העברי החבוי והעברי הגלוי (2012)

מסמך שְׁנִי-צִיּוֹנִי

א. ארגמן ניל"י

ו' בטבת, ה'תשע"ג

חולון, ישראל

העברי החבוי והעברי הגלוי

"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"

שמואל א', פרק ט"ו פסוק כ"ט

"אין לשכנע כי קורה דבר יהודי בפלסטינה
כשקורה דבר מה עברי בכנען"

ע.ג. חורון

  • בתוך כל יהודי חבוי עברי.
  • עם ישראל הוא העם העברי.
  • מסורת העם העברי רואה במרחב שבין הערים אוּר-כַּשְׂדִּים לחָרָן שבארם-נהרים, במעלה נהרות הפרת והחִדֶּקֶל, ככור-מחצבתם של אבות-אבותיו הקדומים. אבות אלה, המיצגים את עם ישראל, הוא העם העברי, בראשית דרכו, הִגרו דרומה והתישבו בארץ כנען, היא ארץ ישראל, והפכוהָ לביתם וּמולדתם. וּבמרחב זה בנו עולם לשוני, מושׂגי, ערכי, מיתולוגי ודתי, בהתבססם על הסביבה הגשמית והתרבותית שהקיפה אותם, וּבזָכרם את ארץ מוצאם ממנה הלכו.
  • היהדות היא דת, היא תכונה רעיונית כללית ואינה תלויה בארץ בה נולד, במקום מגוריו, במוצא הוריו, בִּלשונו וּבתרבותו של הפרט.
  • אולם יהא זה שקר לטעון כי היהדות זרה לחלוטין לארץ ישראל ולעם העברי. אמנם הדת היהודית התפתחה, התעצבה והושפעה על-ידי גורמים חיצוניים במהלך מאות ואלפי שנים, אך שורשיה נטועים בארץ ישראל, בקרב עם ישראל, הוא העם העברי.
  • בני עַם ישראל, ועִמם הדת היהודית, עברו טלטלות וזעזועים במהלך השנים, ואולצו להסתגל לחיים בגולה, הרחק מארץ-מכורתם. הדת היהודית הפכה, מכורח הנסיבות, לדת המסוגלת לשׂגשׂג בגלות, גשמית ורוחנית כאחד, ואף מיטיבה לעשות-כן מאשר במולדתהּ.
  • זיקתהּ של היהדות למולדתהּ שבארץ ישראל הינה זיקה גאולתית-משיחית, והיא מנושלת מזיקתהּ הקיומית לארץ מולדהּ כבימים עברו. עובדת המצאו של היהודי בארץ ישראל בהעדר גאולה ובטרם ביאת-המשיח ו"אחרית-הימים" מעוררת סתירה וּבלבול בקרב היהודי הלא-מתפשר.
  • היהודי מסוגל לשׂגשׂג בגלות, ולחשוב בלשון זרה. אמנם מתפלל הוא ב"לשון הקודש", וקורא ספרים שנכתבו בארץ הקודש, ואר שם עלילתם נתרחשה – אולם גם אם לא יבין מילה בעברית זולת אותו "תוכן חובה" שעליו להכיר ולקרוא, הוא לא יחשב לפחות יהודי.
  • העברי, לעומת זאת, אינו מסוגל להתקיֵּם בגלות. מחוץ לארצו, ללשונו וּלתרבותו, מהות זהותו העברית הופכת לריקה מתוכן.
