במקום הקדמה טובה – דרך גרועה לפתוח רשימה
ישנה דרך גרועה לפתוח הרצאה, והיא להגיד שלהתנצל היא דרך גרועה לפתוח הרצאה, ואז לפצוח בשורת ההתנצלויות הרלוונטיות.
אמנם אין זו הרצאה, כי אם רשימה מקוונת, אך אולי בשל השפעתו של חודש אלול, חודש הסליחות, גם עליי לנהוג באותה דרך, ולהתנצל – בעיקר על אורך הרשימה, והמורכבות שלה.
ראשית הרשימה בעימות שצפיתי בו, שעסק בנושא "קפיטליזם נגד סוציאליזם", וכוונתו הראשונית היתה מעין סיכום חוויתי אישי שלי, עם מעט הערות ותובנות. ואולם, ככל שנמשכה הכתיבה והתארכה, נוכחתי לדעת כי אין לי ברירה אלא להמשיך ולהתעמק. התוצר המוגמר שאתם חוזים בו עתה, הוא למעשה נסיון לכלול את כל-רוחב יריעת השקפותיי הכלכליות. אין זה מניפסט, אלא בסיס רעיוני בצורתו הגולמית ביותר. לעניות דעתי, חסרונם העיקרי של דבריי כאן אינם הנאיביות שלהם (כל "גישה כלכלית" תלקה בנאיביות אוטופיסטית מסויימת), כי-אם בעובדת חוסר הביסוס האקדמי (בצורת הפניות למאמרים), האמפירי (בצורת מחקרים סטטיסטיים) והפרקטי (פשוט כי בפועל, מה שאני חושב עליו לא "נוסה בשטח" מעולם).
ה"תעודה" היחידה שאני יכול להמציא, שתבסס (או לא תבסס) את דבריי ותתן להם סוג-של תוקף כלשהו (מבחינת ההתמצאות ב"חומר"), היא התואר הראשון שלי בכלכלה וניהול מהמסלול האקדמי של המכללה למנהל. הידע שלי, כמובן, מתבסס בחלקו על הלימודים שם, אך לא רק – שכן במהלך הלימודים נוכחתי לדעת כמה הרקע הפילוסופי, ההיסטורי, והמוסרי שבלימודי הכלכלה שלי היו לוקים בחסר. את הידע הזה רכשתי מתוקף אופיי הסקרן, באופן עצמאי, וּממקורות שונים וּמגוונים. הגישה שלי כלפי כלכלה אף היא לא נלמדה במהלך הלימודים, והגעתי אליה, אמנם, מתוך החומר הנלמד, אך עם לא-מעט סייגים וביקורת ודעות משל-עצמי.
ישנה יומרה רבה בדבריי, ובעיקר בכל הנוגע לתחזיותיי ולהשקפותיי לגבי הדרך הנכונה (אשר שוב, בעיניי מהווים דרך חדשה, שונה לגמרי, המצריכה לא-מעט מהפכה תפיסתית). אולי זו אחת הסיבות שאינני רוצה לראות, או להתנסח, בטקסט זה כבמעין מניפסט – טרם הגעתי לגדולה שכזו (וספק אם אי-פעם אגיע). ובכל זאת, אני מקווה שהרשימה הזו תשאר כאן, ותעורר את המחשבה של כל אשר יסכים לקרוא ולהתעמק בה.
ניסיתי בסוף הרשימה לתמצת את דבריי בנקודות, אולם אני נוטה להאמין שלדלג ישר אליהן מבלי להבין את הרקע לדברים, המובא מכאן ואילך, יביא לכדי חוסר הבנה בסיסי ב"כוונת המשורר".
שוב, התנצלות על האורך, ו… מקווה שתהנו, או לכל הפחות – שמשהו בטקסט הזה יעורר סיעור-מוחין אישי אצל כל אחד ואחת מן הקוראים והקוראות.
קפיטליזם מול סוציאליזם – העימות שהיה
ביום שני, ה-11 ביוני 2012, התקיים בבית ציוני אמריקה עימות תחת הכותרת "קפיטליזם מול סוציאליזם", תחת חסותה של התנועה הליברלית החדשה ומכון איין ראנד (בדף האירוע בפייסבוק צוינו גם אתר אנֹכי ואתר קו-ישר כנותני חסות, אך באופן אישי לא שמתי לב לנוכחות כלשהי שלהם).
הדמות שנבחרה "לייצג" את הקפיטליזם היה ד"ר ירון ברוק מאוניברסיטת טקסס. מולו התייצב פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מן הבולטים שבדוברי המחאה החברתית של קיץ 2011 (והנה הוא גם מככב בקיץ 2012), אשר ייצג את הצד הסוציאליסטי (ליתר דיוק – סוציאל דמוקרטי). את הארוע הנחה רותם סלע מעיתון מעריב.
כבר מראשית הדיון היה ברור כי הבדל משמעותי בין הצדדים הייתה העובדה שירון ברוק ייצג רעיון אוטופי, אידיאליסטי מאוד – קפיטליזם בצורתו הטהורה ביותר – חברה ללא מסים, ללא רשויות רווחה או חינוך, שהגופים הממשלתיים היחידים שלה, כפי שהוא מנה אותם, הם צבא, משטרה, ומערכת בתי-משפט. הכוח היחיד המניע את המדינה, ואת התושבים – הוא הכוח העיוור של השוק עצמו, והוא זה שאמור להביא, לפי אותה הנחה של אדם סמית', למקסימום העושר (והאושר) בחברה.
ראוי לציין כי הגופים נותני החסות, בדגש על מכון איין ראנד והפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה שאותו גוף מקדם, כמו גם התנועה הליברלית (מעצם הגדרה), מכַוְונים אל אותו הרעיון. אמנם לא-אחת אנו אומרים כי אנו חיים בחברה קפיטליסטית, וכי ארצות הברית הינה מודל לחיקוי של קפיטליזם, אמנם, כפי שכבר נאמר – הקפיטליזם שמייצג ד"ר ברוק הינו רעיון אוטופי, כפי שלא יושׂם בעבר אלא בתיאוריה בלבד (ולמעשה, כפי שהוא בעצמו ציין, רק בראשית המאה הי"ט ארצות-הברית היתה קרובה אליו).
אל מול אותה תפיסה אוטופית, בלתי-מתפשרת, הציג יוסי יונה את הרעיון הסוציאל-דמוקרטי, שהוא לכשעצמו אינו אוטופי ואינו מוקצן כלפי תפיסה שאמורה להביא, לפחות בתיאוריה, עולם מושלם, אם וכשייושׂם הרעיון בצורתו הטהורה ביותר (מרקסיזם או לניניזם, למעשה…). הרעיון הסוציאל-דמוקרטי אינו מבקש ליצור מנגנון מדיני-פוליטי הכופה את השוויון – הוא "חי" בעולם קפיטליסטי (לא טהור), ומבקש, בעיקר באמצעות חקיקה, או רגולציה, ובאמצעות הקמה וחיזוק מעמדם של מוסדות רווחה כאלו ואחרים, לתקן ולאזן, ולו-במעט, בין הקצוות השונים שבחברה.
בין וודי אלן לפיאודליזם חדש, והאם יש מקום לאידיליה כלכלית?
בסרט "מה שעובד" (Whatever Works) של וודי אלן (ששמו הולך לפניו), בכיכובו של לארי דיוויד (שיצר ביחד עם ג'רי סיינפלד את הסדרה ג'רי, ולאחר-מכן את הסדרה "תרגיע"), אומר בוריס ילנקוף, הפרופסור המיזנטרופ שסביבו סובבת עלילת הסרט :
"הוראותיו של ישוע היו דיי נפלאות. כך, דרך-אגב, כוונתו המקורית של קארל מארקס. בסדר? היי, מה רע? כולם חולקים באופן שווה. "כֵּן תַּעֲשׂוּ־לָהֶם גַּם־אַתֶּם" (מתוך הבשורה על פי לוקאס, ו', פסוק 31). דמוקרטיה. ממשל מטעם העם. כולם רעיונות נהדרים. כל אלו רעיונות נהדרים, אך לוקים הם בפגם גורלי אחד, והוא שכולם מתבססים על ההנחה השגויה הגורסת שבני אדם הגונים ביסודם. תנו להם הזדמנות לעשות את המעשה הנכון והם ינצלו אותה. הם לא תולעים טיפשות, אנוכיות, חמדניות וצרות-אופקין."
ברי כי יש כאן מן ההכללה, ואינני משוכנע כי אכן מארקס הסתמך על טוב-ליבם של בני-האדם (כי הרי לו היו כולם טובים מיסודים, המעמד הבורגני לא היה מנצל את מעמד הפועלים, הפרולטריון, מלכתחילה – והמעמדות, לכשעצמם, לא היו קיימים). ואולם, לדעתי האמירה הזו באה להסביר לנו משהו בסיסי בתפיסות חברתיות-כלכליות : העובדה שהן אולי עובדות ב"תנאי מעבדה", בעולם המשוואות המתמטיות של שנה א' וב' בלימודי הכלכלה, אולם בפועל – "תנאי השטח" שונים לחלוטין. דבר זה נכון גם כלפי הגישה המרקסיסטית, אבל לא פחות מכך – גם לאידיליה הקפיטליסטית שהציג ד"ר ירון ברוק.
