רה-מודרניזם

יום שבת, 21 ביוני, 2008 (בשעה 14:15 !) – האור הרה-מודרניסטי נגלה לעיני לראשונה

בגיל 23 שוחחתי עם סטודנטית לאמנות מירושלים, ובמהלך השיחה הבעתי את ייאושי מהפוסט-מודרניזם, באמנות וכגישה פילוסופית מובילה בימינו. היא צדדה בגישת הקונפליקט החברתי, והגדירה עצמה (בין היתר) כמרקסיסטית ברוחה, וצדדה בפוסט-מודרניזם כגישה הנכונה ביותר. הויכוחים בינינו היו מרתקים, חיים וענייניים (ולעתים גם מייאשים). במהלך אחת השיחות אמרתי לה שאני מקווה שבבוא היום הערכים המודרניסטיים ה"קלאסיים" יקומו לתחיה. זה היה הרגע בו היא סיפרה לי, באדישות שאפיינה אותה, על הרה-מודרניזם. היא אף הגדילה לעשות ושלחה לי קישור אל המניפסט הרה-מודרניסטי. אני יודע שעבור מי שקורא את זה הסיפור הזה נשמע כמו מעשייה מצוצה מהאצבע, אבל, לא-אמין ככל שזה יהיה, באותם רגעים קפצתי מאושר במושבי. את התאריך שרשמתי לעיל אני יודע, מכיוון שמיד הכנסתי את האתר אל ה"מועדפים" שלי בדפדפן, וכך הוא נשמר (בתאריך היצירה שלו). קשה לי להגיד שבכל תחום אחר בחיים אותה סטודנטית השאירה את חותמה עליי, אך ללא ספק אזכור אותה לזכות. כל הכבוד לך, ארנית !

סֵר ניקולס סרוטה מקבל החלטת רכש, צ'ארלס ת'ומסון, 2000. יצירה רה-מודרניסטית מכוננת.

1.3.2000 – המניפסט הרה-מודרניסטי רואה אור

אז מהו בעצם רה-מודרניזם, ומה לי ולו ?

על המניפסט הרה-מודרניסטי חתומים שני אנשים – בילי צ'יילדיש וצ'ארלס ת'ומסון. שניהם עמדו באותה עת בראש קבוצת אמנים שנקראת "הסטאקיסטים" (Stuckists), שאם כבר ננסה לעברת את שמם, יהא זה "התְקוּענים". הסטאקיסטים הם תנועה של אמנים חזותיים (כפי שמצהיר סעיף ד' במניפסט הסטאקיסטי – "אמן שלא מצייר אינו אמן") שבמהותם מתגדים לזרם הפוסט-מודרניסטי. עבורם, אמנות חייבת להיות עם נשמה. אמנות היא דבר אישי, מסע פרטי של האמן להכרת עצמו (ועל כן סעיף ה' טוען כי "אמנות אשר חייבת להיות מוצגת בתוך גלריה אינה אמנות"). לראייתם, הפוסט-מודרניזם הוא קשקוש אחד גדול של אנשים שמאסו בכל, ומנסים לכפות עלינו, כצרכני האמנות, את אותו מיאוס. את אותו מניפסט סטקאקיסטי הם פרסמו באוגוסט 99', ומעט יותר מחצי שנה מאוחר יותר, בדיוק היום לפני 11 שנה לפי התאריך העברי – כ"ד באדר א' ה'תש"ס – ומחר, על פי התאריך הלועזי – ראשון במרץ 2000, הם פרסמו את המניפסט הרה-מודרניסטי – קול קורא לאמנים באשר הם – גם אם אינם סטאקיסטים – ליצור אמנות שמאמינה ב"אמנות רוחנית" (אומנות שאינה דת, אלא מתחברת אל נפש היוצר, במסע להכיר את עצמו, ושמנסה להחזיר את האל אל תוך האמנות, אך לא האל שאנו מכירים מן העבר – כי אם מושג פילוסופי רוחני, ערטילאי, נעלה לכאורה).

הסטאקיסטים הם קבוצה שנתהוותה לה עוד קודם לכן. מקור שמם הוא בטענה שהטיחה טרייסי אֶמין, אמנית חזותית בעצמה, ובת זוגו של בילי צ'יילדיש, אחד ממייסדי הקבוצה, איפשהו בין סוף שנות ה-80' לראשית שנות ה-90'. דבריה, שצוטטו לאחר מכן במניפסט הסטאקיסטי, היו "הציורים שלך תקועים, אתה תקוע – תקוע ! תקוע ! תקוע !", ונאמרו כתגובה לביקורת של צ'יילדיש על האמנות הקונספטואלית בה התעניינה ועסקה באותה עת. שניים מיצירותיה הידועות ביותר הינן "כל מי שעמו ישנתי 1963-1995", שהוא אוהל שבתוכו מוצגים במעין קולאז' שמותיהם של כל האנשים עמם ישנה (במכוון המילה "ישנתי", slept, שבאנגלית נרדפת עם "שכבתי" עמם, אף על פי שמדובר במשמעות של שינה באמת, ובמיצג מוצגים גם שמה של סבתהּ), ו"מיטתי", מיצג חזותי של מיטה מבולגנת עם מצעים מפוזרים ומוכתמים שמסביבה מפוזרים נעלי-בית, עיתונים, קונדומים ו… אבוי, תחתונים מוכתמים בדם). אחת העבודות המזוהות ביותר עם הסטאקיסטים ועם זרם הרה-מודרניזם היא "סֵר ניקולס סרוטה מקבל החלטת רכש", המציג בצורה קומית את אוצֶר מוזיאון טייט בלונדון, ויושב ראש הועדה של פרסי טרנר לאמנות לאמנים חזותיים בריטים, ניקולס סרוטה, כשהוא בוחן תחתונים אדומים ותוהה האם הם שייכים לטרייסי אֶמין, או שמא הם זיוף חסר כל ערך. הסטאקיסטים אף הגדילו לעשות ושלחו מכתב פתוח לסרוטה, בו הם שוטחים את גישתם לגבי אמנות (בין היתר – מיטה בסביבתה הטבעית היא בסופו של דבר מיטה – דבר הנאמר בקשר למיצג של לא אחרת מאשר אותה טרייסי אמין, ווחשיבותו של הציור). תגובתו התמציתית של סרוטה הסתכמה בכך שהוא קרא את המכתב, ואת המניפסט הרה-מודרניסטי, ושלמרבה ההפתעה – אין לו מה להגיד על כך. הסטאקיסטים עד היום ממשיכים ביצירה ובמחאה כנגד האמנות הפוסט-מודרניזטית, ובהפגנות כנגד פרסי טרנר. טרייסי אמין עצמה טענה שהעיסוק של הסטאקיסטים בה הוא בגדר "חולני", ושהיא לא חושבת שזה מצחיק שהעובדה שיצאה לפני שנים רבות עם מישהו רודפת אותה עד היום. בנימה האישית, אני בהחלט יכול להבין אותה, אולם הרבה מאוד מהטיעונים שטענו צ'יילדיש ות'ומסון דיברו אליי, באופן אישי. את הפוסט-מודרניזם הגדרתי באותו זמן (ומאז לא הרגשתי צורך לשנות את ההגדרה) כחשיבה שחותרת כנגד החיים עצמם. הרה-מודרניזם מהווה אבדן כל כיוון, אבדן כל אכפתיות ומחוייבות של האדם כלפי עצמו, וכלפי הזולת.

"מיטתי" של טרייסי אמין, 1998. אמנות קונספטואלית פוסט-מודרניסטית.