  • ואף-על-פי-כן, הדת היהודית, שהפכה כאמור מכורח הנסיבות למסגרת גלותית, אצרה בחוּבהּ את אותם מאפיינים עבריים מובהקים – השפה, המוצא, הבסיס התרבותי הקדום – ולהם אותה זיקה קיומית לארץ ישראל אשר בה, בסביבה הגשמית והתרבותית שבמרחבים הנפרשים מן הבשן בצפון ועד הנגב בדרום, מן הגלעד במזרח ועד הים-התיכון במערב, אותם מאפיינים התפתחו, התעצבו ושגשגו מראשית ימיו של עם ישראל ועד גלותו מן הארץ.
  • גם אם לא באו לידי ביטוי מעשי של אורח-חיים ושל צורת מחשבה והתבטאות, נשמרו מאפיינים אלו חבויים בצורת מנהג וּמסורת במסגרת הדתית היהודית.
  • אותם מאפיינים הופכים כל יהודי, גלותי, זר וּמנוכר למולדתו ככל שיהיה, לעברי חבוי.
  • בהיותו בגלות, אין ליהודי צורך מִיָּדי-קיומי לגלות את העברי החבוי בו. בעולם ההלכה התָּחום בין כתלי ששת סדרי משנה הוא מוצא נחמה ושַׁלְוַת-נפש, וּמותיר את הקיום במולדתו, ארץ ישראל, לימי "אחרית-הימים".
  • בהגיעו לארץ ישראל, היהודי מגלה את מולדתו, את הארץ שבה נתעצבה דתו. בדָברו בלשון העברית, הוא דובר בלשון הילידית של המקום שבו הוא חי. במקום הזה וּבזמן הזה העברי החבוי יכול, ואף צריך, להגיח החוצה, ולהפוך לעברי הגלוי.
  • ואולם, גילוי העברי החבוי אינו ענין של מה-בכך, שכן הגלות בה שרויה היהדות אינה רק גשמית, של המצאות הגוף במקום מרוחק מן המולדת, אלא גם גלות רוחנית. על-כן, גם אם היהודי הבלתי-מתפשר נמצא בגופו בארץ ישראל, הרי שתודעתו טרם הגיעה אל נחלתהּ, שכן, כאמור, זיקתו של היהודי אל מולדתו שבארץ ישראל הינה זיקה גאולתית-משיחית, וּבטרם יגיע עידן "אחרית-הימים" נפשו של היהודי לא תדע מנוח.
  • מולדתו של העברי היא ארץ ישראל, ואין לו שום מולדת אחרת זולתה. גם אם נולד בגלות, גם אם הוריו נולדו בגלות, גם אם סביו וסבותיו נולדו בגלות – מולדתו של העברי היא ארץ ישראל, וּמרגע הגיעו והתיַשבו בה הוא יונק ממנה את זהותו ואת גורלו.
  • העברי הגלוי, המובהק, אינו יכול להכות שורשים במקום זר, אינו יכול לחשוב בלשון זרה. זיקתו של העברי הגלוי אל מולדתו הינה קיומית, וּבה, בין עברים כמותו, הוא מסוגל לפעול, לתקשר וּלהגשים עצמו בצורה הטובה ביותר.
  • העברי הגלוי אינו מחויב כלל-ועיקר לזנוח את דתו היהודית, אשר בה, כאמור, אצורים מאפיינים עבריים מובהקים, אולם מבין הוא כי זהותו אינה נקבעת על-פי דתו היהודית, אלא על-פי הויתו העברית.
  • העברי הגלוי הוא עברי, קודם היותו יהודי.
  • גלו את העברי שבקרב לבכם, אמצו את זהותכם העברית, והגשימו את יעודכם בחיים עבריים במולדתכם, ארץ ישראל.

