בטומאותיהם), וּלקבל מוסר המגיע ממקום גבוה יותר – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כ"ה, נ"ה). אותו אדם המשתעבד מרצון לעולם אינו ראוי להקרא עברי, הוא רק עבד.

אותו רעיון של חופש מצו מוסרי אנושי, וקבלת המוסר הנעלה, האלוהי, הוא שעומד מאחורי הדרישה של מסדר הבונים החופשיים, אליו אני משתייך, לקבל אנשים שמאמינים באֵל. לא משנה איזה אל, יהא אשר יהא. בתקופה בה מלכים, אצילים וכהנים היו בעלי כוח והשפעה דורסנית, קומץ זעיר שריכז את רוב־רובו המוחץ של הכוח הפוליטי וההון הכלכלי. הבניה החופשית חרטה על דגלהּ, עוד מראשיתה, את הרעיון המהפכני (בזמנו) והנאצל (בימינו) הגורס כי כל בני־האדם שווים בפני האל – ועל‑כן אין אדם אחד, בעל מעמד נשׂגב ככל שיהיה, היכול להכתיב מוסר לאדם אחר, שפל ובזוי ככל שיהיה.

המהפכנות המחשבתית הזו גרמה לבניה החופשית להיות נרדפת במשך מאות רבות של שנים. זוהי אותה מהפכנות הגלומה גם היא בשמך, עברי, כפי שמובא בשמו של רבי יהודה במדרש בראשית רבה:

"וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית י"ד, י"ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי."

(בבראשית רבה, סדר לך לך, פרשה מ"ב, ח')

אברהם אבינו, עוד כשנקרא שמו אברם (אב רם של אומתנו), עמד באומץ נגד העולם בו חי. "חטא העגל" שלנו היה עבור תושבי אותם ערים צורת הפולחן המקובלת. אוּר וחרן, שתיהן היו ערי פולחן מרכזיות לאל הירח, סין. צורת הסהר המזכירה את קרני־הפר יצרו זיהוי בין אותו אל לבין הפר, או העגל, ואכן אנו מוצאים את סין מכונה "עֵגֶל סַפִּירִים" במזמור לננה‑סין אל הירח" ("בימים הרחוקים ההם", ש. שפרה ויעקב קליין, עמוד 449, עם עובד, ה'תשנ"ז 1996). ואולם, אברם גילה אלוהים אחרים, וּבמעשה אמיץ בחר ללכת כנגד כל אותה עבודה זרה אותה עבדו לא רק אבותיו, אלא כל הסובבים אותו.

הוא עבר את הנהר.

בטקס הפדיון שערכנו לך בבית הכנסת "פסגת מוריה" בפסגת זאב דיבר הרב דוד שלם, והוא תיאר את אותו מעמד בצורה יפה. אברם, בעמדו, מעבר השני של הנהר הרעיוני-אמוני, כנגד כל העולם אותו הכיר, חש בודאי בדידות עצומה. אולם, בד־בבד עם אותה בדידות חברתית, שבוודאי לוותה במאבק רעיוני פנימי (וחיצוני) מתיש, הוא ידע שאלוהיו מצוי לצדו. מתוך אותה הבנה, שאין הוא לבדו, ודאי שאב הוא את הכוח להתמיד בדרכו. אולי מסיבה זו היה עליו ללכת מן העולם המסופוטמי – מחרן, ועוד קודם לכן – מאוּר כשׂדים. מעבר לאותו נהר חכתה לאברם אבינו הארץ המובטחת, ארץ כנען, היא ארצנו – ארץ רחוקה מן האמונות הישנות והמנהגים הישנים אותן בחר לזנוח. בארץ זו הוא פגש את מלכיצדק, מלך שלם וכהן לאל עליון. בארץ זו הוא כורת את ברית בין הבתרים. בארץ זו הוא הוליד את ילדיו, ישמעאל ויצחק. בארץ זו הוא חי מאה שנים.

ואם בכל זאת התייחסתי אל מסופוטמיה, אוסיף עוד טעם אחד לשמך, עברי, בני בכורי היקר ואהוב.

נולדת בעודי נמצא בעיצומם של לימודי התואר השני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. עיקר לימודי היה בתרבויות המסופוטמיות הקדומות, ובקריאת טקסטים בלשונות העתיקות בהן נכתבו – בהתמקדי בשפה האכדית. אחד הטקסטים אותם קראתי במהלך שיעורי היה המיתוס של אֵתַנַה והנשר. את המיתוס הזה אני מקווה שתקרא בעצמך ביום מן הימים, אולי איתי ביחד, אך רק אומר שכאשר הנשר פונה אל אֵתַנַה, הוא קורא לו "חברי", או באכדית – ibrī. צירוף הסימנים בכתב היתדות, ib-ri, נחרט בלבי זמן רב לפני שנולדת. אז אמנם זהו גזרון מאוד מאולץ ושגוי לשם "עברי". הוא נעדר כל רמז לע'. אולם, כך גם המצב כיום בלשוננו היום, בה הע' איבדה את אופיה הגרוני. אף את הב' אנו נהגה כב' דגושה. ואף על־פי כן, כולי תקווה שאכן, מעבר לציפיות של כל אב לשׂבוע נחת מבנו, לקבל ממנו יחס אוהב וּמכבד, תגשים גם את המשמעות האכדית הזו, ibrī, ושתהיה לי לחבר, שירגיש בנוח לחלוק איתי את עולמו, את מחשבותיו, הרהוריו, צרותיו, כמו גם את רגעי האושר והשׂחוק. שביחד נגביה עוף ונביט מטה, נראה כיצד נראית הארץ מלמעלה.

מי יתן ולא אתפתה להכפיפך לשום מסגרת שלא תתאים לך, ושלא אנסה להגשים את משאלותיי באמצעותך.

אינני מצפה ממך להיות חכם, מהפכן, או בונה חופשי. היה אתה. ואולי זו בעצם המשאלה היחידה שלי עבורך – שתמיד תרגיש חופשי. והאמן לי שגם אני יודע היטב שאין זו משאלה כה בנאלית וברורה מאליה – גם אני הייתי פעם ילד, נער, חייל, סטודנט, וּבכל מסגרת מצאתי את עצמי נלחם על אותו חופש. אני יכול רק להתפלל שמן החופש הזה, לא רק במובן הגשמי, אלא בעיקר במובן האינטלקטואלי, תמצא את מקומך בעולם, ושתשתף גם אותנו, הוריך, בו.

אל תרגיש חייב מלכתחילה – אולם, אם תצטרך, עבור את הנהר.

יותר משאֲלַמֵּד אותך, אני מקווה ללמוד ממך.

תמיד אוהב אותך.

אבא.

(את ראשית הטקסט כתבתי יום אחרי בריתך, ב-8 בפברואר 2016. הכתיבה נעשתה בכמה שלבים, אך את רובה סיימתי ב-5 במרץ 2016. את הנוסח הסופי השלמתי ב-29 באוגוסט 2016.)

תל-אביב, כ"א בשבט, ה'תשע"ז – יום ההולדת (העברי) של בני בכורי, עִבְרִי.

ספר ויקרא: מדריך למשתמש

(את הטקסט הזה כתבתי במקור למיזם 929, בו קוראים פרק אחד מן התנ"ך בכל יום, לקראת הגעתו של המיזם אל ספר ויקרא. מפאת האורך, הוא לא זכה לפרסום דרך האתר שלהם. מזל שיש לי את יומן-הרשת הזה אליו אני יכול גם להעלות דברים מן הסוג הזה).

ספר ויקרא. בלי לשים לב, הגענו אליו. נראה כאילו לא עשינו הרבה. העולם נברא, ירד מבול, ירדנו למצרים, יצאנו ממצרים, חטאנו, חזרנו בנו, והנה, אנחנו איפשהו במדבר, עם אוהל מועד לתפארת (שנבנה בסוף ספר שמות), מחכים להתקדם אל עבר הארץ המובטחת, ופתאום, משום מקום, מגיע ספר ויקרא, ובצורה חדה אנחנו עוברים מהתקדמות נרטיבית ליניארית למשהו שונה לגמרי (ומצטער אם אני עושה למישהו ספוילר): ספר הוראות. "מדריך למשתמש". אמנם ספר ויקרא פותח בפסוק "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", אך פעמים רבות מספור אנו מוצאים בספר הזה במיוחד את הפסוק, שהוא גם הנפוץ ביותר בתורה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (ולמי שמשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, הרי שנצמד לפסוק זה גם התרגום הארמי "וּמַלֵּיל יְיָ, עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר"). ספר ויקרא חשׂוך כמעט מכל קו עלילה, גם אם פרטנית כדוגמת מלאכת בניית המשכן על קרשיו, יריעותיו, וכליו השונים. ציוויים על גבי ציוויים על גבי ציוויים, שכולם קשורים לעבודת המשכן, ומה שבעתיד תהיה עבודת המקדש. המנחות, העולות, הזבחים, חטאת, אשם, מצורע, שפחה חרופה, ביכורי העומר, הכל נמצא בספר ויקרא.

עד שלא התיישבתי לעיין בפרקי הספר, מעולם לא חשבתי בכלל שזה מה שקורה בספר ויקרא. למעשה, לא ידעתי בכלל מה קורה שם.

אני יודע שאני לא היחיד. אני לא יודע מה היחס לספר במסגרות החינוך הדתיות, אבל לכל הפחות לחוויה שלי, ושל עוד אנשים שניסיתי לשאול אותם לגבי הספר הזה, ובכלל, על התורה – תמיד חיינו בהרגשה שהתורה בפרט, כמו כל התנ"ך בכלל, הוא ספר המכיל סיפור, עלילה, רצף נרטיבי. הדיון לגבי אמיתותו ההיסטורית הוא דיון אחר, אבל נדמה היה שהתורה מנסה להגיש לעם ישראל את ראשית קורותיו, ולכל הפחות, להדמות לתיעוד היסטורי. ברור, קיימים בתורה גם מצוות, אך לרוב מי שאני מכיר שגדל בסביבה חילונית נדמה שהמצוות והחוקים הללו שזורים, כמעט בדרך אגב, בתוך המסגרת של הסיפור ההיסטורי של עם ישראל.

כמובן, אפשר להבין גם מה הסיבה לאותה תפיסה שגויה. בראיה החילונית, בית המקדש "ההוא" הוא דבר שנחרב, ששייך לעבר, וכל בית מקדש עתידי הוא ספק פנטזיה משיחית, ספק "עוד חזון למועד", בטח שלא משהו שרלוונטי לחיינו אנו. דיני מצורע, למשל, נראים כל-כך לא רלוונטים לחיינו. מי בכלל כבר היום חולה בצרעת? ולמה בכלל אדם צריך לכפר על כך שחלה בצרעת?! האקט הדתי המוכר לכל אדם בימינו הוא התפילה, בין אם באופן יחידני ובין אם בבית כנסת. ולכן מציאות בה אנשים מכפרים על חטאיהם, ובאופן כללי, מנהלים את כל חייהם הדתיים, סביב קורבנות, נראית משהו זר, מוזר, אפילו אלילי. נראה שהספר הזה לא תורם כמעט דבר להבנת סיפור התהוותו של עם ישראל, והואיל ומערכת החינוך הממלכתית חילונית לא באה ללמד את תלמידיה להיות שומרי מצוות קפדנים, אלא פשוט להנחיל להם את הנרטיב המכונן של עם ישראל, הרי שנראה, לכאורה, שאין צורך ממש בהיכרות מעמיקה עם ספר ויקרא.

אבל אולי בכל זאת הציבור החילוני מפסיד משהו (ושוב, על מידת ההיכרות של תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, או החרדי, אין לי ממש מושג). אולי דווקא בשל הסיבה שכל ההלכות הללו שייכות למציאות שלא קיימת כיום ושלא שייכת לסיפור המכונן "שכולם מכירים" (כל אחד בדרכו שלו), כדאי, לפחות פעם אחת, להתוודע – אם לא בתור ילד, אזי דווקא בתור אדם בוגר – אל החלק הזה של התורה. החלק המשעמם. החלק שמדבר על עבודת קודש כפי שהיתה נהוגה בימים בהם לא היה בית כנסת, ולא היה סידור תפילה, ולא היתה תפילת עמידה – ולמעשה, כמעט ולא היתה תפילה. "פשוט" היו עולים לבית המקדש, מביאים פר, כבש, או אפילו יונה – ומקריבים.

ספר ויקרא הוא ה"מדריך למשתמש" לעבודת הקורבנות במשכן, ובבית המקדש שיבנה לעתיד לבוא (מנקודת הראות של עם ישראל שאך זה עתה יצא ממצרים וטרם עלה לארץ לכָבשהּ), ורבות הן המצוות המצויות ב"ספר ההוראות" הזה שאינן רלוונטיות לימינו (במובן שאין מקיימים אותן), גם לא לאדם הדתי האדוק החפץ בכך בכל מאודו, שכן, משחרב בית המקדש, בטלה מלאכת הקרבת הקורבנות, וכיום התפילה מחליפה את עבודת הקרבנות, כדברי הנביא הושע "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע, י"ד, ג', ועוד אודות הרקע לביטול קרבן התמיד בימי המצור על ירושלים ניתן למצוא בהקדמה לתרגום שלי לסיפורו הקצר של אדגר אלן פו, "מעשיה ירושלמית").

ובכל זאת, על-אף אי הרלוונטיות של אותו חלק עצום של ספר ויקרא לימינו, ראוי שנתייחס אל שתי עובדות: האחת היא, שגם חלקים אחרים של התורה בפרט, והתנ"ך בכלל, עשויים להתפס כ"לא רלוונטים" לאורך החיים שלנו כיום. אולם, אי-הרלוונטיות ביישום ואימוץ המקרא לחיי היום-יום של חלקים רבים בעם ישראל אינה אומרת שיש לגנוז את הספר הזה, או להתעלם ממנו. ההשראה שאנו שואבים מן הספר הזה אינה רק באורח חיינו, אלא גם, ואולי בעבור היהודי החילוני – בעיקר, השראה לשונית, תרבותית והסטורית. בנוסף לכך, כדאי גם להכיר ולהבין שהתורה היא לא רק סיפור, היא לא רק (ואולי בכלל) ספר שמתיימר להיות תיעוד היסטורי על התפתחותו של עם ישראל. השם "תורה" מגיעה מלשון "הוראה", ואף-על-פי שהוראות וציווים קיימים גם בבראשית ובשמות, החל מויקרא אנחנו מבינים באמת למה התורה נקראת כך. כל כולו הוראות, ולפתע נדמה כאילו כל מה שקראנו עד כה, אינו אלא רקע לאותן הוראות, כפי שמפרש לנו רש"י עוד בפסוק הפותח את התורה כולה (בראשית א' א'):

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות, י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים, קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."

אז אולי לא כולנו מרגישים צורך לשנן ולהכיר את כל ההלכות המצויות בתורה (קל וחומר במשנה ובגמרא), אבל כדאי לפחות לדעת שלתורה יש עוד זוית. אם אנו בוחרים לאמץ את התנ"ך ולהכיר בו כמקור עיקרי שממנו התרבות שלנו שואבת את לשונה, את המטאפורות שלה, ואת הזיקה שלנו לארץ הזו – הרי שכדאי שנדע. גם אינספור חוקים קיימים בתורה, לא רק סיפורים. גם "ויקרא" הוא אחד מחמשת חומשי תורה. הגיע הזמן לעיין בו, ולכל הפחות להכיר מה כתוב בו.

בין אם נחיה על פי החוקים הכתובים בו ובין אם לאו, הרי גם הוא מן המורשת התרבותית שלנו, ולכן, דתיים וחילונים כאחד, הוא גם חלק מאיתנו.

תל-אביב, ז' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ה.

כמה רוע אפשר לבלוע (הניחו לענת וקסמן)

השתדלתי לא להתייחס לעניין של ענת וקסמן, כי בעיניי לא ראוי בכלל "לתת במה" ללינץ' המגעיל שעשו "כת המזרחיסטים" למישהי שבעיניי, בכלל דיברה על מצביעי ליכוד (ואת מה שאומר אומר לא מתוך הסכמה עם דבריה, בטח שלא על "עמים אחרים"), ובאופן אוטומטי סיווגו את דבריה כגזענים (סוג-של "ראש הגנב בוער הכובע" – אני למשל לא רואה את דבריה כמכוונים כלפי עדה מסויימת, למרות שאני, שוב, כן לא מוצא את עצמי מסכים עם דבריה, ומסוגל להבין גם את ה"אומללות" שעשויה להגזר ממנה), ובכלל, בכל פעם שאני מבקר את המזרחיזם אני נותן לנושא המתועב (בעיניי) הזה במה, ולכן מעט חוטא כלפי כוונותיי, אבל כמות הטינופת הגזענית שיוצאת מאצבעותיה של אורלי נוי פשוט מעוררת בי חלחלה ואינני מוצא מנוס זולת פריקת אותו עול נפשי כבד.

אז אולי אורלי נוי לא מסכימה עם ענת וקסמן, ואפילו חושב שהיא גזענית, אבל באיזשהו מקום חייבים לצעוק דיי! איכס, איכס, איכס, כמה גזענות, שיטתית, מנוסחת, מוצהרת, מגמתית, מרושעת וחשוכה באותו "מסווה מזרחיסטי נאור". הזהות המזרחית המומצאת "מחדש" הזו היא בדיה פוסט-מודרניסטית. זו לא זהות אותנטית בשום צורה שהיא – לא שאנחנו חווינו כילדים, ולא שחוו רוב הורינו. אני תוהה בכלל לגבי השאלה כמה מהם בכלל הרגישו זיקה "שורשית" נבובה כלשהי ל"עדתיות" שלהם. הערך שיש בעיני ל"תרבות המזרחית" שווה לערך של "תרבות שטייטעלך" – אולי נחמד (ואפילו צריך) להכירם במסגרת הסטורית, אבל מי שבאמת מנסה לחשוב, לחיות, ולהציג לאחרים מצב כזה של "הוויה מזרחית" משלה את עצמו, ומשקר לאחרים.

אנשים עם כל כך הרבה ארס ורוע כמו אורלי נוי לא עושים פה טוב, אלא באים רק להחריב, לפלג, ולפורר את הזהות הישראלית באמצעות הבחנות גזענית ורטוריקה שיותר מתאימות לאירופה של שנות העשרה של המאה העשרים, מאשר למאה העשרים-ואחת.

הייתי אומר שאני מתבייש, אבל מעצם הבושה עוד אפשר יהיה לחשוב שאני מרגיש אחריות כלשהי, ומכאן שגם אני מרגיש זיקה מסויימת לרעיון המזרחי (מעבר לזיקה ולאחריות ההדדית שאני כן מרגיש כלפי אורלי נוי כחלק מהעם העברי, כמובן). הייתי רוצה לשנות, הייתי רוצה לשכנע, אבל את מי שכבר נמצא בסחרור הגזעני הזה קשה להוציא. כל התקווה שלי היא לגרום לאנשים להכיר את הקונטקסט, להכניס את דברי הבלע הללו לפרופורציות, עבור מי שנתקל בהם בחטף פעם בכמה זמן. שידעו שמדובר בשטויות, שכל הפסיקות החד-משמעיות שלה דוברי המזרחיזם אינם אלא סילופים ודעות שמגיעות מנקודות מבט של מיעוט רעשן.

אז לא. אולי לא בושה. יותר משהו שנע בין רתיעה לשאט-נפש של ממש.