ועם כל הביקורת, וההתנהגות שנראית לעתים כ"בריונית" כפי שכונתה גם (הפגנות והתייחסות אישית חוזרת ונשנה אל דמויות "מפתח" בידי הרה-מודרניסטים), החזון המודרניסטי נראה לי תמיד קוסם יותר – זה החזון שהביא את הקידמה, את התעשייתיות, את העתיד. ועם כל השפעותיו השליליות (זיהום-אויר זו דוגמה חיה) – הרעיון של להשליך הכל לפח, ולהגיד שהוא רע מיסודו ושאין לנו אלא לערער על כל היבט של החיים, נראה לי שלילי ומוביל לאבדן. יותר מכל, הפוסט-מודרניזם אף יוצא כנגד התחום הקרוב ביותר להגדרת ה"אלוהים" האבסולוטי שלי (כפי שראיתיו באותה העת, לפני ה"מהפך האלילי" שלי) – המדע, האמת המדעית. את הסימוכין לאי-האמון במדע עצמו ובחיים עצמם מנסה הרה-מודרניזם לסמך, בין היתר, באמצעות התעלומות הגדולות וסימני השאלה של מדע פיזיקית הקוונטים, זה שמגלה לנו לפתע שלא לכל שאלה יש תשובה מדוייקת – אלא תשובה הסתברותית, ויתכן כי בעצם איננו יכולים לדעת כלום על שום דבר (כך, לפחות זה מנוסח בגישה פוסט-מודרניסטית). ואמנם הרה-מודרניזם אינה גישה פילוסופית-מדעית, אלא גישה אמנותית, אך רוח הדברים, אלו הסולדים מהרה-מודרניזם ומבקשים להשיב את ה"נשמה" אל תוך האמנות – נכתבו מאותו מקום ממנו הרגשותיי יצאו להן.

הרעיונות של הרה-מודרניזם מתומצתים בכמה משפטי מפתח במניפסט שלהם. הם מתייחסים רבות לעניין הרוחניות שבאמנות שלהם, ברעיון שיש משהו נעלה שאותו הם אינם רוצים לנפץ, כפי שהפוסט-מודרניזם מנסה. בד בבד, הם טוענים כי רוחניות באמנות אינה דת, שכן מטרתה – מסע האמן (והאדם) להכרת עצמו. סעיף 3 מציין בפירוש כי הרה-מודרניסם משליך וּמחליף את הפּוֹסְט-מודרניסם לנֹכח כשלונו לענות או להתיחס לכל ענין משמעותי שהוא העסוק בדבר קיומנו בני-אנוש. המניפסט אינו חשׂוך מכל הומור ו"מוזרות" כפי שסעיף 8 מסביר לנו מדוע הרה-מודרניזם אינו עוסק בארץ האגדות : "היא עוסקת בלפנות אל הצללים וּבלדבר עם כלבי-בר". הזוי במבט ראשון, אך למעשה מדובר על אותו חלק מסתורי הנשגב מהבנתנו – גם כמודרניסטים המאמינים במדע, ובמיוחד כמחפשים עומק רוחני באמנות.

100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)

מניפסטים, מניפסטים, מניפסטים.

לפני זמן לא רב ראה באנגליה ספר בשם "100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)" בהוצאת פנגווין קלאסיקס. הספר, כשמו – מכיל מאה מניפסטים נבחרים של זרמים אמנותיים מהמאה ה-20, ו"מסתיים" (למניפסטים הרי לעולם לא יהיה סוף) בשלושה מניפסטים סטאקיסטיים עיקריים :

1. המניפסט הסטאקיסטי (The Stuckist Manifesto)

2. המניפסט הרה-מודרניסטי (Remodernist Manifesto)

3. היסוד, המניפסט והחוקים של הסטאקיסטים האחרים מגבעת מוזוול (The Founding, Manifesto and Rules of the Other Muswell Hill Stuckists)

אם היה צורך באסמכתא "רשמית" לחשיבותה של התנועה הסטאקיסטית, הרי שספר זה, היוצא בהוצאה הדיי מוכרת Penguin Classics, והעיסוק במניפסטים הסטאקיסטים בד בבד עם עיסוק במניפסטים של זרמים אחרים בעלי שמות מוכרים כמו סוריאליזם, קומוניזם, פמיניזם, וגם כאלה עם שמות מעט מטרידים כמו קניבליזם מוכיח כי הזרם הזה זוכה להתייחסות והכרה, וכי אולי, מי יודע, הרה-מודרניזם יזכה להיות "הדבר הבא".

לכבוד יום הולדתו ה-11 של המניפסט, עמלתי על תרגומו וכעת ניתן לעיין בכולו בעברית : . כמו-כן, המניפסט מופיע גם באתר הקבוצה הסטאקיסטית, תחת דף המניפסטים (הם חובבים גדולים של מניפסטים ומכתבים גלויים, רובם ככולם מתובלים בהומור ואידאולוגיה). הגירסה המקוונת באתר הסטאקיסטים נמצאת כאן : http://stuckism.com/Manifestos/RemodernismHebrew.html. היות ויש לי אהבה גדולה לעבריות "מיושנת", ספרותית – השתדלתי כמה שיותר לשמור על סגנון שכזה, גם אם מדובר במעשה מעט אנאכרוניסטי. אני רואה בזה אידאולוגיה אישית שלי (אחרים רואים בזה בעיקר שיגעון, אני מודע לכך).

הרה-מודרניזם והסטאקיזם לא חד הם. צ'יילדיש ות'ומסון הצהירו כי הסטאקיסטים הינם הקבוצה הרה-מודרניסטית הראשונה, אך בכך פתחו צוהר בפני קבוצות אחרות להגדיר עצמן כרה-מודרניסטיות. הסטאקיסטים הם קבוצה שהייתה קיימת עוד לפני-כן, ושאף על פי שעקרונותיהם דומים לעקרון הרה-מודרניסטי, הם פועלים גם לקידום אג'נדות אחרות שלהם. הרעיון הרה-מודרניסטי נועד לשמש "קווים מנחים" ליצירה רה-מודרניסטית, תהא אשר תהא. עם פרסום המניפסט הרה-מודרניסטי, הם נתנו דרור לרה-מודרניזם להתפתח בנפרד, אולי במקביל, לתנועת הסטאקיזם, שהיא הרבה יותר "שלהם". במהלך השנים אמנים אחרים, שאינם קשורים לסטאקיסטים באופן ישיר, החלו מגדירים עצמם כרה-מודרניסטים. במבט היום קשה לי להגיד כמה גדולה הקבוצה, וכמה באמת היא מובילה מהפכה – אך עבורי הרה-מודרניזם הוא אחד הרעיונות הטובים ביותר שהיו צריכים להגיע בכל מקרה, וטוב שהם הרימו את הכפפה – בעלי הגישה החיובית אל האמנות ה"מסורתית" (אל מול האמנות הקונספטואלית שהתנערה מכל מסורת וכלל שהוגדרו באמנות אי פעם) והמתנגדים אל הפוסט-מודרניזם עצמו, כגישה פילוסופית וכגישה אמנותית.

 -אתנחתא קלה – פינת הלשון – ההבדל בין אָמן ואומן-

קיים הבדל בין אָמן לבין אֻמן. בתור התחלה, אָמן מנוקד בקמץ קטן (ולכן הוגים את המילה כ"אוֹמן", וכמובן שאנו מכירים את המילה אָמנות כאוֹמנות). אֻמן בקובוץ (או שורוק, אוּמן) הוא איש מלאכה, מה גם שעבודתו היא לרוב מלאכת אָמנות בפני עצמה. המילה המקבילה בשפה האנגלית לאָמן, כמו צייר או משורר, היא artist, בעוד שאֻמן הוא craftsman. המילה craft פירושה מלאכה, ועוסקת במלאכת-כפיים (לצרכים שונים, לאו דווקא מעולם האמנות – נגרות, למשל).