מִנשר שְׁנִי-צִיּוֹנִי מקדים.

על החתום: אלעד ארגמן נצח‑ישראל‑לא‑ישקר (א.א. ניל"י).

רָאָה-אור לראשונה בתאריך: ו' בטבת, ה'תשע"ג, 19 בדצמבר, 2012.

גרסת מסמך Adobe Acrobat (.pdf)

גרסת מסמך Microsoft Word (.doc)

תגובות

  • שוֹעִי  On דצמבר 19, 2012 at 17:30

    א' ארגמן יקר, שוב אני,יש לי המון למה להתייחס פה, אבל קודם כל אציב פה בר-פלוגתא, דניאל קאהן, הקורא לכל באי עולם להתעורר ולמצוא את היהודי הפנימי, הנודד, הקוסמופוליט (ולכן זה הרואה בציונות ובעברית החדשה תופעות חולפות), המזדהה עם נרדפי כל-העולם, שבנפשם; מה אומר, נדמה לי שהוא מבטא סינתזה בין ג'ורג' סטיינר ובין דניאל בויארין:

    אח"כ, איני יודע האם יש להציב יהודי מול עברי. גם ברור לי שלא כל החרדים עשויים מקשה אחת. אני במקרה מכיר רבנים חרדיים ואקדמאים חרדיים שבניהם הלכו לשרת בצבא שלוש שנים מליאות, וגם כיום על אף שהם מעולם לא יצאו מידי חרדיותם, מתעניינים בספרות עולמית רחבה ואף צופים בסרטים
    מצויינים. אגב, לא ברור בהקשר זה מה עושה את הרחוב החרדי ליהודי? האם משמעת קנאית למצוות הרבנים היא יהדות? לאט-לאט הולכות ויוצאות גם מקרב החרדים וגם מקרב הדתיים-לאומיים והמסורתיים תנועות חדשות המבקרות קשות את האולטרא-אורתודוכסיה השואפת להביא לכיליון את כל מה שאינו נשלט ומפוקח על ידי הממסד הרבני.
    אלו הן רק מחשבות התחלתיות, וגם רק קצה הביקורת. עוד אשוב (-:

    • א. ארגמן ניל"י  On דצמבר 19, 2012 at 17:41

      דעתי היא שזוהי העבריות שמדברת מתוך השפתיים היהודיות שלהם 🙂
      שוב, הצגתי את היהדות באור מסויים, כתפיסה אוניברסלית השואפת ל*מצב* מסויים. אז נכון שיש כאלה שיגידו שבעצם השירות בצבא או ההתנתקות מהאולטרא-אורתודוכסיה הוא-הוא שיביא אל המצב הזה… אבל לדעתי, רובנו, במקום כזה או אחר (ושוב אני גם מכניס לפה חרדים רבים… זה קצת מצער שלעתים לצורך העברת רעיונות נופלים אל הכללות או פישוט-יתר… אני מאמין שאין שחור או לבן וגם חרדים שותפים לתפיסה הזו, ברמה כזו או אחרת) פשוט מחוברים אל רעיון אחר, לא-כל-כך-דתי-במהותו. התחנכנו להאמין שזהו חלק אינטגראלי מן היהדות (מכיוון שהציונות נוסדה כתנועה לאומית עם זיקה יהודית, ולא עברית, מסיבות היסטוריות רבות, מגוונות ו… מצערות, מה לעשות), אבל אני טוען שלהפך – שזהו רובד קדום יותר, פרטני (במובן העממי) יותר, והוא-הוא זה שיכול להתקיים כאן ורק כאן (שוב, בניגוד ליהדות הנודדת, הקוסמופוליטית וגו').

  • שוֹעִי  On דצמבר 19, 2012 at 23:53

    א', ברור לי הרעיון המוצע לפיה עלינו לשוב לתפישה של היותנו תרבות שמית מזרח-תיכונית מסופוטמית. ברם, ברמה הקונקרטית של הדברים, רובנו מתמערבים כלומר: גרורי תרבות אמריקנית
    ואירופית; בבתים רבים בישראל מציינים מדי שנה את הכריסמס וגם את פתיחת השנה האזרחית החדשה (שאינה אלא שנה במניין נוצרי-מערבי). כל גורמי המדינה: מערכות החוק הממשל, הכלכלה, האכיפה, המדיה, וכן גם-רוב-רובם של התרבות וכן של התרבות הפופולרית והבידור מעוגנים בתרבות המערבית. יש מעט מאוד אסיה במדינת ישראל השוכנת באסיה, וודאי מעט מאוד השתייכות תודעתית לאגן הסהר הפורה. כמובן אין לי התנגדות להצעה כזאת כאשר היא פונה אליי ברמת הפרט (אני ממילא
    מכיר בעצמי כאסייתי יותר מאירופי), אבל האם בתרבות הישראלית הנוכחית יש באמת התייחסות עמוקה לנוכחות העם/התרבות העברית במזרח התיכון לאורך אלפי שנים, מסופקני. הדבר העצוב שאירע לפרוייקט הציוני הוא שבניו ובני-בניו ברובם נוהים להיות שוב אזרחי אירופה או ארה"ב, לא "העבריות" עומדת לנגד עיניהם, אלא ההשתייכות או ההתמזגות במערב.