אולי נשתמש בטרמינולוגיה של האו"ם.

אני מאוד מוטרד מדבריה. מוטרד עמוקות.

חודש טוב שיהיה לנו. חודש של עצמאות, עצמאות מעבותות הגלות.

תל-אביב, א' באייר, ה'תשע"ה.

לא כל ביקורת היא גזענות (על אריק אינשטיין, הזֶמֶר העברי והמאבק המזרחיסטי)

הדבר היחיד שמנחם אותי במזרחיסטים (וכוונתי אינה לכל בני עדות המזרח באשר הם, אלא לאנשי "המאבק המזרחי" של השנים האחרונות – שחלק נכבד מהם כלל אינו ממוצא מזרחי) שמתעקשים לשמוע עומר אדם "כי הוא כל מה שהתרבות האשכנזית-הציונית-הישנה היא לא", הוא שבסופו של דבר, הם מנמיכים את עצמם לרמת תרבות הריאליטי – שם מקומו של עומר אדם, וזה משתקף בתוכן המגוחך שהם עצמו כותבים. רוצה לומר, שגם המעמד ה"מתנשׂא", המרשים לכאורה, של האצטלה האקדמית שממנו הם מגיעים, מתחלף ברמה של מסיבות בריכה באילת. וזה עושה הרבה פחות רושם על אנשים שאלמלא כן היו עלולים, חלילה, להשתכנע בדבריהם – דברים שבימים האחרונים צפים ורוגשים ביתר-שאת, בעקבות מותו של אריק אינשטיין וסערת הרגשות שעלתה בעקבותיו.

עצם הדיון ב"מזרחי" מול "אשכנזי" בעיניי הוא אנאכרוניסטי. בעיניי, התרבות היחידה שחשובה לי היא התרבות העברית – לה רבדים היסטוריים-גיאוגרפיים-דתיים רבים, אך בסופו של דבר, הסיווגים הנוגעים למוצא תקפים לתקופה של גלות, ולא לתקופה של חיים בארץ ישראל. אאלץ להתייחס אל הסיווגים הללו, לשם התייחסות לדיון הציבורי, אך חשוב לי להדגיש שמלכתחילה אינני מוצא זיקה אליהם, ובעיניי הם שייכים לימים עברו.

בניגוד לשִׁפְעַת הרגשות שהציפה את הפייסבוק עם מותו של אריק אינשטיין, אינני יכול לומר כי פרצתי בבכי, או הוכיתי בזעזוע עמוק, או אפילו שיתפתי שיר שלו על-גבי הקיר שלי. זה לא שחלילה שמחתי, אפילו לא שהייתי אדיש – לצורך העניין. היה לי עצוב, אך בכל הכנות – כשם שהיה עצוב עם לכתו של כל אמן שהייתי מזהה אותו כתורם לתרבות העברית. אמנם יש כמה שירים שלו שאהובים עליי במיוחד, אך אינני מגדיר את עצמי כמעריץ של אריק אינשטיין. או של הפועל תל-אביב.

למרבה הצער, סוג אחר של אמוציות שהצליחו לרגוש בקרבי ביתר-שׂאת היו בעיקר תחושות של ביטול וסלידה כלפי מה שאני רואה כתופעה מכוערת של כמעט שמחה לאיד לנוכח מותו של דמות תרבותית מרכזית (על-זה כולם מסכימים) שהנציחה את הישראלי האחוס"ל [=אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי] היפה (על-זה לא כולם מסכימים).

אני בקושי נוטה לכתוב פה על המאבק המזרחיסטי החדש, בעיקר מכיוון שמבחינתי זהו מאבק-רשת מכוער, שמתרחש בעיקר על-גבי קירות הפייסבוק של אנשים כאלו ואחרים, ושתמיד מגיע לפסים גזעניים, הרבה פעמים מצד ה"נאבקים בגזענות" עצמם, אשר מתוקף תפקידם (המדומה, בימינו – או כך לפחות אני טוען) כ"מוחלשים" מרשים לעצמם "להתגונן" באמצעות מה שאני מגדיר כ"בריונות-רשת" – הכוללים רטוריקה הגובלת באיום, "אמבושי" שיימינג ובליימינג, והשתקות של דיון בצורה של חסימות, מחיקות או פשוט – התחמקות מַשתיקה בצורה הצבועה של "אין לי בכלל רצון לדון על כך". לדעתי, אותו מאבק הוא בעיקרו "גרורה" של אקטיביסטים פוסט/אנטי-ציונים, שבחרו "להתלבש" גם על השד העדתי לצורך התנגחותם בממסד הציוני.

עיקר הרפש אשר הוטח על-גבי המסך שלי אינו נוגע לאריק אינשטיין ישירות, אלא יותר בגנות מאמרים שדיברו על מעמדו הקאנוני בעולם המוזיקה הישראלית, ועל לכתו של אינשטיין המהווה "סופה של תקופה", בעיקר כאשר הוא מושווה עם אמנים בני-ימינו, שכמובן שלא במקרה מגיעים מעולם הזמר המזרחי (הרי הוא הסגנון הפופולרי בימינו): מצד אחד, אייל גולן, בעיקר בצל הפרשיות השונות ששמו נקשר בהן, וּמצד שני עומר אדם, בהשוואה בין שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אינשטיין לבין שיריו.

יש לי חבר, ארנון שמו. ארנון עשה תואר בקולנוע, וגרם לי להבין משהו שבמשך שנים הציק לי: מדוע בפרסי האוסקר זוכים סרטים דיי משעממים, שחלקם הגדול אף בכלל לא הצליח בקולנוע? התשובה לשאלה הזו נוגעת לעובדה שפרסי האוסקר הם פרסי האקדמיה (כך הם נקראים באנגלית – The Academy Awards). הפרס ניתן על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, ובעוד שלא בהכרח צריך לבחון את הגוף הזה כמוסד אקדמי גרידא, הרי שאמות-המידה שלו להערכת סרטים לא בהכרח (או בהכרח לא) נוגעים למידת ההצלחה של הסרט בקופות, אלא לאיכותו ברבדים אמנותיים שונים.

מובן מאליו כי לא חסרים אנשים שבעינם עיסוק זה יתפשׂ כמשעמם, או פלצני – וזה בכלל לא פסול, כי העיסוק והעניין של הצופה הממוצע לא מצוי ברובד הזה של עשיית הסרט. רוב האנשים, ואני בהחלט נמנה בקהלם, פשוט רוצה ללכת לראות סרט מצחיק, או מותח, או עתיר אפקטים; במובן הזה, אין לי שום בעיה להודות שהטעם שלי בקולנוע הוא שטחי ורדוד לחלוטין.

וזה בדיוק העניין.

לא כל מה שאני אוהב, לא כל מה ש"שייך" למסגרת הטעם שלי, בהכרח צריך להתפשׂ בעיניי כאיכותי, בכדי שאצדיק את חיבתי אליו. אינני מתיימר, ואין אף סיבה מלכתחילה שאאחוז ביומרה שכזו – כי סרטי אקשן שאני אוהב הם בהכרח "טובים" או "חכמים". הם יכולים להיות מטופשים לחלוטין, ואהנה מהם. הוא הדין גם לגבי הטעם המוזיקלי שלי. כן, אולי הסקס פיסטולס חוללו מהפכה רבתי, ואין ספק שמטאליקה השפיעה על עולם הרוק, אבל זה לא אומר שהם בהכרח אחראים על איכויות חדשות. אני פשוט נהנה להאזין להן; כשם שאני מבין כי הלהקה האהובה עליי, Judas Priest, אינה "הלהקה הכי טובה בעולם", ויש בי את יכולת ההכלה וההבנה להכיר בכך שבסופו של דבר, אני פשוט אוהב את הדיסטורשן שבצליל שלהם, או, בדוגמה יותר קיצונית, אפילו את הכיעור לכשעצמו שבסאונד של Motörhead, חביביי.

וכאן ההבדל שגורם לאותה "התנשׂאות" בכל הנוגע לאמנים כמו עומר אדם. לא, זה בהחלט לא הסגנון עצמו, בטח שלא המוצא – זאת פשוט העובדה שהשוואה בין התוכן המילולי שבשירים שביצע אריק אינשטיין לבין אלה של עומר אדם פשוט מציגה הבדל של שמיים וארץ. זה לא שאין בנמצא אמנים מזרחיים שביצעו שירים עם תוכן מדהים, מרגש ועמוק – ואלו שכן גם זוכים להערכה על-כך: גם אייל גולן זכה להצלחה רבה בעיבודו לשיר "חלומות", ואותו הדבר לגבי שרית חדד עם ביצועיה ל"היום היום" הנוסטלגי ואף לשירו של עברי לידר, "בחום של תל-אביב". אבל, מה לעשות, בשיריו של עומר אדם לא תמצאו ביטויים נוגעים וקולעים כמו "נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם", "מה הטעם ללחך עפר בלשונך", ואפילו הרגישות האירוטית ב"רציתי שוב לחוש את עלומייך".

נקודה מעניינת היא שבמקרה של זהר ארגוב, שרית חדד, ולצורך העניין, בכל הנוגע לאותם שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", גם אריק אינשטיין, רוחמה רז, דורית ראובני, יהורם גאון, או שלמה ארצי בתקופה הישנה שלו – חלק גדול מן השירים שהביאו להם את פרסומם אינם שירים שהם בעצמם כתבו; הם פשוט ביצעו שירים שכתבו משוררים – אנשים שאמונים על אותה היכרות לשונית אינטימית עם השפה, שהיא מביאה לתרבות את היופי והעומק שבשירה מוצלחת ומוערכת. העובדה היא שרבים שכן מחפשים את התוכן הזה, מזהים את התקופות החדשות יותר של שלמה ארצי כפחות מוצלחות (בעוד שאין בכלל ספק בהצלחתו ואינני בא לטעון שבמכירות הוא כושל).

לכאורה, יש אשר יטענו כי סמויה כאן התנשׂאות, וברצוני להסביר מדוע לדעתי אין כאן שמץ של התנשׂאות: לי יש טעם ילדותי מאוד בסרטים. מאוד. אני אוהב אקשן זול. אם אנסה לטעון שמדובר באיכות קולנועית יוצאת דופן, ומישהו יסביר לי מדוע זה לא – הוא לא מתנשׂא. ההתנשׂאות תבוא לידי ביטוי אותו אדם היה חושב שהוא יותר טוב ממני במהותו בשל הטעם הקולנועי הרדוד שלי; ברם, עצם העובדה שהסרט שהציבור הרחב (ואני מכליל את עצמו באותו ציבור) רואה ונהנה ממנו הוא רדוד, אין מכך שום הסקה לגבי אופי האדם עצמו, או על גבי העומק שלו, וטיבו בכלל.

זהו בדיוק מה שגורם לסרטים ה"משעממים" יותר בהוליווד לזכות בפרסי האוסקר – לא ההצלחה, אלא העומק. וכאמור, לא כולם צריכים לחפש "בכוח" את אותו עומק, ולכעוס על מי שטוען שאמן מסויים לא ניחן באותו עומק – כשם שאני נהנה לשמוע את Motörhead פשוט כי הצליל שלהם מגניב בעיניי, אנשים בהחלט נהנים לשמוע את עומר אדם כי הם אוהבים את המוזיקה שלו.

יתרה מכך, אני אישית גם משוכנע שרוב-רובו של קהל מאזיניו של עומר אדם יגחך לנוכח נסיון ניתוח רציני של שיריו, ומראה נסיונות למצוא בהם איכויות נסתרות – לא כי הם טיפשים, ולא כי בהכרח עומר אדם טיפש – אלא כי זהו שיר פופ זמין, נגיש, קליל ופשוט; ולכן תפל לחלוטין אותו חיפוש אחר איכויות נסתרות לכאורה – בדיוק מה שמנסה לעשות אותו "מאבק מזרחיסטי" שחוסה תחת אצטלה אקדמית "נאורה" – מסווה שאין מאחוריו דבר, מעבר לנסיון עקבי ומתמשך להציף כל עניין בעל אופי עדתי לסדר היום.

בסופו של דבר, גם אייל גולן וגם עומר אדם הם בסך הכל נציגיהם של תרבות הפופ בארץ – תרבות פופ שכיום ניתן לשייכה גם לתרבות הריאליטי, תרבות אינסטנט שמאופיינת בהחצנה, רידוד וּולגריות. להאשים בגזענות כל מי שתוקף את רדידות התוכן שהם מביאים לקהל הרחב, שקול להאשים בגזענות כל מי שמבקר את ג'אסטין ביבר או מיילי סיירוס. ה"גוֹן המזרחי" שבו נצבעות ההאשמות הללו, לדעתי, אינו נוגע בכלל לכל "שד עדתי", אלא על הדומיננטיות הרבה של זמרים מזרחים בתרבות הפופולרית בימינו. לא בגזענות עסקינן, כי-אם בסטטיסטיקה.

עיקר הצער, וכנראה שגם הביקורת, שאני יכול להעלות בדעתי בנוגע להעדר העומק בזמר המזרחי אינו נוגע למוזיקה עצמה (לדעתי זה עניין פשוט של טעם, ומי שמוצא בזה הנאה – יבושׂם לו), אלא לאותו תוכן עמוק שהזמר המזרחי (ולמעשה, כמעט כל המוזיקה הפופולרית בימינו) זנח. ואם הזמר המזרחי רוצה להגדיל ולעשות לעצמו, הרי שהוא גם יכול לפנות אל מיטב השירה שהביאו עמם יהודי המזרח. בעניין זה, אציין לזכות את לא אחר מאשר בני ציפר, שבימים בהם רגשה המרשתת בעקבות עניין עדתי אחר (המשוררים שנבחרו לעטר את השטרות החדשים), דאג בטור מרשים ללקט את מיטב היוצרים העברים "שאינם אשכנזים", ושהיו באותה קלות יכולים להופיע על השטרות החדשים. מי שרוצה בהחלט יכול (גם ללא מאמץ סיזיפי בימינו) למצוא פנינים של שירה איכותית, ללא הבדל דת, "גזע" ומין.

פרוייקט יפה שכזה עשה ברי סחרוף עם "אדומי השפתות" בו הוא מבצע שירים של אבן-גבירול; אבל כשם שבני ציפר טען, ואני מסכים איתו – לא צריך להגיע עד ימי-הביניים, ולא חסרים גם אמנים עבריים מודרנים ממוצא מזרחי, בין אם שאינם בין החיים, ובין אם בני-זמננו, ומלכתחילה, להשקפתי, מדובר ביוצרים עבריים במהותם, שיכולים לכתוב תוכן איכותי, עמוק, מרגש – שבטוח יכול לזכות גם לעיבודים מעולים. אז אולי חומר כזה יהיה פחות "קל לעיכול", אבל מצד שני – אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאירהּ שלמה. אפשר ליצור מוזיקה פופולרית, רדודה, וקליטה ו"קלה להגשה" – זה בדיוק מה שאנחנו רואים היום, וזוהי בחירה מודעת, שיש מאחוריה שיקול כלכלי (ונכון, אמן צריך ורוצה להתפרנס), אבל במקרה כזה – באמת שמגוחך להלין על "התנשׂאות" מצד מי שמבקר את רמת התוכן. מה-גם שכאמור, אנו כבר מצאנו בעבר, ובטוח נמצא בעתיד, ביצועים אמיצים לשירים יפהפיים, שזכו, ויזכו, להצלחה (וכבר מניתי דוגמאות לאייל גולן ושרית חדד).

מעבר לדיון על רמת התוכן, הרבה ביקורת נשמעה כלפי ה"הווי" של המוזיקה המזרחית כיום – כזו שסוגדת בעיקר לכסף, שאין בה שום ערך תרבותי-חברתי-מוסרי כלשהו, כלפי הארץ (הישנה והטובה) או כלפי בני-אדם. גם במקרה הזה לדעתי מגוחך לטעון שמדובר בטענה שמגיעה ממקום גזעני, כי בכל הנוגע לתרבות הפופ, אפשר לומר בראיה היסטורית כי אין חדש תחת השמש, וכאמור – זהו עניין סטטיסטי: יותר זמרים מזרחים פופולריים מוביל ליותר ביקורת כלפי זמרים מזרחיים, כמו שיש ושהיתה ביקורת כלפי כל זמר ממוצא אחר. כאשר בוחנים כיצד נתפשׂ אריק אינשטיין עצמו, שבתקופתו הצעירה הואשם אף-הוא בהשחתת הנוער, או אביב גפן, שהואשם בדיוק באותו הדבר (ואף זכה לקיתונות של בוז בעקבות "הוצאת ההשתמטות מהארון", בתקופה בה הדבר היה עדיין טאבו דיי מוחלט), רואים ששניהם לא תוארו "בזמנם" כתמצית "הישראלי היפה", אלא סווגו כמורדים. ובכל זאת, אני מוצא מקום להעריך את אריק אינשטיין המורד שבכל זאת הביא לנו עיבודים לשירים של רחל המשוררת, או של יענקלה רוטבליט בן-תקופתו.

בראיה קצת יותר רחבה, הקריירה של אריק אינשטיין עברה כמה מטמורפוזות במהלך העשורים בהם פעל – והרי בעוד שקולו הנעים מלווה אותו לאורך הקריירה, אריק אינשטיין המחוצף של "גברת לוין" [הערה לאחר פרסום: דאגו להעמיד אותי על טעותי וש"גברת לוין" שייך לשלושרים, ולא לאינשטיין… אז נתתי דוגמה לא טובה, אבל עודני נצמד אל התזה המקורית.], הוא אשר שיחק בסרטים את דמות הפרחח שבסטנדרטים של היום נתפשׂ כשובניסטית (וּבכל זאת אני לא ממהר לשפוט את אריק אינשטיין שכזה, וכבר יצא לי לכתוב פעם אודות מה שאני תופס כעיוות אנאכרוניסטי שגם בו משתמשים כדי להתנגח ב"סמלי תרבות" ישנים-נושנים), אינו בדיוק אותו אריק אינשטיין צנוע ומופנם הרבה יותר של "יש בי אהבה". גם אותו אביב גפן שהופיע בתחילת שנות התשעים בפופוליטיקה, מאופר וכועס, אינו אותו אביב גפן שאנו מכירים היום, אביב גפן שהחל את המטמורפוזה שלו עם רצח רבין, אותו אביב גפן שיושב על כס המנטור בתוכנית ריאליטי כדוגמת "דה ווייס" על תקן המורד המזדקן (באופן אבסורדי, לדעתי, בתור מי שכה נטמע במיינסטרים עד-כדי הגעה אל "מעמד" של שופט בריאליטי).

ומה אני רוצה לומר כאן בעצם? אינני טוען שעומר אדם גרוע כי הוא פשוט גרוע. מעבר לסלידה מן המסגרת הדקדנטית של המעשים שנקשרו אליו, אין לי שום איבה כלפי המוזיקה של אייל גולן באשר היא, וגם אני יכול למנות כמה שירים שלו שאני אוהב. אולם, בעוד שהסגנון המוזיקלי שלהם הוא עניין של טעם, ובעוד שאני לא מהסס לומר שהשירים שלהם עכשיו, מבחינת התוכן ו"דרך ההגשה" רדודים להחריד, הרי שאינני בא להציג תמונת-נוף דטרמיניסטית וסטאטית. אייל גולן כבר מצוי באמצע הדרך, וכבר עבר תמורות שונות (מימי אתניקס ועד היום), אבל מי יודע, אם לא בעוד עשרים, שלושים, או ארבעים שנה – נמצא גם בעומר אדם אמן עם איכויות שונות, שפנה לכיוונים שונים. את זה רק זמנים יגידו; בטח שלא "נושאי נס המאבק המזרחיסטי", ובטח שלא היום.

