"היד הנעלמה" והפרצופים הגלויים של הכלכלה הקפיטליסטית

לפני שנים לא רבות עשיתי תואר ראשון בכלכלה. בואו אני אספר לכם משהו על כלכלה.

בשיעור הראשון של קורס המבוא למיקרו כלכלה א' מלמדים את הנחות היסוד של שוק חופשי. עם הנחות היסוד הללו בונים את המודל התיאורטי של שוק חופשי, פתוח – השוק האולטימטיבי עבור כל תומכי הקפיטליזם ("הימין הכלכלי"). אחת ההנחות המאפשרות קיום של משק מסוג זה היא ידע מלא של כל השחקנים. שקיפות מלאה – כל השחקנים יודעים היטב כמה עולה לייצר כל דבר, ומה הערך של כל מוצר (כולל העבודה, כ"מוצר" שהמועסקים מציעים, במקום להנות מזמן פנוי).

מושג של שקיפות מלאה שכזו הוא, כמובן, דבר שלא יכול להיות מושג בעולם האמיתי. מדובר במשהו תיאורטי לחלוטין, הוא שייך למה שאני קורא "תנאי המעבדה" שבהם נרקחה התיאוריה הזו, וּממחיש רק כמה תיאורטית ואוטופיסטית היא התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית. עמית סגל המחיש זאת לפני שנתיים (ושבוע) בדיון שהתקיים בועדת הכספים:

עמית סגל – 19.6.2013 – מתוך עמוד הפייסבוק שלו

עמית סגל הוא לא בדיוק העיתונאי ה"סמולני הממורמר" שדעותיו באופן עקבי עוינות את הממשלה, אבל ראו איזה פלא, וגם הוא לפני שנתיים סיפר לכולם כיצד צפצפו עלינו האנשים ש(גם )היום מנהלים את המדינה, אותם אנשים שעומדים למסור את משאבי הטבע שלנו לשנים רבות, בצורה בזיונית וּבתמורה מגוכחת. ההתנהלות הזו, יחד עם יחימוביץ': תשובה הציע לי לנהל קרן של 100 מיליון שקל | לילך ויסמן | 23.6.2015 | גלובס, מעידה על כמה אין שקיפות במשק שלנו, בטח שלא בכל הנוגע ל"מגרש של הגדולים".

אל תבינו אותי לא נכון. אינני מאלו ש"מתפכחים" מאשליית "השוק החופשי" וטוענים שלימודי כלכלה זה קשקוש, ממש לא. לימודי הכלכלה עוזרים להסביר תהליכים חברתיים מורכבים, בקנה מידה עצום, אבל כן, כדאי להבין ש"שוק חופשי" הוא אשליה. חלק מהמורכבות של הכלכלה נובעת מכך שאי-אפשר להתייחס אל השוק בצורה כה פשטנית ונאיבית – דווקא אלו שמנסים "למכור" לנו שוק כזה גורמים אחר-כך לאנשים להתפלא, כיצד קרה פתאום שהבורסה קורסת, או שהמחירים עולים, ושלא הכל נפלא פה. טיעון כמו "הכלכלה יודעת לנהל את עצמה" הוא טיעון פשטני שמנסה להתעלם מכך שיש במשק גורמים רבים בעלי פוטנציאל השפעה – חלקם נתפשׂים אמנם כ"מלאכותיים" (כמו הממשלה) יותר מאחרים (המגזר הפרטי), אך בפועל הכלכלה מנווטת בידי אנשים, תמיד – ובמידת השפעה שונה. כוחם של מליוני אנשים לא בהכרח משתווה לכוחם של מיעוט זערורי שמנווט את המשק בהתאם לרצונו (אלו הם אותם "חורים שחורים כלכליים"). אם לא המדינה מווסתת את השוק, אז אלה בעלי ההון שצוברים מספיק כוח פיננסי והשפעה פוליטית כדי לווסת את השוק. ואולי היד אמנם נעלמה, אך היא מחוברת לגופים ולפרצופים שכולנו מכירים היטב. תשובה, אריסון, דנקנר, ועוד רבים וטובים. לא במקרה בשמות הללו שגורים בפי כולנו. ה"שוק החופשי" פשוט אומר שלהם יש חופש לנצל את השפעתם, כרצונם, ולשנות את כללי המשחק לטובתם.

זאת הסיבה שמלכתחילה עדיף בעיניי להסכים למעורבות ממשלתית חזקה. הממשלה, בתפיסה האידיאלית, היא גוף שפועל לטובת ציבור רחב הרבה יותר מאשר קומץ בעלי הון. ונכון, אין אידיליה בעולם, וממשלה אינה שיא היעילות וטוהר המידות. מעורבות ממשלתית רבה יותר אכן פותחת צוהר לשחיתות. אבל חשוב לומר גם שהשחיתות היא אינה "תנאי הכרחי". בשחיתות במוסד ממשלתי יותר קל להלחם, אם רוצים, מאשר ב"שחיתות" שמצויה בידיים פרטיות, וזה פשוט מן העובדה שמה שמצוי בידיים פרטיות לא נקרא בהכרח שחיתות. בעל העסק ידאג לעשות הכל כדי שכסף לא יגנב ממנו (זה גם יותר קל לבקר את זה בעסק פרטי), אבל "על הדרך" בעל העסק הזה יעשה הכל כדי להרוויח יותר. אז בשם היעילות הזו שאתה בוחר לקדש, אנשים יקבלו פחות שכר וישלמו יותר (גם מעצם העובדה שככל שלאנשים יש יותר כסף, הם מסוגלים יותר להשפיע על ה"סובב הכלכלי" – השתלטות גיאוגרפית, השתלטות רוחבית, השתלטות אנכית, השפעה פוליטית). אני לא מוצא שום סיבה שבעולם להזדהות עם בעל העסק "על חשבוני", כשאין צורך.

בעידן הטכנולוגי שבו אנו נמצאים יש גם אפשרות ליצור מערכת שקופה הרבה יותר, שמאפשרת לבקר את השחיתות. במגזר ציבורי שמנוהל נכון (ואני לא מבקש מגזר ציבורי בעל מסורות ניהוליות מנוונות בכל מקרה) אמצעי הפיקוח והענישה נגד השחיתות יכולים למנוע הרבה צרות.

חשוב גם לזכור מהי האלטרנטיבה (למעשה, מהי השיטה הנהוגה היום) – והיא מגמת ההפרטה. במקרה זה, היעילות של חברה פרטית הולכת לכיסם של הבעלים בלבד, במינימום עלות (שכר) ומקסימום רווח (מחיר לצרכן). מדוע שבשם היעילות אנשים ישלמו מכיסם לטובת אנשים פרטיים אחרים? בגלל ש"ככה השוק רצה", באופן חופשי וטבעי כלשהו, כמו שמלמדים בשנה א' בכלכלה?

אז הנה, בבקשה.

הנחות יסוד שלא עומדות במבחן המציאות, שהן לא יותר מאשר תנאים תיאורטיים לכלכלה ב"תנאי מעבדה". בלי הנחת היסוד הזו, המשק לא נמצא במצב "חופשי" בדומה לפנטזיה הקפיטליסטית התיאורטית – וחוסר התחרות הזה מיתרגם (שוב, במונחים כלכליים, כמו שמלמדים בתואר הראשון) לחוסר שיווי משקל משוכלל – להפסד רווחה של הצרכנים במשק. "רווחה", זה הכסף של כולנו.

רובם ככולם של תנאי היסוד של כלכלת השוק החופשי, תורת היסוד של החשיבה הקפיטליסטית, הם "תנאי מעבדה" תיאורטים,ואינם יכולים להיות מיושמים במציאות. בפועל, תמיד יש יד מודעת שמכוונת את השוק. השאלה לטובת מי. הפתרון שאני חוזר ומציע הוא רעיון הרֶה-סוציאליזם שדיברתי עליו בעבר: מעורבות ממשלתית מתקנת. זרוע ממשלתית נכנסת למשק לא מתוך כוונת רווח (כן, מזעזע, אני יודע) אלא מתוך כוונה לאזן את השוק – להציע יותר שכר, במחיר יותר נמוך. לא מתוך כוונות מונופוליסטיות בסגנון קומוניסטי, ובהחלט מתוך כוונה שישאר שחקנים פרטיים בשוק. פשוט שוק שיהיה מאוזן. במקרה כזה רגולציה הופכת למיותרת ברובה, פשוט כי נוכחותו של גוף שאינו שואף למיקסום רווחים אלא למקסום רווחת הציבור מווסת את השוק בהתאם לצרכיו.

(השיתוף המקורי של התמונה הזו [שהיא בסך הכל צילום של פוסט של עמית סגל Amit Segal] נעשה בפוסט של Ori Ben-Dov כאן: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153973848825031&set=a.10150250754465031.386132.576810030&type=1&theater ואין לי אלא להודות לו ולEden Bar-Lev על-כך שגרמו לי להתוודע לפוסט של עמית).

תל-אביב, ז' בתמוז ה'תשע"ה.

ואולי, בכל זאת, זה כן קצת בגללנו? (נתניהו וצונאמי ה BDS)

המאבק האנטי-ישראלי של ה BDS אינו חדש, והוא בן כמה שנים. למעשה, בצורות כאלו ואחרות הוא קיים עוד מימיה הראשונים של המדינה, עם החרם הערבי שהרתיע חברות רבות (פפסי ומקדונלדס, למשל, שהתחלנו להכיר אותן רק בשנות התשעים) מלהכנס לשוק הישראלי.

אני אישית מתעב את כל תנועות החרם הללו, במיוחד כואב לי על ישראלים שבוחרים למצוא פורקן לתסכולם באמצעות התחככות עם טיפוסים שכה עוינים את ישראל. אני כן אסייג ואומר שלא, לא כל BDSניק הוא אנטישמי עוכר ישראל, ואני אפילו מוכן, לצורך האמירה הנוכחית, לתת קרדיט (נאיבי אולי) ולומר שרובם פשוט רוצים "להפסיק את הכיבוש" באמצעות לחץ פוליטי, כלכלי, חברתי, תרבותי ופדגוגי. אבל אסור לטעות, בראש רבים מן הארגונים הללו הקוראים לחרם על ישראל עומדים טיפוסים שלא ממש מחבבים אותנו. גם אם ישראל תצא מיהודה ושומרון, תנועות כדוגמת ה BDS ימשיכו להתקיים, פשוט כי (בעיקר) בראשן עומדים גורמים אנטי-ישראלים, אם לא אנטישמים.

מה שכן,

אם מישהו לרגע מהרהר לרגע מדוע כל הגל הזה צובר עכשיו תאוצה, זה מכיוון שהגורמים שבאופן מסורתי בלמו את החרמות השונים (הממשלות השונות, בעיקר) פשוט הפסיקו לעשות את המאמץ הזה. האמירה הקלה תהיה שאובמה תמיד שנא את ישראל, והצרפתים תמיד שנאו את ישראל, והאנגלים תמיד שנאו את ישראל. אבל זו אמירה פשטנית מדיי, ולא מדויקת במאה אחוז.

מדינת ישראל בראשות נתניהו התנהלה פעמים רבות, אולי רבות מדיי, בדרך שלא סופרת את ההנהגה האירופאית והאמריקאית. לא איבדנו את התמיכה לגמרי, אבל היא בהחלט הרבה יותר מסוייגת מפעם. לא נמאס להם מישראל, אבל ככל הנראה יהיה נכון לומר, שלמנהיגי אירופה וארצות הברית פשוט נמאס, נמאס, נמאס מנתניהו. בכל מערכת הבחירות האחרונה שבתי ואמרתי שנתניהו מנהיג אטוּם – ובעיקר התכוונתי לאטימותו כלפי העם שלו, אבל האמת היא שנתניהו גם אטום כלפי העולם, והוא הוכיח זאת פעמים רבות (הפעמיים הבולטות ביותר בבחירות האחרונות היו ההתעקשויות הכה מביכות לנסוע לצרפת ולארצות-הברית, בניגוד לרצון המנהיגים). וזה נורא שהמיאוס כלפי נתניהו מאפשר לארגונים רעים כמו ה BDS לזקוף ראש, אבל זה המחיר שאנחנו משלמים על הבחירה שלנו בראש-הממשלה הזה.

נכון, אנחנו מדינה שבוחרת איך להתנהל בעצמה – אבל כך בדיוק גם יתר המדינות. גם להם יש את השיקולים שלהם, ואת הקהל שלהם, ובאירופה, כמו בארצות הברית, ישנם הרבה מאוד אנשים שרואים בישראל בעיה, שרואים את הבניה בהתנחלויות כמעשה של התרסה. בסופו של דבר, האנשים הללו גרים באירופה, ובארצות הברית, ולא בארץ, ואי-אפשר בכוח להביא אותם לכאן בכדי שיחוו את המציאות שאנחנו חויים.

אני יודע שאנחנו לא דרום-אפריקה, אנחנו (עדיין) רחוקים מאוד מלהיות מדינת אפרטהייד, אבל השאלה היא לא מה אנחנו יודעים, אלא איך העולם רואה את זה. כשראש-ממשלה מכהן יוצא בקריאה ביום הבחירות ש"הערבים מגיעים בכמויות אדירות בקלפי", העולם רואה ושומע את זה, וזה נתפס בעיניו (גם בעיניי, אבל ניחא) כדבר נורא. כשנתניהו ממהר אחר-כך להגיד שהוא לא התכוון לזה, הוא לא באמת מתקן את הנזק שעשה – הוא פשוט נתפס כלא-אמין. אותו דבר קורה כאשר יום לפני הבחירות נתניהו מכריז ש"לא תקום מדינה פלסטינית", ולאחר הבחירות הוא חוזר בו. אדם כזה לא נלקח ברצינות בעולם. כאשר חודשיים לאחר הבחירות שר הבטחון נותן הוראה על הפרדת פלסטינים באוטובוסים בגדה המערבית (שם, להזכירכם, הם חיים) – העולם נזכר בתקופות אחרות ובמקומות אחרים. הנזק שנעשה לישראל הוא אדיר, והמנהיגים יודעים על זה, הם מדברים על זה, והם פשוט מפסיקים לתמוך בישראל בצורה אקטיבית.

ואם נראה לכם לרגע שאני אדם ש"שונא התנחלויות", שבאופן אוטומטי יראה בהם מקור כל הרוע – אתם טועים. אבל אני מסוגל להבין את העובדה שבעולם ההתנחלויות נתפסות בצורה שלילית, ולכן הרבה יותר חכם להתנהל בהכל הקשור בבניה בהתנחלויות בצורה הרבה פחות מוחצנת, והרבה יותר מחושבת. ההתנחלויות מלכתחילה נבנו בתור "נכס אסטרטגי" שמחזק את הנוכחות שלנו בשטחים שכבשנו במלחמת ששת-הימים. גם כל מי שגר מעבר לקו הירוק מבין שהוא, במובן מסויים, מסייע באמצעות התיישבות לאינטרס הישראלי. אין בזה פסול, אבל חשוב להבין גם מתי "נכס" יכול לשמש נגדך, וצריך, ואפשר, לדעת איך להתנהל עם הישוב היהודי ביהודה ושומרון בצורה הרבה יותר מפוכחת.

המעשים של נתניהו פועלים כנגד הישובים הללו עצמם, מעצם כך שהוא הופך אותם ל"מעמסה" על ההתנהלות שלנו בעולם. דווקא גישה פייסנית יותר, שתשאף למסד את ההכרה גושי ההתנחלויות הגדולים, וכן, לפחות תנסה לשאוף לדיאלוג עם הפלסטינאים, אם לא לפתרון מלא – תוכל להלחם בצורה הרבה יותר טובה בחרמות הבינלאומיים, פשוט כי התמיכה "מלמעלה" תשוב, בדיוק כמו שהיה פעם. על-הדרך, נוכל להשיג הכרה בינלאומית באותם ישובים שהיום אינם מוכרים על-ידי שום מדינה בעולם. בלי שום סייג, בלי שום פקפוק. דין אריאל כדין תל-אביב.

אם המחשבה הראשונה שלכם היא "נו, באמת, הם אף-פעם לא יכירו בהתנחלויות", תעצרו לרגע ורק תחשבו – למה לא, בעצם? במידה ונגיע להסכם של הכרה הדדית עם הפלסטינאים, אין שום סיבה שמדינות המערב לא יכירו בישובים הללו. נכון שזה "במידה ו.." גדול – הרי כיום ההנהגה הפלסטינאית בעצמה לא מוכנה להכיר ב"ישות הציונית" (אני לא משלה את עצמי) – אבל הדרך של נתניהו להתמודד עם כך היא להסתגר בתוך עצמו, לעשות "דווקא", ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב. הדרך הזו, כפי שהימים האחרונים מוכיחים, פשוט פועלת לרעתנו, כמו דברים רבים אחרים שנתניהו עושה.

אי-אפשר לחשוב שהמדינה שלנו חיה בבועה (זה משפט שבדרך כלל אפשר לשמוע מן הצד הימני של המפה). פה זה לא שוויץ. הבחירה שלנו, בין היתר, כוללת בין היתר את השאלה איך אנחנו מתנהלים מול העולם. ובעיניי, ההתנהלות של נתניהו רק ממיטה עלינו אסון. זה כבר לא "נביא מוכיח בשער" שאומר דברי תוכחה – המציאות בעצמה מעידה על כך.

שוב, כמו שכבר אמרתי אינספור פעמים במהלך הבחירות, נתניהו בעיניי הוא כשלון מהדהד, ואפס מאופס. נתניהו לא הפסיק לדבר על איום הגרעין האיראני, אבל לא הצליח לעצור את העסקה שארצות-הברית רוקמת עם איראן. הוא גם לא יצליח עכשיו, כשהוא כבר שרף כל גשר אפשרי.

נתניהו ניהל בעזה מערכה כושלת ומביכה, ולא הצליח להשיג שום תוצאה משמעותית. הנה, כמעט שנה אחרי, ואנחנו רואים שהחמאס משפר עמדות לעומת הקיץ הקודם.

בעשור האחרון (בו נתניהו כיהן או כראש ממשלה או כשר אוצר) מחירי הדיור הכפילו את עצמם.

נתניהו פשוט ראש ממשלה נורא.

הוא כה כושל בהתנהלותו, שאפילו עם תוצאה כה מוצלחת בבחירות, של 30 מנדטים, לא פחות – נתניהו הקים את הממשלה הכי צרה וּנתונה ללחצים וסחטנות שהוקמה פה מאז שאני זוכר את עצמי. כל זה הופך לאירוני שבעתיים לאור העובדה שנתניהו מלכתחילה פיזר את הכנסת מתוך טענה שאין באפשרותו למשול – והוא חזר לכנסת (וממשלה) משילה הרבה פחות.

והנה, כמה מפתיע לגלות, שגם כלפי העולם נתניהו נתפס כמנהיג נורא, אלא שהעולם החליט להשתין עליו בחזרה – ואנחנו חוטפים את הנתזים. ישראל רוצה אולי להרגיש שהיא מצפצפת על כולם, אבל אי-אפשר לחשוב שאין לזה מחיר. והמחיר הוא, למרבה, הצער, שאותם אנשים שהיו יכולים לעצור את הצונאמי הזה של ה BDSניקים למיניהם, את אלו שבאמת לא אכפת להם מההתנחלויות ופשוט שונאים כל דבר שקשור בישראל, או ביהודים (ושוב, לא אומר שכולם כאלה, אבל אי-אפשר לרגע לחשוב שאין כאלה טיפוסים שם) – הם עכשיו מצפצפים עלינו בחזרה. לא כי אנחנו יהודים, אלא פשוט כי הממשלה שלנו עשתה הכל כדי להרגיז אותם, ועכשיו הם מרגישים שהם לא חייבים לנו כלום.

תל-אביב, י"ז בסיון, ה'תשע"ה.

למה אני לא מאמין ש"הגברת התחרותיות בשירותי הבנקאות והפיננסים" תעבוד באמצעות רגולציה (וּמהו הפתרון שאני מציע)

מהצבא השתחררתי ביולי 2005. בשנת 2006 (טכנית, ממש בסוף דצמבר 2005) עבדתי במקום העבודה הראשון שלי אחרי הצבא (אם נתעלם מחודשיים חלטורה בחנות מחשבים בזמן שחיפשתי עבודה רצינית יותר) – עבדתי בתור איש הלפ-דסק בבנק הפועלים. אני זוכר היטב, אולי פשוט מעצם העובדה שעבדתי בבנק, ועוד הבנק הגדול במדינה, את רוח הקרב של אותה שנה, כיצד "לפתע התגלה" מעט קודם לכן כיצד הבנקים מרוויחים הון-תועפות מעמלות, וכיצד ממשרדו של יואב להמן, המפקח על הבנקים דאז, יצאה הבשורה כי נתקבלה ההחלטה לשים סוף לחגיגה. בכדי להמחיש את הלך-הרוח באותה התקופה, עשיתי חיפוש קטן בגוגל, ואספתי מ ynet (בתור אתר חדשות נגיש ו"מייצג", למרות שללא ספק אפשר גם למצוא אתרי חדשות נוספים שעסוק בנושא) כמה וכמה קישורים של מבחר כתבות מ-2005 ו-2006 שעוסקות בעניין העמלות של הבנקים:

עמלות הבנקים: האקסטרא על חשבוננו (1.10.2004);

עכשיו זה סופי: עמלת השורה בוטלה (3.1.2005);

הבנקים ולהמן סיכמו עקרונית את הרפורמה בעמלות (26.6.2005);

מסתמן: עמלות הבנקים יוגבלו בחקיקה (4.7.2005);

ארגוני הצרכנים לליצמן:  הכנס עמלות הבנקים לפיקוח (19.11.2006);

הבנקים: עמלות 50% ממשקי הבית נמוכות מ-20 ש' בחודש (16.1.2007);

הבנקים גבו ב-2006 עמלות ב-11 מיליארד שקל (28.3.2007);

ורק כדי לקבל נקודת-מבט עדכנית, הנה ב 2014 הבנקים גבו עמלות בסכום מצטבר של כ-15 מיליארד שקל.

בנחישות ובהחלטיות הוקשחה הרגולציה מתוך כוונה ברורה לעצור את החגיגה של הבנקים. אני זוכר היטב כיצד משולחן ההלפ-דסק שלי, בו תמכתי בכל עובדי הבנק – סניפים והנהלה ראשית, ניתן היה להבחין בקלות כי כל הבנק היה בלחץ. אני זוכר את תכתובות הדואר-האלקטוני אודות תקנות חדשות, ועל שיטות עבודה שונות, ובעיקר חשש של עובדי הבנק (אני, כמובן, עבדתי מטעם חסרה חיצונית) על ביצועי המניות שלהם בבנק.

יולי 2006 – כשעוד היה לי שיער ועבדתי בבנק הפועלים

את הרשימה המקורית שממנה התפתחה הרשימה שפרסמתי ביומן-רשת זה פרסמתי בפייסבוק בעקבות דברים שכתב שר האוצר החדש, משה כחלון, בעמוק הפייסבוק שלו: "הרפורמה בבנקים יוצאת לדרך ביחד עם נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, מינינו היום את הועדה להגברת התחרותיות בשירותי הבנקאות והפיננסים. בעוד 100 יום תגיש לנו הועדה את מסקנותיה על הכשלים במערכת הבנקאית הריכוזית של ישראל. מה שאנחנו מבקשים לקבל מהועדה הן המלצות לדרכים להכנסת שחקנים חדשים לתחרות באספקת שירותים פיננסיים נפוצים, גם באמצעות הפרדת הבעלות על חברות כרטיסי האשראי מן הבנקים… אם למדנו משהו הוא שריכוזיות גבוהה מידי עולה לכל משק בית מאות ואלפי שקלים מיותרים מדי שנה. התחרות היה הידידה הטובה ביותר של הצרכן, התחרות היא טובה לחברות וטובה לאזרחים ולכן אנחנו שואפים לקדמה בכל תחום…". ההכרזה הזו, לכשעצמה, נראית מבורכת, אך מאותו נסיון של לפני כמעט עשור, סבורני כי כל עוד המלצות הועדה יעסקו בעיקר ברגולציה "קטנונית", וּפחות בשינוי מבני משמעותי (דבר שגם בו אמנם למושג הרחב "רגולציה" יש נגיעה, אך בצורה שונה, ואולי נכונה יותר להגדרת המונח – בנגיעה ב"כללי המשחק" הבסיסיים של השוק ושינויים כך שיוכלו להכנס שחקנים שיפעלו לטובת הצרכנים).

האמת המרה היא ששום דבר לא השתנה, ואותו מאבק של השנים 2005 ו-2006 נחל כשלון חרוץ. כפי שהראיתי בקישור האחרון דלעיל, הבנקים עדיין מרוויחים בגדול, מן הסיבה הפשוטה שרגולציה, ברגע שהיא עוברת מ"תשתית חוקית" לפעילות עסקית לכלי לפתרון כשלי-שוק וּמשברים, נאלצת לעבור לרזולוציה קטנה והופכת להיות ספציפית וקטנונית, והיא אינה יעילה ל"כיבוי שריפות", בטח שלא בשוק מצומצם ומועד לריכוזיות מסוג מונו/דואו/אוליגופול. חשוב להבין כי הבנקים אינם "עסקים קטנים ובינוניים", הם מפלצות (מבחינת סדר הגודל שלהם) שמעסיקים שורה ארוכה של יועצים משפטיים – עורכי-דין, בלשון העם. מביניהם ישנם כאלו שמסייעים לבנק כיצד לעקוף את הרגולציה, כיצד להכשיר שיטות חדשות לגביית כסף. וזה בסדר. מותר להם. זה מה שכל עסק פרטי רוצה – להרוויח, וכמה שיותר.

זוהי הסיבה שאני מאמין כי הפתרון היחידי שיכול "לשבור את השוק" (במקרה הזה כשל השוק מצוי בשוק הבנקאות, אך הפתרון הזה יכול להיות מיושם בכל שוק) הוא בנק שאינו בידיים פרטיות, של אדם/משפחה/קבוצה עם אינטרס מיקסום רווחים של אותו עסק, אלא בנק המוחזק בידי מי שאינו מעוניין במיקסום הרווח, כי-אם בהגדלת רווחת לקוחות הבנק. זה אמנם נשמע נאיבי, אולם קואופרציה כזו היא בדיוק הדרך בה הבנקים הגדולים של היום התחילו בעצמם. בנק לאומי, למשל, הוא גלגול של "אוצר התיישבות היהודים", אחד מהמוסדות הראשונים שהקימה הציונות בנקוף המאה ה-19, ושנועד לממן את פעילות התנועה הציונית. כן, עדיין היו פה שיקולים של רווח, אך המניע מאחורי הקמת הבנק היה אידיאולוגי. כן, זה אפשרי. עסק לא חייב לשאוף למקסימום רווח כדי להתקיים – הוא יכול לשאוף, למשל, להתאזנות, או לרווח קטן יותר שיאפשר לו התרחבות עתידית. עצם ההתנהלות הזו, שתציע מחירים נמוכים יותר מחד, ושכר גבוה יותר לעובדים מאידך, תוכל להביא את יתר השוק לאותן רמות של מחיר ושכר. זו הסיבה גם שעסק שכזה, לתפיסתי, לא צריך לשאוף ל"חיסול התחרות", והוא יכול, וצריך, לעבוד במסגרת שוק שבו קיימים גם שחקנים פרטיים.

שוק תחרותי לא בהכרח אומר "קפיטליזם חזירי". בהתנהלות נכונה, הכוללת התארגנות ציבורית נכונה יחד עם תשתית ותמיכה ממשלתית, אפשר לנצל אותו לתועלת רחבה יותר, שאינה רק של בעלי "ההון הגדול" שהופכים להיות "חורים-שחורים כלכליים". שוב, יש אשר יראו בזה רעיון נאיבי, אך אותה תשתית היתה קיימת בעבר, וקראו לה "ההסתדרות". היא הוקמה לא על-ידי ממשלה, כי-אם על-ידי מייסדי הציונות ואבות המדינה שהבינו כי רק בהתארגנות כזו יוכלו להתנהל ולהתנהל בחופשיות במשק העברי שתכננו והקימו בארץ. בימינו, ההסתדרות איבדה את הכוח שלה, ואולי גם את הכיוון המקורי שלה. רק צריך אנשים מתאימים שירימו את הכפפה, מכיוון שכן, מדובר בהתארגנות מסורבלת ומורכבת, וצריך כוח (ארגוני, כספי, וכן, גם פוליטי) כדי להרים ארגון שכזה.

חשוב לציין שהתאגדות בנקאית כזו התחילה להתרומם בימינו, והיא נקראת "אופק", אגודה שעוסקת משנת 2012 בהקמת בנק ראשון המצוי בידי הלקוחות שלו. רכישת מניה (אפשרית דרך האתר) עולה כ-3000 ש"ח (גילוי נאות: אני בעצמי לא קניתי [עדיין] מניה). אין לי מושג כמה המיזם הזה יצליח, אבל אני כן מקווה שנראה עוד ועוד התארגנויות כאלו בשווקים אחרים בהם אנו רואים ריכוזיות וניצול. התמיכה הגדולה ביותר צריכה להיות מצד הממשלה, אבל הרבה לא ניתן לצפות מממשלה ימנית (בפן הכלכלי שלה במיוחד). זהו המקום שבו מסגרת ציונית מתחדשת צריכה להתערב. לבנות מחדש את ההתאגדויות הללו שאבד עליהן הכלח במורד מאה ועשרים השנים של הציונות "הממוסדת". וכמו הבנקים, כך בדיור, ובכל ענף שבו השוק פועל לרעת האזרחים. זהו בעיניי, אחד מהחלקים המהותיים של מה שאני מכנה "רֶה-סוציאליזם" ו"שְׁנִי-ציונות".

ירושלים – תל-אביב, י"ז בסיון, ה'תשע"ה.

בארץ אשר קאה אותי

"וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא, י"ח, כח).
בשלושת הימים האחרונים הפסוק הזה לא יצא לי מהראש.

ב 31 במרץ, 1492, פורסם הצו עליו חתמו פרננדו השני ואשתו איזבלה, בו צוו היהודים בממלכות השונות עליהם שלטו הזוג (שמרכיבות את חלקה הגדול של ספרד אותה אנחנו מכירים כיום) לעזוב את המדינה בתוך כשלושה חודשים.

הארץ הזו קאה את הגוי הזה, אליו אני משתייך.

ברצלונה ממרגלות המונז'ואיק… או אולי המושבה הגרמנית בחיפה ממרגלות הכרמל?

אל ברצלונה הגעתי בנופש עם העבודה. זו הפעם השניה שאני יוצא מן הארץ. כל מי שעקב אחרי בפייסבוק, ראה שאת כל הרשימות שלי השתדלתי לתבל בהומור, הומור שכיסה על געגועים רבים. את ברצלונה, מסיבות כאלו ואחרות, תיארתי "חיפה שמשהו בכיוונים שלה השתבש". הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל היתה לפני כשנה וחצי, אז טסתי לכרתים. אלא שכרתים לא ממש "מרגישה" כמו חו"ל. הטיסה עצמה לא ממש ארוכה, והנוף היה מוכר, והזכיר יותר טיול בין כפרים בגליל.

ברצלונה נראית שונה לחלוטין. כפי שאמורה להראות עיר אירופאית (לפחות כפי שאני מניח). הבתים כולם צפופים מאוד, עם מרפסות קטנות, אך מאוד מעוטרות. המבנים העצומים, כדוגמת המוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה, עשויים כולם מאבן, בסגנון שניתן להתחקות אחר האבולוציה שלו עד לראשית התרבות האירופאית ביוון העתיקה. ובכל זאת, ה"אילוצים" המודרניים, החל מחלונות זכוכית ענקיים, דרך ציונורות ביוב חיצוניים, וכלה בפנסי-תאורה ענקיים המאירים את המבנים, כולם משתלבים, מכורך המציאות, בצורה כמעט טבעית, ולא כל-כך בוטה לצפיה.

הרחובות נקיים, נקיים להפליא.

כמובן שכישראלי, בביקור בשוק בולטים לעין החזיר והלובסטר.

ביומנו האחרון פה נערך משחק גמר הגביע הספרדי בין בילבאו לברצלונה, ואוהדים רבים של בילבאו צבאו את מזרקת הפלא שלמרגלות המונז'ואיק. המוני אוהדים שרו, שתו בירה (בצהריים), נופפו בדגל הבאסקי, ולא היו אלימים אפילו לא לרגע אחד.

הכי חשוב, יש צ'רי קוקה-קולה

לא יכול לומר שסבלתי, דיי נהניתי במשך הטיול הזה, אבל לא הפסקתי להרגיש לא שייך.

זאת לא הארץ שלי, היא לא שייכת לעם שלי.

אני פה אורח, גֵּר בארץ נוכריה.

כמובן, גם ארץ ישראל הקיאה אותנו, והרי האזהרה הזו בספר ויקרא משמשת מעין "נבואה" לחורבן והגלות העתידים לבוא. אולם, אל אזהרה זו מתלווה גם הבטחה לשיבה ארצה. מעבר לכך, לפחות על-פי התפיסה המקראית, הגלות הזו תלויה רק בנו ובמעשים שלנו. זוהי האחריות המתלווה, כנראה, לחיים של עם בארצו שלו. לעומת זאת, בהיותינו בארץ זרה, מצבנו (ועצם עובדת המצאותנו) בארץ תלויה בשליטים ובהמון זר, ורק ברשותם עם זר יכול לשהות. היטיב לתאר זאת יהודה לייב פינסקר (כפי שתורגם בידי אחד העם) בשתי פסקאות חשובות בקריאתו לאוטואמנציפציה. הקריאה שלו היא קריאה ללקיחת אחריות לאומית על העצמאות שלנו, מתוך הכרה שבכל מקום אחר נהיה נטע זר:

"בלי מעצור ובגָלוי מחַזר מי שאינו יהודי אחר צרכיו בארץ נכריה.  מלחמתו על הצרכים האלה, אם לבדו ילחם או בחברת אחרים, נחשבת בכל מקום כדבר טבעי.  אין הגֵר בארץ נכריה מחויב להיות – או להרָאות כאִלו הוא פטריוֹט.  אבל היהודי בארץ מולדתו איננו בן הארץ ואיננו גם בן ארץ נכריה.  הוא זר במובן היותר שלם.  במדה שאין למעלה הימנה.  אין רואים בו לא אוהב ולא אויב, אלא אדם שאין יודעים מה טיבו, ורק זאת יודעים, שאין לו לאדם זה ארצו שלו.  אם בבן הנכר אינם בוטחים, הנה ביהודים אינם מאמינים.  בן הנכר דורש שינהגו בו הכנסת אורחים, בהיות ביכלתו לשלם מדה כנגד מדה בארצו הוא.  אבל היהודי אינו יכול לשלם בדרך זו, ועל כן אין לו צדקה לתבוע חובת הכנסת אורחים מאחרים.  הוא איננו אורח, וכל שכּן שאינו אורח רצוי.  דומה הוא יותר לעני המחַזר על הפתחים, ומי מקבּל פני עני כזה ברצון?  ראוי לו יותר שֵם מבקש מחסה, ומי הוא המבקש מחסה שאי אפשר יהיה גם למנוע ממנו את מבוקשו?  היהודים הם זרים שאין להם מגינים באי-כוחם, מפני שאין להם ארץ מולדת.  ומפני שאין להם ארץ מולדת, מפני שמולדתם אין לה גבולים שבהם יוכלו להתבצר, – מפני זה גם עָניָם אין גבול לו.  היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."

"…בין שניתנה אימנציפציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקוּל הדעת, בין כך ובין כך מתנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עִם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם, לפי שאי אפשר להתיחס בחבּה ובאמונה לעני נודד המשולל ארץ-מולדת. אַל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו. אות הקלון, המציין את העם הזה וגורם לו לחיות בין העמים בבדידות שאין לקנא בה, לא יכול להמחות על ידי שום הכרזה פומבית של שווּי זכויות, כל זמן שיהיה העם הזה, בהסכם לתכוּנת הוָיתו, מעמיד אנשים הנעים ונדים תמיד מארץ לארץ; כל זמן שאינו יכול להראות אותותיו, מאַין בא ולאן הוא הולך; כל זמן שהיהודים עצמם משתמטים מלהזכיר מוצאם מגזע שֵם בפני אַריים ואינם רוצים שיזכירו להם אחרים; כל זמן שרודפים אותם, סובלים אותם, מגינים עליהם ומשחררים אותם."

אין לי מושג מי, אם בכלל, מאבות-אבותיי חיו כאן, אבל אני גם לא מוצא טעם לשאול, לברר. זה קרה לי בכל מקרה. כפי שאני מרגיש שהשואה קרתה גם לי, כך גם גירוש יהודי ספרד קרתה גם לי, גם אם מעולם לא הייתי שם. בדיוק כפי שבכל דור ודור מספר כל אדם כיצד יצאנו ממצרים. העבר הזה שייך לכולנו.

בית המקדש השני (והשלטון היהודי העצמאי בישראל) חרב בשל שנאת חינם. חלק גדול מן התפילה היהודית עוסקת ב"הכאה" על החטא שהוביל לגירוש. באופן הכי בולט רואים זאת במוסף של שבת בראש חודש:

"…וּלְפִי שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חָרְבָה עִירֵנוּ וְשָׁמֵם מִקְדָּשֵׁנוּ. וְגָלָה יְקָרֵנוּ. וְנֻטַּל כָּבוד מִבֵּית חַיֵּינוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבָּן. וְלא כהֵן שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם."

גדולי המשוררים מבין יהודי ספרד פינטזו על ארץ אחרת. את כיסופיהם לישראל הם ביטאו בשירתם. לבם היה במזרח, והם היו תקועים בסוף המערב. כמה מהם היו בוכים מאושר לו היו רואים אותי ואת הקבוצה שאיתה הגעתי, בדרכם אל המקום שזכינו (שוב) לקרוא לו בית. הארץ שבאמת היתה שייכת להם ושהקיאה אותם מתוכה הפכה שוב לבית עבור עם ישראל.

ואולי היו גם משתגעים, שואלים איך אנחנו בכלל יוצאים את הארץ, ומשוטטים במקום לא לנו. את הארץ אשר קאה אותם מתוכה – לא מתוך חטא, אלא פשוט כי לא היתה זו הארץ שלהם. אל ביתם האמיתי לקח להם עוד חמש מאות שנה לחזור.

גם אני קצת השתגעתי פה, ואני שמח להיות בדרך אל המקום היחיד, ואל האנשים היחידים, שמאפשרים לי להרגיש בבית.

 

ברצלונה, ספרד, י"ג בסיון, ה'תשע"ה.