    • א. ארגמן ניל"י  On דצמבר 20, 2012 at 00:08

      שוֹעי יקירי,
      תפיסתי אינה דווקא כה פונדמנטליסטית כמו שאולי הבנת אותה.
      אינני מחפש בהכרח את האותנטיות, אינני מבקש לחיות כמו אדם שחי כאן לפני שלושת-אלפים שנה.
      קריאתי בראש ובראשונה היא להשיל את המסגרת הגאולתית-משיחית ולהבין שהזיקה שלנו לארץ קשורה בתרבות ובעבר שלנו, ולא ב"צו אלוהי".
      באופן כללי, הסיבה שאני מאמץ ודוגל ברעיון ה"עבריות" הוא התפיסה שהקשר ציונות-יהדות הוא בעייתי, מכיוון שהוא תלוי-דת. הזהות שלנו לא תלוי בדת, אלא באותם דברים שסובבים אותנו פה, שסבבו אותנו מימי הווצרותנו כאומה.
      במובן הזה, כמו שניסיתי להסביר, הדת פשוט שימרה טוב את אותם אלמנטים ברובד סמוי. אבל הנה, הגענו אל נחלתנו – עכשיו הזמן באמת לחיות את ההוויה הזו. אין צורך בגישה פונדמנטליסטית כלפי ה"מערביות" כשם שאין לי צורך בפונדמנטליזם הזה כלפי היהדות (כפי שרטוש התנכר לה) – חברות משתנות עם הזמן, זה טבעי ואנושי. יוטב לנו אם נדע להכיל את השינוי הזה וליצוק אותו אל המסגרת המחשבתית העברית. למרבה הצער, אני נוטה להאמין שמי שבכל מקרה יבחר לאמץ את המערביות באופן מוחלט יאמצה בכל מקרה. לדעתי היא חלק מאיתנו, אבל היא גם מעין אלטרנטיבה – והאלטרנטיבה הופכת לאטרקטיבית במיוחד כשהמציאות שלך לא כה מושכת.

  • שוֹעִי  On דצמבר 20, 2012 at 11:54

    א', אין ספק הקבוצה העברית/היהודית שבה לכנען/ישראל. אם עליה להשיל את הדת שלתפישתך המשתמעת אינה אלא תופעה שהבטיחה את קיום הקבוצה תחת תנאי הגלות, אני חושש כי בתפישה
    הליברלית בה אנו עושים, לכל אדם בן הקבוצה צריכה להיות הבחירה כיצד הוא מעוניין לחיות את חייו, כמו-גם להגיע להכרעה האם הדת-היהודי הלאום-היהודי והתרבות-היהודית סיימו לדידם את תפקידם, וכעת עליו להשיל את הקליפות ולגשת למה שאתה מצייר כפרי ("העבריות").
    אגב, מה שאתה מתאר מזכיר לי את הנהוג אצל הדרוזים, לפיהם הצעירים לומדים מעט על הדתיות הדרוזית, ובגיל הנעורים מכריעים האם הם מעוניינים להמשיך בנתיב הדתי ולהיעשות חכם דת, או להיות אך ורק חבר בקהילה הדרוזית (לחברות בקהילה הדרוזית יש משמעות מבחינת תפישת גלגול הנשמות של בני העדה שהיא אחת מיסודות הדת הדרוזית), כלומר: שומא עליהם לכבד את חכמי-הדת (הם באמת מיעוט קטן מקרב אנשי העדה, הזוכים אמנם לכבוד רב, אבל רוב חברי העדה אינם מבינים בעינייני הדת דבר וחצי דבר) , אבל הואיל והדת מסתורית והם קיבלו עליהם אי-גישה למקורותיה, חכמי הדת מכירים בהם כמי שיחויבו מעתה בעיקר בנורמות החברתיות הדרוזיות (לאו דווקא הדתיות הפנימיות, שאליהם הם כמעט לא ייזכו לגישה) ואילו הם יצטרכו להכיר בחכמת הזקנים (הדת הדרוזית), אבל מרחוק (כלומר מקבלים על עצמם שלא לפגוע בה, כלומר לשמור על זכויות המיעוט הדתי מקרב חברי הקבוצה).