 רה-מודרניזם ושני ציונות 

ומה לרה-מודרניזם ולבלוג הזה, ולרעיון שלי של השני-ציונות ? בתור התחלה, שְני בא מן המילה "להשנות", להתרחש שוב – המקביל העברי ל"רה", לפעולה שמתרחשת שוב. כפי שהרה-מודרניזם בא לעורר גל מודרניסטי חדש (אך לא העתק מדוייק, הוא לא מתיימר או רוצה ליצור העתק שכזה), כך השני-ציונות משמעה התעוררות גל ציוני חדש, גם אם לא העתק זהה.

הציונות החלה, ונשארה למעשה, תנועה מודרניסטית. הרעיון הלאומי שעליו נתבססה מקביל לרעיונות לאומיים שצצו בראשית התקופה המודרנית באירופה. כל הגישה המסודרת שלפיה, למשל, הוקמה ההסתדרות, היא גישה מודרניסטית, בה על פי החזון יש לנו מבנים מאורגנים בירוקרטים מסודרים למופת. כמו המודרניזם, גם הציונות הגיעה אל שלב ה"פוסט" – נושא הפוסט-ציונות שצץ לאחרונה בכותרות (בעיקר בשל נאומו של אהוד ברק, אם כי היה קיים עוד שנים רבות קודם לכן, למשל בהקשר של "ההיסטוריונים החדשים") – קבוצות פוסט-ציוניות מציגות קשת רחבה של דעות (החל מדעה שהציונות השיגה את יעידה ושתפקידה של הציונות מיצה את עצמו, וכלה בדעות שטוענות שהציונות מלכתחילה היא דבר רע) ופועלות לערער את הנחות היסוד והמיתוסים הציוניים שחינכו דורות. בנושא הזה אני מבדיל ממתנגדים אחרים לפוסט-ציונות, כדוגמת בן-דרור ימיני, שמכנים את הגל הזה "תעשיית שקרים", ומבדיל בין עובדות – גם מביכות ושליליות, שקיימות בכל מקום ושיצוצו גם בהיסטוריה של עולם פוסט-ציוני (וקל וחומר – פוסט-מודרניסטי), לבין הפרשנות הניתנת לעובדות – ובהן אני מוצא את הרע, המנכר, המערער מתוך מגמתיות חסרת חזון, תקווה ומטרה חיובית אלטרנטיבית לטווח הארוך. גם החזון השני-ציוני שלי אינו מתיישב בקנה אחד עם החזון הציוני המקורי – אני בתחיית המוסדות הציוניים, ומאמין ביצירת חברה מלוכדת על ידי "כור היתוך" תרבותי, אך ההבדל הוא שאני מאמין בלאום עברי, במדינה עם מהות לאומית עברית חילונית (ומכיוון שהיא עברית – מנותקת מן הדת היהודית הגלותית) – אולם לנצח אעדיף מדינה יהודית על פני מדינה לא-עברית וגם לא-יהודית (או לא-מדינה בכלל, בקצה האנארכיסטי של הקשת).

אלאין בעל, בן-דגן, במוזיאון הלובר. מודרניסט אמיתי.

(רה-)מודרניזם וחשיבה אלילית

אחת מהמהפכות החשובות ביותר שהביא המודרניזם, לראייתי, היא העמדת האדם במקום גבוה יותר, ומרכזי, וערעור מקומו של האל כתכלית האבסולוטית של הכל. אם בתקופה הטרום-מודרניסטית (באירופה הנוצרית) לאל ולדת היה מקום מרכזי בחיי האדם, המהפך שהחל עוד בתקופת הנאורות העמיד את האדם במרכז, והוביל לחשיבה שרואה את האל כיצירו של האדם, ואת הדת כתוצר התפתחותי של חשיבה אנושית. את מקומו של האל בתפקיד הכל יכול תפס לא האדם כי אם הטבע כמכלול התופעות הנעלות שמאפשרות את חיינו (או קוטעות אותם בהפתעה), והמדע, שבאמצעותו אנו מבינים את הטבע ומקבלים הסברים הגיוניים לתופעות שעד לפני מאות ספורות של שנים שמענו עליהם מעשיות דתיות. 

כשאני מדבר על עבודת אלילים, אינני מדבר על אמונה עיוורת בכל המיתוסים הכנעניים. אני מדבר, באופן חלקי, על רגש לאומי "עברי" המנותק מהמיתוסים היהודים הרבניים, אך בעיקר אני מדבר על הצבת האדם במקום גבוה יותר, חופשי מהאל היהודי היהוויסטי האבסולוטי. בעולם מונותאיסטי, כפי שאנחנו מכירים כיום, האל נתפס כתכלית הכל. האתאיסט בוחר להתעלם ממנו, החילוני עוצם עיניים ובסתר לבו אולי הוא חושש קמעא – אך כל אדם שמאמין באל כזה – למעשה חי בתפיסה ימי-ביניימית ששוללת כל חשיבות לאדם, ורואה בו כאפק ואבק לרגליו של כוח עליון אבסולוטי ובמובן רב טוטאליטרי.

החשיבה האלילית, שוב – אין משמעה להחליף אמונה עיוורת אחת בשניה, ואין כוונתה להחליף אל טוטאליטרי אחד באלים טוטאליטרים רבים אחרים – כוונתה היא לתת לאדם את מקומו המגיע לו. בתור התחלה – בתפיסה כי מדובר בסיפור עם (שלא שונה מאגדת סנטה קלאוס או המלך ארתור ואבירי השולחן העגול) שאמנם שייך לנו, אך אין הוא מתיימר להיות אמיתי ונכון בכל פסיק ופסוק – ובכך שהאלים, גם אם הם "נעלים" על האדם – אינם כל יכולים – הם טועים, הם גם מסוגלים למות, והם תמיד "ניתנים להחלפה" – בכך למעשה אנחנו מוותרים על אבסולוטיות, מוותרים על הפחד, ועדיין שומרים על הזהות העברית שלנו. והכי חשוב – אנחנו מסירים את עול האימה הדתית ונפתחים אל עולם שאותו אנו חפצים להבין בהסברים מדעיים, במקום הזיות הוקוס-פוקוס דתיות.

ואמנם, אין המודרניזם עצמו עסק בהחלפת האל המונותאיסטי בעבודת אלילים – הוא שינה את סדרי העדיפויות, אך הוא גם לא העלים את האל לחלוטין (את הדבר הזה ניסה לעשות הפוסט-מודרניזם). אך שוב, כפי שנאמר – שני-ציונות, כמו גם רה-מודרניזם, אין כוונתם ליצור העתק מדוייק, אלא ליצור מחדש משהו דומה, אך לא זהה. אין זה אלא רעיון הגיוני וטבעי שבמהלך השנים ישתנו דעותינו וערכינו ושנגיע למסקנות חדשות, בהתאם לערכים ולצרכי התקופה – אך בניגוד לפוסט-מודרניזם, אינני בא מלכתחילה מתוך כוונה לשלול ולהרוס, אלא מתוך כוונה לחדש ולשפר, היכן שאפשר, ולשמר את מה שאני מאמין בו כנכון גם כיום.

תל-אביב, כ"ד באדר א', ה'תשע"א (11 שנים לפרסום גלוי-הדעת הרה-מודרניסטי).

ביקורת ספר – "שמשון" לזאב ז'בוטינסקי

שמשון בן מנוח משבט דן, הוא שמשון הגיבור – דמות אגדית שסביבה נכרכו מיתוסים רבים של גבורה ועוז המסופרים בספר שופטים, ובספר זה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1926. 

קשה לנתק את היצירה מן הסופר שלה – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרויזיוניסטית ואביו הרוחני של הימין הפוליטי בארץ (יחד עם משורר, מתרגם, סופר, עורך דין ו… מנהל סוכנות ביטוח), שתמך בהתנגדות אקטיבית לשלטון הזר בארץ בדרך להקמת מדינה לעמנו. נראה כי לא סתם בחר ז'בוטינסקי להתמקד דווקא באגדת שמשון הגיבור – סיפור כוחני של בן עם ישראל שבאמצעות כוח, לא פחות ממוח, נצרב בתודעה הלאומית העברית.

הספר נכתב במקור בשפה הרוסית, ואני קראתי אותו בתרגומו של ברוך קרופניק משנת 1929 (בהוצאתו ה"מחודשת" של בנו של זאב ז'בוטינסקי, ערי, משנות ה-50'). התרגום הוא ארכאי ומליצי – אך זה בדיוק מה שרציתי לקרוא – גם מכיוון שאני חובב ספרות עברית ותרגומים עבריים ישנים, וגם מכיוון שספר מסוג זה – רומן היסטורי מתקופת התנ"ך – נראה לי יותר נכון שיקרא גם בשפה מליצית וישנה יותר.

למען רצון לא לפגוע בהנאת הקריאה ממי שמתכוון ביום מן הימים לקרוא את הספר הזה, אסמן את הכתב בצבע אדום בכל פעם שיכילו הדברים גילוי פרטים אודות העלילה. מי שיחפוץ – ידלג הלאה.

בתחילתו המספר אינו מתמקד בשמשון, אלא בדמויות אחרות שמלוות את היצירה לאורך כל אורכה – מכבוני בן שוני הלוי, ובנות פלשת. ככל שמתקדמים בתחילתו של הסיפור אנו מתעמקים יותר בפלשת מאשר בעם ישראל, עד לגילויו של שמשון כדמות כמעט-פלשתית, הזוכה לכינוי "תיִש" כאשר היא מתרועעת בקרב פלשתים במשתאות שונות. אט-אט נחשף לפנינו שמשון, אדם שלוקח ברצינות את תפקידו כנזיר ליהוה (כך מוזכר, בשמו המפורש, בדרך כמעט אגבית) – רק כאשר נמצא הוא בקרב שבטו ועמו, ושאהוב ומוזמן לחגוג ולהשתטות עם חבריו הפלשתים. התקופה שבה מתרחש הסיפור, תקופת השופטים, מוצגת בספר כתקופה מאוד אנארכית בקרב שבטי ישראל – ללא מנהיג אמיתי, עדיין בתהליכי התיישבות וכיבוש, ועדיין ללא תרבות ממוסדת דיה. אין ספק כי משל הדבר למצב הישוב בארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – עם שנתאסף לו, עוסק בגיבוש זהותו והוויתו, תוך כדי יריבות חיובית (כזו שממנה אנו למדים) ושלילית (שנאה ושפיכות דמים) אל מול עם זר וחזק – הפלשתים.

הסיפור עצמו יחסית דינמי, ולא נוטה לשעמם. רוב הספר מכיל עלילה יותר מאשר מחשבות, תהיות ותיאורים כאלו ואחרים. העלילה עצמה מתקדמת על פי הקו המנחה המתואר בסיפורו של שמשון בספר שופטים, אך ז'בוטינסקי הרשה לעצמו לכתוב את הסיפור מתוך ראיה חילונית, ואולי אף ארכיאולוגית במידה מסויימת, ובכך סוטה הוא מן המסורת הדתית הכרוכה במיתוס של שמשון – בצרעה, עירו של שמשון, בני דן עובדים אלילים רבים (נעדר מרשימת האלילים, הכוללת את אלי-כנען, כמו גם את יהוה, הוא האליל אל, אבי האלים). אמו, הַצְלֶלְפּוֹנִי, היא הדמות הדומיננטית בבית-אביו, ומכבוני הלוי המוזכר בתחילת הסיפור – מכיר אמנם את עבודת-יהוה (האל שלאחר מכן נהפך לאלוהי ישראל), אך בד בבד מקדיש זמן לגישה האלילית המוכתבת על ידי הצללפוני, כמו גם שאר תושבי צרעה (שכן המקדש שבבית הצללפוני הופך לחשוב שבמקדשים הביתיים שבצרעה). באופן מפתיע, הנביאים, המזוהים בספר כמי שבבוא היום דתם היא זו שתהפך לדומיננטית בארץ, מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ודיי מעורערים בנפשם. שמשון עצמו מתפתח מדמות שכל עיסוקיו בצחוק ומעשים כוחניים אל אדם המשתמש במחשבתו ותובנתו, למען עמו יותר מאשר לעצמו. לאורך כל הסיפור שמשון מוצג כ"המושלם בכל המעלות" (זהו גם שמו של הפרק הראשון) – וגם מגרעותיו מוצגות כחיוביות ומעוררות חן. זה אמנם נדוש ונאיבי, אך באמירה כוללנית (שלבטח לא עומדת במבחן המציאות) נראה לי לעתים כי כל ספר שנכתב לפני שנות ה-50' מציג את הגיבור כמושלם בכל אופן אפשרי.

סיפורי הנשים בחייו של שמשון גם הם מקבלים התבוננות חדשה ומעמיקה יותר. בתנ"ך מסופר לנו על שלושת נשיו הפלשתיות של שמשון – אך בספר זה אנו מגלים גישה שונה, נכונה מבחינה היסטורית או לאו, בה שמשון שוכב עם נשים רבות, אהובות, פילגשים ושפחות. כמו בתחום הבילויים והמשתאות, גם בתחום הנשים לבו של שמשון נוטה אל הנשים הפלשתיות, למעט חולשתו אל אשה אחת מבנות ישראל ושמה קרני, אחותו של רעו הטוב משועלי שמשון, יהיר. אף סיפורה של דלילה, המפורסמת מבין שלוש הנשים, מהווה בסוף הסיפור את הטוויסט העיקרי הקודם למעשה הידוע המלווה למשפט הידוע "תמות נפשי עם פלשתים", תוך כדי שהוא נקשר גם בסיפור של האשה השניה של שמשון – הזונה מעזה.

במחשבה ראשונה עשויים אנו להתבונן במסר שבספרו של ז'בוטינסקי כמסר כוחני מאוד – נצחון על הפלשתים (בין אם נראה אותם בהקשר המודרני כעם הפלשתינאי, ובין אם עמי אירופה ובעיקר העם הבריטי ששלט בארץ באותה תקופה) בכל מחיר, ושאיפה לעיצוב היהודי אמיץ הלב ובר הכוח כפי שהיה שמשון. אך למעשה, הקריאה בספר חושפת אותנו אל שמשון שאוהב את הפלשתים, מתרועע עמם ולומד מהם – על סדר, על ממשל, על צבא, אפילו על היסטוריה טרויאנית. הרומן ההיסטורי הזה שכתב ז'בוטינסקי אינו מתייחב לאמיתות ודיוק היסטורי, ועל נקלה ניתן למצוא כמה אנאכרוניזמים בספר. אך זהו בדיוק יופיו של הספר – הוא אינו ספר היסטוריה אקדמי, אלא נסיון להציג בפני הקורא את העם העברי בהתהוותו מתוך השקפה חילונית ליבראלית, כזה שלא סולד מן הגויים ואף מתרועע עמם ולומד מהם (וכן, גם נלחם כשצריך), וכזה שלא מתייחס ברצינות לדברים ההזויים שנאמרים מפי נביאים בעלי יומרות דתיות. העם העברי ששמשון מכיר הוא עם מבולבל, לא מסודר – ולשמשון לא נוח תמיד לשהות במחיצתו, ועם כל הכוחניות שלו – שמשון הוא גם לץ ואורח קבוע בקרב הפלשתים, וזהו אולי מסר שניסה ז'בוטינסקי להעביר – כפי שעלינו להתהוות כעם ולשאוף לעצמאות – אל לנו לשכוח לחייך. בצוואתו של שמשון אל עם ישראל דרך חרמש, מ"חייליו" בשועלי שמשון שפגש אותו סמוך למותו, הוא מבקש מבני דן ומבני ישראל כאחד שלושה דברים – "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד לצחוק". המסר הזה, בייחוד החלק האחרון, מקבל מימד חדש ועצמה גדולה כשקוראים את הספר, בו שבטי ישראל (והנביאים בייחוד) מוצגים כרציניים, עמלים בדאגה לנוכח הקשיים, וממאנים לצחוק. מסר נוסף מופיע לקראת סופו של הספר, בו מביא מכבוני בן שוני הלוי טיעון מנצח – את ההיסטוריה הוא יכתוב, הוא שיודע קרוא וכתוב, והוא שיציג את סיפורו של שמשון כרצונו. הוא זה שיספר לנו שאביו של שמשון היה בן שבט דן (אף על פי שמוצא זה הינו שנוי במחלוקת בספר), והוא זה שיספר לנו כי שמשון הרג פלשתים רבים בעזרת לחי של חמור (בעוד שלמעשה הרג רק אחד בפרץ של זעם). בכך בעצם ז'בוטינסקי מנסה לומר לנו כי איננו בהכרח חייבים להאמין לכל הסיפור המקראי כלשונו – יתכן שהוא עבר שכתובים משיקולים כאלו ואחרים – אך למעשה, אין זה משנה, היות וזהו הסיפור שנצרב בתודעתנו כמיתוס המועבר מדור לדור. ציטוט מעמוד 245 :

"…יבוא יום ותמות גם אתה וימותו כל בני האדם אשר היו היום ברחוב העיר. גם הטף ימות; ועמהם ימותו כל הגיונותיהם ודבריהם ושיחם ושיגם. רק אחד תחיה לעולם : אשר אכנה אני דברי אמת, אני, מכבוני הלוי.
     שמשון לטש עיניו אליו וסיבב את ראשו כדרכו בשעה שהשתדל לתפוס ענין קשה.
    -הנך בז לי ולמעשי ולמולדתי, השופט – אמר הלוי – רבה חכמתך, אבל קצרה היא. הנך גבור, אבל מידת כוחך – יום אחד : יהי ערב ויהי בוקר וילדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. ואני ומולדתי – הננו כתולעים בעיניך : הננו נודדים מארץ לארץ, ולוחשים לחש, ורושמים קו לקו על עור עזים. אבל רק אשר צררתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור יאריך ימים, ואת זאת יכנו בני האדם דברי אמת, וכל יתר הדברים כמוהם כעשן."

יצא לי להתקל בביקורת שטוענת שאלמלא היה ידוע מי היה כותב הספר ומה היו מעשיו – ללא ספק היה ניתן להשוות את הספר הזה למעשיות אנטישמיות כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון" – בעיקר בגלל הראיה השלילית המוצגת בספר כלפי הנביאים (שכפי שנאמר – מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ומעורערים בנפשם), בני שבט הלוי (המוצגים כחמדנים ואופורטוניסטים דתיים), ואף בני שבט יהודה, מהם כידוע התפתחה ממלכת יהודה שהיהודים הם צאצאיה (אלו מוצגים כבוגדים המוכנים לשרוד בכל מחיר, אולי בהדהוד למעשיו של יהודה איש-קריות). אך דווקא בעניין הזה בראייה על פי הגישה העברית-כנענית נראה את הסיפור באור שונה לגמרי, חיובי כלפי העם וחיובי כלפי הגישה האנושית יותר – זו שגורסת בהתפתחותן של תרבויות ודתות. על פי הסיפור, עם ישראל היה עם חילוני ברובו, ועובד אלילים (אם כי לא ממש היה משנה לו אילו אלילים הוא עובד), ובתקופת השופטים בה מתרחשת העלילה אפילו לא ידעו ליצור כלי ברזל. הסיפור עצמו נכתב מתוך התבוננות בשבט דן, שבטו של שמשון – שסבל מקשיים והצקות מן הפלשתים ממערב ודרום ומשבט בנימין ויהודה ואפרים ממזרח (אף על פי שכולם בני ישראל היו, התחרו על אדמה ומרעה ואף גנבו אחד מן השני) שאילצו אותו גם לנדוד צפונה אל עבר נחלה חדשה (בהמלצת שמשון, כמובן, על פי סיפור זה). ז'בוטינסקי מסתכל על עם ישראל הגדול, ולא רק על העם היהודי, כעם שהגיע מן הנכר ומצא אט-אט את דרכו. גם אם גישה זו הינה "מפוארת" פחות, הרי שהיא ריאליסטית ואנושית יותר.

בנימה אישית יותר, בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא להרגיש כי אני קורא את הספר הזה בדיוק בעת בו אמור אני לקרוא אותו ולהפיק ממנו את מירב ההנאה – העניין שלי בהיסטוריה של עם ישראל, כמו גם הרעיון העברי, כמו גם אפילו החיבה אל השפה העברית הספרותית של לפני מעל לחמישים שנה – כולם באו לידי ביטוי בספר הזה, ונהניתי ממנו בצורה יוצאת-דופן. פעמים רבות במהלך קריאת הספר נראה היה לי כי הוא נכתב במיוחד עבור הקוראים ה"כנענים", ונראה לי כי כל אחד שמתחבר אל האידאולוגיה הזו יתענג מקריאה בספר זה. תיאור מכבוני הלוי שנתקבל לעבודת כהונה בבית הצללפוני, אמו של שמשון, נותן רמז קל :

"…הצללפוני בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וגם את חמורו בחנה ובעיניה לא רק שקלה את המשא, אלא גם פיתחה אותו. כל זאת עשתה רק כבעלת בית רגילה ובקיאה, כי מדבריו של האורח הבינה מיד שהוא אדם משכיל ולא לחנם הוא נוטל לעצמו שם לוי. לאחת שתים שלוש שאלות הביאה אותו אל חדר תפילתה.
      מתחת לכפורת, על קרקע מצוחצח, עמדו על כני אבן פסילים בני קומות שונות. הגדול שבהם לא היה גבוה מקומת ילד בן שלש, והיו גם קטנים ביותר. חוקר קדמוניות בזמננו היה מוותר על חצי שנות חייו במחיר שהית חצי שעה בבית קדשים זה. בני דן היו מטבעם משוטטים בארץ וזוכים מן ההפקר. רבים מהם עבדו עבודת מלחים ביפו ובדאר. מכל נסיעה ראו עצמם, כנראה, חייבים להביא לאשת מנוח, הכבודה שבנשי העיר הראשית שלהם, מין תשמיש של קדושה, וכך נתלקטה באוסף שבמקדשה תערוכה של האמונות והדתות בכל ארץ כנען, בעבר הירדן, במדבר, בלבנון, בשפת ים התיכון ובאיי אגיאה. היו כאן עשתרות קרנים, עשתרות יוֹנים, עשתרות ערומות וכתונת על גבן לכסות מערומיהן; אלהות אחת החזיקה צלב בידיה, אחרת היתה בעלת זקן מסולסל; אל בעל זנב דג; שנים שלשה אלילים בעלי רגלי תיש ואזנים וקרנים חדות; עגל שזהב צפויו נשר ובמצחו קטע אבן טובה; פסל של גבר עבה יושב, בעל כרס ערומה וגדולה ומלתעות גדולות בגלגלתו העצומה; נערה עשויה משן מעשה ידי אמן, בעלות שערות פרועות וכנפים; קוף איום וטבורו קשור בארץ; אליל בעל ראש נץ; אליל עומד על רגל אחת ולו זנב בצורת עלוקה; דרקונים ונחשים, אליל מתולתל בעל קשקשת שחציו אדם וחציו דג, מחוסר עינים בפרצופו אבל בעל עין ענקית בחזהו; שני בחורים נאים וערומים מעשה ידי מדינת הים, מכוסים בחגורות צמר מפני הנימוס; אישים קטנים ועוקץ יתוש בפיהם. על גבי בסיס מיוחד, מקושט בכיסויי משי ועורת ברדלסים, עמדו שבעת התרפים הביתיים, מעשה ידי אחד מאומני המקום; שני פסילי זכרים ושני פסילי נקבות מחומר אדום ועוד שני זכרים ואשה אחת מאבן. אחד מפסילי האבן הזכרים נשא על ראשו מין שק ממולא, סרוח ויורד על השכם, כנראה, רמז לרעמת הנזיר. על גבי אותו בסיס עצמו, באמצע ממש, התנוסס עמוד מוזהב בגובה ברכי אדם מגודל מראשו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט היתה משובצת מרגלית ובחזית העמוד תלויה היתה שרשרת אבני צבעונין. הלוי נגע בשרשרת בדחילו ורחימו בשתי אצבעותיו המעוטפות בכנף אדרתו ובירך בלחש.
     עד מהרה באו לידי הסכם; נדברו על שכר, משכנו ומזונותיו של הלוי וגם על מספר הכבשים, הגדיים והיוֹנים לעבודת הקודש, שלש פעמים בשנה. הותנה, כי הזבחים יהיו קרבים רק ליהוה, לפני עמוד הזהב, ושאר האלוהות יסתפקו בתפילות; בשר הזבחים יהיה קנין הכהן הלוי, אבל העורות ישובו לידי בעלת הבית. חוץ מן הכהונה קיבל עליו הלוי גם לכתוב בספר את המאורעות שבבית מנוח, וביחוד את כל הקורות של בן מנוח."

התיאור הזה, יחד עם התיאורים ה"עבריים" (חילוניים, לא מתחייבים לאלוהות אחת גם כאשר עוסקים בדת, לא מקבלים בהכנעה את מעמד הבכורה של ה"יהדות") הנוספים גורמים לחשוב על קשר מסויים בין ז'בוטינסקי לבין יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית,  אולם ה"מהפך האלילי" של רטוש נתרחש רק בשנת 1938 בעת מפגש עם ע.ג. חוֹרוֹן – שתים-עשרה שנה לאחר כתיבת הספר של ז'בוטינסקי, ולפני כן הרעיון ה"עברי" שלו נגע רק לאלמנט החילוני (ללא כל סממן עברי-אלילי קדום). ואמנם, נפגשנו רטוש וז'בוטינסקי פעמיים – אך גם מפגשים אלו נתרחשו זה יותר מעשור לאחר פרסום "שמשון" (ב- 1937 ו- 1938). מכל וכל, המפגשים ביניהם עסקו בעיקר בהגדרת מטרתה של "התנועה הציונית החדשה" של ז'בוטינסקי כתנועה עברית (ולא מחוייבת לאלמנט הדתי היהודי), והדגישו בעיקר את אי-ההסכמה שביניהם – בייחוד במפגש השני, שנתרחש בראשית פברואר 1938 (אם זכרונו של רטוש לא הטעה אותו) בפראג, שם נתכנס "קונבֶנט" (כינוס) של "ההסתדרות הציונית החדשה". כפי שמתאר רטוש בביוגרפיה הקצרה של בעמוד 18 בספרו "ראשית הימים" : "הילכנו כרבע שעה לאורך המסדרון, הלוך ושוב והוא ביקש להשפיע עלי שלא אעלה את התכנית כל עיקר, שאורידה מעל סדר היום. מובן שלא השתכנעתי, גם טענתי שאין זה אלא צעד אחד, טבעי, מתבקש מאליו, קדימה מן התביעה שלו ב"קונגרס הציוני" להצהיר על "המדינה העברית" בתור "המטרה הסופית", תיבעה שעליה התפלג מן ההסתדרות הציונית ("הישנה"), וכל שאני מבקש הוא להכריז על "המדינה העברית" לא בתור מטרה "סופית" כי אם בתור המטרה ה"עכשוית" ה"ממשית", לא מטרה הצהרתית בלבד." בהמשך נשא רטוש את דבריו והציע את הצעתו באותו "קונבנט", וזו הוסרה מעל סדר היום בהצבעה בה הצביעו כל חברי הועידה למעט רטוש ואחד מנחם בגין. ז'בוטינסקי יצא מהאולם בהעירו "מה הוא צועק הבחור הזה". אם כך, ניתן להבין כי על אף הדמיון הרב בהשקפה ובגישה האקדמית-חילונית כלפי הסיפור, לא היתה כל השפעה של רטוש על ז'בוטינסקי (וככל הנראה גם לא להפך, לפחות באותה עת).

אסיים בהפניה לביקורת נוספת אודות הספר, מתוך הפורום היגיון בשיגעון. הביקורת שם מתייחסת אל הספר גם בתרגומו הישן (של קרופניק) וגם אל החדש ביותר (בתרגומו של פטר קריקסונוב), תוך כדי התייחסות אל קורות חייו של זאב ז'בוטינסקי ופועלו הספרותי, ההגותי והלאומי.

תל-אביב, כ"א באדר א', ה'תשע"א.

עזבו אתכם מצה"ל ומד"א – אני מתכונן לעולם הבא

לא מזמן שמעתי בדיחה שהצחיקה אותי. היא מסתכמת בשני משפטים והולכת בערך כך : "היום דתי שאל אותי אם יש לי חמש דקות להניח תפילין. שאלתי אותו אם יש לו שלוש שנים לעשות צבא."

למרבה הצער, מעבר לצחוק הזה מסתתר משהו רציני הרבה יותר – עניין אי-השירות של החרדים. נכון, היום התחמקות משירות צבאי הפך לנחלת הכלל – על פי הנתונים של הפורום לשיוויון בנטל, כשליש מבני ה-18 היהודים (נערים ונערות) בארץ אינם מתגייסים לצה"ל. ברי כי חלק נכבד מתחמק מן השירות, מי מהם בעזרת סעיף רפואי, נפשי, אי-התאמה, או בעזרת פטור "תורתו אמונתו" (וגם אלה שבוחרים לשבת בכלא) אינם חולים (בנפש ו/או בגוף) או בני ישובת – חלק מונעים ממניעים אידאולוגיים שמאלניים רדיקאלים וחלק אף מטעמים אנוכיים של נוחות (לא חבל על שלוש השנים ?), וחלק אף ממניעים של פחדנות (גם במשפט "אני לא רוצה שערבים יהרגו אותי" נתקלתי) – ובכל זאת נשאלת השאלה כיצד חלק גדול מאיתנו, עם-ישראל, כקבוצה אחת, פוטר את עצמו באופן כה גורף (יותר ממחצית מן המשתמטים במחזור, על פי אותם נתונים של הפורום לשיוויון בנטל) משירות צבאי?

מי שסבור כי מדובר בהשתמטות רק מן שירות הצבאי יופתע לגלות כי המגמה הזו בקרב החרדים נוגעת לכל שירות לאומי באשר הוא (למעט אולי זק"א שהוא מנגנון בעל אורינטציה חרדית), וזאת בניגוד לקולות הנשמעים מקרב "משתמטי המצפון", כמו גם אלו שנשמעים מהציבור הערבי, המבקשים להתגייס לשירות לאומי אזרחי כלשהו. וגם אם באופן אישי אני נוטה לחשוב שהתחמקות משירות צבאי היא פסולה מכל סיבה, אני כן מוצא חצי נחמה ממי שבאופן עקרוני כן מעוניין לעשות שירות כלשהו, מכיוון שבכך הוא כן מוכן להכיר בכך שאחרים נותנים את שנותם הטובות למען הכלל, והוא בעצמו מוכן גם כן לתרום את חלקו לחברה. את הזרם החרדי הליטאי, למשל – זה לא ממש מעניין. כך, למשל, פורסם אמש שעומד לצאת פסק הלכה הקורא לא להתנדב במגן-דוד-אדום. אין זה גילוי דעת של כמה סהרורים קיצוניים, אלא פסק הלכה שעליו חתום גם הרב יוסף שלום אלישיב, בכיר הרבנים החרדים הליטאיים, שהתנגד, בין היתר, לגיור הצה"לי ולפינוי הקברים במתחם בית החולים ברזילי באשקלון. ככלל, הזרם החרדי הליטאי/אשכנזי הינו קיצוני ומחמיר יותר מזה הספרדי (שבראשות הרב עובדיה יוסף), ובדומה לנטורי קרתא, מסרב עדיין דה-פקטו להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. מסיבה זו האיש שעומד בפועל בראשות מנגנוני הבריאות אינו שר הבריאות, שהוא גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אלא סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מיהדות התורה, מתוך רעיון הצהרתי של הזרם הליטאי שעד בוא ימי המשיח לא יכהנו שרים בממשלה יהודית. וכך אנו מתוודעים לאלמנט שלילי בדת היהודית, לראייתי, והוא זה שמעודד חרדים לא להתגייס לצבא, ולא להכיר באופן רשמי (גם אם לא מדובר בכל הזרמים) במדינת ישראל – הוא אלמנט הגאולה.

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לשמוע (פחות להשתתף) בויכוחים בין חילונים ודתיים (בשם החרדים, או נגדם) שסבבו סביב הנושא הזה. אחת הדרכים הנפוצות ביותר אותה מנסים תמיד החילונים היא לטעון כי גם התורה עצמה מצווה עלינו, על "העם היהודי", להגן על עצמו, מ"הקם להרגך השכם להרגו" ועד "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". מנסיוני השיטה הזו היא הכושלת ביותר, והסיבה לכך היא הסיבה שמלכתחילה כל נסיון להתווכח עם דתי על נושאי דת והלכה היא כושלת – יכולתם של רבנים מן הזרמים השונים לפרש כל דבר בתורה ובהלכה כראות עיניהם, ואמונם של הזרמים הדתיים השונים בפרשנותם זו, כל זרם והפרשן שלו. מסיבה זו בדיוק מסכים הרב אלישיב עם הפסיקה ששירות במד"א – ארגון הנועד להציל חיי אדם –  הוא מסוכן, ועל כן אסור. באותה הדרך בדיוק מסוגלים הפוסקים לטעון כי השירות בצבא ההגנה לישראל הוא נחות בערכו משירות ב"צבא השמיים", ושערכה של תפילה חזקה מערכו של חייל. החרדי שיגן על פסיקות אלה ישלול את הציטוטים התנ"כיים ויטען בחיוך כי "זה מה שקורה כשמנסים לפרש את התורה על דרך הפשט". בדיוק מסיבה זו נסיון להביא טיעונים שמקורם מן התנ"ך (ואפילו הגמרא) הם חסרי תועלת – תמיד יצוץ מי שיביא פירוש הלכתי שונה, שבמקרה עומד בקו אחד עם הראייה והמעשים של אותו זרם.

הרבה יותר יעיל לטעמי לחדול מנסיונות-שוא לשכנע דתיים (החיים במסגרת של אמון מוחלט ופחד, או בלשונם – יראת שמיים) בצִדקה כזו או אחרת, ולנסות להבין פשוט את דרך חשיבתם, ובדרך זו להבין בדיוק את ההבדל בין החשיבה היהודית לבין החשיבה העברית. בגלל המסגרות הנוקשות להחריד, הרבה יותר קשה לשכנע חרדי בדרך מסויימת (שלא נדבר על הוצאה בשאלה) – הקיבעון המחשבתי היא התכונה המאפיינת לדעתי את ההקצנה הדתית שלהם, ועל כן גם כל עיסוקם של אנשי "תורתם אמונתם" (האמיתיים) היא להתעמק ולהתפלפל בסוגיות דתיות – סוג-של דריכה במקום, לעומק, לתהום. לראיית הדתי/חרדי, כל המעשים על פני האדמה בחיים האלה ישפיעו על חייך בעולם הבא, ואת ההתחשבנות ינהל מולך אלוהים ביום ביאת המשיח. אך בעוד שהדתי-לאומי רואה במפעל יישוב הארץ ושירות המדינה כמעשה חיובי, יתרכז החרדי (על פי מידת הקיצוניות של הזרם אליו הוא משתייך) בלימוד תורה והלכה והצרת העולם הסובב אותו למינימום האפשרי, בכדי לקיים את המצוות בצורה הקלה ביותר. על כן למעשים ושירות כלפי החברה "הגדולה", החילונית ברובה, אינם כה מעניינים (לפחות כל עוד לא מדובר בהחזרה בתשובה), שכן עדיף להתרכז בהתעמקות בהלכה מתוך התכוננות לאותו יום גורלי.

רעיון הגאולה פוטר את החרדי מאחריות ממעשיו (או אי מעשיו) מן הסובבים אותו בחברה הגדולה, שכן אין זה באמת משנה אם ישרת הוא בצבא או לאו – הגאולה עצמה תגיע לכשתגיע, ומקומו ביציע, כך הוא מאמין, יהיה טוב יותר ממקומו של זה שלא למד תורה. על אותו עיקרון, לראיית פוסק כאלישיב, אדם המשרת במד"א, לא רק מסתכן בלהציל חיי אישה בסכנת חיים, אלא גם "מבזבז זמן" על לימוד תורה, ועל מעמדו ביום ביאת המשיח. ובלאו הכי בעולם הבא הכל יהיה טוב ויפה לעם היהודי, אז בשביל מה להתאמץ בדברי חולין שכאלה. הטרגדיה הגדולה בכל הסיפור הזה היא דווקא ההיבט האנושי. כי ברור לכל שהרב אלישיב הוא בן-אנוש, והפסיקה שלו מונעת מחשיבה אנושית, מפירוש אנושי למה שהוא רואה כדברי האל. ומעבר לנקודה הפשוטה שבני אדם מסוגלים גם לטעות – בני אדם גם משתנים. פוסק אחר עשוי היה לטעון אחרת, הדעות של חכמי הדת רחוקים מלהיות עקביות וקוהרנטיות – ובכל זאת החרדים מקבלים כל פסיקה בצורה אבסולוטית לחלוטין, בדיוק כפי שהם מאמינים שהגאולה ואחרית הימים הם מונחים אמיתיים ואבסולוטיים לחלוטין. בדיוק מן הסיבה הזו הייתה זו התנועה הציונית החילונית מיסודה שהקימה את המוסדות שבהמשך הפכו למדינת ישראל. רק זה שהשתחרר מרעיון משיחי-גאולתי, ומאמין במעשיו בחיים האלה ולא בהבטחות של עולם פנטזיה אוטופי שיתרחש אי-שם בעתיד יעשה מעשה ויפעל להגשמת חלומו.