חולון, כ"ו בכסלו, ה'תשע"ד.

הזמנה להרצאה אודות המזרח הקדום

התקופה האחרונה מאוד עמוסה עבורי, ולכן אינני מוצא זמן לסיים רשימות שהתחלתי לכתוב.

עם זאת, ביום רביעי, ה-18 בדצמבר 2013 (ערב הט"ז בטבת) אגיע לבר הסטארסקי בתל-אביב (אלנבי 48) להרצות על התרבות והדת של המזרח הקדום, והקשר שלה אל התרבות העברית (ומשם, גם אל היהדות, כמובן).

בין היתר אגע בהיסטוריה של האזור הנרחב הזה, על ההתפתחות של הדת והמיתולוגיה במסופוטמיה, יחד עם הצצה על כנען והתרבות שהתפתחה באזור הזה. בחלק האחרון של ההרצאה אגע יותר על הזיקה בין התרבות העברית, כפי שבאה לידי ביטוי בממצאים הארכיאולוגיים כמו-גם במקרא.

כולם מוזמנים, כמובן.

חולון, כ"ח בכסלו, ה'תשע"ד.

כנען וכנענות

בימים ההם… (הרקע הקדום לתרבות הכנענית)

הפנתאון הפוליתיאיסטי הכנעני משתייך למכלול שניתן לכנותו "פנתאון שמי צפון-מערבי", כזה שרווח לא רק בשטח שאנחנו מכירים כיום כ"ישראל", אלא השתרע גם צפונית ממנו, עד צפון-סוריה/דרום טורקיה של היום. אף-על-פי שאנו מוצאים זיקה, החלפת רעיונות וסינקרטיזם בינו לבין פנתאונים אחרים במזרח הקרוב, הפנתאון השמי הצפון-מערבי נבדל מן הפנתאון המסופוטמי, המזרחי, שמקורו בפוליתיאיזם השוּמרי שאומץ על-ידי התרבויות השמיות המזרחיות: האכדיות-בבליות-אשוריות, וּמן הפנתאון השמי הדרומי – הוא הפוליתיאיזם הערבי הפרה-אסלאמי, המשוייך אל תקופה המכונה על-ידי המוסלמים כ"ג'יהלייה" (جاهلية, "הבערות").

השם כנען עצמו הוא שם מצרי, וּבו כונתה על-ידם המרחבים המוכרים כיום כישראל, פלסטין, לבנון וחלקים מסוריה. הסבירות הגבוהה היא שדרי-הארץ עצמם לא ראו עצמם כשייכים לתרבות כנענית כוללת (שאלת ה"תרבות" לכשעצמה נוגעת לאמות-מידה מודרניות), אלא כמשוייכים לאחת מערי-הממלכה האזוריות. המינוח הזה, אם כן, היה כוללני ונעשה שימוש על-ידי גורמים חיצוניים. באופן מעט אירוני, קיים תיעוד של אורליוס אוגוסטינוס ששאל את האיכרים אשר התיישבו סביב חורבותיה של העיר קרתגו (שבתוניסיה של היום), אשר נוסדה בידי פיניקים מצור, לגבי זהותם, והם השיבו לו בכינוי "כנענים" (chanani). את ההשקפה הזו, המכלילה את כל יושבי-הארץ "ההם" ומבדלת ומנכרת "בינם" לבין קבוצות אחרות, אִמץ התנ"ך (הברית הישנה). על-אף שהתנ"ך נחשב לספר מקודש עבור הדתות האברהמיות, המונותיאיסטיות באופיין (כל-אחת על-פי דרכהּ), הוא בכל-זאת נחשב לספר קאנוני בעל חשיבות עליונה עבור הכנענים בעת המודרנית. בראש ובראשונה, התנ"ך נחשב כספר בעל חשיבות עממית, לאומית, שאינה תלויה בדת – ספר המשוייך לקבוצה תרבותית, ולאו דווקא קבוצה בעלת מכנה משותף דתי. הכנענים בימינו (בדומה לחילונים, ולעתים גם דתיים בעצמם) מתייחסים בסקפטיות אל חלקים מסויימים בתנ"ך, מכיוון שהם מבינים כי טמועה בו אג'נדה מובהקת של מיגור הפוליתיאיזם.

ואף-על-פי-כן, בקריאה ביקורתית-דקדקנית ניתן לראות כיצד השורשים המיתולוגיים הכנעניים עולים מעל פני האדמה. באמצעות ההתפלמסות הרבה של התנ"ך עם הפוליתיאיזם הכנעני מחד, והמסופוטמי מאידך, אנו מסוגלים להחשף אל מכלול האמונות הללו, גם אם לא להבינו לחלוטין (בעיקר בשל העובדה שהמסורות הללו עברו שכתוב מונותיאיסטי מגמתי). תובנות נוספות בהקשר למנהגים, אמונות והקונטקסט התרבותי של הפוליתיאיזם המקומי הועלו רק עם תחילת החפירות הארכיאולוגיות במסופוטמיה במאה ה-19, אך ללא ספק התרומה המשמעותית ביותר להבנת המכלול הכנעני הגיע רק עם גילויה של העיר אוגרית (סוריה של היום, סמוך לעיר-הנמל לטקיה) ב-1928. הטקסטים האוגריתיים סיפקו תמונה מקיפה יותר ושלמה יותר לגבי הפוליתיאיזם הכנעני – החל מן הרובד המיתולוגי, דרך הרובד הפולחני, ועד לקונטקסט התרבותי הרחב הנוגע למסחר ברחבי האגן המזרחי של הים-התיכון ולנוכחות זרה בעיר, שתי תופעות המביאות עמן השפעות חדשות מתרבויות שונות שהפכה את אוּגרית למרכז קוסמופוליטי עשיר וחשוב. על-כן חשוב לראות במכלול האוגריתי כמכלול כנעני מקומי לאוגרית, או כנעני-אוגריתי. הבחנה זו חשובה לצורך העלאת ספק סביר בנוגע לזהות המוחלטת של האמונות והמנהגים בכל רחבי המרחב הלבנטיני. אין ספק כי ברמת המאקרו המכלול הכנעני היה דומה גם בדרום כנען, במרחב שאנו מכירים כיום כ"ארץ ישראל", אולם ברמת המיקרו יתכנו גם יתכנו הבדלים.

המינוח לפולחן הפוליתיאיסטי הכנעני בתנ"ך הוא עבודה זרה, ואולם ההשקפה הכנענית רואה בפוליתיאיזם הכנעני כעבודה מקומית. היא אמנם זרה לפולחן אלוהי משה, יהוה – אל מדברי שככל הנראה הגיע מן המדיינים, עם נוודים שחיו במדבריות הנגב ודרום ירדן (ככתוב ב דברים, ל"ג, ב': "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"), ואולי אף מאזור עֲרָב, אך כל הווייתהּ של הכנענות נשאבת מן המרחב הגאוגרפי הכנעני, החופף היום, פחות או יותר, להגדרת ה"לבאנט". אכן, הכנענות אינה בהכרח מכלול של מדבריות יהודה והנגב מדרום, כי-אם של הרים מוריקים, של עמקים פוריים, של חופים מרהיבים.

הפנתאון הפוליתיאיסטי כולל את אבי האלים, אל, המכונה אל עליון, אל קונה ארץ, שור אל, ולטפן אל בעל הלב – כינויים המעידים על מעמדו כאבי האלים, בורא הארץ, וכאל טוב-לב. אל עליון הכנעני מופיע גם בחומשי התורה בתור אלוהי מלכיצדק (בראשית, י"ד, י"ח-כ'). המחקר היום (ועמו גם הכנענים) מבדילים בין אל הכנעני/ישראלי לבין יהוה המדייני/יהודאי, שבסופו של דבר "תפס" את תפקידו של אל.

בת-זוגו של אל היא אם האלים ואלת הטבע, אשרה. פולחנה הוא פולחן של טבע, עצים, ושל ים. באוּגרית היא מכונה "קונת האלים" (קונה במובן של "יוצרת", מקביל ל"אל קונה שמיים וארץ ארץ"), כמו גם עשרת ים ("עושר הים"). אין פלא, אפוא, שהיא נעבדה בצוֹר וּבצידון – ערי נמל פיניקיות חשובות. אף בתנ"ך עצמו, אשר כאמור משמש לא-אחת כספר תעמולה יהוויסטי, מתואר כיצד גדעון בן יואש כורת את האשרה (ומכאן שאכן פסלה היה פסל עץ). סבורני כי השם גדעון עצמו מגיע ממשמעות דומה, והשורש של שמו הוא ג.ד.ע., אשר בעברית משמעותו דומה לכריתה (הפעולה אשר עשה בספר שופטים) – שם אשר בניגוד למסופר בספר שופטים – היה השם אשר ניתן לו לאחר המעשה, ולא לפניו (שמו השני הוא ירובעל, אותו ניתן להבין כ"ברא הבעל", בדומה לשם "ירושלם" שמשמעותה "[העיר ש]ברא/יסד שלם").

בניהם של אל, כמו גם אשרה, הם אלים אשר זכו לקיתונות של בוז במקרא – בעל, אל הסער והגשם, ובפני-עצמו שם אשר "שוּטח" לכדי שם-עצם נרדף לכל אליל (במובן של צלמית פולחן פוליתאיסטית) באשר הוא. האג'נדה המונותאיסטית כלפי בעל באה לידי-ביטוי בצורה ברורה בתואר הגנאי "בעל זבוב", אשר אומץ גם על-ידי כתבי הקודש הנוצריים (הברית החדשה). זוהי דוגמה מצוינת הממחישה כיצד הטקסטים מאוּגרית חושפים את הרובד שהאג'נדה המקראית ניסתה לטשטש – בכך ששִנתה  את התואר האוגריתי "בעל זבול" (המתאר דווקא את בעל במלוא כבודו וּפארו, כפי שמתואר בשירה האוּגריתית כ"יש זבול בעל ארץ") לכדי קישור מזלזל לזבובים, עם כל המשתמע מכך. אלוהויות חשובות נוספות כוללות את עשתרת, אלת האהבה, אשר לה גם תפקיד לוחמני, כמופיע בקללה המופיע בשירה האוגריתית: "ישבור חורון ראשך – עשתרת שם בעל קודקודך"; דגן/דגון, אל הדגנים ופריון האדמה; ענת אלת המלחמה והציד, הקרויה גם בשם "יבמת לאומים"; ורשף אל האש והדֶבֶר. מן המיתולוגיה המוכרת לנו מאוגרית אנו מכירים גם אלים שלא מוזכרים בשמם, אך הדים לקיומם גם הם מופיעים בתנ"ך – ים אל הים, מות אל המוות, שחר ושלם אלי הזריחה והשקיעה (הקרויים גם בשם "האלים הנעימים"; משמו של האחרון מגיע שם העיר ירושלם), ואלים רבים נוספים.

תחִיה

במובן מסויים, יש אשר יטענו כי הפוליתיאיזם הכנעני לא מת לחלוטין, מכיוון שהוא הצליח להשתמר במסורות עממיות – בין אם מסורות יהודיות שהפכו למנהגים ולחגים המוכרים לנו כיום, ובין אם במסורות מוסלמיות מקומיות, כדוגמת המוסאמים (الموسم – עליה-לרגל). כך למשל, מוסאם נַבִּי רוּבִּין (النبي روبين) שהתקיים עד 1948 בכפר בגדתו הדרומית של ואדי אל-סראר (האתר מצוי בשפכו של נחל שׂורק בימינו) שהיה מוקד עליה-לרגל במשך חודשיים בכל שנה, לכבוד נבי רובין (שמזוהה עם ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה), שימר ככל-הנראה מסורות כנעניות אשר קדמו לכיבוש האסלאמי במאה השביעית לספירה.

וּבכל זאת, אם נדבר על תחיית הרעיון הפוליתיאיסטי הכנעני העומד בפני עצמו, הרי שתחילתה בתחייה תרבותית (ולא כתפיסת-עולם או כמסגרת פולחנית) שהושפעה מן הרומנטיציזם האירופאי. הציונות, אשר הושפעה מן התנועות הלאומיות האירופאית, ניסתה לאמץ גם את הרעיונות הרומנטיים של שיבה אל הטבע, אל ארץ המוצא (urheimat) ואל הפגאניזם העממי הקדום, אותו היא מצאה בסיפורי התנ"ך ובהשראת הממצאים הארכיאולוגיים ממסופוטמיה.

בתחום השירה, שאול טשרניחובסקי כתב שירים רבים לאלים הכנענים הקדומים, בייחוד האלות הנקביות אשרה ועשתרת (כמו-גם שיר מיוחד שנקרא "לנוכח פסל אפולו" בו הוא מנסה להתעמת עם המשיכה אל הפוליתאיזם הרומי, ואל הדיסוננס המתעורר מכך בשל ההיסטוריה העקובה מדם של היהודים עם הרומאים), וחיים הזז ניסה לפרש את קורות-חייו של משה בן עמרם בהתבוננות פוליתאיסטית. גם בתחום הפרוזה אנו מוצאים מעט הדים לתחייה מוקדמת של רעיונות פוליתאיסטים בספרו של זאב ז'בוטינסקי (מייסד הציונות הרוויזיוניסטית) – "שמשון".

אולם הכנענות הגיעה אל שיא פריחתהּ בשנות הארבעים של המאה העשרים, קצת יותר מעשור לאחר גילוי העיר אוּגרית, באמצעות המשורר יונתן רטוש שקיבץ סביבו אמנים שעסקו באמנות כנענית. היה זה נסיון טוטאלי יותר לנייטיביזם תרבותי, שהתבטא לא רק בתחום השירה, אלא גם האמנות הפלסטית (כדוגמת הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר) ואף הפעילות הפוליטית, שלא צלחה.

אך הכנענים ראו את עצמם כיותר מסתם קבוצת אמנים. בעיניהם הם ראו עצמם כ"גזע חדש" שנוצר מתוך אדמת הארץ, והם ניתקו עצמם מן ההסטוריה היהודית, אותה ראו כגלותית וזרה להם. בנוסף, בראייה מעט אימפריאליסטית, הכנענים סביב יונתן רטוש ראו את יתר התושבים השמיים של המזרח-התיכון כ"עברים" שנוצרו או אוסלמו. סביב התנועה הכנענית נרקמו אגדות רבות על טקסים שנערכו לכבוד אלי כנען וכללו מין קבוצתי, שכיום כבר מידת אמינותן אינה כה ברורה.

ראוי לציין כי אל הכנענות ה"עברית" בישראל התלוו תופעות מקבילות במקומות שונים במזרח התיכון. גם בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ חלה התעוררות כנענית – בשנות הארבעים פעל תאופיק כנען, רופא ירושלמי שנודע בטיפולו בחולי צרעת, ואשר עמד למשך זמן קצר בראש ה-Palestine Oriental Society. הזהות התרבותית הכנענית בקרב הפלסטינים מונחלת גם היום, באמצעות אירועים כמו פסטיבל תרבות כנעני בקבטייה אשר מנוהל על-ידי משרד התרבות הפלסטיני. בסוריה היה זה אנטון סעאדה (أنطون سعادة) ששאב השראה מן המקורות הקדומים של העם הסורי וביקש לבדל את הזהות הזו מן הזהות הערבית. למרבה הצער, במקרה שלו התוצאה התבטאה בצורה מאוד לאומנית, עם הקמת המפלגה הסוציאל-נאציונלית הסורית. דמות פעילה מאוד היום המזוהה עם הרעיון הכנעני הוא המשורר הסורי-לבנוני אדוניס (שם-עט אשר קרוי על-שם אל כנעני) המשמר זיקה אל הזהות הפיניקית, שהיא, כאמור, חלק מן המרחב הכנעני.

בשנות החמישים החלה דעיכה בכוחה ופעילותה של התנועה הכנענית הישראלית כתנועה אמנותית. אמנם עדיין השפעותיה מהדהדים על התרבות בת-ימינו (תופעה מרשימה לכשעצמה, לאור העובדה שמימדיה לא היו כה גדולים), אך מאז ועד היום לא ממש קמה מסגרת כנענית כלשהי. גם הפולחן הכנעני כיום, בצורה של פילוסופיית-חיים/דת, אינו יכול להיות מוגדר כ"מסגרת", כי אם קבוצות קטנות הפועלות באופן עצמאי, פחות או יותר, ואשר בוחנות את העבר ואת שורשיו הכנעניים כל אחת בדרכה שלה.

…וּבזמן הזה (פוליתיאיזם כנעני כדרך-חיים בימינו)

להשקפתי, באופן כללי, כל תרבות קדומה עִצבה את האלים שלה על-פי הטבע הסובב אותה. המינוח המקראי "עצבים" מתייחס אל אלילים – אל פסלים שעוצבו בידי ידי אדם (ומכאן השורש המשותף) – אולם העיצוב, להשקפתי, הוא גם סמלי ותרבותי, ובמובן הזה עיצובם של האלים נעשה בידי הסובב הטבעי והאנושי בו האלים "פעלו". מסיבה זו אל סער כנעני אינו זהה באופן התגשמותו, או "התנהגותו", לאל סער נורדי. במובן הזה, הפולחן הכנעני הוא פולחן שמקומו בארץ כנען, ולא בשום מקום אחר. הכנענות מחברת את האדם אל הטבע הכנעני כשם שהטבע הכנעני עוזר לאדם לחוות את הכנענות בצורה המושלמת ביותר.

את הבחירה לראות ולחוות את העולם בדרך פוליתאיסטית משלוש סיבות פוזיטיביסטיות ואחת לעומתית:

1. פילוסופית-לשונית – העולם שלנו מעוצב על-פי הלשון שלנו, והלשון שלנו גם מעוצבת, בין אם נרצה ובין אם לאו – באמצעות התפיסה שלנו לגבי האלוהות. תפיסת-עולם בעלת אלוהות אחת גורמת לשאיפה תמידית למקור אחד, מבלי לשים לב – פשוט מכורך התנהגות השפה וּתפיסת העולם אשר "נכפית" על האדם. בתפיסת עולם פלורליסטית (פוליתאיסטית) מידת הגמישות של המחשבה והדמיון רבה יותר – מידה המאפשרת לקבל גם שתי תשובות אפשריות (או יותר) ולא לנסות לשווא תמיד להתקבע על פתרון אחד (לעתים על-ידי שימוש כוחני להכפפת פתרון אחד, או השמדת יתר האפשרויות).

2. הסטורית-גיאוגרפית – בחג הפסח נהוג לומר כי "מתחילה עובדי עבודה 'זרה' היו אבותינו" – והנה מסתבר שהיא ממש לא היתה זרה, אלא מאוד מאוד מקומית, וּמחוברת לטבע ולסביבה הקרובה בה חיו אבותינו. כאמור, דתות פוליתאיסטיות תמיד מושפעות מן הטבע הסובב אותם, וּמסיבה זו הטבע הכנעני והפוליתיאיזם הכנעני "מותאמים" זה לזה. התרבות הכנענית והמורשת שנותרה (בין אם באמצעות חלחול רעיונות למקרא ובין אם במורשת ארכיאולוגית) נתעצבה בטבע הסובב אותנו בארץ ישראל.