    • א. ארגמן ניל"י  On דצמבר 20, 2012 at 12:07

      שוֹעי היקר, הבחירה תמיד נתונה בידי הפרטים, אני רק יכול להציע רעיון ולפרסם אותו ביומן-הרשת הזה 🙂
      אני בא להציע אלטרנטיבה, שאפילו אינה אומרת כי צריך להפטר מן היהדות. דעתי היא שהיהדות היא דת, אך זהותו של האדם נקבעת על-פי משהו אחר, ולכן (ועכשיו אצטט מהמנשר של עצמי, כמה נוח) "העברי הגלוי הוא עברי, קודם היותו יהודי." אין לכאורה סתירה בין השניים, יש פשוט שאלה של מה מעצב את זהותך. וזה קצת שונה מן הדרוזים, מכיוון שדרוזים הם דרוזים באשר הם דרוזים (טאוטולוגיה). בין אם הם יבחרו להיות חכמי דת ובין אם לאו – הם משתייכים אל הדת ואל העדה הדרוזית (זה מזכיר קצת את היהודי בגולה).
      לצורך המשחק המחשבתי הזה, תאר לך שהדת הדרוזית היתה נפוצה בכל העלם, כך שבהחלט היה יכול להיות לך צרפתי, או גרמני, או סיני, שפשוט אימץ את הדת הדרוזית (ולמיטב הבנתי אין כאלה). אדם זה – שיוכו הלאומי הוא צרפתי, או גרמני, או סיני, אך דתו היא דת הדרוזים. עכשיו, האם זה שהוא (או בנו) יהפוך להיות חכם דת אומר שברגע זה הוא מפסיק להיות צרפתי והופך להיות דרוזי בהכרח ? לא.
      על אותו עיקרון, להיות יותר יהודי דתי או פחות דתי לא אמור לשנות את השיוך הלאומי שלך – צרפתי, גרמני, או, במקרה שלנו על פי השקפתי – עברי.

  • שוֹעִי  On דצמבר 21, 2012 at 04:04

    א', הבנתי… (-: אני רוצה להקשות רק עוד קצת. מייקל וולצר מן הפילוסופיים המדיניים האמריקנים החשובים (ספרו מלחמות צודקות ובלתי צודקות וכיו"ב) קובע בספו Thick and Thin כי זהותו של אדם
    מתחלקת בין השתייכות לאומית/דתית/מדינית (גורמי זהות פרטיקולריים) ובין השתייכות למין האנושי,
    רצון להבין ולהחכים מכל אדם מכל תרבות (גורמים זהות אוניברסליסטיים הומניסטיים). לדעת וולצר, האדם המערבי בן תקופתנו הוא ברובו פרטיקולריסט ומיעוטו (וזה חשוב לדידו אצל כל-אדם) אוניברסליסט. אני חייב להודות כי ספרו מאוד הציק לי גם משום התהודה לה הוא זכה, וגם משום שאצלי מצב העניינים הפכי למדיי, כלומר: גורמי הזהות האוניברסליסטיים גוברים לאין-שיעור על אלו הפרטיקולריסטיים. כעת, כאשר אני קורא את המניפסט שכתבת איני מצליח להבין האם אין בשיטתך מקום לאותם אלמנטיים המזהים את הפרט עם כלל-האדם (הומניזם, אוניברסליזם), האם די לאדם להתשייך לרצף גיאוגרפי/תרבותי/מדיני. הפן האוניברסליסטי בזהותו של "העברי" לשיטתך אינו ברור די הצורך.