במהלך העימות פרשׂ ד"ר ברוק משנה כלכלית-אוטופית, הציג וענה אף על סייגים (כדוגמת היחס אל החלש והתשתית הכלכלית עליה נסמכת גישתו), אולם בעוד שהוא נטה לתקוף את הגישה הסוציאליסטית הגזלנית והלא-יעילה בעיניו, הוא גם התעלם מן החלל המוסרי הגדול שבגישתו שלו (שאמנם יש לה צידוק מוסרי משל עצמה, בכל הנוגע לחירות הפרט, אך היא מתנערת מאחריות מנגנונית כלפי החלש), וגם, לדעתי, נטה לשכוח (או להשכיח) כי גישתו היא גישה תיאורטית, רעיונית, ויישומה בפועל לא רק שלא יתממש בהכרח בהתאם לתוכנית (שוב, כפי שהקומוניזם היה יישום של המרקסיזם שמסיבותיו שלו, "סטה מן הישר"). רוצה לומר – גם לו היתה קיימת מדינה שמקבלת את האידיליה הקפיטליסטית של ד"ר ברוק, הרי שיישומה היה יכול להוביל לאינספור תוצאות שונות, חלקן גרועות יותר, וחלקן פחות. שוב אזכיר – גישה אוטופית כזו טובה "על הנייר", במשוואות המתמטיות – אולם המציאות מוכיחה כי איננו תמיד פועלים באופן רציונלי, ומשחקים "על-פי הכללים" שהכלכלה, כמדע-חברתי, מניחה שמתקיימים (לדעתי – לצורך הפישוט המתמטי יותר מאשר מתוך אמונה מבוססת).
בעיניי, כל גישה כלכלית-חברתית צריכה לצאת בראש ובראשונה מתוך נקודת ההנחה שלא כל בני-האדם טובים מטבעם, לצאת מתוך ההבנה כי אנשים כן שואפים למקסם את רווחיהם ואת טובתם האישית, גם על חשבונם של אחרים, וגם באופן בלתי-מוסרי. וחשוב להבהיר כי אינני טוען כי כל בני האדם רעים מטבעם. אולם אדרבא, גם בחברה מופתית המתפארת במוסריות ובטוהר כוונות, דיי במעט מאוד אנשים בעמדת כוח המנצלים את מעמדם וכוחם בכדי לגרום לקבוצה רחבה מאוד לסבל ומועקה. אני נוטה לכנותם בשם "חורים שחורים כלכליים". אם נקפוץ לרגע אל מדע האסטרופיזיקה, הרי שחור שחור הוא גוף מאסיבי מאוד בעל כוח כבידה עצום מאוד. באופן כללי, ככל שלגוף יש מאסה גדולה יותר, כך הוא מפעיל כוח משיכה חזק יותר על הסביבה שלו. במקרה של חור שחור, כוח משיכתו חזק כל-כך, עד כי שום דבר, אף לא האור עצמו (והפוטון הוא חלקיק הנע במהירות האור) יכול לחמוק ממנו. איינשטיין אף הוכיח כי חור שחור "מעקם" את מרקם הזמן-חלל סביבו, בדומה לכדור כבד שיונח על יריעת גומי. באופן דומה, אם ניקח טייקון ממוצע – הרי שכוחו הכלכלי מאפשר לו "למשוך" אליו עוד כסף – באמצעות "עיוות" המשק (בין אם על-ידי השתלטות רוחבית על חברות, בין אם על-ידי סיוע משפטי מקיף, ובין אם על-ידי כוח פוליטי שנקנה בכסף, המאפשר לו לזכות בעוד מכרזים ואף לקדם חקיקה הפועלת לטובתו). כך אנו מקבלים אדם עשיר שממשיך להתעשר, למשוך אליו עוד כסף ועוד כוח, אשר רק מגבירים את כוחו עוד יותר. הכסף הזה, בסופו של דבר, כפי שגם ניסה להסביר זאת פרופ' יונה, הוא הכסף שלנו, של "האזרח הקטן" שנאלץ לשלם בגדול. ומדוע ? מכיוון שבמצב אוליגופולי-רוחבי שכזה (מעין מונופול, רק לא של אדם יחיד אלא של קבוצה מועטה של בעלי-כוח), בעלי ההון המרכזיים (אותן עשרים ומשהו משפחות השולטות ברוב המשק) יכולים להעסיק אנשים בשכר נמוך (וללא תנאים סוציאלים "נאותים"), כמו-גם להעלות את מחירי תוצרתם (שהרי אין להם תחרות) – וזהו אותו ניצול לרעה ועיוות של המשק. וכאן יאמרו מצדדי הליברליזם כי זוהי זכותם של הטייקונים, שהרי הם הגיעו למעמדם בדרכם שלהם, ויש להם זכות לקבוע מחירים כאוות נפשם ולשלם שכר כאוות נפשם (בהתאם, כמובן, למגבלות שכר המינימום ושאר החוקים הסוציאלים הקיימים). אולם טענתי היא כי מצב כזה, גם אם לכאורה הינו "טבעי" ונוצר כתוצאה מהתפתחות שוק תחרותי (מה גם, אגב, שחלק גדול מן ה"תנופה" ההתחלתית הושגה באמצעות כשלים במכרזים ובהפרטות ממשלתיות, אגב) – הרי שנוצר כאן מצב בלתי-נסבל של עריצות, מצב שאני רואה בו כפיאודליזם חדש, בו מרבית הציבור משמשים כצמיתים – לא של אדון אחד, ולא באופן בלעדי – אלא כצמיתיהם של אותם בעלי-כוח המסוגלים לקבוע את סדר יומנו הכלכלי-חברתי, כל אחד בתחומו שלו. אל מול מצב כזה של עריצות וניצול, בעיניי, כן קיימת חובה מוסרית להתערב ולמנוע לא רק את קיומו, אלא את סיכויי התפתחותו מלכתחילה (באמצעות "מנגנוני הגנה" מפני השתלטות אוליגופולית והשפעתה על המשק.
במהלך העימות, הציג פרופ' יונה את ז'אן ז'אק רוסו, אשר גרס כי בני האדם טובים מטבעם, כ"מורהו הרוחני", והציע להציג את ג'ון לוק, אשר דיבר על "החוק הטבעי", כמו גם את תומאס הובס (אשר הדגיש את הצד האנוכי באדם) כ"גוּרוּ הרוחני" של ד"ר ירון ברוק (אשר הנהן בחיוך, יש לציין). אותה סכנה מפני ניצול כוחו של מיעוט תיאורטי (שבהחלט יכול גם להיות רוב, דרך אגב), הוא אשר גורם לי לחשוב כי גישה כלכלית-חברתית טובה (ואין כאן קביעה לגבי "גישה אולטימטיבית" – כל דבר נכון בהתאם למקום, לזמן ולנסיבות) צריכה להכיל בתשתית המנגנונית שלה את אמצעי ההתמודדות וההגנה מניצול החלש על-ידי החזק – והחזק אינו חייב להיות רק הטייקון העשיר, אותו "חור שחור כלכלי", כי אם המדינה עצמה.
ברור שיש כאן מעין סתירה, שכן אם המדינה בוחרת לאמץ גישה מסוימת, הרי שיש ביכולתה להטות אותה לטובתה באמצעות עיוות ה"שיטה". ואמנם קשה לי לתת מענה ראוי לפתור את הסתירה הזו, אולם סבור אני כי הכשל הזה, או לפחות הסכנה מפני כשל כזה (של ניצול השיטה הכלכלית לטובת השלטון), קיימת בכל גישה שלטונית, וכי זהו תפקידה של הדרך הדמוקרטית, של שלטון מתחלף שאמור לפעול לטובת האינטרסים של ציבור בוחריו אם ברצונו להבחר בשנית, כמו גם תפקידה של מערכת האיזונים והבלמים, כמו גם תפקידם של שאר מנגנוני הפיקוח, הביקורת, והשקיפות (מושג הצובר תאוצה במיוחד כיום, בשיאה של מהפכת המידע), לנסות ו"לכוון" את המדינה לשימוש נכון בגישה החברתית-כלכלית.
לשאלת גביית המסים
שאלה מרכזית שסביבה נסוב השׂיחַ נגעה להצדקה המוסרית של גביית מסים, שהיא, בפועל, לקיחת משאבים מגורם אחד, והפנייתם לגורם אחר. במבט ראשון, שאלת המסים נדמית כעניין מובן מאליו, ואולי אף בעלת משמעות שולית, ברם, כאשר אנו נוגשים לבחון השקפה כלכלית, כל השקפה כלכלית – יש לתת עליה את הדעת. מהי הזכות של אדם, גוף, או אפילו מדינה – לקחת משאבים שאדם הרוויח בעמלו – ולהתיימר לדעת יותר טוב ממנו מה לעשות איתם ? כשמדובר בשכבות חזקות באוכלוסיה, מדובר במסים המתקרבים לכמחצית מרווחיו של אדם – מחצית מפרי עמלו "נלקחת" ממנו (במובן מאוד מופשט) ובאופן יחסי, הוא, כעשיר, יהנה פחות מן המסים הללו – שכן, בתור עשיר, הצורך שלו בשירותי רווחה כמעט ואינם קיימים.
ד"ר ברוק נתן את הדוגמה היפה בסקירה ההיסטורית לגבי מהות המדינה (הגובה את המסים) – שכן בעבר תושבי המדינה, במהותם, היו נתיני המלך, הכומר, הכובש – ושימושם של המסים היה בראש ובראשונה לכלכל את בית המלך. רעיון זה עתיק כל-כך, עד כי אפילו בספר בראשית אנו נתקלים בארבעת המלכים שנלחמים בחמשת מלכי סדום שהפסיקו לשלם מסים. עם התפתחות רעיון המדינה המודרנית, הרעיון הזה נזנח (לכאורה) – והמדינה נתפסת כמעין מוסד שמטרתו לשרת את תושביה. על-כן, גם איסוף המסים אינו יותר אמצעי לכלכל את השליטים (לכאורה), אלא דרך לממן את אותם שירותים שכל התושבים משתמשים בהם – בטחון, תחבורה, רפואה, חינוך, וכו' וכו'.
לראיית הזרם הליברלי-קפיטליסטי, עצם קיומה של הממשלה, ככלי שיכול לסייע לחלשים, מוטל בספק. זוהי, כמובן, גם השקפתו של ד"ר ברוק. ההשקפה הליברלית הקלאסית רואה בממשלה כגורם מסורבל, בזבזן, ולא-יעיל, המתערב בחייהם של אנשים ללא-הצורך. ברוק נתן את הדוגמה של הגבלת השימוש בסוכר, ואף פחמימות, במזון המהיר – ולטענתו זוהי החלטתו של כל פרט, גם אם הוא מזיק לעצמו, ולאף גורם אין זכות להתערב בה. יוסי יונה בחר לנצל את הדוגמה הזו דווקא כדי להדגיש את הצורך ב"גורמים מומחים" מטעם הממשלה, כמי שמתערבים בצדק בכדי למנוע תופעות של השמנת-יתר והרגלים לא-בריאים אחרים.