היהדות אינה דת מקומית אמיתית. היהדות התפתחה בגולה, ושגשגה בגולה. שורשיה של היהדות נעוצים בדת העברית של העם העברי שחי בארץ. מקור המילה יהודי, ברור לנו, הוא מממלכת יהודה, אך גם הדת היהודאית (הדת של ממלכת יהודה בתקופת בית-ראשון) הייתה רחוקה מהיהדות הרבנית של היום, ועדיין הייתה יותר אישית מאשר אוניברסלית (גם במוזיאון ישראל ניתן לראות מזבח ביתי/עירוני מן התקופה היהודאית, דבר הסותר את קיומה של השכינה בכל מקום, או, לחליפין – בבית המקדש). גם דתה של ממלכת ישראל, מצפון, לא הייתה זהה לזו של ממלכת יהודה, והתנ"ך מרבה לספר לנו על החטאים האליליים של בני עמנו שלנו. המונותאיזם, המאפיין המרכזי בדת היהודית, גם הוא איננו כנעני-מקומי והגיע אלינו ממצרים, וחלחל בהדרגה ובאיטיות אל חלקים שונים בעם. ככל הנראה הוא השפיע על מעמד המלוכה בשלב מוקדם יותר, אך בעת שממלכת ישראל ויהודה היו עצמאיות עדיין לא כל העם דגל באותה אמונה. המפנה האמיתי חל במהלך גלות בבל, ועם שיבת ציון ענייני הדת של כל (או רובו המוחץ) של העם רוכזו בידי מנהיגים בודדים, כולם עם אג'נדה מונותאיסטית שמקורה כאמור מצרי, עם השפעות הדת הבבלית והפרסית (התפיסה של גן עדן וגהנום ושל האל והשטן, למשל, הגיעו אלינו מן הדת הפרסית העתיקה. ובל נשכח – כורש היה מלך פרס).

העם שחזר ליהודה לאחר הצהרת כורש לא רק היה שונה בתפיסתו הדתית, אלא גם בתפיסתו הלאומית – הוא היה עם מובס הנתון לחסדיהם של כובשים זרים. למעט תקופת החשמונאים ומרידות שלא האריכו ימים, העם שישב בארץ לא הכיר את החירות השייכת לעם עצמאי, והוא ראה את העצמאות הזו כמשהו כה רחוק עד כי הוא יושג רק באחרית הימים, עם בוא המשיח. ככל שעברו השנים, כך נפוצה והתעמקה היהדות בכל קצוות תבל, בגולה, ואיבדה מהמקומיות העברית שלה בארץ ישראל, היא ארץ כנען. ומה בדבר המדינה היהודית ? ההגדרה הזו נוצרה מכיוון שהזהות הלאומית העברית נמחקה לה, ונשארנו רק עם הזהות הדתית היהודית. עם התעוררות הלאומיות באירופה וההכרה של הוגים יהודים בבעיה של היהודים ברחבי הגולה, החלה להתפתח התפיסה של זהות לאומית יהודית – וזאת מתוך הבנה כי זהו המכנה המשותף שנותר בינינו, בין אם מכיוון שזהות לאומית לא הייתה קיימת בימים לפני כן, ובין אם כי היא נמחתה במהלך גלות בבל ונשארנו רק עם הרעיון היהודי הגלותי – הרעיון שנחזור לארץ ישראל כשהמשיח יבוא, כשהגאולה תגיע, או לחליפין, שעצם העלייה לארץ ולימוד התורה בה תביא עמה את הגאולה – ועם הרעיון הזה היינו נשארים עוד אלפיים שנה אלמלא אותם הוגים חילונים בתפיסתם, שהשופעו מרוח הלאומיות האירופאית וקראו גם להתעוררות לאומית של בני-ישראל (אך שוב, למרבה הצער, הזיהוי היחיד שאותו הם הכירו הוא ה"יהודי"). אך אין מדובר היה בחשיבה יהודית טיפוסית, אלא בחשיבה רדיקלית ומעשית – למעשה, כבר אז הייתה זו חשיבה עברית – חשיבה הרבה יותר מקומית, שלא הייתה מחוייבת לרעיון דתי (גם הרצל כתב שבמדינת היהודים לרבנים אמנם יש תפקיד של נכבדי הקהילה, אך זהו תפקיד סמלי בעיקרו, ואין הם מנהלים את הקהילה בפועל).

בהקשר להבדל בין הגישות של הזרמים החרדים השונים, אני כן יכול לציין את הבדל בין הזרם הליטאי לזה הספרדי, שבאופן כללי קרוב יותר אל הרעיון הלאומי, אבל, לפחות מהרושם שאני אישית קיבלתי, נראה שגם במקרה של ש"ס המטרה הסופית אינה אלא הקמת מדינת הלכה – מתוך חשיבה שרעיון כזה יזרז את ביאת המשיח. במבחן המעשה הם פחות קיצוניים ועוינים את מוסדות המדינה (וגם מהווים חלק ממנה), אך המטרה העומדת לנגד עיניהם היא הפיכת המדינה לחרדית.

כל עוד יהודים יאמינו ברעיון חסר-הבסיס הזה של גאולה (שבהסתכלות על כל דת אחרת ייראה לנו כהבטחת שווא שנועדה למשוך מאמינים), הם בעצמם לא יגאלו. הגאולה היא רעיון שמקל על אנשים לפטור עצמם מאחריות הדדית (ומבין השאר – משירות לאומי, צבאי או אזרחי), רעיון שאומר "לא נורא, אחר כך יהיה בסדר". הגאולה לעולם לא תתרחש, אחרית הימים לעולם לא יגיע – כולם מושגים שנועדו לנחם מסכנים ולמשוך פתיים אל תוך עולם בו המוות לעולם אינו ודאי, ושהקץ לעולם לא יקיץ (כי גם אחרי "סוף העולם" כפי שנכיר אותו, יש את "העולם הבא", רעיון שדוחה התמודדות עם הסופיות של רעיון המוות).

אבל בעצם, למה לנו לנבור כל כך עמוק כשהתשובה נמצאת לנו נגד העיניים ? הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים זה להתבונן על הנושא עליו אנחנו מדברים. שירות לאומי. לאום ? האם לחרדי באמת אכפת מלאום ? החרדי עסוק בלהגדיר את עצמו רק לפי הדת שלו, הדת היהודית. את השירות שלו הוא עושה כלפי הדת היהודית. ולאיזה לאום הוא משתייך ? אולי זה בכלל לא בראש מעייניו ? כך, בעזרתם דבריהם ומעשיהם של פוסקי העדה החרדית והציבור שלהם, אנו יכולים להבין כי היהדות עבורם היא דת, וזהו המאפיין החשוב (אם לא הבלעדי) של המהות היהודית. ומה לנו נשאר, אם לא להבין כי הלאום שלנו אינו אלא עברי, עברי, עברי !

חולון, ט"ו באדר א', ה'תשע"א.