    עוד דבר, הרב יהודה אשכנזי ("מניטו") שהיה שנים ארוכות רבה הספרדי של פריז, ייחד סדרת ספרים
    בהם דיבר על מושג "העברי" (למשל: סוד העברי, ספר שתורגם לעברית על ידי גבריאלה בן שמואל). לדידו העברי, הוא מי שעובר מן העצמי אל "האחר", כלומר מי שמקיים פתיחות דיאלוגית עם סביבתו.
    כמובן, ניתן לחוש אצל מניטו בהשפעתם של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס, ובקונפורמיזם עם ההגות הרבנית שמניטו לא התכוון לערער עליה. אבל אם יש יסוד דומה בינך ובינו, על אף השוני הגדול שבהגדרת "העברי". הוא ששניכם סוברים כי "העברי" הוא הבחינה הפנימית של "היהודי". זיקה מעניינת.

    • א. ארגמן ניל"י  On דצמבר 23, 2012 at 09:05

      שועי, אכן הקשית 🙂
      כמובן שיש מקום להזדהות כלל-אנושית. אבל הכלל-אנושיות הזו לא מגיעה, כך נדמה לי, מתוך ההגדרה הלאומית (באשר היא, ותהא רחבה ככל שתהיה) אלא מתוך ערכים שטבועים בחברה וּבמסגרת עצמה.
      דומה הדבר לדתות – אותה דת יכולה להלקח על-ידי אנשים מסויימים למקום מאוד אקסלוסיבי ומצד שני למקום מאוד רחב – ושים לב, שבשני המקרים האלה – הדבר יכול להעשות באמצעות כוח ואלימות, או באמצעות שלווה והידברות, ללא כפייה.

      באופן אישי אני נוטה לחשוב על הצורך הזה ב"גבולות" של הגדרה לאומית כצורך אנושי, מכיוון שבסופו של דבר אנשים *כן* משתייכים אל תרבות כלשהי, דוברים בשפה מסויימת, ויש להם סט של ערכים מסויים שמושפע מאותה חברה. זה טבעי, זה אנושי, ולא להכיר בהגדרה הזו – הוא לדעתי המצב הלא-הומאני.
      יתרה מכך, באופן אישי אני נוטה לחשוב (וכאן כמובן מופנית כלפי הדעה שלי ביקורת מהמון אנשים) שרק כשקבוצה (עם) מגדיר את עצמי, חי הוא בעצמו את חייו, הוא מסוגל גם "להרגיש בנוח" עם עמים שכנים – כך קרה, להשקפתי, באירופה – שעד אמצע המאה העשרים גבולותיה שורטטו באמצעות קשרי נישואין וכיבושים, ולמן הרגע שבו סוף סוף כל העמים קיבלו הזדמנות למשול על עצמם – נסללה הדרך לצורה קצת יותר "אוניברסלית". כמובן שזהו תהליך ארוך, אך הוא לא יכול לקרות, לדעתי, ללא אותה עצמאות שכל עם (עם שאיפות עצמאיות) זכאי לה.

      זוהי האוניברסליות להשקפתי. זה לא "עולם שלם בלי הגדרה כוללנית", אלא עולם שמסוגל להסתדר, להכיר ולפעול עם עמים אחרים כשווים לו.

      הזיקה שציינת לגבי "העברי" כהבחנה פניית של "היהודי" היא מעניינת 🙂 אם כי נראה לי שעשיתי משהו שיכול להתפרש כ"הפוך על הפוך" – אמנם העברי חבוי בתוך היהודי, אבל בסופו של דבר היהדות לכשעצמה נתפתחה מן העבריות.
      מבלובלים ? גם אנחנו.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: