העברי החבוי והעברי הגלוי (2012)

מסמך שְׁנִי-צִיּוֹנִי

א. ארגמן ניל"י

ו' בטבת, ה'תשע"ג

חולון, ישראל

העברי החבוי והעברי הגלוי

"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"

שמואל א', פרק ט"ו פסוק כ"ט

"אין לשכנע כי קורה דבר יהודי בפלסטינה
כשקורה דבר מה עברי בכנען"

ע.ג. חורון

• בתוך כל יהודי חבוי עברי.
• עם ישראל הוא העם העברי.
• מסורת העם העברי רואה במרחב שבין הערים אוּר-כַּשְׂדִּים לחָרָן שבארם-נהרים, במעלה נהרות הפרת והחִדֶּקֶל, ככור-מחצבתם של אבות-אבותיו הקדומים. אבות אלה, המיצגים את עם ישראל, הוא העם העברי, בראשית דרכו, הִגרו דרומה והתישבו בארץ כנען, היא ארץ ישראל, והפכוהָ לביתם וּמולדתם. וּבמרחב זה בנו עולם לשוני, מושׂגי, ערכי, מיתולוגי ודתי, בהתבססם על הסביבה הגשמית והתרבותית שהקיפה אותם, וּבזָכרם את ארץ מוצאם ממנה הלכו.
• היהדות היא דת, היא תכונה רעיונית כללית ואינה תלויה בארץ בה נולד, במקום מגוריו, במוצא הוריו, בִּלשונו וּבתרבותו של הפרט.
• אולם יהא זה שקר לטעון כי היהדות זרה לחלוטין לארץ ישראל ולעם העברי. אמנם הדת היהודית התפתחה, התעצבה והושפעה על-ידי גורמים חיצוניים במהלך מאות ואלפי שנים, אך שורשיה נטועים בארץ ישראל, בקרב עם ישראל, הוא העם העברי.
• בני עַם ישראל, ועִמם הדת היהודית, עברו טלטלות וזעזועים במהלך השנים, ואולצו להסתגל לחיים בגולה, הרחק מארץ-מכורתם. הדת היהודית הפכה, מכורח הנסיבות, לדת המסוגלת לשׂגשׂג בגלות, גשמית ורוחנית כאחד, ואף מיטיבה לעשות-כן מאשר במולדתהּ.
• זיקתהּ של היהדות למולדתהּ שבארץ ישראל הינה זיקה גאולתית-משיחית, והיא מנושלת מזיקתהּ הקיומית לארץ מולדהּ כבימים עברו. עובדת המצאו של היהודי בארץ ישראל בהעדר גאולה ובטרם ביאת-המשיח ו"אחרית-הימים" מעוררת סתירה וּבלבול בקרב היהודי הלא-מתפשר.
• היהודי מסוגל לשׂגשׂג בגלות, ולחשוב בלשון זרה. אמנם מתפלל הוא ב"לשון הקודש", וקורא ספרים שנכתבו בארץ הקודש, ואר שם עלילתם נתרחשה – אולם גם אם לא יבין מילה בעברית זולת אותו "תוכן חובה" שעליו להכיר ולקרוא, הוא לא יחשב לפחות יהודי.
• העברי, לעומת זאת, אינו מסוגל להתקיֵּם בגלות. מחוץ לארצו, ללשונו וּלתרבותו, מהות זהותו העברית הופכת לריקה מתוכן.
• ואף-על-פי-כן, הדת היהודית, שהפכה כאמור מכורח הנסיבות למסגרת גלותית, אצרה בחוּבהּ את אותם מאפיינים עבריים מובהקים – השפה, המוצא, הבסיס התרבותי הקדום – ולהם אותה זיקה קיומית לארץ ישראל אשר בה, בסביבה הגשמית והתרבותית שבמרחבים הנפרשים מן הבשן בצפון ועד הנגב בדרום, מן הגלעד במזרח ועד הים-התיכון במערב, אותם מאפיינים התפתחו, התעצבו ושגשגו מראשית ימיו של עם ישראל ועד גלותו מן הארץ.
• גם אם לא באו לידי ביטוי מעשי של אורח-חיים ושל צורת מחשבה והתבטאות, נשמרו מאפיינים אלו חבויים בצורת מנהג וּמסורת במסגרת הדתית היהודית.
• אותם מאפיינים הופכים כל יהודי, גלותי, זר וּמנוכר למולדתו ככל שיהיה, לעברי חבוי.
• בהיותו בגלות, אין ליהודי צורך מִיָּדי-קיומי לגלות את העברי החבוי בו. בעולם ההלכה התָּחום בין כתלי ששת סדרי משנה הוא מוצא נחמה ושַׁלְוַת-נפש, וּמותיר את הקיום במולדתו, ארץ ישראל, לימי "אחרית-הימים".
• בהגיעו לארץ ישראל, היהודי מגלה את מולדתו, את הארץ שבה נתעצבה דתו. בדָברו בלשון העברית, הוא דובר בלשון הילידית של המקום שבו הוא חי. במקום הזה וּבזמן הזה העברי החבוי יכול, ואף צריך, להגיח החוצה, ולהפוך לעברי הגלוי.
• ואולם, גילוי העברי החבוי אינו ענין של מה-בכך, שכן הגלות בה שרויה היהדות אינה רק גשמית, של המצאות הגוף במקום מרוחק מן המולדת, אלא גם גלות רוחנית. על-כן, גם אם היהודי הבלתי-מתפשר נמצא בגופו בארץ ישראל, הרי שתודעתו טרם הגיעה אל נחלתהּ, שכן, כאמור, זיקתו של היהודי אל מולדתו שבארץ ישראל הינה זיקה גאולתית-משיחית, וּבטרם יגיע עידן "אחרית-הימים" נפשו של היהודי לא תדע מנוח.
• מולדתו של העברי היא ארץ ישראל, ואין לו שום מולדת אחרת זולתה. גם אם נולד בגלות, גם אם הוריו נולדו בגלות, גם אם סביו וסבותיו נולדו בגלות – מולדתו של העברי היא ארץ ישראל, וּמרגע הגיעו והתיַשבו בה הוא יונק ממנה את זהותו ואת גורלו.
• העברי הגלוי, המובהק, אינו יכול להכות שורשים במקום זר, אינו יכול לחשוב בלשון זרה. זיקתו של העברי הגלוי אל מולדתו הינה קיומית, וּבה, בין עברים כמותו, הוא מסוגל לפעול, לתקשר וּלהגשים עצמו בצורה הטובה ביותר.
• העברי הגלוי אינו מחויב כלל-ועיקר לזנוח את דתו היהודית, אשר בה, כאמור, אצורים מאפיינים עבריים מובהקים, אולם מבין הוא כי זהותו אינה נקבעת על-פי דתו היהודית, אלא על-פי הויתו העברית.
• העברי הגלוי הוא עברי, קודם היותו יהודי.
• גלו את העברי שבקרב לבכם, אמצו את זהותכם העברית, והגשימו את יעודכם בחיים עבריים במולדתכם, ארץ ישראל.

–

מִנשר שְׁנִי-צִיּוֹנִי מקדים.

על החתום: אלעד ארגמן נצח‑ישראל‑לא‑ישקר (א.א. ניל"י).

רָאָה-אור לראשונה בתאריך: ו' בטבת, ה'תשע"ג, 19 בדצמבר, 2012.

גרסת מסמך Adobe Acrobat (.pdf)

גרסת מסמך Microsoft Word (.doc)