3. תרבותית-חווייתית – בעיניי תפיסה פוליתאיסטית מאפשרת לכל אדם להתחבר אל אלמנטים שונים בטבע ובעצמו בצורה ישירה יותר מאשר התפיסה המוניסטית ה"משוטחת" בה לכל דבר אתה מוצא מקור אחד. במובן זה, האלוהות שוכנת בקרבה רבה יותר לאדם, וּבצורה מוחשית יותר. על-כן הפרט חווה עולם עשיר יותר ומגוון יותר, ולדעתי גם גמיש יותר וסובלני יותר.

הסיבה הלעומתית היא הנגדה לתכונות השליליות, לטעמי, ברבנות היהודית. אני בהחלט מודע לכך שבכנענות יש אנטי-תזה ליהדות; אינני מתעלם מאותה הנגדה, כי-אם מנסה להבין אותה, לרכך היכן שאפשר (מכיוון שאני מבין שאנו חולקים את מוצא משותף וּמשתייכים לאותו עם) וּלהדגישהּ היכן שלדעתי צריך להדגיש.

ואמנם אני בחרתי לראות את העולם דרך עיניים כנעניות, מכיוון שזוהי הארץ בה אני חי, ואלו הם השורשים העממיים שלי; אך תפיסה זו, לדעתי, נכונה לכל פוליתיאיזם עממי באשר הוא. גם ההנגדה אל היהדות אינה שונה, במובן הזה, מן ההנגדה אל הנצרות, או האסלאם. בל נשלה את עצמנו – העמים הפוליתאיסטים בימי קדם לא היו אנשים עדינים ושוחרי שלום; אולם ניתן לומר עליהם שהאבסולוטיזם הדתי שלהם לא היה כה קיצוני כפי שאנו נחשפים אליו היום, והם חיו בשלווה עם קיומם של אלים אחרים. עצם התפיסה הזו, לדעתי, היא מהות הסובלנות הבסיסית ביותר.

לא אהסס לומר כי מבחינת מקורות השראה, הפוליתיאיזם הכנעני ניזון משני קורפוסים עיקריים: התנ"ך מחד, והטקסטים האוגריתיים מאידך. הפוליתיאיזם הכנעני מבקש להתחבר אל כוחות הטבע השוכנים כאן, בכנען, בצורה הייחודית למקום הזה.

שפע האתרים הארכיאולוגיים בישראל מאפשר למצוא את ההיבט הרוחני הזה, הנבחן דרך עיניים בנות-זמננו, אך באתרים המקודשים לכנענים עצמם. נוספת לכך העובדה שהתנ"ך עצמו מתאר את מרחבי הארץ הזו – אתרים המוכרים בשמותיהם המקוריים עד היום, או שזוהו במועד מאוחר יותר – דבר המקרב את האותנטיות של החוויה הקדומה אותה מבקש הכנעני להחיות ולחוות בעצמו. על-כן כל סיור אל הערים הקדומות חצור, דן, גזר – וכן, אף ירושלים עצמה (הקרויה, כאמור, על-שם שלם, אל השקיעה) – עשוי להפוך לחוויה שונה לגמרי כאשר הוא נצפה דרך עיניים כנעניות.

כאמור, כלי חשוב להבנת השורשים הפוליתיאיסטים בתנ"ך ולמתן פרשנות כנענית מחודשת הוא הקורפוס המרשים של טקסטים אוגריתיים – הכולל בראש ובראשונה מיתוסים רחבים (כשהעיקרי שבהם הוא מיתוס בעל וענת), אך ניתן למצוא בתוכו גם טקסים שונים (אם-כי קשה יותר להבין את ההקשר שלהם). בה-בעת, הגישה הכנענית מקיימת את אותם קשרי-גומלין מוזרים דווקא עם הספר שכל-כולו רווי בהתנגדות, לעתים אלימה, לפוליתיאיזם הזה בעצמו. שׂומה עליה לעשות כן, מכיוון שהיא מודעת לזיקה העממית של התנ"ך אל העם שעבד את אותם אלים קדומים, וּמכיוון שהיא רואה במסגרות הדתיות היהודיות כ"שכתוב" יהוויסטי. על-כן, כמעט לכל חג ולכל מנהג ביהדות ניתן למצוא פרשנות כנענית מקבילה. במובן הזה, לדעתי הכנענות אינה "בגידה" מוחלטת בזהות היהודית, אלא פשוט התחברות אל שורשים קדומים שלה – שורשים שהוכתבו על-ידי כהנים של פולחן-אלוהות שהפך לאבסולוטי ונישל את יתר האלים שעבדו באזור הזה. במובן הזה, בניגוד לכנענים "ההם" משנות הארבעים של המאה העשרים, אין לי עוינות כלפי הרעיון היהודי – אני מוצא אליו זיקה מעצם אמונתי שבתוך כל יהודי חבוי עברי; אני מתכתב "מתכתב" עם הרעיון היהודי, ובמובנים מסויים אף חווה אותו – פשוט דרך נקודת-מבט שונה.

מספר הכנענים (במובן הפוליתיאיסטי העמוק של המילה) בארץ מועט מאוד, ועל-כן, קשה להצביע על מסגרת כוללנית של טקסיות כנענית ייחודית – בארץ היא מתלווה לרוב אל מסגרת טקסית פגאנית רחבה יותר, אולם באופן אישי אני יכול להעיד שהפרקסיס הכנעני אצלי מתבטא באותו מתן פירוש כנעני למסורות היהודיות אשר כבר הזכרתי. הזיקה האישית שלי היא אֶל אֵל הסער, בעל. בתור אחד שבמשך כל חייו אהב את הגשם וחווה כל יום סוער כאילו זהו היום הגשום הראשון (ואולי האחרון?) ששזפו עיניו, אני מוצא בחיבור הזה משהו טבעי מאוד. הזיקה הזו אל בעל מחדדת אצלי את החוויה הטבעית הטהורה ביותר שיש (להשקפתי הסובייקטיבית, כמובן).

אולם, זיקתי אל הבעל אינה בלעדית, ואני משתדל לתת מקום לאלים הכנענים בהיבטים שונים בחיים שלי. כך למשל, כל יציאה לפאב הופכת להרמת כוסית לכבוד האל דגון. בעתות אי-יציבות בטחונית (שלצערי הם מנת חלקם של דרי הארץ הזו, בני כל הלאומים) אני שם מבטחי באלה ענת. ריח פריחת ההדרים מזכיר לי את ניכל, אלת הפרדסים האוגריתית (וזאת על-אף שידוע לי כי ככל הנראה ניכל  אינה כנענית "אותנטית" אלא אומצה מן התרבות החורית, שבעצמה אימצה אותה מנינגל השומרית), וכל יציאה אל הטבע מזכירה לי את אשרה, אלת הטבע. אל אבי האלים, אל, אני מוצא זיקה במימד הלאומי של זיקה כלפי כל בני עמי, עם אשר נקרא על שמו – ישראל.

***

מאמר זה (בגרסה אנגלית) נכתב עבור המהדורה ה-189 – מהדורת ה-Lammas (חג קציר החיטים העממי הקדום הנחוג בראשית אוגוסט) של Pagan Dawn, בטאון הפדרציה הפגאנית, היוצא-לאור בימים אלו בבריטניה. זוהי הפעם הראשונה שכתב-העת הזה עוסק בצורה מרכזית כזו וּמקדיש כתבה מיוחדת לפוליתאיזם הכנעני.

תל-אביב, ט"ו באב, ה'תשע"ג.

Pagan Dawn- 189: Lammas - Autumn Equinox 2013

Pagan Dawn- 189: Lammas – Autumn Equinox 2013

על כור-ההיתוך התרבותי

בל' בחשון, ה'תשי"ב (כ"ט בנובמבר, 1951) נשא ראש-ממשלת ישראל הראשון, דוד בן‑גוריון, נאום בפני מפקדי גדנ"ע. בנאום התיחס בן‑גוריון אל תפקידו היִּחודי של צה"ל – כצבא אשר לא רק אמוּן על בטחונהּ של המדינה הצעירה דאז, אלא גם משמש כאחד "המכשירים המרכזיים בחינוך הדור הצעיר ובעיצוב דמות האומה." וכשמדבר בן-גוריון על "דמות האומה", הוא מדבר על אותם יהודים שנקבצו מארבע כנפות תבל, כל אחד והזהות ה"מקומית" שהביא עמו, אל ארץ (ומדינת) ישראל:

"יהודי באמריקה או בעיראק הוא יהודי – באשר איננו לא-יהודי. בלשונו, במלבושו, באורח חייו אין היהודי שונה מבני-ארצו הבלתי-יהודים, ואף-על-פי-כן, הוא יהודי, כי יש מחיצה – בולטת וגסה או דקה וסמויה מן העין – בין היהודים בין הלא-יהודים, ויהודי יודע שהוא יהודי…"

אולם, אותה זהות יהודית, שלכאורה זהה וּמקשרת בין כל יהודי התפוצות, הופכת לפתע לקֶשר שרירותי בין אנשים השונים מאוד אחד מן האחר. במדינת ישראל הצעירה מתגלים ההבדלים בין היהודים השונים:

"ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק, וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני. אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מיפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על-ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם…"

אל הדברים הללו נתודעתי דרך הספר "יחוד ויעוד – דברים על בטחון ישראל" (הוצאת "מערכות" של משרד הבטחון [כיום בהוצאת "מודן"], ה'תשל"א, 1971). הספר כולל נאומים רבים שנשא דוד בן-גוריון בין השנים 1947-1963, לכאורה בנושא בטחון גרידא – אולם בפועל, בנושאים רבים ורחבים – כמו יעודו של עם ישראל, קיבוץ גלויות, חינוך ושאלות הנוגעות לסדר-היום. הספר, במידה ונקרא מתוך גישה של יחסיות תרבותית, לא רק כלפי תרבות אחרת, אלא כלפי תרבותנו אנו, בתקופה שונה (מעין יחסיות פנים-תרבותית בין-זמנית), מאפשר להתחבר אל צרכי השעה של אותם השנים, להכירם ולהבינם – ומכאן גם להבין קצת גם את המצב הבינלאומי, והפנימי, שאנו נמצאים בו היום, שבסופו של דבר נולד מאותן התפתחויות הסטוריות.

הנאום שנשא בן-גוריון מביא עמו כמה תובנות שאותי אישית הפתיעו קמעה, כמו כמות התלמידים בחינוך התיכוני בראשית שנות החמישים (כעשרים אחוז מהנוער בלבד, בערך). עם ההבנה של שיעור ההשכלה הנמוך, מבינים אנו לפתע מדוע בן-גוריון ראה בצבא כגוף מחנך לא פחות מאשר מערכת החינוך הממלכתית (וראוי לשים-לב לדבריו של בן-גוריון, לא על חינוך יהודי, כי אם על חינוך עברי. אמנם בן-גוריון היה האחרון אשר יצופה ממנו להצטרף לקבוצתו של רטוש, אולם שׂימת-הדגש על העברי הגיעה באופן אינטואיטיבי, כך נדמה לי):

"התקנו חוק חינוך-חובה כללי. חוק זה חל על ילדים בני 6-13. ואין ספק שבית-הספר היסודי הוא כור-המצרף הנאמן, אם כי אולי לא מספיק, של האומה. אבל יש רבבות נוער עולה שהם למעלה מגיל זה, ובית-הספר היסודי לא יגיע עדיהם. בגילים שבין 14 ו-18, כלומר בגיל שמעבר לבית-ספר חובה ולפני חובת שירות בצבא, יש כמאה אלף נערים ונערות. אולי רק כעשרים אלף מאלה לומדים בבתי-ספר תיכוניים ובתי-ספר מקצועיים; רבים משמונים אלף הנערים והנערות, לא קיבלו שום חינוך עברי או כללי, וגם בארץ הם נשארים ללא טיפול חינוכי, ונוער זה – הוא עתיד האומה. וזהו היעוד ההיסטורי הגדול של גדנ"ע: לחנך נוער זה, בין שזה נוער לומד, או נוער עובד או נוער הרחוב, המופקר לבטלה ולבערות ואולי גם לחיי-פשע, ולעשותו מנוֹף מרכזי לתמורה המוסרית, התרבותית, החברתית, שיש לחולל בישוב מנומר ורב-קרעים, על-מנת לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית, יחידת רצון ושאיפה לשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר – להופכו לעם.

אחד ממושגי-המפתח, בעיניי, הנוגעים לעיצוב הזהות הלאומית ה"אחידה", לאיחוי אותם "קרעים" – הוא אותו ה"מכשיר" הקרוי בפי בן-גוריון בשם "כור המצרף" – והיום נהוג יותר לכנותו "כור-ההיתוך". אם נשתמש בלשון מעט ציורית, מדובר באותה המגמה שמטרתהּ "לעברת" את העולים (הצעירים מביניהם) באמצעות "התכתם" ויציקתם על-פי אותה תבנית – שפה אחת, תרבות אחת, אתוס אחד – ודחית ה"עדתיות", תהא אשר תהא, לכאורה (לכאורה, כמובן, מכיוון שבפועל כן אומצה לה מגמה עדתית עם אופי אשכנזי על-ידי מייסדי הציונות ובהמשך על-ידי "הדור המייסד" של המדינה עצמה).

תהליך יצירת הזהות הלאומית האחידה הזו, אשר בעיקרו אמנם כלל "התכה מלאכותית", אך התבסס על מוצא עממי משותף אותנטי (וגם במקרה של הציונות – אין כמעט עוררין על המוצא המשותף), קרה במאה הי"ט במקומות רבים באירופה – כך, למשל, הממלכות שהרכיבו את גרמניה או איטליה "הותכו" למדינה אחת. אולם, לא רק המכנה המשותף העממי "יצר" מדינות-לאום. מְאמְצי הזהות הלאומית של ארצות-הברית, למשל, הורכבו ממהגרים שלא היה ביניהם מכנה-משותף היסטורי אלא למן הרגע שהגיעו אל ארצות הברית והיו שותפים לאותה מדינה. ובכל זאת, גם בארצות-הברית נתעצבה לה זהות-לאומית, עם מערכת ערכים ואתוס לאומי שאימץ "מיתוסים מכוננים" וגיבורים-עממיים חדשים, כדוגמת אניית המייפלאוור, מלחמת-העצמאות האמריקנית, אברהם לינקולן ומרתין לות'ר קינג.

"קרעים אלה, מבלי שיאוחו לא ייצרו תרבות לאומית, לא יבנו מולדת משותפת, ולא יעמדו על נפשם כאיש אחד בשעת סכנה. שאיחוי הקעים האלה יתכן – לימדו אותנו קורות הישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה; ודוגמה אחת עוד יותר בולטת נתנה לנו באמריקה, אשר שימשה "כור היתוך" לא לשבטים רחוקים של עם אחד, אלא לעמים שונים וזרים שמעולם לא היה ביניהם שום שיתוף היסטורי…"

קטונתי מלפסוק מתי הופסקה המדיניות של כור-ההיתוך, האם היא התבצעה בהחלטה רשמית או שפשוט דעכה לה. אני זוכר שבראשיתם של שנות התשעים עוד עברתו את שמם הלועזי של העולים החדשים שהיו חברי לכתה. אולי היו אלה המימדים העצומים של העליה ממדינות חבר-העמים שהכריעו את הכף, או שמא פשוט הגישה הרב-תרבותית שהביא עמו הלך-הרוח הפוסט-מודרניסטי. תהא הסיבה אשר תהא, היום גישה כזו מצטירת כדֶמוֹנִית ואטומה. כשקוראים על מדיניות העִברוּת, או מחיקת הזהות העדתית, לרוב עולה תחושה של אי-נוחות, והרגשה של עשית עוול ואי-צדק מצד הממשל. ולדעתי, דווקא בשלילה הזו ישנה לא מעט חוסר-סובלנות בין-זמנית – של אי הבנה של התרבות שלנו, בזמן ובנסיבות שונים לגמרי.

קריאת דבריו של בן-גוריון, בתור המנהיג של אותה מערכת אשר ישמה את המדיניות הזו, מלמדת על אותו הכרח, לנוכח המציאות של עליתם של רסיסים של "שבטים" אשר הרכיבו, בעבר, עם אחד. ואמנם אותם שבטים נושאים בחובם את המורשת ואת הזכרון הקולקטיבי הרחוק, אך במהלך מאות, אם לא אלפי שנים, הטמיע כל אחד מאותם רסיסים מנהגים, שפות וגישות עולם שונות. המדינה החדשה שנתעצבה לה מאותם "רסיסים" – שׂומה היה עליה להיות מגובשת בכדי לעמוד בזעזועים הצבאיים והכלכליים הרבים שנצבו לפניה, יחד עם הפצעים הטריים של מלחמת העצמאות והשואה – שאמנם נתרחשה באירופה בקרב יהודי אירופה, אך מימדיה היו כה עצומים עד-כי יש בה כדי לזעזע את עם ישראל באשר הוא.

ואולי דווקא השואה היא דוגמה מרתקת לאותה משמעות של כור-ההיתוך. אני, שאין בי רקע מקרב יהדות אירופה, רואה בשואה כאסון קולקטיבי שקרה גם לי, ויום השואה הוא יום שקרוב גם אל לבי. ברור לי שזהו תוצר "קלאסי" של כור-היתוך שממנו אני יצאתי – אך דווקא זה בעיניי ההמחשה הטובה ביותר של הזהות המשותפת לכל העם העברי. אין לי ניכור לזכרון השואה, אין לי ניכור כלפי הספרות העוסקת בשואה – זהו חלק מההווי שאליו נולדתי, לטוב ולרע. אלמלא אותו כור-היתוך וגישה לאומית "נוקשה" (מבחינה תרבותית) כלפי דור העולים – סביר להניח שבשפתיי היתה שגורה השפה הערבית, המימונה היה אחד החגים האהובים עליי (אני בכלל לא חוגג את החג הזה), אל עולם המחשבים הייתי נחשף רק בשנים האחרונות (ולא מילדות, כפי שקרה במציאות), והטעם המוזיקלי שלי היה מתמקד באום-כולתום. זהר ארגוב לכל היותר (לא שיש לי כזו בעיה איתו, אבל מבין האמנים המתים המוערכים עליי עומד בראש, לבינתים, רוני ג'יימס דיו).

כאשר נזנח רעיון "כור-ההיתוך", למעשה החל תהליך שבו נוצרים פלגים חדשים – בין אם מדובר באותם "קרעים" ישנים של העם (מעין תהליך של "חזרה לעדתיות), ובין אם אי-הצטרפותן של "קבוצות חדשות" אל האתוס הכולל – כשהדוגמה הבולטת ביותר כיום היא העליה מחבר המדינות מאמצע שנות התשעים ואילך, שבאופן הרבה יותר בולט מתבדלת ונצמדת אל התרבות הרוסית הרבה יותר מאשר התרבות העברית. ובעידן פתוח בו מערכת החינוך אינה מתאמצת ליצור משכבות הילדוּת והנוער זהות מאוחדת, הפערים התרבותיים הללו לא מצטמצמים, ולמעשה, תחת תרבות אחת, נוצרים תתי-תרבויות, שביניהן הזיקה חלשה (ונחלשת, למרבה הצער), ושהפערים ביניהם, ואיתם גם חוסר תחושת התלות והאחריות-ההדדית רק מעמיקים. יחד עם הקבוצה הזו, של עולים חדשים (כבר לא כל-כך חדשים), קיימות קבוצות כדוגמת הציבור החרדי, שאמנם תמיד היווה "חטיבה נפרדת", אך נדמה כי גם הריחוק והניכור שהוא צובר מן ה"אתוס המרכזי" רק הולך ומעמיק, וזה, שוב, לדעתי בשל העדר אותה זיקה כללית (גם אם לא אבסולוטית) כלפי רעיון "כור-ההיתוך" (אם כי תהא זו שטות מוחלטת לטעון כי זוהי הסיבה היחידה להעמקת הפער בין החרדים לבין הקו המרכזי, ה"קלאסי", של כור-ההיתוך הציוני).

אינני טוען לרגע, אגב, כי תרבות אחת, מעצם היותה תרבות מסוימת, "נעלית" על האחרת, ואינני רואה בכך ענין גזעני, חלילה. אם נקח את התרבות של העליה הרוסית, למשל – אני בעצמי קורא ספרות רוסית (מתורגמת, מן הסתם) ונהנה ממנה. אינני חושב שהתרבות העברית "נעלית" עליה – וגם ההפך אינו הנכון. ברור כי יש כאן מן הויתור, במיוחד עבור דור ההורים, כפי שויתרו (לעתים קרובות גם בלית-ברירה ובחוסר-רצון) גם דור העולים מראשית ימי המדינה – לא רק מארצות ערב, כדוגמת עיראק, מרוקו, וכדומה – אלא גם גלי העולים מרומניה, בולגריה, ופולין. אותם עולים מראשית שנות החמישים נאלצו, למשל, לוותר על השימוש בשפת היידיש עם ילדיהם, שגדלו, רובם ככולם, בניכור אל "שפת הגלות". אולם, שוב – אינני סבור כי מדובר היה בגישה הגורסת כי תרבות ספציפית כלשהי "בהכרח" נחותה על התרבות המקומית, לאותו הניכור היתה מטרה והוא נוצר תחת אילוץ מסוים. הרעיון של הנחלת התרבות העברית לדור הצעיר מטרתו ליצור דור שזהותו הלאומית-תרבותית הינו חד-משמעי, שכן, כאמור, זהו הצורך בחברה מתגבשת – וחברה הסופחת אליה גלי הגירה כדוגמת ישראל, גם היום, הינה עדיין חברה מתגבשת – ואילו בחברה כזו יתרחב לו הפער בין "תתי-התרבויות" ("תת-תרבות" לא במובן של תרבות נחותה אלא במובן של חטיבה תרבותית נפרדת) – התלות והזיקה מטשטשים, ועמם הזהות הלאומית שעל-בסיסה הוקמה מדינה זו. על-כן יש לראות בויתור על גישת כור-ההיתוך כויתור על הזיקה הלאומית הציונית של המדינה, כמדינתו של עם ישראל.

וכמובן שיכולה לעלות שאלה "ומה בדיוק רע בזה?" – לכאורה, מדובר בתהליך טבעי שנוצר בלא מעורבות. אך שוב, גם בן-גוריון הכיר בך, ופשוט מצא כי אותה אלטרנטיבה, של חוסר התערבות, מביאה לאָבדן הזהות הלאומית הנרקמת. וּבכן, בעיניי זה רע במיוחד לנוכח המציאות – והמציאות היא שכיום, כשפירות המפעל הזה, אתו "כור-היתוך תרבותי", עדיין נקצרים ועדיין טרם אִבדו מטעמם (עקב זניחת המדיניות הזו) – אני שייך אל משהו גדול יותר, אין לי ניכור וריחוק מן השאר, ובעזרת העברית, שהיא שפה השגורה על כל בני העם, יכול אני לתקשר ולהתבטא, לעבוד וללמוד עִם בני עמי, ללא קשר מארץ מוצאם, שלושה דורות אחורה. כל זאת לא היה קורא אלמלא אותה מדיניות, לפחות לא באותו אופן ברור ופשוט וטבעי כפי שהוא כיום, בו עיקר העדתיות נשמרת לבדיחות ומאכלים ביתיים.

אני נוטה להאמין כי בזניחת מדיניות כור-ההיתוך החלה מדינת ישראל, כמדינת לאום, את אבדן הזיקה שלה כלפי עצמה, באמצעות הדור הצעיר שלה (ושוב – בעוד שהדור המבוגר העולה ארצה מלכתחילה יותר "מנותק", זהו הדור הצעיר שאמור להתחנך עם רגשי זיקה אל הלאום, אל "הקבוצה הגדולה"). דווקא בימינו, עם התפוגגותו של אותו כור-היתוך תרבותי, אנו למדים על האלטרנטיבה ממנה חשש בן-גוריון – מציאות של אותם הימים הראשונים של המדינה, אשר נולדה בסער ואל תוך סביבה שכפתה עליה ברירות מועטות, מיליטנטיות ברובן, אשר בה רסיסים מפולגים ומנוכרים של ה"עם" שטרם נתעצב לכדי עם, לא היו מוצאים סיבה לשתף פעולה, ולא היו מוצאים "מטרה משותפת" כלל ועיקר.

הרב-תרבותיות מאפשרת לכאורה, לכל קבוצה לבטא את עצמה ולאמץ את המאפיינים התרבותיים שלה, אולם בסופו של דבר – זה בא על חשבון ההוויה המשותפת, שעל-בסיסה הוקמה המדינה. וככל שהזהויות הללו מתרחקות, כך גם שאלות על תרומה והקרבה ל"קבוצה הגדולה" נראות חסרות-טעם יותר ויותר. וזוהי הנקודה המרכזית שלדעתי מפספסים המתנגדים לרעיון לאומי: בעיניי, דווקא הלאום והאחדות הלאומית, הם-הם אשר מאפשרים לכל חברי ה"קבוצה", באופן אינדיווידואלי, להתבטא ולהתקיים באופן החָפשי ביותר. הלאומים, כקבוצות עממיות, קיימות בלאו-הכי. אך הפילוג ה"שבטי" מחליש את האומה כגוף כולל, ובטשטושהּ והתנוונותה של הגוף הזה טמון אבדנה של הזהות הפרטית. אם כולנו בני-ישראל, דוברי עברית – התמסמסותהּ של התרבות העברית הזו משמעה התמסמסות הבסיס התרבותי שבאמצעותו אנו מתבטאים. את החלל הזה יכול למלא רק בסיס אחר, זר ושונה – בסיס שבהכרח אינו מתאים לנו (שכן כבר נתעצבנו על-פי בסיס אחר), ואשר בו לא נוכל לבטא ולהגשים את עצמנו באופן המושלם והחָפשי ביותר.

הטענה הזו, בעיניי, מישבת גם את הסתירה-לכאורה העולה בין הזהות הלאומית המאוחדת, אל מול הזהות הפרטית האינדיווידואלית של כל אדם. להשקפתי, כל אינדיווידואל רשאי וזכאי לבטא ולהגשים עצמו, על-פי השקפותיו ומאווייו – ואולם, כל פרט גם בהכרח נולד אל "סט" של תרבות, שפה והיסטוריה-עממית מסויים – ובאותה השפה, באותם מונחים, ובאותו סולם-ערכים תרבותי אליו הוא נולד מבטא עצמו הפרט בצורה הטבעית ביותר. דווקא בשל-כך על הפרט לתת מעצמו למען הקבוצה, ולא להתבדל ממנה (אל אותה "שבטיות" עדתית) – בכדי לשמר את המסגרת שבה הוא חי, פועל ומתבטא, ובה הוא יהיה רשאי ויוכל לזכות להגשים את עצמו בצורה הטובה ביותר.

בדבריו, התייחס בן-גוריון לא רק אל הצורך בתמורה תרבותית-הכרתית שעל העולים לעבור לצורך התגבשותהּ של מדינה ותודעה לאומית חסונה, אלא גם אל התמורה הכלכלית שהופכת להכרח:

"יהודי הגולה המתכנסים בהמוניהם בארץ אינם יכולים להמשיך כאן אורח-חייהם. מאה אלף יהודי עיראק נתפרנסו בסדקי המשק העיראקי. המשק העיראקי היה בנוי על חקלאות ומלאכה. רוב העם העיראקי הם עובדי-אדמה, רועים ובעלי-מלאכה ופועלים. על-ידם יכלו להתפרנס מאה אלף יהודים חנוונים, סוחרים, פקידים וכדומה. מאה אלף יהודי עיראק בבואם ארצה – רובם מוכרחים ללכת לעבודה. והוא הדין לגבי יהודי רומניה ומרוקו… כאן מוכרח היהודי להוציא לחמו מהאדמה, אחרת נמות מרעב. בלי תמורה יסודית במבנה הכלכלי-חברתי של המוני העולים – לא תיתכן קליטת העליה ולא יוקם משק לאומי ולא נגיע אף פעם לעצמאות כלכלית."

וכיצד יש להביא את אותו השינוי לכדי מציאות? רבות הן התלונות שהועלו כלפי הממסד האטום שכפה את ה"מסורת" שלו, אך מרתק לשים-לב כיצד בדבריו מכוון בן-גוריון את מאמציו לא כלפי דור ההורים שעלה ארצה, אלא כלפי הנוער. המבוגרים עלו עם השכלתם, עם מקצועם, עם מסורותיהם העדתיות – ואין בכוונתו של הממסד לשנות את אותו הדור. למעשה, הדרך היחידה לכפות את השינוי הזה, הוא באותה מסגרת דיסטופית שאנו נחשפים אליה בספרים כדוגמת 1984 של ג'ורג' אורוול. ואף-על-פי שבן-גוריון מציין תמורה זו כהכרחית, אין הוא מצדיק כפיה בבחירת משלח-היד, אלא מדבר על שינוי בגישה התודעתית בקרב הנוער. וזוהי משמעותו ותפקידו של הגדנ"ע, כפי שדיבר עליה בן-גוריון באותו כנס מפקדי גדנ"ע בשנת 1951:

"איך נבצע תמורה עמוקה זו? לא באונס, לא בכוח החוק והמנגנון. אין אנו מדינה טוטאליטרית, וכל איש בתוכנו רשאי לבחור משלוח-יד כרצונו, לעסוק בכל מה שהוא רוצה ולהתגורר באשר יתאווה.

מיזוג הגלויות, איחוי קרעי התפוצות, הריסת מחיצות העדות וביצוע התמורה החברתית-הכלכלית במבנה המוני העולים – ייתכנו בכוח תנופה חינוכית רבת-אונים ורחבת-היקף בקרב הנוער."

נותרה לה עוד שאלה אחת, והיא שאלת החינוך אל מול "כפיית הערכים" – האם אותה מסגרת חינוכית של "כור-היתוך" היא מסגרת לגיטימית, או שמא מכונה משומנת של שטיפת-מוחותיהם של רבבות ילדים וּבני-נוער. להשקפתי, מערכת-החינוך מלכתחילה קיימת לצורך הנחלת ערכים – היא כן מלמדת רקע היסטורי עממי (החל מן הגן ועד בחינות הבגרות בתנ"ך), יחד עם רקע מקצועי שימושי יותר ושימושי פחות. וקביעת אותו "סט" של מקצועות והערכים הנלמדים עמם, בכל מקרה יש בה מעין "שטיפת-מוח" מדומה – מדומה, שוב, מכיוון שבכל מקרה החינוך הזה מתקיים, ויתקיים. עתה רק נותר ל"קבוצה", באמצעות החלטותיה של מערכת החינוך (אשר אמורה, לכאורה, לייצג את רצון הציבור) לבחור מה ראוי להנחיל וּמה לא. ושיהיה ברור – לרגע לא טענתי כי בביטול מדיניות "כור ההיתוך" היה מחטף, ונעשה הדבר בניגוד לרצון הציבור – כל טענתי היא שעתה, לנוכח ההתרחקות והניכור שכן רואים ונחשפים להם בין החלקים השונים של החברה, ראוי שוב לשקול את החלופות העומדות בפנינו, ולאמץ מחדש את הגישה הזו. אותי ריגש לראות כיצד בן-גוריון ראה את חינוך הנוער (באמצעות אותו היתוך) לאהבת המולדת ולהכרת עברו:

"היתוך מהיר של הגלויות יתכן אך ורק בקרב הנוער הזה, שיצא מכלל ילדוּת ולכלל בגרות לא הגיע, ויש ביכולתנו לעצבו, ולצור דמותו לפי צרכי התקופה המכרעת של הנחת היסודות. לנוער זה יש להנחיל ברכת הטבע של ארצנו, נופי רמותיה בגליל וערבותיה בנגב, קסמי ירושלים אשר הרים סביב לה ומרחבי התכלת של ימינו; נַקנה לו תמצית סגולתם של דברי ימיה המופלאים של אומתנו במסעה הארוך רב-הסבל והגבורה של עמת-העולם ונפתוליה הפנימיים והחיצונים. נחסן ונחשל גופו בסיורים ובמחנות-עבודה; נטפח בו סגולות-היצירה החלוצית הגנוזות בכל אדם על-ידי משקי-נוער ומפעלי-בראשית על גדות ים-המלח ובערבות-הנגב וברמות-הגליל; ונרגיל אותו לנטוע מחשפי-הרים ולהפרות אדמה שוממה ולהיאבק בפגעי-הטבע ולנצחם. נכשיר את הנוער להרפתקה הימית – מגדולי הרפתקאות-הכיבוש של עוז-הרוח האנושי. ארצנו נתברכה בשני ימים, ובהם צפון מקור לא-אכזב של עוז וישע, גופני וכלכלי; ילמד כל נער לנהוג סירת-מפרשים ויידע להשתלט על איתני הטבע של מרחבי-ימים. נרגיל את הנוער לחיי שותפות ואחווה ועזרה הדדית – וייהרסו מאליהן מחיצות העדות והשבטים, וקרעי העבר והמרחקים – יאוחו במהרה."

יש אשר ימצאו משהו מקומם בדבריו אלה, אבל שוב – אם לא נשפוט את הדברים הללו על-פי עולם המושגים שלנו, אלא בהכרת התקופה, המסגרת החינוכית שלה, וצרכי השעה שלה (ובכל זאת גם לא נשכח שהזמן משנה משמעות של מושגים כגון "מחנות-עבודה", שהיום נתפס כמחנה-עבדוּת) – נוכל להבין כי בן-גוריון מכוון אל חזון חדש, של יציאה מהעולם היהודי ה"ישן" של תלמוד תורה בגלות, אל עולם עברי חדש, של התחברות אל אדמת הארץ ואל המורשת הנפרשת בין רגביהּ. ואותה התחברות מחדש, הוא אשר יאחה את הקרעים ויעלים את הפערים בין החלקים השונים של העם שהתגבש לו פה מחדש. עִם כל הסכמתי עם דבריו של בן-גוריון, בכל זאת יש הבדל אחד משמעותי בינינו, הבדל שלדעתי גם בולט מבין שורות המלל. בן-גוריון מדבר על הזהות היהודית, הזהות על-פיה נבנתה הציונות ההרצליאנית, ואני מדבר על הזהות העברית. ועל ההבדל הזה ראוי להגיד כמה מלים:

  • ראשית כל – בניגוד לכנענות של יונתן רטוש, אינני מתנגד לציונות, גם בשלב ה"יהודי" שלה – הציונות הוקמה כתנועה לאומית יהודית מכיוון שהזהות העברית, שמתבססת על תרבות, ולא על דת, כמעט ולא היתה קיימת, והיא החלה להתעצב לה עם התבססות הציונות.
  • בן-גוריון אמנם דיבר על הזהות היהודית, אולם בדבריו אני מוצא יותר זיקה אל האלמנט העברי באותה הזהות – הוא מתייחס אמנם אל היהדות שהיתה מכנה משותף בין יהודי התפוצות, אולם למן הרגע שאותם יהודים עלו ארצה, דבריו נוגעים אל המכנה המשותף התרבותי שקיים – וזהו המכנה המשותף העברי שאני מדבר עליו.
  • אני באמת וּבתמים מאמין שהציונות הגשימה את עצמה – היא הקימה בית לאומי לעם היהודי. אך עם ההגשמה הזו באה אותה התנוונות ודעיכה ברגש הלאומי שלנו, כעם – כשתוצר-לוואי שלו הוא אותה דעיכה של מדיניות כור-ההיתוך.
  • הפתרון היחיד לאותה דעיכה הנובעת מן ההגשמה של אותו שלב ראשוני של הציונות, הוא "חזרה על התהליך" – התעוררות הרגש הלאומי שבקרבנו. שוב, כפי שאמרתי על בן-גוריון – היות והעם כבר קיים פה, הקשר הדתי כבר אינו מה שמחבר בינינו – החיבור של כולנו הוא חיבור לשוני, תרבותי, היסטורי (כן, כן – סוף כל סוף גם היסטורי) – וזהו החיבור של הלאומיות העברית. זהו הקשר שיש לאמץ באותו גִלגול חדש של הציונות, וזוהי המשמעות של השְׁנִי-ציונות, אותו רעיון שלי שעל שמו נקרא יומן-הרשת הזה.
  • היות ואני דוגל בלאומיות עברית, אשר בניגוד לכנענות של רטוש, אינה "מכוונת" כלפי כל העמים השמים בין הנילוס לפרת, אלא כלפי עם ישראל (הוא העם העברי, או, כפי שהציונות מגדירה אותו – העם היהודי). המכנה המשותף האנושי דיי זהה לזה של הלאום היהודי, אולם הגדרת הלאום העברי אינה תלויה בדת – אלא במורשת ההיסטורית-לשונית-תרבותית שלנו.
  • התגשמותה של זהות לאומית חדשה, בדומה לתהליך שקרה בארץ למעשה עד ראשית שנות התשעים, מחייבת מערכת חינוכית הדוגלת בכור-היתוך תרבותי. קשה לי לתאר מצב שבו עם שמתגבש תחת זהות לאומית חדשה עושה כן במציאות מבדלת ומנוכרת (אגב, אין ב"חדשנות" הזו בכדי לגרוע מתוקפהּ, אין בעיניי צורך ללכת לימים-אין-זוכר-אותם בכדי להוכיח "אותנטיות" נדרשת לזהות לאומית, אלא יש לראותה כנגזרת מכורח-המציאות).

הבדל אחד גדול ביני לבין הכנענות של רטוש היא היחס אל העבר היהודי – רטוש ביקש ליצור "עם חדש", שמדלג על כל ההיסטוריה היהודית מחורבן בית ראשון ועד לימיו של רטוש עצמו. אני, לעומת זאת, בעודי מבקש לעורר תקופות קדומות יותר של ההיסטוריה העממית, אינני שולל גם את העבר רווי-החורבן והגלות של עם ישראל (שלמעשה, אכן נאחז בדת כגורם המקשר בינו לבין עצמו), והוא יקר לי באותה המידה. וכאמור, המסורת היהודית למרבה הצער עוסקת גם בחורבן – ובעוד שנטען כי בית-המקדש הראשון חרב בשל אותם שלושת איסורי יהרג ובל יעבור (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) – כך נטען כי בית-המקדש השני חרב בשל שנאת חינם (ואותו ריב בין קמצא ובר-קמצא). שמעתי פעם הסבר מעניין לשאלה – מדוע בית-המקדש הראשון, אשר חרב בשל אותם שלושה חטאים כה גדולים (כלפי הדת המוניסטית), הוקם שוב (בצורת בית-המקדש השני) "רק" שבעים שנה לאחר חורבנו, בעוד שגם כעבור אלפיים שנה טרם הוקם בית-מקדש נוסף? וּבכן, אותו הסבר (דתי, כמובן) מסביר כי שלושת החטאים שהחריבו את בית המקדש הראשון היו חטאים ש"בין אדם למקום", והרי ה"מקום" סולח, בעוד ששנאת חינם – היא חטא שבין אדם לחברו, ובני-אדם מתקשים לסלוח, ואותה נטירת טינה שומרת על גחלת שנאת החינם. וכל-עוד שנאת החינם הזו נמשכת, הגאולה לא תגיע.

אמנם זהו הסבר "מלא בְּחוֹרים" (בכל זאת, גילוי עריות ושפיכות דמים זה גם עניין של בין אדם לאדם, לא רק כלפי המקום, ועבודה זרה – הרי שבעיניי אינו אלא התניה של דת הכופה מוניזם על עם שהאלילות רווחה בקרבו, ולא היתה לו זרה כלל וכלל, וּמה גם שהאל הסולח מתואר גם לא-אחת כאל קנא ונוקם, כך שהכל עניין של מתי נוח לתארו בצורה אחת ומתי בצורה אחרת), וזהו גם הסבר גאולתי מאוד, ואני שולל גאולה מכל-וכל (ובעיניי, בכלל, בית-המקדש השלישי לא יוקם מכיוון שהתהליך הפטישיסטי של האדרת אלוהי-משה קיבע את האמונה שבית-המקדש השלישי "יוּרד" מוכן מן השמיים כשתגיע הגאולה), אולם גם עם כל הסייגים הללו – טמון בהסבר זה גם תובנה מסוימת שאני בוחר לאמץ – אם נתבונן בבית-המקדש השלישי, באותה "גאולה", לא כמעשה אלוהי, אלא כ"הגשמת יעוד" והגעה אל זמנים בהם "תשקוט הארץ", הרי שלא נגיע אל ימים כאלו בעתות פילוג וניכור. בימי בית-שני, היה זה הפילוג הכִּתתי פה בארץ, בין הפרושים, הצדוקים, האיסיים, ושאר הכתות עליהן לא נכתב דבר – שהוליד פה את אותה שנאת חינם עליה מדברת המסורת. ובעיניי, הפילוג של היום אינו הפילוג של אורתודוקסים-קונסרבטיבים-רפורמים (אם כי אני נוטה להאמין שהציבור החרדי כן מוצא בו פילוג משמעותי מסיבותיו שלו), ואף לא רבנים-קראים. הפילוג העיקרי בעיניי הוא הפילוג של צברים(חילונים מכל העדות)-רוסים-חרדים(מזרחים-ליטאים, בינם לבין עצמם)-ועוד קבוצות קטנות יותר. זהו פילוג שכן יכול להמנע באמצעות הנחלת אותו רעיון משותף מגיל צעיר של מוצא, תרבות ויעוד משותף (והרי זהו הרעיון של כור-ההיתוך). ובפילוג הזה, בו כל צד מתמקד במאפיינים המבדלים, ולא במכלול המשותף לכולנו – מוצא כל צד ארס רב ושנאת-חינם כלפי הצד האחר, שהוא למעשה אינו-אלא צד נוסף בו-עצמו. וכאמור, כל-עוד שנאת החינם שׁוֹרָה בינינו, הבידול והפילוג ירחיק בינינו ויקשה להגשמת היעוד המשותף שלנו, יהא אשר יהא.

סיום דבריו של בן-גוריון נגעו באותה אחדות שבה מושרשת אהבת המולדת:

"אולם גדנ"ע הוא יותר מ"מכינה" לצה"ל. אם גדנ"ע יצליח להקיף את כל הנוער בגילים של 16-18, בגילים שבהם מעוצבת דמותו של האיש המבוגר, ייהפך באמת לבית-היוצר של אומה אחידה, מלוכדת, מושרשת באהבת מולדת, מופעמת ביצר חלוצי ובכוח גבורה. אחדות האומה תיכון רק על אלה."

ואכן – רק באחדותנו נמצא את כוחנו. הבידול והפילוג הם המולידים את אותה שנאת החינם. כור-ההיתוך התרבותי מעולם לא היה מתבקש יותר, וכך גם הזהות הלאומית המאוחדת של עם ישראל, הוא העם העברי.

חולון, י' באב, ה'תשע"ב.

רשמים מהרמת הכוסית לדגון + חגיגת הקציר (ד' בסיון התשע"ב, 25 במאי 2012)

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ביום שישי שטוף-שמש, יום לפני ערב שבועות ה'תשע"ב, בשעה 11:00 לפנות צהריים, החלנו מתאספים.

כותרת הארוע, כפי שהוכרז בפייסבוק, היתה : "הרמת כוסית לדגון + חגיגת הקציר".

המקום : חיפה, בסמוך לתחנת-רכבת "השמונה" בחיפה, בפינת-דשא (שהספיק כבר להצהיב) קטנה ומוצלת.

בסמוך לנו נישא לו המבנה המרשים של ממגורות דגון. שמו של המבנה, כמו-גם יעודו, הוא-הוא ששימש לנו מקום ו"סיבה למסיבה" לאותה הרמת-כוסית לכבוד דגון, ולכבוד חג הקציר הממשמש ובא.

בהגיעי אל המקום כבר היו ישובים להם על מחצלת כמה מן המוזמנים, והמתנּו עוד כשעה וחצי עד שהתאספו כולם. היתה זו הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש אנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן, כמו-גם כאלה שלא פגשתי לפני-כן. היתה זו גם הזדמנות יפה להתוודע אל העכבר שרץ לו ממקום למקום בגינה הקטנה שבה התיישבנו, עד אשר מצא לו מקום מסתור בין שורשי העץ וגזעו.

מזג האויר היה מושלם לעונה: שמשי, אך לא חם והביל.

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שׂוחחנו על משמעות האל דגון, מהיכן הגיע ומהו מקור שמו. תנועת החוֹלָם בשם דגון מקורה למעשה מתופעה הרווחת בשפות שמיות, של הפיכת תנועת A ארוכה (קמץ) לתנועת O. שמו המקורי של דגון הוא דָּגָן, ולו היו מקדשים בערים רבות באיזור. דגן/דגון היה אל שמי, ולא פלישתי – הפלישתים שהגיעו מאיזור הים האגאי אימצו אותו לאחר שזיהו אותו עם אלת פריון האדמה הקודמת שלהם. בנוסף, בעיר אוּגָרית, בה נמצאו המיתוסים הכנענים השלמים ביותר, היה מקדש לדגון. דגון עצמו היה אל חשוב והוזכר בעוד מקורות חוץ-מקראיים, ומעידה על חשיבותו העובדה שהבעל, בכיר האלים באוגרית, נקרא "בן-דגן" – יש בכך מן הסתירה, בשל העובדה שהבעל אמור להיות בנו של אבי האלים, אל עליון, ומשערים שזהו זכר למעמד גבוה יותר שהיה לדגן בעת עתיקה יותר. כמו-כן, דגון לא היה "האל-הדג", וזוהי טעות שנפוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ומקורה הברור הוא הדמיון בין השם "דגון" למילה "דג", למרות שכפי שנאמר – שמו של דגון הוא למעשה דָּגָן.

ובעודנו מחכים אל אחרוני המצטרפים (אגב פרידתינו מאחד מהם שנאלץ לעזוב מוקדם), עוד בטרם פצחנו ב"תכנית האומנותית" המתוכננת, מזגנו כולנו כוסית ווייט & מק'קיי שהביאה אורלי לכבוד תמוז האכדי/בבלי (או בשמו השומרי הקדום, דומוזי), אשר משם, על-פי המיתוס המכונן שלנו המצוי בספר בראשית, הגיע אברם אבינו. תמוז, בדומה לדגון, מיוחס אף הוא אל פריון האדמה. היה זה אך-סמלי שכולנו היינו ישובים במעגל, שכן המילה "חג" עצמה מקורה מאותו רעיון, של להיות במעגל (אכן חגים במעגל).

לכשנתאספו כולם (שמונה, בסך הכל) החלנו בהקראת שני קטעי מלל. את הקטע הראשון, טַלַּי (על שם טלי בת רב, בתו/אשתו של אל הגשם והסער, בעל), אותו כתב יונתן-בן-עמי, הקראתי אנֹכי :

ירדה טַלַּי אל גִּנַּת הגבעה לראות – הֲבָשַּל התות הַסָּגֹל?
וברדתה כבר ערב רד, ובעמדה תחת העץ השחיר כֻּלּוֹ והתותים, מלאי עסיס, סֻוּוּ בְאֹפֶל ועלים
ובחזרה נִטְוְתָה בה שירה דקה כְּעֹמֶר שֶׁמָּלַא באסמים שבעה שבועות, כירח זה המטיף זהרורים.
על לב הליל עוד האזינה ואחר תשכב לִישֹׁן.

את קטע המלל השני הקריאה עיָנה. היה זה פרק ל"ח, הפרק האחרון של אִחוי טַלַּי, אודותיו כבר כתבתי בעבר, אותו כתבו/איחו יונתן בן-עמי ועיָנה לקח. הקטע הזה עוסק בפריחה ובהתחדשות, ומהווה סיום מפואר ליצירה הארוכה, המרתקת ומלאת פניני-חן הלשוניים (מה-גם שהיא מסתורית ולעתים קשה לקריאה) הקרויה "אִחוי טַלַּי" :

ואמרו השלטים ערית חיפה מבצעת שפור תאורת הרחובות לרוחת התושבים ראש המועצה המקומית מטולה ברכות המושבה מטולה פותחת את שעריה זאת הפעם החמשית בפני קהל כותבי השירה ואוהביה במושבה יש שלוב נפלא של תירות כפרית וחקלאות מתקדמת מטולה מציעה נוף מקסים טבע ואוירה של רגע שהם מצע מצין לקיום פסטיבל שירה ישראלי אנו שמחים לתת יד לקדום השירה בישראל ולארח במטולה את שירה אלפים ושתים אני מאחל למשוררים ליוצרים לאמנים ולקהל הרחב שלשה ימי יפי הנאה צרופה וענין בברכת חג שבועות שמח וברוכים הבאים מכל רחבי הארץ ועל ידי השירה משפיע המשורר שפע רב בכל העולמות התקון בהיכל הכלים השבורים הצרים מהכיל את יפעת ההיכל יעשה באחוי הנכון בין מלים אמורות לשירה לאחות את שברי הכלים כאדם המיטיב למצות את יפי המרחק שרק לילה יאה לו רק לילה וסקסופון אלט ופסנתר לאחר שקרא את השיר האמור ומשפיעה השירה על העולמות העליונים ומהם תשתקף והשירה העליונה היא התורה מגיעה בהשפעתה אל המציאות הזאת עכשו בשבועות והיא בכורי יצירת האל בגשמיותה משפיעה השירה על העולמות העליונים ולכן קול השיר חיב להשמע דוקא עכשו במציאות הזאת בדחיפות רבה מאין כמתה מן התכנית ליל שמורים משוררים בוחרים מציגים קוראים ומפרשים פרקים האהובים עליהם במגלת רות מדרש עתיק ומדרש משורר מנחה זלי גורביץ מאחרי הצלילים קריאת בכורי שירה תחת עץ התות ליד המעין והמסכה המשלשת קמוריך זורחים ושפתי הנכספת תלחש לקצבך האטי האיתן למלאך בכתב יד מעגלת תשפיע לשון מתחמקת בצבר תשוקתה אור עינך יתמלא ושקוף החלל והשבע השבעתי בצליל מכון לעטף את יפיך והצג בכורי לששי בליליך סיון ויהי לאחר תקון שבועות בקבוץ יפעת נטל חפני חפציו ועלה על חלקת דשא במעלה הגבעה פנסי גן כדורים מאירים באור חור ויפרש את שק השנה ויתרוח עליו לחלץ נעליו ויבא לשכב בקצה החלקה והנה מעליו ירדה טלי בשביל דרכה מטה ותבא בלט ותתצב למראשתיו היא מבט עדין וסקרן ושקט ויכר כי טלי היא הנצבת לפניו ולא ידע כיצד הכיר ויאמר לקראה ותעלן הממטרות מן הדשא אחת תתז לעברה ואחת בין תיקיו עלתה ותחמק מן המים כסופי הברק וימהר לקפל ציודו ובסגרו וירא כי חמקה תם ונשלם אחוי טלי ועוד היד נטויה

ובטרם פתחתי את בקבוק הגרין לייבל, נשאתי כמה דברים שרציתי להגיד לכל הנוכחים, ואלו הם עיקרם :

ראשית, מעבר לדברי התודה לכל המגיעים, הבעתי את שמחתי הכנה על ההזדמנות הזו לראות את כולם – שהרי מעבר למשמעות הסמלית של הרמת הכוסית, זהו העיקר במפגש הזה.
לאחר מכן סיפרתי שלא-אחת נשאלתי מה הטעם בהרמת הכוסית הזו, ובכלל, בכל ה"קטע הכנעני" הזה שאני דובק בו. הדגשתי, והיה לי חשוב להדגיש, כי אין זו אמונה דתית בצורה המחייבת והדוֹגמטית שלה, כי-אם מעשה סמלי. אמרתי שעם הזמן התנסחה אצלי התשובה לגבי מהות הכנענות בעיניי לכדי ארבע נקודות עיקריות, שלוש חיוביות ואחת לעומתית.
הנקודה הלעומתית היא מעין "הפגנת התרסה" אל מול ההקצנה הדתית שאנו חוזים בה מעת-לעת, רצון לומר לרבנים המפזרים רעל בדרשותיהם ולפנאטים שההקצנה שלהם מסבה נזק לאוכלוסיות שלמות כי הנה, אל מול ה"שיגעון הדתי" שלהם קיימת דרך אחרת, כזו שבעיניהם נתפסת כמחרידה לא-פחות ממה שמעשיהם נתפסים בעיני.
הראשונה מבין הנקודות החיוביות היא הנקודה ההיסטורית – עובדתית, הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי במקום זה שכן עם ישראל שגישתו כלפי האלוהות לא הייתה בשלביה המוקדמים מונותאיסטית, ויחד עם הכרת המיתוסים של עמי האזור אנו מקבלים תמונה ברורה יותר לגבי אותה דת עברית קדומה. ההדים לאותם מיתוסים אליליים קדומים נמצאים, למעשה, בספר התנ"ך, וזוהי בחירה שלנו (או של מי שמלמד אותנו תנ"ך) מה מתוך זה נכיר, ולאיזה עומק. זוהי גם הסיבה שאינני מרגיש שאני "ממציא" משהו, אלא פשוט מתייחס אל דברים קיימים, ולכל היותר נותן להם משמעות חדשה.
הנקודה השניה היא הנקודה התרבותית – אותה גישה (שגם אודותיה כתבתי) המשלבת את האלים הכנענים בתרבות, לא כאמצעי דתי מחייב כי אם כסמל, המעשיר את התרבות והשפה ושמחברת אותנו לא רק אל החלק ההיסטורי העתיק יותר של עם ישראל, אלא אל תופעות הטבע וההוויה האנושית השונות – אם עד כה הודינו (מי שהודה) לאל יחיד על כל הדברים, ובכך למעשה "שיטח" את המציאות שלנו, הרי שבגישה אלילית אנו חווים מחדש כל חוויה "בשמה", על-פי היישות המיוחסת לה – וכך, למשל, אנו מוקירים תודה לדגון על הויסקי, שכן דגון מסמל חלק בעולם שלנו שאחראי על תבואת הדגנים מהם מכינים את הויסקי, וכך, אם ניתן עוד דוגמה, לדעתי נושא "הדרת הנשים" בהחלט מאבד ממשמעותו בתרבות שבה קיימות דמויות אלוהיות נשיות נפרדות.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפילוסופית – אימוץ תפיסת העולם הפלורליסטית, תחת התפיסה המוניסטית המקובעת בה מצויה החברה שלנו (דתית וחילונית כאחד, כזו שלמעשה מעצבת את החשיבה גם בעולם המדע האתאיסטי לכאורה), תפיסה שלא מתיימרת לשאוף ל"אמת אחת" אבסולוטית, מכירה ומקבלת את הסובייקטיביות שבחווית המציאות וגמישה אל רעיונות שונים. היות ותפיסת המציאות מעוצבת על-ידי השפה, מאמין אני כי אימוץ ההשקפה הכנענית ובניית השיח החדש, הפלורליסטי הזה, יצור, מעצם הפיכת השפה והשיח לפלורליסטים, השקפת עולם חדשה, גמישה ופתוחה יותר.

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

לדברי הוסיף רעי יונתן כי בעיניו, כל אל מסמל משהו, ולדגון יש את התפקיד לסמל את השפע החומרי – שכן הוא אחראי על תבואת האדמה, ומן האדמה צומח השפע שמקיים אותנו – המזון, ועל כך חגגו אבות-אבותינו בחג חקלאי זה.

ולאחר מכן העברו במעגל את כוסיות הויסקי ומזגנו לכל אחת מהן את הג'וני ווקר גרין לייבל של יונתן, והרמנו כוסית לדגון, ועוד אחת.

ובטרם קמנו, יונתן הקריא עוד שני שירים מפרי-עטו. הראשון נקרא "סיון" :

קִמּוּרַיִךְ זוֹרְחִים וּשְׂפָתִי הַנִּכְסֶפֶת
תִּלְחַשׁ לְקִצְבֵּךְ הָאִטִּי, הָאֵיתָן
לִמְלֹאֵךְ בִּכְתַב יָד מְעֻגֶּלֶת תַּשְׁפִּיעַ
לָשׁוֹן מִתְחַמֶּקֶת בִּצְבֹר תְּשׁוּקָתָהּ

אוֹר עֵינֵךְ יִתְמַלֵּא. וְשָׁקוּף הֶחָלָל.
וְהַשְׁבֵּעַ הֻשְׁבַּעְתִּי בִּצְלִיל מְכֻוָּן
לַעֲטֹף אֶת יָפְיֵךְ וְהַצֵּג בִּכּוּרַי
לַשִּׁשִּׁי בְלֵיְלַיִךְ, סִיוָן

השני נקרא "אבק", והוא לא עסק בקציר או בחג השבועות, כי אם בטעינה ובפריקתה של משאית המובילה שעורה ממחסני הדגנים אל שכם :

היֹפי הוא קו המחשבה הנמשך מחסן אל הרגע הבא.
מתחת לשמים מְעֻנַּנִים וּמְסַנְוְרִים הוּא עֹמֵד על המשאית שהיא חלק מגופו
ובעיניו גם איזו תלונה על כן שההעמסה מְמֻשֶׁכֶת וקשה
ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מֹשֵׁךְ, מתך אויר אחד נִתַּז
ואתה ריק, ומוכן
וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק
ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.
ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר)
בעוד שכם נפרשת לפניו
אבן נתזת מצמיג,
סדק בוץ נמעך,
יתוש נדבק אל הפנס.
עכשיו בֹּקֵעַ אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רֹטֵט כחי.
(וחיים אחרים הם:) 40 טון שעורה עוברים בַּצִּנֹרוֹת
דֹּפְקִים בקצב קדמוני
וממלאים את שקי אשכיו.
מתנודד מן הָעֹמֶס
ילך אל העיר אשר אהב.

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

ולאחר שקמנו, אספנו את כל האשפה, ואת הויסקי, ואת המחצלת, ונפרדנו מן העץ שסוכך עלינו מן השמש, ומן העכבר שנתחבא לו בחסות אותו אילן, שמנו פעמינו אל עבר שוק הפשפשים בחיפה, שם אכלנו ארוחת בָּהֳרַיִם ב"ניסים ונפלאות". היה מלבב.

את הרמת הכוסית הראשונה לדגון עשינו לפני שנה, אני, יונתן, ועיָנה, בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. אז היה זה מפגש ספונטני שנתרחש רק מכיוון שנזדמן לנו להיות בזמן הנכון (לפני חג השבועות) במקום הנכון (אזור ירושלים). השנה היה זה מפגש מתוכנן, והוזמנו אליו עוד אנשים. רובם כלל לא הכירו את ההיבט הכנעני, והיה זה נחמד לקבל התעניינות ולהסביר.

מפגש עם תֶּמָה כנענית כבר עשינו בעבר (על-האש פרידה מן הבעל, במהלך חול המועד של פסח), ואני מאמין שיהיו עוד, כמעין מסורת (לא מחייבת ולא דוֹגמטית) מתחדשת. לצורך העניין הזה יצרתי קבוצה בפייסבוק, כנענים ונהנים, וכל קורא מזדמן (או לא מזדמן) ביומן-הרשת הזה מוזמן להצטרף אליה.

כל אשר נותר לי לקוות הוא שמעגל המשתתפים יתרחב לו, ושנזכה תמיד לחוות ולהוקיר את תבואתה של אדמתנו.

ברוך דגון !

כהמלצה לקריאה נוספת, מפנה אני את כל המסתקרן לקרוא כתבה שפורסמה לפני כחדשיים ב"הארץ" על עלי גרוס, מעצבת גרפית שפעלה משנות הארבעים ושעצבה, בין היתר, את הסמל לממגורות דגון ב-1952.

ולקינוח אשתפכם בתמונת פנורמה שצילמתי באחר-צהרי אותו יום מנקודת תצפית יפה ברחוב יפה-נוף שבחיפה, במעלה הכרמל, רחוב המצדיק את שמו ואשר משקיף על מפרץ חיפה מגבוה. רחוב יפה-נוף נקרא בעבר "רחוב פנורמה", המוזכר בשיר הישן-נושן "זאת מרחוב פנורמה". גם המבנה של ממגורות דגון נראה בתמונה – זהו המבנה המלבני המוארך, אופקית, בסביבות השליש השמאלי של התמונה.

חיפה-חולון, ד'-ז' בסיון, ה'תשע"ב.

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מחושך לאור גדול – על חג החנוכה ועל מקומן של נשים בתרבות אלילית

חג החנוכה, בדומה לחגים רבים אחרים ביהדות, הוא חג רב משמעויות. זהו חג המכבים (האחרונים מבני עם-ישראל שהנהיגו שלטון עצמאי בארץ עד קום המדינה), חג האוּרים (הקשור באופן בל-ימחה אל מועד מפנה החורף), חג היִצְהָר (התקופה בה היה מסתיים מסיק הזיתים, אשר השמן שהופק מהם שימש גם להדלקת נרות), חג נצחון הקשור לבִּנְיָן וּלעצמאות.

אם ננסה להתבונן בחג החנוכה במשמעות הכנענית, נוכל אולי לקשר את חג החנוכה אל אלת השמש הכנענית שַׁפְּשׁוּ, הקרויה גם "מנורת האלים". כידוע, על-אף שלוח-השנה העברי הינו לוח-שנה ירחי, בעזרת עיבור השנים נוצרת התאמה (גם אם לא מדוייקת בכל שנה) בין מועדי הלוח לבין עונות השנה, התלויות במיקום כדור-הארץ סביב השמש, כפי שבא לידי ביטוי בלוח-שנה שִׁמשי (על עִבור השנה העברית, מקורותיו ומקורות שמות החודשים העבריים, כבר כתבתי בעבר).
במחזור הקבוע המוגדר על-פי סיבובו של כדור-הארץ סביב השמש, הימים (הזמן ביום בו השמש מאירה) מתארכים עד הקיץ, ואז מתקצרים עד החורף. נקודות המפנה של הקיץ והחורף נמצאות ב-21 ביוני ובדצמבר, בהתאמה, כך שב-21 בדצמבר חל היום הקצר ביותר בשנה. עד התאריך הזה הימים מתקצרים, ומנקודה זו ואילך הימים שבים ומתארכים. על-כן, במקומות רבים בעולם חלים בתקופה זו (בהתאם ללוחות-השנה של אותן תרבויות) "חגי-אוּרים", המסמלים תקווה לשיבתם של ימי השמש החמים (באותו מחזור נצחי בו אנו תמיד מבקשים את העונה ההפוכה לזו שחלה באותו רגע). וּמיהי מבשרת האור של התרבות המקומית הכנענית אם לא שַׁפְּשׁוּ, מנורת האלים ?

הָלְכָה הַבְּתוּלָה עֲנָת.
אֲזַי תִּתֵּן הִיא אֶת פָּנֶיהָ,
אֶל מְנוֹרַת הָאֵלִים שַׁפְּשׁוּ,
תִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּקְרָא:
"נְאוּם שׁוֹר אֵל אָבִיךְ,
דְּבַר לַטְפָן מוֹלִידֵךְ:
– שׁוּבִי אֶל מַעֲנִית הַשָּׂדוֹת, הוֹי שַׁפְּשׁוּ,
שׁוּבִי אֶל מַעֲנִית הַשָּׂדוֹת, שָׁם הִצִיבֵךְ אֵל,
אָדוֹן מַעֲנִית הֶחָרִישִׁים.
אַיֶּהוּ אַלְאִין בַּעַל,
אַיֶּהוּ זְבוּל בַּעַל אֶרֶץ ?"
וַתַּעַן מְנוֹרַת הָאֵלִים שַׁפְּשׁוּ:
"אֶת הַשָּׂדוֹת אֶרְאֶה מִן הַסֻּכּוֹת,
וּבַלוּלִים – שְׁאֵרֶךְ אֲחַפֵּשׂ,
אֶת אַלְאִין בַּעַל אֲבַקֵּשׁ."

(לבקשת אביה, אל-עליון, פונה האלה ענת אל מנורת האלים, שַׁפְּשׁוּ, ומבקשת לחזור להאיר לאחר שחדלה מתפקידה ביקום עם מות אחיה, בעל, ולמען שתוכל ענת להמשיך לחפשו ברחבי תבל. מתוך עלילות בעל וענת, מתוך קטע 25 מתוך הספר "אלים וגיבורים", תרגם מאוּגריתית (עם ניקוד ותיקונים סמנטיים מזעריים שלי) – דוד אמיר, התשמ"ז, 1987, בית אוסישקין, קיבוץ דן)

עובדה מעניינת היא, כי שַׁפְּשׁוּ הינה אלת שמש נִקבית, וזה בניגוד לאלוהי-השמש הזִכריים (ברוב המקרים) אשר היו מצויים ברחבי המרחב הזה בימים עברו – רַע המצרי (ובתקופה מאוחרת יותר – אָתֶן/אָתוֹן, שקיבל מעמד מונותאיסטי במצרים למשך כשני עשורים), שָׁמָשׁ האכדי, מיתרה ההינדו-איראני, הליוס היווני ואפולו הרומאי.
היהדות מנסה להתייחס אל האל המונותאיסטי בצורה אבסולוטית, ועל-כן, מתוקף תפקידו כ"מהות הכל", האל של היהדות הוא גם זכרי וגם נקבי, הוא מכיל את שני היסודות (דבר זה אף בא לידי ביטוי בקבלה בקווי עץ הספירות – זה הימני-זכרי וזה השמאלי-נקבי). ואולם, הלכה לחוד וּמעשה לחוד – הרוב המוחלט מתייחס אל האל כאל זכר בלבד, ולוּ-רק בשל ההתייחסות בשפתנו אל האל בלשון זכר. התפקידים הנקביים של האל נושלו זה מכבר, וכיום ההתייחסות אל אלוהי ישראל בצורה נקבית נשמעת צורמת, ונחשבת כפוגענית וכפרנית.

בחברה שבה אין מקום לאלוהות נקבית (לא בהכרח כעובדה-קיימת מוגמרת, כי אם במובן הלשוני, הפילוסופי והתרבותי), אין לצפות ליחס מאוזן אל המין הנשי. החברה היהודית המונותאיסטית מכירה רק באל אחד, ואת התפקיד הדתי העיקרי (בצורה של כהנים, רבנים ומנהיגים דתיים) ממלאים אך ורק גברים. הם אלו שמעצבים את אופיו של האל באמצעות פרשנותם לכתבי-הקודש, שאף הם, יש להניח, נכתבו בידי גברים, בתקופה קדומה הרבה יותר (עם ערכים שבטיים-למחצה של תרבות עתיקה בה נשים נואפות, הומוסקסואלים וּמחללי-שבת היו נסקלים למוות).

אינני מתיימר לטעון כי אני יודע את המהות האמיתית של היחס הלא-שוויוני כלפי המין הנשי בדת היהודית, אך ישנן שתי סיבות שאני מניח שיש להן תפקיד כזה או אחר בעניין והרי הן :
1. בחברה השבטית הקדומה, נשים "נמכרו" לבעליהן. ערכן של נשים בתולות, כמובן, היה גבוה לאין-שיעור לעומת ערכן של נשים לא-בתולות, ועל-כן בחברה הקדומה התפתח "מנגנון-פיקוח" (בצורה שהתגלגלה להיות מערכת חוקי הצניעות של ימינו-אנו) שנועד לשמר את ערכן של הבנות, למען רווחתם וכבודם של אביהן.
2. אחד המאפיינים של הדת האלילית הקדומה היה נוכחותן של אלות נקביות, כדוגמת אֲשֵׁרָה אם האלים, אלת הטבע ואשתו של אל-עליון, שַׁפְּשׁוּ מנורת האלים, ענת האלה הלוחמת שזכתה לכינוי "יבמת הלאומים" ועשתֹרת, אלת היופי והתשוקה. עם התקדמות תהליך החלפתו של אל-עליון (שנודע גם בשם לטפן אל בעל הלב, ותואר כ"קונה שמים וארץ" אף בטקסט חוץ-מקראי) באל המלחמה המדברי יהוה, אשר היה אל זכרי, היה צורך "לנשל" את כל האלוהויות האחרות. התפקיד הזכרי נשאר אצל האל היהוויסטי, ואולם באלות הנקביות לא היה אף צורך, ועל-כן התפקיד של הנשים בדת איבד למעשה את זכות-קיומו.

וַתַּעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת,
הֵשִׁיבָה יְבֶמֶת לְאֻמִים:
אָנֹכִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,
אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,
אֶסֹּך שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,
אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.
יָשִׁית בַּעַל בָּאֵשׁ מַרְכְּבוֹתָיו,
יַבְעֵר הָאֵל הַד כְּלֵי מִלְחַמְתוֹ.

(האלה ענת נקראת לשים קץ למלחמה ולסייע לאחיה, בעל, לבסס את מלכותו. מתוך עלילות בעל וענת, פסקה חמישית בלוח אב"ה, תרגם מאוּגריתית: משה דוד קאסוטו, מתוך ספרו "האלה ענת" בהוצאת מוסד ביאליק, תשכ"א, 1951)

בימים חשוכים אלו (אחרי ככלות הכל, זהו היום הקצר בשנה), בהם מוזכרים חדשות לבקרים ידיעות ודעות בנוגע להדרת הנשים, על האיסור לשמוע שירת-סולו של נשים (כדברי האמורא שמואל ירחינאה "קול באשה ערוה") ועל המאבק ב"קווי המהדרין" בהן נשים מתבקשות (אך לא מאולצות בכח) להתיישב מאחור, נראה ראוי בעיניי כי כל אישה תכיר את החלופה, את המקור הקדום של התרבות שלנו – מקור, שלמרבה הפלא, נתן מקום הרבה יותר גדול וּמרכזי אל הנשיוּת. אינני טוען (וגם אינני מאמין) כי על נשות ישראל להתחיל להאמין ולהתפלל אל אלילות כנעניות – אולם אם שוב נדבר, נזכור ונשלב את האלות הכנעניות הקדומות בתרבות שלנו, נקבל מימד חדש, תרבותי והיסטורי, למקומן השוויוני של הנשים בחברה. כי האלילות, לתפיסתי, היא אינה דת, היא רעיון פלורליסטי שמתנער מריכוז כוח אבסולוטי בדמות סמלית יחידה ובקבוצה דתית מצומצמת. אם בנות ישראל תכירנה ותתייחסנה ותשלבנה בשׂיח היומיומי שלהן את אֲשֵׁרָה, האלה האם הרחומה והאוהבת המשמשת גם כאלת הטבע (אשר אודותיה הרחבתי ברשימה שכתבתי לכבוד ט"ו בשבט), את ענת הלוחמת אמיצת הלב (שאודות מעלליה והעזרה שנתנה לאחיה, בעל, כתבתי ברשימה לפני כחודשיים) שיכולה להפחיד אף את אביה, אל-עליון, אבי האלים, את עשׁתֹרת החושנית שיצגה את היופי והפריון, וגם את שַׁפְּשׁוּ, מנורת האלים ומבשרת האור של ימי הקיץ (ומה גדול ומרכזי הוא תפקיד השמש בהנעת כל תהליכי החיים בעולם בו אנו חיים – והתפקיד הזה ניתן לאלה נקבית), תוכלנה אותן בנות ישראל לשאוב השראה והרגשת זכות להוות חלק מרכזי בחברה בה הן חיות, בחברה בה יש מקום לנשים גם במושג רעיוני כמו "כוח עליון", מושג בעיניי הוא הרבה יותר פילוסופי מאשר דתי, ושמשמעותו היא יותר תרבותית מאשר עובדתית.
אני יכול רק לשער, ולא לקבוע בוודאות (שכן מדובר בעניין תיאורטי), כי מבחינה תרבותית, הדרת-נשים תהיינה הרבה פחות נפוצה ולגיטימית בחברה בה דמויות נשיות תופסות מקום מרכזי במיתוסים המכוננים (בניגוד למצב כיום בו, כפי שכבר אמרתי, האל תופס תפקיד זכרי – גם אם לכאורה הוא אמור לתפוס גם תפקידים נשיים מעצם היותו "מהות הכל", ושבו מעט מאוד נשים תופסות את תפקיד ה"גיבורות המזדמנות" כמו דבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני) – שכן בחברה כזו דמויות נשיות ממלאות את חלקן במעמד שווה לזה של הדמויות הזכריות, באותו חלק בתרבות אליו נחשף כל אדם על-פי תרבותו שלו עוד מילדותו (למשל, אֲשֵׁרָה כאשתו של אבי האלים, אל-עליון, ענת כאחותו הלוחמת של הבעל, ושַׁפְּשׁוּ, מנורת האלים – היא-היא אלת השמש).

והאם השילוב של אותן אלות כנעניות קדומות בתרבות שלנו היא רעיון חדש ? לא וָלא. אינני לרגע מתיימר לנכס את הרעיון הזה לעצמי. חשבו עליו עוד לפני למעלה ממאה שנה. היה זה אחד מגדולי המשוררים העבריים, שאול טשרניחובסקי, ששילב מוטיבים אליליים-נקביים רבים בשירתו. לדעתי הוא מצא משהו מרתק ומושך בנשיוּת ובחושניות של אֲשֵׁרָה ועשתֹרת, שכן הן, יותר מן האלים הזכריים, מוזכרות בכמה משיריו (כדוגמת "לעשתֹּרת שיר ולַבֵּל", "עַשְׁתָּרְתִי לִי, הלֹא תסיחי לי", "חזון נביא האשרה","בָּתי נפש לעשתֹרת"). היחס של טשרניחובסקי אל אלות כנען העתיקות (כמו גם אל אפולו הרומאי, כפי שבא לידי ביטוי בשירו "לנֹכח פסל אפולו") מוהל הערצה, משיכה ופליאה לכדי שורות של שירה עברית במיטבה. תחושות אלו מועברות היטב, למשל, בשירו עַשְׁתָּרְתִי לִי, הלֹא תסיחי לי :

עַשְׁתָּרְתִי לִי, הֲלֹא תָסִיחִי לִי: מֵאָן
הַגַּיְא אֵלֵינוּ בָּאת? הַאִם בְּיַד כְּנַעֲנִי צִידוֹן
מֵעִיר לְמָעֹז יָם, בֵּין גַּלֶּי שְׁבו וְכַלְצִידוֹן?
הֶאָרְבוּ לוֹ בָּהָר וְעִם לֵיל אַלּוּפֵי דָן?

הַאִם בִּצְרוֹרוֹת בָּד עַל דַּבְּשׁוֹת גְּמַלֵּי דְדָן
וְנָאקוֹת מַעֲלוֹת חוֹל הַפָּז בְּנִיעָן וְנִידָן
נִשֵּׂאת עִם אֹרְחַת שְׁבָא, נוֹשֶׁקֶת רוֹמָה כִּידוֹן,
וְלִפְנֵיהֶם מְטַרְטֵר קוֹל רִמּוֹנִים וְסַהֲרוֹן רָן?

     נִפְלָאת אַתְּ לִי, נִפְלָאת! עֵינַיִךְ אִסְמָרַגְדִּים,
אַף כֻּלָּךְ עָשׂוּךְ שֵׁן, יְצוּרַיִךְ כֹּה מִתְלַכְּדִים.
וְאֵין אִישׁ מְגַלֶּה סוֹד, מִי נְתָנֵךְ לִי – אֵין אִישׁ!

     סַלְסִלַּת תְּאֵנִים לָךְ – חָפַנְתִּי קֶמַח סָלְתִּי,
מִשֶּׁמֶן זֵיתִי לֹג – – – אֵלַיִךְ הִתְפַּלָלְתִּי:
"נַהֲגִיהוּ, נַעַר צַח, אֵלַי תְּבִיאִיהוּ חִישׁ!"

אודיסה,1919

זהו בעיניי השילוב של האלות (והאלים) בתרבות עליה אני מדבר – כזו המלמדת אותנו על העבר, מכירה לנו דרך חשיבה אחרת, מעשירה את תרבותינו, ואף מאפשרת לנו לשאוב השראה ולמצוא יופי באותן דמויות מיתולוגיות היסטוריות – ואולי אף לשאוב מהן השראה בחיפוש אחר החופש האישי שלנו.
באתר המצוין "כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית" ניתן למצוא התייחסויות רבות אל אותן אלות, וישנו אף דף תוכן אליו ניתן להגיע מכל מקום באתר, הנקרא "מקדש לאלה ענת". אלו הקישורים העוסקים באלות הכנעניות :

שמש: מנורת האלים ואם הסוסים

אשרה: האלה האם של ארץ כנען

האלה והעצים: פולחן אשרה בקרב בני ישראל

יבמת לאומים: האלה ענת

האלה ענת יוצאת לקרב

ביקורת ספר: האלה ענת – משה דוד קאסוטו

עשתרת: סקס אלוהי

מרזח: חגיגת המתים הכנענית בחורף (עוסק במאפיין כנעני נוסף המתקשר בעקיפין אל "חג החורף" הכנעני)

כושרות: שבע סנוניות מבשרות (על פריון בנוסח כנען)

חולון, כ"ו בכסלו (נר שני של חנוכה) ה'תשע"ב. 21 בדצמבר (יום מפנה החורף, היום הקצר בשנה), 2011.

בעל וענת – מיתוס קדום והשקפת-עולם בימינו

בעל וענת – מיתוס קדום

עם בוא סוף השבוע הקריר, הגשום קמעה, חשבתי לכתוב קצת על אחד המיתוסים הכנעניים העיקריים שנמצאו בעיר אוּגָרִית (בצפון-מערב סוריה של היום), הוא עלילות בעל וענת. הטקסטים שנמצאו באוּגָרִית נכתבו בשפה הקרובה מאוד לעברית, בכתב קדום הנקרא כתב-יתדות (בגירסה המיוחדת רק לאוּגָרִית) – ונתגלו במקרה בשנת 1928. תוכן הטקסטים הזכיר במובנים רבים את סיפורי המקרא הנוגעים לפולחן האלילי (וגם הדים לו נמצאים עד היום בדת היהודית) ועל-כן הם שפכו אור רב על תחום חקר המקרא. האל בעל, האל המרכזי בעלילות בעל וענת, הוא אל הסער והגשם הכנעני הקדום. סקירה זו אינה מתעמקת בכל העלילה, אלא מציגה בתמציתיות את התפתחות העלילה – עליית הבעל לשלטון בממלכת האלים, מותו וקימתו לתחייה ושובו אל המלוכה. הציטוטים נלקחו מתוך הספר "אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית", מאת דוד אמיר (1987, הוצאת בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה, קיבוץ דן, הגליל העליון).

המיתוס הכנעני כפי שנמצא בשירה האוּגָרִיתִית מלמד אותנו כי בורא העולם, אל (ידוע גם כאל עליון, שור אל, או לטפן אל בעל הלב) ביקש להוריש את מלכותו לאחד מבניו. ראשון עלה על כס המלכות האל עשתר, אותו הדיח אל הים העונה לשם הפשוט – ים. בנו של אל, ואחיו של ים – בעל, החליט להלחם בים ולהדיחו מכסא המלוכה. הוא נעזר באחותו הלוחמת, ענת, ומצליח במשימתו להשמיד את ים ואת אויביו האחרים.

לאחר שמתקנא באלים האחרים להם יש ארמונות, מבקש בעל מאמו, אשרה, אישור לבנות ארמון בהר-צפון. לאחר קבלת ברכתה, הוא פונה אל אחיו, האל המוכשר כושר-וחסיס, וזה בונה לו ארמון. אולם בעל עדיין מפחד שמא יתגנב האל הרע ים אל ארמונו, ועל כן מבקש כי בארמון לא יהיה שום חלון ופתח. היות ובעל הוא אל הסער והגשם החשובים לקיום האנושות (בעוד אבי האלים, אל, נתפס כבורא העולם והאנושות), פתחים בארמונו חשובים לצורך תפקודו ביצירת גשמים.

לאחר התייצבות מלכותו, הוא מסכים לקריעת החלונות בהיכל מלכותו, ומרהיב עוז לדרוש גם ממות, אל המוות השוכן בעיר הִמְרִי שבבית החופשית (השאול הכנעני, אליו מגיעים נשמות המתים, טובים ורעים כאחד) להכיר במלכותו. מאבק איתנים מתפתח, ובו ידו של מות על העליונה – הבעל מת :

"נאום אלאין בעל. דבר קרדום
אדיר: שלום לבן אל – למות,
עבדך אני – שלך לעולמים !
לך אני ללא שוב – האל" אזי
הוא יתן פניו לבן אל מות
לתוך העיר המרי…"

הבעל יורד השאולה, יחד עם כליו האחראים על הורדת הגשמים. ענת מוצאת את גופתו ב"נועם ארץ דבר" ונושאת את גופתו אל פיסגת הצפון, שם טומנת אותו ב"קבר אלי ארץ". משחדלו הגשמים, הארץ יבשה, ואף שפשו, אלת השמש, חדלה מלבצע תפקידה :

""ואתה קח
ענניך, רוחך, סערותיך
וגשמיך. איתם קח את שבעת
נעריך, שמונת חזיריך.
עמך פדרי בת אור
עמך טלי בת רב. אזי
תתן את פניך אל תוך ההר
כנכני. שא ההר על הידיים,
הגבעות על קצה כפותיך. ורד
לבית חפשית – לארץ. שם תמנה
בין היורדים – לארץ. וידעו האלים
כי מתת…"

אל כס המלכות מנסה לעלות שוב עשתר, אך הוא מגלה כי התפקיד גדול עליו ("רגליו לא הגיעו להדום, ראשו לא הגיע לקצהו". עשתר מכריז כי לא ימלוך בפסגת צפון, ויורד מן הכסא. ענת תרה אחר מות, שמגלה לך כיצד בלע את בעל – בזעמהּ היא רוצחת אותו, שורפת וטוחנת את גופתו ומפזרת את אפרו בשדות (אולם מות, אולי כאל המוות ואולי כדרך שאר האלים, אינו מת לגמרי, ובהמשך העלילה הוא עוד יופיע). אביו של בעל, אל עליון, חולם כי בנו בעל ישוב למלוך על הארץ ויחיה את הארץ – הבעל קם לתחיה :

"בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – זבול בעל ארץ…
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי יש זבול בעל ארץ!""

ענת משכנעת את שפשו, אלת השמש, למלא את תפקידה ביקום בכדי שענת תוכל להמשיך ולחפש את אחיה בעל. הוא קם לתחיה, ונלחם שוב באחיו מות בעזרת אחיותיו ענת ושפשו (שמוכיחה את מות באמרה "מדוע מות בן אל, מדוע תלחם עם אלאין בעל ? איך לא ישמע אותך שור אל אביך – אין הוא מסלק עמודי שבתך, יהפוך כסא מלכותך, ישבור שרביט ממשלתך ?"). לאחר קרב עיקש ("ינענעו זה את זה כבהמות, מות חזק הוא. בעל חזק הוא. יתנגחו כמו ראמים. מות חזק הוא. בעל חזק הוא. ינשכו זה את זה כפתנים."), גובר בעל על מות, ושב למלוך על הארץ.

המיתוס מנסה, בין השאר, להציג את מחזוריות העונות – כיצד בקיץ הבעל נמצא בשאול – העיר הִמְרִי שבבית החופשית, מכיוון שנהרג בידי האל מות, וכיצד בכל שנה עולה הוא מחדש ומביא עמו את החורף את גשמי הברכה. בתרבויות החקלאיות הקדומות יש היגיון רב באותו מוטיב של "אבל על מות אל הגשם והשמחה על תחייתו". בדרך היתולית כתבתי בהזמנה לארוחת יום הולדתי (שחל בי"ג באב) כי "מחדשי המסורת הכנענית קבעו כי יום תחילת מסעו של הבעל מהעיר המרי שבשאול אל עבר ארמונו בהר-צפון חל בי"ג באב. יש הגורסים כי משך העליה אל הארץ לקח יום, ועל-כן בעל יצא אל ליל ירח מלא, ויש הגורסים כי הגיח החוצה מן השאול רק כעבור שבועיים, בליל חשוך וחסר כל מאור לבנה. הבחירה בי"ג באב אינה מקרית, ובעת זו של הקיץ השיא כבר חלף יחד עם רוב ימי החמסין, ולמעשה מכאן והלאה עומס החום של הקיץ הופך לסביל יותר, ומתקרב יותר אל הסתיו. עלייתו מן השאול של הבעל, אל הסער והגשמים, מסמלת את קיצו של שיא הקיץ, ותחילת הציפיה אל הסתיו והחורף והגשם הבא עמם". כמובן שאין באמת "מחדשי מסורת" כנענית שקבעו קביעה שכזו. ההתייחסות אל התאריך ה"לא-מקרי" של י"ג באב כעת שבה שיא הקיץ ורוב ימי החמסין חלף הינה פרפראזה להתייחסות הלכתית, או קבלית (קשה לי לקבוע) ששמעתי על קביעת מועד ט"ו בשבט כלא-מקרית – שכן עד תאריך זה רוב ימי הגשמים חלפו (אם כי על נושא הפיכת הקיץ ל"סביל" יותר עם התקרבו של סוף הקיץ ניתן למצוא דעה הפוכה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א' : "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מהקיץ). "טריק" זה של הסבר כי "התרחשותו של חג במועד מסויים אינה מקרית" הינה בעיניי "סיבה מלאכותית", שהולבשה בדיעבד ושמתייחס אל אמת דיי בנאלית – שכן מלכתחילה היה ברור שהחג נקבע בהתאם למועד הזה (את חג הקציר, למשל, לא היו חוגגים אלא בעונה המתאימה לקציר, ועל-כן הוא נקבע במועד זה בידי בני-אדם יותר מאלפיים שנה לפני התהוות היהדות, ואין צורך ב"הכוונה למעלה" לנושא זה). וכך למעשה התייחסתי אל התאריך י"ג באב – שברור שנמצא לאחר שחלף לו מרבית הקיץ. ההתייחסות גם באה לרמוז על דרך ההיפוך אל אותם "חגי אור" שנחוגו במקומות מסויימים בעולם בנקודת המפנה של החורף – ביום הקצר ביותר של השנה – שכן, אף-על-פי שנחוג בחורף, הוא מסמל תקווה – שהרי מן היום הזה והלאה הימים מתארכים, החורף מתחיל לדעוך והשמש מתגלה. בהקשר ליהדות, אציין רק את הטענה כי אין זה מקרה שחג הנוכה הוא חג האוּרים וחג הלפידים – גם הוא נחוג באותה תקופת הימים הקצרים של השנה (אם כי לא באופן מדוייק, שכן אנו משתמשים בלוח-שנה ירחי "עם תיקונים", ולא לוח-שנה שמשי שמתייחס במדוייק אל מיקום הארץ בהקיפו את השמש, ועל-כן – אל עונות השנה). אף חז"ל ידעו התייחסו אל הקשר הזה :

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

עוד על חנוכה בהקשר הזה ניתן למצוא בכתבה המרתקת "לפידים בלילות אפלים" של אדם קלין אורון. בדתות אחרות – חג המולד, למשל, נחוג ב-25 בדצמבר (כיום – 4 ימים לאחר היום הקצר בשנה, אולם בעבר ועל-פי הלוח היוליאני המקורי היה זה בעצמו היום הקצר בשנה). הדת הנוצרית קבעה שביום זה נולד ישוע מנצרת, ואולם ידוע לנו כיום על דת הסול אינוויקטוס המיתראית (הפרסית במקורה, אך שהתקיימה גם ברומא במאות הראשונות לספירה), גם על הדת הרומאית בה נחוג הסטורנליה (חג לכבוד האל סטורן) בהילולה בת שבוע שהחלה ב-17 בדצמבר. החג לכבוד סטורן הוא אותו "סטרנורא" מן הציטוט מן התלמוד הבבלי. על חגים שחלים בסביבות אותו תאריך מסביב לעולם ניתן לקרוא בכתבה על הנושא ב ynet.  היבט נוסף, כנעני, לאותו פרק זמן של שיא החורף קשור אל ה"מרזח" הכנעני, כפי שמתואר ב"כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית".

***

בעל וענת – השקפת עולם בימינו

עד כאן על העבר. נשאלת כמובן השאלה – כיצד עלינו להתייחס כיום אל המיתוס הכנעני של בעל וענת ?

אמנם אימצתי לעצמי השקפה אלילית, אך אין זה אומר שאני מאמין כי באמת ובתמים הסתובבו בעולם הקדום אלים בשם בעל וענת, ושאכן הגשם מגיע ממעשי-הקסם של הבעל בהר-צפון. לראייתי, באימוץ המיתוס הזה, כמו גם התבוננות אלילית בסיפורי התנ"ך, אין מדובר כקבלת (או יצירת) דת חדשה במובן המוכר לנו היום – דווקא מכיוון שדת כפי שאנו מכירים אותה היום כופה עלינו חשיבה אבסולוטית ומחייבת. עבורי מדובר במיתוס עממי, בדיוק כפי שילדים באנגליה למדים ומכירים את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בראייה מודרנית, אימוץ האגדה הזו בא לשתף אותנו בשפה בה אין אל אחד, יחיד ואבסולוטי, שהוא בעצם מקור מוניסטי לכל, כי אם אלים רבים, פלורליסטים, שאינם אבסולוטים כי אם מוגבלים בכח ידיעתם, כח פעולתם, והינם אף בני-תמותה אל מול אלים אחרים. בהשקפת עולם שכזו, מקום האדם אל מול אלוהיו (ה"סמכות העליונה") משתנה לטובה, וה"צו האלוהי" לא בהכרח נתפס כדבר שאין עליו עוררין. יתרה מכך, גם האלים כפופים לכח הטבע, דבר שמשקף את ההשקפה הפאן-דאיסטית המוקדמת יותר, שעל-פיה הטבע עצמו, מכלול החוקים הפיזיקליים, המתמטיים, ההסתברותיים, הם הדבר הנעלה ביותר ואין נעלה עליהם, ועל-כן למעשה ניתן לראות את כל אותו מכלול כמהות האלוהות עצמה.

ולמה בעצם לאמץ השקפה פלורליסטית ?

אני, בהשקפתי, מטיל ספק בקביעה שהכל מגיע ממקור אחד. למעשה, זהו נראה לי כסוג של קבעון מחשבתי אליו נקלענו (לא רק עם ישראל, אלא רוב העולם המערבי) כתוצאה מהשפעת הדת על חיינו. המוניזם הוא אותה תפיסה הרואה ב"מקור אחד" כמקור הנביעה לכל העולם שמסביב, והדת המונותאיסטית – שהיא למעשה הבאת המוניזם לכדי קדושה והאדרת כוחו והשפעתו לכדי אבסולוטיות מוחלטת שבמוחלטים. ויונתן רטוש הציע לתרגם את המונח מוניזם כאֶחָדוּת,  וזאב ז'בוטינסקי  כ"חד-נס" (אל מול "רב-נס", פלורליזם). ז'בוטינסקי ביקש לאחד את העם באמצעות התרכזות באמונה ב"דגל" האחד – הדגל הלאומי שלנו. הוא התייחס אל המונח הזה, למשל, בנוגע לתפיסתו החברתית : 

"התנועה, שאת השקפת-העולם שלה אני רוצה להסביר כאן, תופסת לגבי בעיות סוציאליות בכלל ולגבי הבעיה של מלחמת-המעמדות בפרט, עמדה, שאנו נקרא לה בשם 'מוניזם'. פירושו של דבר: במשך תהליך הבנין של המדינה היהודית, וכל עוד תהליך זה יימשך, אנו שוללים בכל תוקף איזה ערך ציוני שהוא מכל השקפה מעמדית, בין אם היא פרולטרית, ובין אם היא בורגנית. נחוץ לשנן אחת ולתמיד, שתנועת-התחיה הישראלית לא תחשב בפשטות בהשקפות מעמדיות אלו. ברור, שאין אנו אוסרים אף על אחד לטפח במעמקי נפשו, יחד עם האידיאל הציוני, גם השקפות עולם, דעות או אפילו אידאלי-משנה שונים אחרים : זהו ענינו הפרטי של כל יחיד ויחיד. אבל בהשקפת-העולם ההרצלאית שלנו אין אנו מכירים בזכות-האזרחות של איזה אידיאל שהוא, מחוץ לאידיאל האחד והיחידי : רוב יהודי משני עברי הירדן בתור צעד ראשון בכוון להקמת המדינה. משום כך היא נקראת בשם "מוניזם".."
מתוך: מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים,הוצאת ת. קופ, תל-אביב – תרצ"ז (1937), עמוד 89.

ואולם, גם אם מסכים אני לגבי ההשקפה השוללת מעמדות חברתיים מלכתחילה (כאידיאל), או בצורך באחדות לצורך השגת עצמאות והגשמה לאומית, אינני רואה לנכון להתקבע תמיד אל הפיתרון ה"יחידאי" (ניתן למצוא לכך גם בדבריו של ז'בוטינסקי סייג, שמסוייג בעצמו). ז'בוטינסקי, על-אף שיש שמייחסים לו את התפיסה הלאומנית הבלתי-מתפשרת, הזו שבה הזהות של היחיד מאבדת משמעות אל מול הזהות הלאומית – האמין בזכות האדם כיחיד ודגל בליברליזם באופן מובהק, וניסה ליישב בין העמדת הלאום בראש סדר העדיפויות לבין אמונתו ביחיד כמרכז העולם של כל פרט. כך מנסה ז'בוטינסקי לגשר בין שני אידיאלים לכאורה שונים. הניסיון הזה, לטעמי, מונע בתמציתו מתוך תפיסה "מקובעת" מוניסטית שמתקשה לקבל שני ערכים נעלים :

"אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת "המועדון הספרותי" (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו):  רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה "פּאַן-בּאַסיליאָה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי:  בראשית ברא אלהים את היחיד;  כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע "מלך" גם הוא;  טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד;  לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך;  והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן-עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא-חוק ולאין-גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק-הנפתולים. […]

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;  אחד מידידי, שקרא את כתב-ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות":  אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת;  וכמו-כן קודם היחיד לאומה.  וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני:  כך רצה – רצון ולא חוב. […]"
מתוך : סִפּוּר יָמַי – חלק ראשון, זאב ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה

בהתבונני על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי, כשדיבר על מוניזם וטען כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש", אינני יכול להסכים איתו באופן גורף. יתכן מצב שבו קיים אידיאל אחד נעלה, או מקור אחד למצב כלשהו – אך לא בהכרח, לא כדוֹגמה קבועה (מכאן אנו עוברים מהשקפה חברתית להשקפה דתית) – זוהי תמציתה של גישה פלורליסטית אמיתית. הגישה המוניסטית מעצבת את ראיית העולם שלנו באמצעות הדת, אך יותר מכך – באמצעות השפה. גם אם איננו מאמינים באל אחד, השפה שלנו והחשיבה שלנו נובעים מאותה השקפה מוניסטית, ועל-כן נוטים אנו לרוב לנסות לחפש את "המקור היחיד", ולהתעלם מן האפשרות לכמה מקורות, ולהתייחס אל הטבע כאל מכלול-תופעות. במקום זאת, אנו מנסים לראות את הטבע כתופעה אחת ויחידה. המוסר שלנו נראה כאחד ויחיד וחל על כולם, מה ש"נכון" נראה לנו כאבסולוטי. גישה זו מובילה, לדעתי, לשובניזם (לא במובן המגדרי, כי אם במובן התרבותי) – אנו מתקשים לקבל את השונה, ותמיד השאיפה היא לאחדות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית. על ההשפעה של הקיבעון המוניסטי בהיבט המדעי, למשל, כבר כתבתי ברשימה הזו.

בנוסף לכך, התעמקות במיתוסים הכנעניים מגלה לנו את אחד מקורותיה האליליים של הדת העברית הקדומה (שהייתה אלילית) – כל האלים המוזכרים בסיפור דלעיל מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, כמו גם התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו (שלהי ימי בית-ראשון), אז המונותאיזם האבסולוטי (אותו אני מכנה "יהוויזם") הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום. הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה (אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות, השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות). על-כן, הכרת עלילות בעל וענת היא הכרת העבר שלנו, שהוא למעשה שורשי תרבותינו.

חולון, ב' בחשון (הוא יֶרַח בּוּל), ה'תשע"ב.