ושוב, יש לזכור, שמעבר לטענות אי-היעילות וחוסר הזכות של המדינה להתערב בעניינינו הפרטיים, מועלה פשוט עניין ההצדקה בגביית משאבים, של "שליחת יד אל הכיס" (במובן המטאפורי) של אדם שאמור להיות חופשי.
את השאלה הזו העלה ירון ברוק, פעם אחר פעם – שהרי מבחינתו, גביית מיסים הינה הפעלת כוח מצד הממשלה – ובעיניו כל הפעלת כוח, באשר היא – הינה מקור הרוע. בעולם של ד"ר ברוק אין מסים – העזרה לחלש, אם בכלל, נעשית באופן וולנטרי (ולדעתו היא תעשה גם תעשה, שכן, לדבריו, אנשים חופשיים, שאינם מאולצים מלכתחילה "לתרום" חצי מכספם בצורה של מיסים, הינם האנשים הנדיבים ביותר).
מתי ואיך (ומדוע, בעצם) הומצא הסוציאליזם?
באופן כללי, ד"ר ברוק נטה לתת דוגמאות של ארצות-הברית של ראשית המאה הי"ט כאשר הוא דיבר על קפיטליזם – להשקפתו, שאני דיי מסכים איתה, כל המדינות המערביות כיום מקיימות משטר סוציאל-דמוקרטי, במינון כזה או אחר, ואפילו אם מינון ה"סוציאל" בארצות הברית עודנו נמוך – הוא קיים, ולטענת ירון ברוק – קיים בצורה רבה יותר מכפי שהיה לפני כמאה-וחמישים שנה, למשל. דוגמה הזכורה לי נוגעת להקמת רשת הרכבות האמריקנית, שנעשתה על-ידי גופים פרטיים, ולא על-ידי הממשלה (כפי שיניחו כי זוהי הדרך ההגיוני היחידה במחזותינו וזמנינו-אנו, שבקושי התנסינו בצורה כזו של פיתוח תשתיות, עד העשור האחרון).
ואולם דווקא בנושא הזה דיי מצער שפרופ' יונה לא התייחס מספיק אל העניין העיקרי הזקוף, לדעתי, לזכותו של הגישה הסוציאליסטית – שכן דווקא בתקופה הזו, בטרם הרפורמות הסוציאליסטיות המהותיות של שלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים, תנאי העבודה המחפירים היו נתפסים בעיני רוב-רובינו כבלתי-אנושיים: החל בעבודת-כפיים שנמשכה במשך שתים-עשרה, ואף ארבע-עשרה שעות, דרך העסקת קטינים בני עשר, וכלה בהעדר כל תקני בטיחות שגרמו לתחלואים שונים במקרה הטוב, ומקרי-מוות רבים במקרה הפחות טוב. זה היה העולם בו חיו אנשים לפני הכנסתן של נורמות שהיום נראות לנו כברורות מאליו, וזוהי תרומתו העיקרית של הסוציאליזם.
חשוב להבין – איגודי העובדים הראשונים לא עסקו ב"חשמל חינם" ולא בהגדלת דמי-הבראה לפי שלוש מן הקבוע בחוק (בעיקר כי לא היה חוק בנושא) – איגודי העובדים נוצרו בכדי לתבוע שעות עבודה הוגנות, תנאי עבודה הוגנים, שכר מינימלי, זכות לחופשת לידה, זכות בסיסית לימי חופש מבלי להיות מפוטרים – כל הדברים הללו, שכיום נתפסים מובנים מאליו, כי מעוגנים הם בחוק – היו בעבר תביעות שהתנגדו להן בתוקף, וביד קשה, ודם רב נשפך במאבקים של איגודי עובדים עד אשר הושגו המטרות הללו.
איגודי העובדים הללו, לאחר שיצרו תשתית תחיקתית ראויה – רק אז פנו אל ה"מותרות", ולמעשה – רק בשלב הזה (ביחד עם התבססות התפיסה לגבי עבודה ומוסר עבודה כפי שנתקבע בחברה ההיי-טקיסטית שלנו כיום) החלו האיגודים נהפכים ל"ארגוני עובדים", או "ועדי עובדים", ומצטיירים בעיני ה"ציבור" עצמו כעלוקות – כשהציבור הוא בעיקר אותם פועלים שלא היו מאוגדים תחת חסות רחבה שאפשרה הפעלת לחץ כפי שיצרו ארגוני העובדים של החברות הגדולות. כשנשאל פרופ' יונה לגבי ארגוני/ועדי העובדים, נתן תשובה מאוד לא פופולרית – שהוא בעד כל איגוד עובדים, ובעוד שלשון השאלה התייחס אל אותם התנאים של החברות בהן איגודי העובדים חזקים כבזיוניים – קיווה יונה כי כך יהיה בכל ארגון. למרבה הצער, "חיפף" יונה בהתייחסות ראויה כאשר נשאל מדוע אנשים צריכים לטבוע בים בכדי שלמצילים תהיה משכורת גבוהה יותר (כשבכל מקרה משכורתם נתפסת כגבוהה מאוד) – פשוט השיב ב"זה לא יפה".
התרשמותי היא, שבעוד שבתחילת הדיון היה זה פרופ' יונה שנתן את הטון ועשה רושם פרגמטי יותר, הרי שעם התקדמותו של העימות, שאלותיו של ד"ר ברוק הפכו למשמעותיות יותר והמענה של יונה עליהן לקה בחסר. בסך-הכל, אני נוטה לחשוב שזה גם נובע מן העובדה שהלב נוטה לקבל רעיון פרגמטי ו"צודק" יותר, אך דווקא כאשר מנסים לבחון את הדרך, אזי הפתלתלוּת שבדרך הסוציאל-דמוקרטיה נראה לעתים בלתי-מובן, ואולי אף בלתי-צודק – ודווקא בפרשת-הדרכים הזו, הדרך האידיאליסטית-אוטופית, כפי שהציגהּ ברוק, נראית לפתע מובנת יותר.
צדק חברתי ושוויון כחזיון אימים
עניין נוסף שראוי להתייחס אליו הוא הקשר בין העניין הכלכלי לבין "מחאות הקיץ" ועניין הצדק החברתי, במיוחד לנוכח העובדה שפרופ' יונה היה, ועודו, ממובילי המחאה.
מלכתחילה, מושג הצדק החברתי הוא חמקמק, ונתפס בעיני כל אחד באופן שונה, סובייקטיבי מאוד. בעוד שנושא אחד שעולה הוא המאבק בשליטת הטייקונים במשק, יש הרואים בצדק חברתי חברה השואפת להגיע לשוויון כלכלי.
בנושא הזה נדמה כי היתה אחידות דעים מסויימת בין ירון ברוק ליוסי יונה – שניהם דברו על השוויון, בצורתו האבסולוטית, כדבר רע, ואף מחריד. שכן, מצב של שוויון מלא מושג רק מתוך התעלמות מאותו עניין עליו כתבתי בנוגע לגביית מסים – מעשה שכזה מהווה כוחנות רבה מאוד מצד הממשלה. אך מעבר לכך, הוא מתעלם מן העובדה שבעוד שכל בני האדם שווים מבחינת זכויותיהם הבסיסיות לחירות, לתנועה, לבטחון, להבעת דעתם, ולקניינם שלהם (וזכויות רבות אחרות שלבטח לא הזכרתי) – בני האדם אינם שווים בכישוריהם. עצם הנסיון להשוות בין אותם כישורים, הוא אותו "שבירת רגליים" עליהם דברו שניהם.
ובכל זאת, עלתה נימה של אי-הסכמה – והיא לא נגעה לאותו שוויון, אלא לחמלה – חמלה כלפי אלו שלא שפר מזלם להיות מוכשרים, וכן – ולדעתי חשוב לציין זאת – חמלה גם כלפי אלו שבהחלטות שגויות וב"הבאת גורלם על עצמם" הגיעו אל שפל תחתיות. הדעה הליברלית מדברת על העניין הוולונטרי, וכן, אולי ראוי גם להגיד את זה – עניין ה"צדק הטבעי" – יש מי שהוא עני, ואין זוהי חובתו המוסרית של אף-אחד לעזור לו. אך דעתו של פרופ' יונה הדגישה את עניין החמלה, של לעזור למי שנמצא במקום הזה, של מחסור.
בנקודה זו גם לא הסכמתי עם דבריו של יוסי יונה, שלקח את עניין החמלה באותו צדק חברתי את מחוזות שלדעתי אינם נוגעים למהות העניין. כך, למשל, הוא מאמין בהגבלת שכר בכירים – נושא בעייתי מאוד בעיקר כי קשה לכמת – מהו הפער הראוי ? מי קבע ? ומדוע ? (שאלות ראויות שהעלה ד"ר ברוק). לדעתי, ה"מלחמה מלמעלה" היא קצת פופוליסטית ונקמנית. מפעל בידיים פרטיות – אין סיבה שהממשלה תתערב בשכר הבכירים שבו – תפקידה הוא להציב את התנאים המינימליים לקיום הוגן, מוסרי, וכן – אף מלא חמלה – עבור החלשים, הזוטרים שבעובדים. הגבלת שכר הבכירים לא באמת תמנע מצב של ניכור עיניים (גם שכר גבוה פי חמישים, כפי שהציעה שלי יחימוביץ', הוא עדיין פער גבוה מאוד) – אדרבא, בל נשכח כי שכר גבוה משמעותו מסים רבים יותר הנכנסים לקופת המדינה – ויכולים להיות מיועדים לסיוע בדיוק לאותם אנשים הנזקקים לו.
בעיניי, טוב שאמת-המידה המוסרית הזו אינה אישית, דווקא מכיוון שבהעדר "הכרח" מצד המדינה – אנשים עשויים לגווע ברעב. מטרת המדינה, כגוף אשר אמור לייצג את תושביו ולפעול לטובתו, היא להציב אמת מידה מוסרית – ולהגיד "מתחת לרף הזה, לרמת החיים הזו, אינני מסכימה שאנשים יִמָּצְאו, בשל החרפה המוסרית שמצב זה ימיט עלינו, כאומה".
בסופו של דבר, זוהי, בעיניי, המשמעות הנעלה ביותר של כל תפיסה כלכלית-חברתית ראויה – המחוייבות המוסרית כלפי החלשים בחברה. וכן, החלשים האלה לא כוללים רק את העניים "מלידה", אלא גם את אלו שכשלו, גם את הטיפשים, גם את חסרי-המזל.
עבודה ומחסור – מדוע (לדעתי) צריך מיסוי
מבין שאלות הקהל, זכרתי במיוחד שאלה של אחת שהעידה על עצמה כמגיעה מרקע לא-קל, שסביבתה ידעה מחסור, וכי באמצעות הרבה השקעה ו"קריעת-תחת" הגיעה אל מקום טוב, כלכלית, בעוד שהיא רואה את חברי-הילדות שלה נשארים מאחור. ודווקא מן המקום הזה, בחרה היא לשאול מדוע עתה היא, שעבדה כה קשה, צריכה "לפרנס" את אלו שלא עבדו קשה כמוהּ. ושוב נדמה היה לי כי תשובתו של יונה הציגה נדבך נוסף בגישה שלנו, הישראלים, לכסף ולהצלחה – שכן הוא ענה לה כי "בחברה צודקת, לא היית צריכה לקרוע את התחת", וזכה בתגובה לקריאות בוז מן הקהל. מדוע ? אני סבור כי אנו הורגלנו, עם השנים, ועם הכבדת העול, להעריך את המאמץ הזה, ולראותו כהכרחי. אדם המתמסר ומשקיע את כל מרצו, זמנו, הפנאי שלו עם משפחתו, ואף בריאותו, בכדי להתעשר – נתפס כגיבור, כמעין "סיפור סינדרלה". וכל אלו שאומרים "למה אני צריך לעבוד קשה ?" נתפסים באופן אסוציאטיבי כפרזיטים.
לדעתי, פרופ' יונה כיוון אל המקום הלא נכון – הוא לא היה צריך להתייחס אל ההתעשרות, ואל המעבר אל העשירון העליון כפי שהצליחה לעשות אותה מגיבה. בעיניי, מי שבוחר להתעשר ומשקיע בכך את כל מרצו – אדרבא, שיהנה מכך. אינני מוצא בהתעשרות כחטא לכשעצמו. ואולם, לדעתי – באמת לא כולם מחוייבים לעשות כך (וכשאני מתכוון ל"כך" אני מדבר על התעשרות), לא כולם חייבים להרגיש את הצורך להתעשר ולשאוף אל חיי הפאר. אותה אחת מן הקהל שהתקדמה – יבושׂם לה, ובאמת כל הכבוד. ומה אם לא היתה מצליחה להתקדם ? האם היה עליה לחוות מחסור ? אולי הפחד הזה מהמחסור הניע אותה מלכתחילה, ואמנם היום היא מצויה בעושר פיננסי, אבל ויתרה על המון (אולי יותר מדיי) דברים שאינם מכומתים ונמדדים בערך כספי ? המטרה של תשתית סוציאלית הוגנת, לדעתי, צריכה פשוט לספק תנאים הוגנים ואנושיים גם עבור אלו שפשוט רוצים לחיות את חייהם – וזוהי הבעיה של הגישה הכלכלית כפי שנהוגה היום, בדיוק על אותם אנשים היא מקשה – על אלו שלא מתקדמים במעלה סולם העשירונים. שכן הגדלת הקיטוב מרעה עם מצבם של עשירונים שבעבר נחשבו ב"איזור נוחות" כזה או אחר. זוהי בדיוק אותה תופעה של שחיקת מעמד הביניים – מעמד שבעבר יכול היה להתקיים בכבוד, ללא פאר – נאלץ היום לחוות מחסור.
ואני מבדיל בין מחסור קיומי לבין מחסור יחסי – שכן המחסור הקיומי הוא אותו דחק בתנאים הבסיסיים הנוגעים למחייתו של אדם בכבוד (וכל מושג המחייה בכבוד, של יחס סולידרי כלפי החלש, הוא נושא שהקפיטליזם הטהור איננו מתייחס אליו כחובה מוסרית חברתית, כי אם דבר שאם וכשהוא נעשה – הוא נעשה באופן וולונטרי). לעומתו, המחסור היחסי הוא מחסור שחווים אנשים החיים ב"מעמד" כלכלי נמוך, החפצים בפאר וביוקרה של שכבות מבוססות מהן. לכאורה מדובר על שני דברים שונים (ואכן ראוי לתת על-כך את הדעת), אך הגבולות אינם כה ברורים – הלא רק לפני חמש-עשרה שנים, עובדת המצאותו של מחשב בבית היתה בגדר "רשות", ונגישותם של שירותים ציבוריים באמצעות רשת האינטרנט לא נתפס כבעל חשיבות (לעומת נגישות פיזית של מוסדות ציבוריים), ואילו היום העדר-נגישות אינטרנטית של שירותים ציבוריים יחשב כמניעת-שירות עבור חלק גדול מאוד מן הציבור. על-כן, גם המחשב עצמו הפך למעין אמצעי קיומי בסיסי, בדיוק כפי שבעבר טלפון, או מקרר, נחשבו כ"דברי מותרות" וכיום אנו רואים בהם כאמצעי קיום בסיסי.
וחשוב לי להסביר שאינני מדבר על קיום בסיסי במובן של "מים זורמים" ו"פת לחם על השולחן", אלא על קיום שמאפשר, למשל, למשפחה להתנהל בצורה מכובדת, ושילדיהם, למשל, לא יתקלו במכשולים לנוכח העדר אותם תנאים. דברים רבים אפשר להגיד בגנות ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, אך בכנות – כאשר דבר עוד ב 1995 על "מחשב לכל ילד", הוא בהחלט הקדים את זמנו, שכן זכור לי בתור תלמיד ביסודי ובחטיבת הביניים שחובת הגשת עבודות מודפסות במחשב נחשבה כשערורייתית, ואילו כיום היא לגיטימית לחלוטין.
במובן הזה, המחסור היחסי עלול לגרום למרמור מתמשך, ואין להתעלם ממנו – אבל לטעמי, עדיין הוא מרמור של קנאה ולא של "צידוק מוסרי" – שכן, כפי שנאמר, השוויון, לכשעצמו, אינו צודק, והוא אף רע. ניכור עיניים היא תופעה אולי מכוערת, ושוב – עלולה להיות מסוכנת – אך בעולם חופשי כל אחד רשאי לפעול על-פי מצפונו, וזוהי זכותו המלאה לחיות בראוותנות. "נקמה לאור הניכור" מן הסוג הזה היא אלימה ובלתי-מוצדקת מיסודה, אולם כן – היא סכנה שלדעתי גם קיימת.
המחסור הקיומי, לעומת זאת, מהווה חרפה מוסרית לחברה. כל חברה, על-פי הנורמות שלה, ועל-פי רמת החיים שהיא רוצה להציב לעצמה, רואה את הקיום הבסיסי באופן שונה (וכאמור, התנאים הללו גם משתנים עם הזמן). אני, אפוא, סבור כי ראוי לנסות ולמצוא בראש ובראשונה פתרון הוגן (וכחלק מן התהליך הזה – גם להבין את הבעייתיות ברעיון המיסוי ולנסות לשקול, לכל הפחות, לצמצמו, גם אם לא לבטלו לחלוטין) לבעיית המחסור הקיומי בשל ההצדקה המוסרית שבכך, ובעדיפות נמוכה יותר בסולם העדיפויות שלי נמצא היחס כלפי המחסור היחסי – מתוך הבנה שחברה פחות מנוכרת היא חברה יציבה ומאוחדת יותר, אך גם מתוך הבנה ש"כפיית שוויון" מסוג כזה בקלות עלולה להפך ללא-מוסרית בעצמה.
סוציאליזם כאנאכרוניזם
דעתי היא כי הסוציאליזם נֶהֱגָה בכדי לענות על בעיות שנגעו לסוף המאה הי"ח עד ראשית המאה הי"ט – בעיות של מה שכונה "הפרולטריון" או "מעמד הפועלים" – קבוצת אנשים שעבדו בעבודת-כפיים מייגעת בבתי-חרושת, בשלב יחסית מוקדם של המהפכה התעשייתית. ובעיניי, הסוציאליזם אכן ענה על מרבית מצוקותיהם, לפחות במסגרת החוקית (והרי אכיפתה היא עניין שונה, אך קשור) – אין העסקת קטינים, שעות העבודה צומצמו לשעות "אנושיות" (ואלו העובדים שעות נוספות מתוגמלים בהתאם), והאחריות על תקני-בטיחות רובצת על ראשי בעלי וּמנהלי המפעלים.
אם נתייחס אל הזרמים השונים של הסוציאליזם, הרי שתפיסת הקומוניזם אלידבא דלנין היתה תפיסה אוטופית קיצונית (בערך כדוגמת הקפיטליזם של ד"ר ירון ברוק), ששאפה להביא באמצעות התערבות מוחלטת מצד המדינה בכלכלה, למקסום התועלת האנושית. אם קיים דמיון מסוים בין האמירה הזו לבין אותה מטרה של הקפיטליזם ה"טהור" – הרי שאין בכך מקריות. זוכר אני היטב כיצד חיים פלץ, המרצה בקורס מבוא למאקרו-כלכלה (שנה א' בכל לימודי כלכלה) הגיע לשלב שבו מודגם, מתמטית, כיצד ב"תנאי מעבדה", בתנאים מושלמים ואוטופיים, כלכלה קפיטליסטית טהורה וכלכלה קומוניסטית טהורה – שתיהן מביאות לאותה תוצאה, מכל הבחינות (מה שמכונה "שיווי משקל" אופטימלי בשוק). בסיום ההסבר שלו רובנו נותרנו בדממה – חלק מכיוון שלא הבינו מלכתחילה את המנגנון הכלכלי – ואלו שהבינו – פשוט כי הופתעו לנוכח הזהות המוחלטת בין התוצאות של משק תחרותי (קפיטליסטי) ומשק מתוכנן (קומוניסטי).
אל מול הזרם הזה ניצב הזרם האנרכיסטי של באקונין, אשר דגל ב"מרד למען המרד", ולמעשה ראה במאבק הסוציאליסטי כתכלית, ולא כדרך להשגת האמצעים. בעוד שלמארקס היתה תכנית ואמונה בקשר למקומה של הממשלה בהגשמת החזון, באקונין התמקד בשלב של הרס המבנים החברתיים הקיימים (שכמובן, נשלטו על-ידי בעלי-ההון) וצמיחתה ה"טבעית" של תרבות טובה יותר.
שני הזרמים צמחו, כאמור, בתקופה של העדר חוקים סוציאלים וזכויות סוציאליות, כאשר לרשות המעמד השולט על ההון, אותם בורגנים של מארקס, עמדו ידיים עובדות זמינות רבות, מכל הגילאים, והאפשרות הזו, לכשעצמה, נתנה גם אפשרות לתשלום שכר זעום, ולאפשרות להזנחת כל יחס לתנאי-עבודה בסיסיים, ובטוחים.
בשלב מאוחר מעט יותר, החל מתהווה לו הזרם הסוציאל-דמוקרטי, אשר זיהה את מגמת השינוי באמצעות החקיקה, ולמעשה ביקש לקדם את רעיון הרווחה הסוציאליסטי לא באמצעות מהפיכה של מעמדות, אלא באמצעות חקיקה והפנמת אותה חמלה סוציאליסטית בקרב השלטון (בין המדיני ובין הכלכלי).
בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב הסוציאל-דמוקרטים, המבקשים לקדם שינוי חברתי באמצעות החקיקה, אינני מאמין ביכולתה של החקיקה והרגולציה, כמו גם הצווים וההנחיות, לפעול ברמת המיקרו – ב"טיפול" בכשלים ענפיים כאלו ואחרים. הסיבה לכך נעוצה במשפט הקלישאתי "חוקים נחקקים בכדי שיפרו אותם". למן הרגע שמשרד ממשלתי כזה או אחר קובע תקנה כזו או אחרת, צוות רחב מאוד של משפטנים בשירותם של הארגונים היכולים לממן אותם עמלים ימים כלילות בכדי למצוא את הפרצות, את הכשלים בתקנות, ואת הדרכים העוקפות לניצול עיוותים קיימים, ועיוותים חדשים. מסיבה זו, גם כאשר הממשלה מנסה למנוע מבנקים לגבות אינספור עמלות, ומחברות הכבלים לקנוס לקוחות שעוזבים לפני קץ תקופת התחייבותם, הרי שהבנקים מעלים עמלות אחרות, וחברות הכבלים פשוט גובות יותר כסף על ביקור טכנאים. בכל מקרה, לפני החקיקה ואחריה, המרוויחות היו החברות הגדולות, והמפסידים הם ציבור הצרכנים. על-הדרך, נחקקו חוקים אשר הפכו את הפעילות הכלכלית לסבוכה יותר, שאמנם נבעו מצורך כלשהו, אך נותרו כפשרת אד-הוק, נקודתית ועם הזמן גם חסרת-תועלת.
הפתרון הרגולטורי, בעיני, הוא חלש, ושוב – מתוקף מעורבתו ה"קטנונית" הוא גם לא בהכרח צודק. על הפתרון הפסיבי הזה להיות מוחלף בפתרון אקטיבי, דינמי, הנובע מן הדינמיות של השוק עצמו – פתרון בו אגע בהרחבה בהמשך, אולם עכשיו רק אומר כי למעשה מדובר במעורבות ישירה של הממשלה (באמצעות ענף נפרד ועצמאי) בשוק בצורה תחרותית מתקנת – כזו שאין בכוונתה "להביס" מתחרים מן הסקטור הפרטי, אלא לשחרר את התלות של העובדים, והצרכנים (אני ואתם) בגחמותיו האנוכיות.
תפיסה חדשה ל"מעמד" חדש
כאשר קארל מארקס דיבר על מעמדות, יש לזכור כי הוא הגיע מחברה שבה זכר המעמדות עוד היה טרי, והקיטוב בין השכבות הכלכליות היה בשיאו, ואכן גם נתפס כ"גורל שנחרץ" מלידה (דיי בצדק, בהעדר אפשרויות רבות לניידות חברתית). היות ואנו חיים בחברה שונה, אינני מוצא לנכון להשתמש עוד באותו מושג "מעמד" לתיאור המצב הקיים, ורואה בו "פלח", או "שכבה", לכל היותר.
המעמדות העיקריים הנוגעים לתזה של מארקס הם הפרולטריון – אותו "מעמד הפועלים", והבורגנות, אלו שרכושם הוא אמצעי היצור, שבאמצעותו הם מתעשרים עוד-יותר.
התפיסה של מארקס "כיוונה" לשיפור מעמד הפועלים, בהתבסס על צרותיהם ועל-אופי עבודתם. שוב, יש לזכור – מדובר באנשים שבסטנדרטים של היום עבדו בתנאים תת-אנושיים, מסוכנים להחריד, ללא כל ביטוח ואמצעי הגנה כלכלי כלשהו. ובמובן הזה, מארקס הצליח, גם אם חלקית (וזהו לעיניי חלק גדול מאוד).
אולם, בעיה עיקרית הקיימת כיום היא שנוצר לנו "מעמד" חדש, שכבה שונה של אנשים העובדת בסוג שונה מאוד של עבודה, אליו מארקס בכלל לא התייחס. אולי מארקס היה מזהה אותם כ"בורגנים", אולם ברי כי בימינו אנו החלו גם הם לקרוס תחת הנטל. זוהי קבוצה שאינה עוסקת בעבודת-כפיים מאומצת במפעלים מיוזעים, כי אם בעבודת-אצבעות (בהקלדה על מחשב) במשרדים ממוזגים. עבודתם אינה כוללת סכנה פיזית בדומה לפועלי-החרושת של אותה מהפכה תעשייתית, אולם האנשים המובילים את מהפכת המידע נתונים אף-הם במצוקות – של אי-יציבות תעסוקתית, של שעות עבודה ארוכות להחריד (ובארץ – יחד עם מוסר-עבודה המעודד שעות נוספות, והרואה בעבודה במסגרת שעות העבודה בלבד כ"עצלנות"), של חוסר יכולת לרכוש דירה ללא סיוע מן ההורים, כמו-גם לגדל ילדים בסביבה קרובה.
מספיקה האנקדוטה, הדיי קולעת, על-פיה בשנות החמישים גבר אחד עובד יכול היה לפרנס משפחה הכוללת את אשתו וארבעה ילדים, ואף יותר, בעוד שכיום זוגות לעתים נאלצים להתפשר על ילד אחד, או שניים, ולא יותר – כל זאת כאשר שניהם עובדים במשרה המכניסה להם הרבה יותר מאותו גבר משנות החמישים, ובסביבה מתקדמת הרבה יותר.
ולא, אין כאן כל קריאה למנוע מנשים לצאת לעבוד או לפתח קריירה – ההתייחסות שלי היתה להבדל המספרי בלבד, של נפש אחת מפרנסת משפחה של שש פלוס, אל מול שתי נפשות המתקשות לפרנס משפחה של שלוש נפשות.
אותו פלח באוכלוסיה, ההולך וגדל מאז שנות התשעים, של מתכנתים, בודקי תכנה, אנשי-תוכן, עורכי-דין, כלכלנים, רואי-חשבון, יועצים, נותני-שירות וכדומה – אותם מקצועות "היי-טקיים", או כאלו שגם בימים עברו דרשו שעות עבודה רבות ומאומצות, משתייך אל תחום "מתן השירותים". הם אינם עוסקים בייצור, אלא במתן שירות על מוצר שהורכב במקום אחר (בין אם במדינה אחרת, או במקום אחר בארץ, לרוב על-ידי אנשים אותם כיום מגדירים פשוט כ"פועלים"). חלקם אחראים באופן ישיר על ייצורו, זה נכון (כדוגמת המתכנתים), אך במעגל הזה קיימים רבים הנותנים להם שירות, והשייכים ל"מעגל השני" וכן הלאה.
שכבה זו עוד לא השמיעה את קולה. מצוקותיה החלו מתגלים בפנינו רק בשנים האחרונות, וחלקם פשוט רואים בו כיום כ"רוע הכרחי". שעות העבודה המאומצות, הניכור המשפחתי, העול הכלכלי שבחיים בקרבת מקום העבודה (או בהגעה אליו) – אלו הם מצוקותיהם של "הפרולטריון החדש". הוא נוצר בעידן של גלובליזציה והיפר-קפיטליזם, ועל-כן קול זעקתו מושתק, או לא מושמע מלכתחילה בשל הפחד. חמור מכך, הואיל ומסגרת העבודה היא תחרותית מאוד ומתקיימת בסביבה היפר-קפיטליסטית, מלכתחילה רעיונות כמו "התאגדות", "שביתות סקטוריאליות" וכדומה נתפסות כמגוחכות.
אולם, לדעתי, השינוי התפיסתי המהפכני הזה חייב לחלחל. בדיוק כפי שגם "שכבת הפועלים" החלה דרכה בתנאי-עבודה שכיום נתפסים תת-אנושיים, אני נוטה להאמין כי בהתבוננות אחורנית, בעוד מאה שנים, גם לעבוד במשרד (מפואר ככל שיהיה) למשך יותר מתשע (שמונה?) שעות יחשב כאכזרי ולא הוגן. עד כמה שזה מגוחך, השינוי צריך להגיע מקואופרציות ענפיות – וביום שבו נראה שביתה כללית של עורכי-דין, של מתכנתי ג'אווה, של טכנאי תקשורת – ביום בו אותם אנשים יעמדו בשערי חברה הגוזלת את זכויות עובדיה (אולי אף יחתכו את כבלי התקשורת בכדי שעובדי החברה לא יוכלו לעבוד מהבית), וביום שבו ימוסדו מחדש האיגודים המקצועיים – גם אותה שכבה של נותני שירותים תוכל להגיע אל נחלתהּ, אל המקום הנוח והחמים יותר, המשפחתי (לא רק במובן של "תא משפחתי" אלא בהקשרים רחבים יותר).
ונכון, אני מסוגל גם להבין את האמירה כי עובדים מתוגמלים עבור השעות הנוספות, והמקצועות האלה מניבים שכר גבוה מלכתחילה – אולם המחיר בתמורה לכך אינו נמדד בכסף, כי-אם באיכות חיים ובזיקה לדברים נוספים מלבד הקריירה.
בנוסף, הורדת השכר, אם תהיה אכן רוחבית כתוצאה מאותה "מהפכה סוציאליסטית" מחודשת כלפי "שכבת נותני השירותים", תפוצה משני טעמים:
- הורדת שכר לחלק רחב מן האוכלוסיה תוביל גם להורדת מחירים במשק. היא אמנם מחד תוביל למיתון, אולם, מן הצד השני שאין לשכוח אותו:
- הורדת השכר והגבלת שעות העבודה יאפשרו קליטה של עובדים רבים יותר שיצטרפו אל אותו פלח כלכלי.
באמירה מאוד כללית, אני נוטה להאמין שהמצב כיום הוא עיוות בשוק – ומשכורות-עתק לא-פרופורציונליות עשויות להיות "מתוקנות" אל מימדיהם הטבעיים עם הרחבת השוק ומיסודו. ה"שכבה" הזו, של נותני שירותים, אמנם היתה קיימת עוד מלפני ימי המהפכה התעשייתית, לפחות בחלקה – אולם החלה מתרחבת ונהפכת לקבוצה משמעותית רק בעשורים האחרונים – עם פרוץ מהפכת המידע והתקשורת הזמינה. ובמובן הזה, לדעתי, מדובר ב"שוק פרוץ", תחום שעדיין לא הגדיר עצמו ולא זעק את זעקתו.
בסיסו של ה"חטא" (מדוע נתניהו, שטייניץ ופישר משוכנעים שהכל טוב?)
אני אישית לא נוטה להסכים לא עם ד"ר ברוק, בשל גישתו המתעלמת מכל היבט של אחריות חברתית "מבנית", שאינה מסתמכת רק על "הרצון הטוב". ואולם גם הפתרון של פרופ' יונה, בעיניי, אינו פתרון אמיתי כי אם מלאכותי, זמני, וכזה שלא מטפל בבעיה מיסודה – שהרי הסוציאל-דמוקרטיה מנסה להנחיל ערכים חברתיים, שאמנם נכונים הם בעיניי, אך בעולם של שוק (יחסית) חפשי, הנוטה להעדיף רווח מיידי גבוה על-פני ציוויון מוסרי, ובדרך פעולה תחקיתית, שכפי שכבר טענתי קודם לכן – הינה מועדת לכשלון (בשל העובדה שתמיד תהיה סוללת עורכי-דין שתמצא את הפרצה בחוק).
הבעיה השורשית שהסוציאל-דמוקרטיה מתעלמת ממנה, בהנתן שהיא פועלת בשוק כפי שהוא מתקיים היום, היא העובדה שהכלכלה כיום מתמקדת וּמתבססת בצריכה (וביצור, כפועל יוצא של זה).
לכאורה, מדובר בדבר טבעי – הרי הצריכה (של המוצרים שאנו מייצרים) היא מה שמקיימת אותנו. נקודת ההנחה הבסיסית של התמקדות בשוק הצריכה/יצור היא שככל שנייצר יותר, כך נוכל לקנות יותר – ובכך סך האושר שלנו יגדל יותר. אולם, עד כמה שזה נדוש – מי אמר שבאמת האושר שלנו נמדד אך ורק במה שאנו צורכים ? מי אמר שהפרט לא יעדיף לצרוך פחות, אך להנות משוק עבודה פחות דורסני, להנות מיותר זמן המוקדש לפנאי, למשפחה, להשכלה ולתרבות ? הקביעה כי הגדלת הצריכה בהכרח תביא לנו אושר אולי נראית אינטואיטיבית – אך שקלו לרגע, האם זהו הגיון צרוף ותו לא, או שמא מדובר פשוט במחשבה שהונחלה לנו במהלך שנים רבים של הסכמה עיוורת לתכתיבי השוק והחברה שהוּטתה בהתאם לאותו שוק ? במה ניתן "להתמקד", אם לא בצריכה (ובייצור המוצרים והשירותים שאותה צריכה דורשת) ?
התשובה, בעיניי, הינה התמקדות בשוק העבודה.
תועלה בוודאי טענה בידי מצדדי הקפיטליזם כי התמקדות בפועל, בנותן השירות – או במלים אחרות בגורם המייצר, הינה התערבות ממשלתית "דורסנית", ושמלכתחילה אין למדינה זכות לקבוע מהו השוק החשוב יותר. אולם, לדעתי אלו שמעלים טענה זו מנסים להשכיח ולהתעלם מן העובדה כי במצב הקיים, הממשלה מתערבת גם מתערבת להכוונת המיקוד אל שוק הצריכה – אותה התערבות ממשלתית גסה, המעודדת צריכה ויצור "בכל מחיר" קיימת גם כיום, לכאורה – ללא אותה זכות שה"קפיטליסטים" (בהגדרה מאוד כוללנית, רחבה ולא-מדוייקת) טוענים שאין לה גם בהסיתה את המיקוד לתחום אחר. והרי מהי דרישתו של כל שוחר שוק-חפשי ? מינימום מעורבות ממשלתית, למעט רגולציה שתאפשר מסחר חפשי ותקין ושקוף. המצדד בשוק חפשי יתמוך ברשות חזקה להגבלים עסקיים, יתמוך בבתי משפט שיאכפו חוזים, או יציעו פתרון פוזיטיבי (בדמות פיצוי כספי) – ואכן כל זה טוב ויפה, וגם צודק – אך יש בטענה זו כדי להפריך את הטענה שבסופו של דבר, גם הליברל ה"טהור" ביותר פועל ללא משוא-פנים, ומבקש דבר "טבעי", שלכאורה אין בו כל בחירה מושׂכלת – שהרי גם זוהי מעורבות ממשלתית הבוחרת במה לתמוך, ובאיזה שוק לתלות את מדדי ההצלחה שלה, מעורבות ממשלתית עם אינטרסים משלה, יעדים משלה ופועל יוצא של אותה מעורבות הוא צדדים מרוויחים וצדדים מפסידים.
נשאלת גם השאלה, האם זהו "המצב הטבעי" – מצב שבו הצריכה/ייצור הם הדומיננטיים בהכתבת תכתיבי השוק, וכיצד אנו רואים שהממשלה מתערבת ו"דוחפת" לכיוון הצריכה, והיצור, באופן "מלאכותי" ?
זוהי בדיוק אותה התייחסות אל היעדים. הממשלה בוחנת את הצלחת המשק על-פי מדדים שמתאימים לגישתה הכלכלית. היות והמשק שלנו ממוקד צריכה/יצור, התמ"ג הינו המדד החשוב ביותר להצלחה כלכלית – שהרי, ככל שהתוצר גדול יותר, כך אנשים צורכים יותר – ועל-כן, בשוק ממוקד צריכה/יצור, המצב טוב יותר. זוהי בדיוק הסיבה שבה שר האוצר, או נגיד בנק ישראל, או כל בכיר אחר במשק, משוכנע שהמצב טוב – הוא אינו משקר, למעשה – הוא פשוט בוחן את המדד ה"מקודש" לו, ורואה שהוא נמצא במגמת עליה.
הדוגמה הברורה ביותר למעורבות הממשלתית המעודדת צרכנות "בכל מחיר" היא התנהלותה של ארצות הברית בעת המשבר הכלכלי של 2007-2009 – בו היא הורידה ריבית באופן דראסטי והזרימה מיליארדי דולרים אל המשק, ולו-רק בכדי שהמשק ימשיך לצרוך, בכל מחיר – שכן, לתפיסתם, האטת הצריכה אינו בא בחשבון, גם אם החלופה הינה "מלאכותית", ואינה משקפת צורך אמיתי (שכן אלמלא היה מוזרם הכסף ואלמלא היתה הריבית יורדת באופן דרסטי, המשק היה נכנס למיתון – מיתון שרבים החשיבוהו כ"רוע הכרחי" לצינון השוק ו"ניקוי הרעלים" הפיננסים ממנו). במעשיה, הממשלה האמריקאית התאמצה לשמור על צד המעסיקים, או "בעלי ההון" בראיה מארקסיסטית – שכן, כאמור, הם חלק מ"מנוע הצמיחה" של המשק, ושגשוגם הכרחי להמשך גידול התמ"ג – אותו מדד החשוב כל-כך למשק המתמקד בשוק הצריכה/יצור.
אין להבין כי הממשלה פועלת בהכרח לרעת הצרכן, ובהכרח לטובת היצרן – היא בהחלט מתערבת לטובת הצרכן פעמים רבות – והרי זוהי אחת המטרות הברורות של הסוציאל-דמוקרטיה – חקיקה המגנה על הצרכן מפני עושק של בעלי כוח, של טייקונים. הרשות להגבלים עסקיים, המועצה לצרכנות, המפקח על הבנקים, וכו' וכו' – כולם באים להגן על הצרכן – ואינני מוצא בכך פסול – תפקידם חשוב והכרחי. אולם, בעיניי פתרון מן הצד הזה בלבד הינו לוקה בחסר ונותן פתרון "נקודתי" לגבי הרווחה הכוללת של הציבור.
התמקדות בשוק העבודה, לעומת זאת, נותנת לנו מבט אחר אל שוק שבסופו של דבר מביא לכדי יצור (וצריכה) – ואולם, הוא דואג לפרט, לצרכן – וגם ל"בעלי ההון" בהיבט המיידי והראשוני של עבודה, ולא בהיבט הסופי של תוצר. כשאנו מתמקדים בתוצר הסופי, אנו מציבים מטרה בדמות של כמות, מחיר, איכות – ומשק מסוג זה שואף למיצוי היכולות במסגרת הצריכה (במיוחד בעמדו אל מול שיקולי חסכון). משק המתמקד בשוק העבודה פועל קודם כל להטבת מסגרת ותנאי העבודה של העובד מחד, ובמתן תמריצים להעסקת עובדים ושיפור תנאיהם מאידך. היצור, והצריכה – הם פועל יוצא של אותו תהליך, ושוב חשוב לי להזכיר שאינני מתבונן בהבדלים הללו בצורה דיכוטומית, או כמבטלים אחד את השני – בהחלט יש מקום לתת את הדעת ולשפר גם את תנאי המשק בשוק הצריכה/יצור – אולם בדבריי אלו קורא אני לשים דגש, שאולי היה קיים פעם אך נדמה שדעך לו עם חלוף השנים – אל היצרנים, נותני השירותים – ומעסיקיהם (ולא מוכרי תוצרתם, שאינם תמיד אותם הגורמים המעסיקים את העובדים).
ראשיתו של פתרון ?
בל תסיקו מדברי כי אין מקום לחקיקה כלל ועיקר. החקיקה טובה להסדרה ברמה הכוללת, המוסרית, של נורמות הנוגעות לעבודה ולזכויות סוציאליות. שכר מינימום, חופשת לידה, תקני בטיחות – כולם חשובים ואכן מסייעים. אולם, החקיקה והתקנות הספציפיות הנוגעות לשוק כזה או אחר, ברוב הפעמים, משולות בעיניי לחבישת פלסטר על וריד פתוח. וזה אולי נכון שאם "נלחץ" מספיק, נקבל פתרון קצר-טווח, אולם, בעיניי, גם לעוולה כזו או אחרת שטופלה ימצאו אינספור טריקים ו"קומבינות" אחרות עליהם יחשבו הטייקונים.
הפתרון המבני בעיניי מגיע בצורה של התערבות ממשלתית בצורה תחרותית מתקנת.
זה אמנם נשמע מוזר, שכן התערבות ממשלתית ישר מוביל אותנו לחשיבה על שוק קומוניסטי, על אי-יעילות וצעד אחורה בהתקדמות שעשינו לעבר שוק פתוח. ואולם, אין כוונתי למונופול ממשלתי בשוק – אלא למצב שבו הממשלה (יותר נכון – בעיניי מדובר בזרוע מיוחדת של הממשלה, שזהו כל עיסוקה ותפקידה) נכנסת לשווקים "בעייתיים", לא כדי "לנצח" או לגרום לקריסת החברות המתחרות, אלא להפעלת לחץ, בין אם בצורה של הפחתת מחירים, ובין אם בצורה של העלאת שכר ושיפור תנאי העסקה – לחץ תחרותי אשר יוביל, באופן שאותו הכלכלה כן יודעת להסביר, לאיזון חדש, בו רווחת הציבור גדלה.
נשאלתי לא-אחת "וּמי יממן את הקמת המפעלים הללו? משלם המסים?", שהרי אז אנו נגשים בדיוק אל אותה דילמה, של נטילת מסים – משאבים כלכליים שאנשים עמלו להשיגו (יותר או פחות קשה – אני נוטה להאמין כי אין זו זכותנו להתערב בשאלה זו). אולם, הממשלה מממנת עצמה לא רק באמצעות מסים. הממשלה יכולה לבחור בדרך מימון של הנפקת אגרות חוב ממשלתיות – ואגב-כך "לשכך" כוחות אינפלציונים, או לחליפין (ואפילו, בנוסף) – להקים את המפעל, יהא אשר יהא תחום עיסוקו, בשיתוף-פעולה עם השוק הפרטי (בדומה לכביש 6, לדוגמה). גם במקרה שכזה, בו ישנה אחיזה של הסקטור הפרטי בפרויקט ממשלתי, למדינה יש כוח רב יותר לווסת ולהתערב בעיוותים בשוק מאשר חוסר-מעורבות מוחלט.
כמו-כן, אין לשכוח כי הקמת מפעלים ("מפעל" במובן הרחב של המילה, לא רק בית חרושת כי אם כל עסק המתערב בשוק) בסופו של דבר אמורה להכניס כסף. גם רווחים כאלה מסייעים לממן את הקמת המפעלים עצמם. מעבר לכך, השליטה על המחירים בתקופות טובות של גאות כלכלית יכולה להוות דרך נוספת למימון פעולות הממשלה (מה שמכונה "מסים"). אולם, חשוב לי לזכור כי המהפכה הרעיונית האמיתית ברעיון המפעלים הממשלתיים הללו נעוץ בתפיסה לגבי מטרת המפעל: הוא אינו נועד למקסם רווחים, הוא גם אינו מלכ"ר. מטרתו הוא להוות גורם מאזן בשוק – בעוד שמקסום רווחים הוא עושק ציבורי בחסות הממשלה, והעדר כל כוונות רווח עשוי "להפיל" את המגזר הפרטי, הדינאמיות שבהגדרת ה"גורם המאזן" תלויה בתנאי השוק, וּמאפשרת לממשלה "לכוון" עצמה לטובת הציבור בתרחישים שונים – הגדלת הרווח (וקופת המדינה, לייעול התשתיות והשירות לציבור) בתקופות שפע, וצמצום רווח שיוביל להקלה על המחסור (מה גם שיעודד הורדת מחירים גם מצד המתחרים הפרטיים) בתקופות שפל.
המעורבות הממשלתית הזו, אם נעשית נכונה (וכאן, כמובן, כל הדוגלים בכלכלת שוק חופשי יגידו שממשלה לא עושה דברים נכון לעולם), יכולה לסייע להתמקד בשוק העבודה, ובתנאי העבודה עצמם, ולא בצריכה ובתוצר הסופי – שכפי שאמרתי, הצמיחה בהם יגיעו רק כפועל-יוצא של השיפור בתנאי התעסוקה.
כמובן, כאשר השוק לא מתמקד בלשכנע אנשים לקנות כמה שיותר (ולייצר כמה שיותר כדי לעמוד בדרישה), אלא בהשגת תנאי תעסוקה אופטימליים, יתכן מאוד שנראה, לפחות בטווח הקצר, צמצום בצריכה וביצור – זהו אותו מצב מרתיע אותו אנו מכירים כמיתון. אולם, המצב הזה גרוע בעיקר למי שמודד את אותם מדדים שלדעתי ערכם אינם עומד בראש סולם העדיפויות (אף-על-פי שיהיה זה שקר להגיד שאין להם חשיבות כלל ועיקר) – היצרנים, המוכרים.
ראשית כל, אטען כי שינוי כה רדיקלי בתפיסה הכלכלית אכן עלול להוביל לטלטלה – אולם הפחד מן השינוי גרוע מן השינוי עצמו. המצב כיום לא קל, ולפחות לעתיד הנראה לעין הוא אף מחמיר, ועל-כן הנוחות הרגעית של ההיום אינה אלא אחיזת-עיניים, המובילה לשעבוד כלכלי של רובד משמעותי מאוד של האוכלוסיה. מעבר לכך – אני טוען שהיות והיצור והצריכה כיום מנופחים, הרי שמיתון, במינון קל, עשוי רק לאזן בחזרה את השוק למימדים נורמלים.
מעבר לכך, פתיחת אפשרויות התעסוקה מצד המדינה, גם באזורים המרוחקים, אך גם במרכזי התעסוקה הגדולים, הם-בעצמם יסייעו לקלוט את המפוטרים במשק.
ניתן גם לומר כי כבר היום אנו רואים ניצנים של אותה מעורבות ממשלתית, למשל בתחום הטלויזיה – עידן+ היא בדיוק דוגמה למקום בו הממשלה התערבה היכן שמצאה עיוות – הרשתות HOT ו- Yes פעלו שתיהן באופן אוליגופולי ולא אפשרו לבחור במסלול טלויזיה מצומצם, והנה באה הממשלה ואפשרה את האופציה הזו. גם כניסתן של Hot Mobile וגולן טלקום לשוק הסלולרי גרם להוזלת מחירים משמעותית בחשבון הסלולרי (אני משלם חמישית ממה שהייתי משלם עד לפני כמה חודשים). ההבדל המשמעותי הוא שכיום הכוחות החדשים הללו בשוק עודם בידיים פרטיות, ולדעתי – בחלוף הזמן יפעלו ליצור את אותם עיוותים שבגינם הם נכנסו לשוק מלכתחילה. רק גוף שכוונות מקסום הרווחים אינם בראש מעייניו יוכל להתמיד לאורך זמן עם אותה הטבה עם הציבור.
בהתייחסי אל "סוציאליזם מסוג חדש", ובכלל, בהתבוננות עתידית על הכלכלה, ישנן שלוש (ואולי יותר) נקודות מהותיות שלדעתי יש לתת עליהן את הדעת ביתר כובד-ראש, וגם הם מצריכים מהפכה מחשבתית משל עצמם:
- הבעיה האקטוארית: עם התארכות תוחלת החיים, נוצר משבר חמור (שעתיד להחמיר) בשוק הפנסיה – העובדים שיוצאים היום לפנסיה חסכו על-פי חישובי תוחלת חיים קצרים הרבה יותר. עם התארכות תוחלת החיים, נוצר גרעון משמעותי בחסכונות. עובדים צעירים שנכנסים כיום לשוק העבודה אמנם חוסכים בחסכונות דינמיים יותר, אולם באופן כללי, משק, כל משק באשר הוא, הנאלץ להתמודד עם חלק מאוד ניכר מן האוכלוסיה (ועם התארכות תוחלת החיים אולי עוד נגיע ליום בו כ-50% מן האוכלוסיה יהיו בגמלאות?) שאינו נמצא במעגל העבודה, והוא חי על חסכונות פנסיוניים בלבד.
אני נוטה להאמין שבעיה זו "זוכה" כיום להתעלמות בצורת עצימת עיניים – "כשנגיע אל הבעיה נתמודד עמה". לעניות דעתי, שתי הנקודות שיש לתת עליהן את הדעת הן שינוי מהפכני בתפיסת החסכון הפנסיוני (שינוי שהחל, אבל שצריך להעמיק בכל הנוגע לגודל החסכון ולאפיו), ביחד עם שינוי בתפיסת היציאה לגמלאות והארכת גיל הפרישה בצורה הדרגתית – אם כיום יוצאים "בבת-אחת" לגמלאות בגיל 67, יש לשקול יציאה מדורגת, של הקלה בעומס, בקושי ובשעות העבודה בהתאם לגיל, עד פרישה מוחלטת בגיל מאוחר יותר (אשר קטונתי מלקבוע, ומדובר בתחום מסובך וגדוש בנתונים ותחזיות).
- הבעיה האקולוגית: מבלי להכנס אל נבואות חורבן כאלו ואחרות, על העלמות-בזק של מאגרי הנפט, ושל העלמות יערות, ושל המסת כיפות הקרח בקטבים – עלינו להבין כי באמת ובתמים האנושות חיה כיום באוברדראפט של משאבי-טבע. גם ההבנה לגבי אוברדראפט כזה "זוכה" לעצימת-עיניים, ולדחיקת הבעיה אל זמן עתידי (בו בכל מקרה לא אנו נחיה, אלא צאצאינו).
המשמעות המעשית של צמצום האוברדראפט הזה, והמעבר לאיזון אקולוגי (כזה או אחר), יהיה בצורת סגנון ואיכות חיים שבסטנדרטים של היום עשויים להתפס כעוני. אכן, יתכן כי צאצאינו יחיו במחסור ובעוני (לעומתנו), פשוט כי לא הותרנו להם כלום. עלינו להבין שהדרך היחידה לצמצם את הבעיה הזו בעתיד היא להצטמצם עוד-היום. והיות ואף-אחד לא אוהב צמצום (מה גם שזה פוגע בתצרוכת ובייצור, אז בכלל אין על מה לדבר) – ההתמודדות, כאשר היא כן קיימת, אינה אפקטיבית כי היא אינה רוחבית די-הצורך.
חלק מן העניין במעבר לתפיסה כלכלית חדשה חייבת לכלול גם את האתגר האקולוגי הזה, ולשלבו בבסיס התפיסה.
- הבעיה החינוכית: אני באמת וּבתמים נוטה להאמין שמשק חייב להתקיים גם מיצור, ועל עבודת-כפיים. משק המתבסס רק על מתן שירותים, ואינו מייצר דבר בעצמו, אינו משק עם שורשים ויציבות. אולם, הבעיה העיקרית היא הסלידה מעבודת כפיים, המושרשת לנו במערכת החינוך. השאלות העיקריות שאני שומע בנוגע לכך הן "ולמה שארצה לעבוד בעבודת כפיים? למה לי לעבוד קשה?". בתור התחלה, עבודת-כפיים אינה בהכרח עבודה קשה, והשואל מלכתחילה אינו מודע לכך שנקודת-המוצא שלו היא סלידה למושג הזה. אילו נחנך ילדינו, מגיל צעיר, לא לראות בעבודת כפיים כדבר בזוי, אלא כערך ראוי (ותתפלאו, לא כל עובדי הכפיים משׂתכרים רע, ושינוי תפיסתי ביחס אל עבודת-הכפיים עשוי גם עשוי להעלות את ערכהּ) – נגיע אל מצב בו לא כל המשק מתבסס על אותו תחום של "מתן שירותים".
חלומהּ של כל אם יהודיה
ומה יתרום לנו לא להתמקד רק במתן שירותים?
ראשית כל, יש להבין שכשאני מדבר על הפסקת הסלידה מעבודת-כפיים, אני מדבר עבודה חקלאית, תעשייתית ותשתיתית. אני מדבר על קיבוצים, על חרושת תעשיה-כבדה, ועל צורה מחודשת של "גדודי-עבודה" הסוללים כבישים ורכבות. פרויקטים לאומיים (אשר שוב, דרכי המימון שלהם אינם בהכרח מכיסו של משלם המיסים) עליהם יעמלו מיטב בנינו וּבנותינו. ונכון, כיום זהו תחום שכמעט אף ישראלי "צבר" עירוני טיפוסי לא חפץ לעסוק בו – אבל שוב, כאשר אני מדבר על מהפכה תפיסתית-חינוכית, אני לא מדבר על ההיום (במובן הזה, ובהרבה מובנים אחרים, הדור שלי, של ילידי שנות השמונים, כמו גם ילידי שנות התשעים, הוא אבוד), אלא על המחר.
גיוון תחומי התעסוקה יקל גם על העומס וההצפה שיש בתחום השירותים – הצפה הגורמת בהכרח להנמכת הרף, השכר והיציבות התעסוקתית. ההקלה תגיע גם מעוד תחום – ההשכלה. כיום המדינה משתתפת במימון לימודיהם של הסטודנטים באוניברסיטאות, ויש רבים כאלה, בתחומים הנחשקים כמובן. אולם, עם הנתן חלופה ראויה למשרות מתכנתים, כלכלנים, רואי-חשבון, עורכי-דין, וכו' – גם הצורך בהשכלה גבוהה יפחת.
ישנה גישה צינית הגורסת כי המדינה שואפת למנוע השכלה מן הפרט, בכדי להשאירו במצב טיפשות בו לא יבין את חומרת מצבו. והמאמין באמרה זו בהחלט יכול לתקוף את דבריי, ולטעון כי לשם אני שואף. אולם אין זו כוונתי, מן הטעמים הבאים:
- רבים מן הלומדים במוסדות האקדמים אינם אנשים כה חכמים מלכתחילה, והם לא נהפכים לחכמים, רק משכילים. יש באמרה הזו מעט התנשאות, אך כל סטודנט עם חשיבה עצמאית שיצא לי להכיר נתקל באותה צרות-אופקין של סטודנטים שנרשמו ללימודים "רק כדי להוציא תואר".
- אם נענה בציניות על הציניות – אם למדינה יש שליטה על מוסדות ההשכלה – הרי שמלכתחילה היא יכולה "לצנזר" את הידע ולהפוך את ההשכלה לדבר עקר.
- לא רק שלא כל השכלה אקדמית, באשר היא, בהכרח תהפוך עם קבלתה אדם לחכם יותר (אלא, שוב – למשכיל יותר), אלא שיש לזכור כי במקרה שלנו, של שוק המוצף באנשים משכילים, פוחתת לא רק האיכות בהשכלה, אלא גם האחוז של אנשים שאכן עוסקים במקצוע שלמדו. ולא-אחת יצא לי להתקל בעורכות-דין, כלכלניות ורואות-חשבון בהשכלתן והסמכתן, שתפקידן היה פקידותי-מזכירותי. וּבמצב בו "כולם" עושים תואר, נאלצים לעשותו לעתים רק כדי להתקבל אל תפקיד שלא רק שאינו אקדמי, אלא גם שאינו באמת דורש את ההסמכה המוצבת כרף (הרף הזה נוצר רק כדי ליצור "סינון מקדים" שרירותי לסינון עשרות, אם לא מאות, של קורות-חיים).
- ולבסוף, גם אם רמזתי על-כך בין השורות, חשוב להדגיש כי חוכמה, תבונה, והבנה אמיתית של העולם שלנו, אינו דבר שנרכש רק באוניברסיטה, התואר, לכשעצמו, מוגבל לתחומים ספציפיים. את החוכמה האמיתית ניתן לרכוש בדרכים רבות, ולא כולם אקדמיות "טהורות" – ואת הכסף שהמדינה משקיעה על להפוך יותר אנשים לאקדמאים ותו-לא, אולי כדאי להשקיע באיכות תרבותית ואינטלקטואלית שאינה בהכרח מצויה רק באקדמיה. ההשכלה האקדמית אינה מהות הכל, והינה חלק מנדבך רחב יותר של תרבות המוגשת לנו במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית, בספרות, בקולנוע, בטלויזיה, בתאטרון ובעיתונות.
מכשול אמיתי בדרך להגשמת התפיסה המהפכנית הזו (שאגב, לדעתי אין בו כדי למוטט את מוסד ההשכלה הגבוהה, אלא לעצבו ולהתאימו לכיוון אליו הוא נועד מלכתחילה – מחקרי-אקדמי) הוא הויתור על אותו חלום נדוש של כל אם יהודיה – בנים ובנות משכילים ואקדמאים. ושוב אומר כי קטונתי מהי הדרך הנכונה לעשות את המהפך הזה, אולם סבורני כי הוא חיוני וטוב.
דברי סיכום
ובכן, כך יצא שטקסט שקיוויתי לסיים תוך שבוע נתארך לו לכתיבה של חודשיים. יש מעט יומרנות במה שכתבתי כאן, אולי גם הרבה נאיביות – אבל אני נוטה להאמין שיש בגישתי שלי גם התמודדות עם נאיביות (וגם ציניות) מבנית רבה הקיימת היום, ועם נאיביות (ושוב, ציניות) שבגישות אחרות פופולאריות כיום.
אם אסכם בכמה נקודות את כל המלל הארוך, אני מניח שמה שרציתי להגיד הוא:
- גישה כלכלית אוטופיסטית (קפיטליסטית, אך גם קומוניסטית) נראית מצוין ב"תנאי מעבדה", ומיטיבה עם כולם.
- גישה כלכלית המניחה כי היא תפעל "אם בני-אדם יפעלו באופן טוב מיסודו" מפספסת את המטרה. תמיד יש חריגים, תמיד יש אנשים לא-רציונלים, זוהי מהות הטבע האנושי.
- ב"תנאי שטח", הכוח אינו מתפזר באופן שווה, ו"מוקדי כוח" צוברים יותר הון, מה שמאפשר להם לצבור יותר הון – אלה אותם "חורים שחורים כלכליים".
- אותם "חורים שחורים כלכליים", כאשר הם גדולים מספיק בכדי להשפיע על הכלכלה בקנה-מידה ארצי (ואף מקומי), יוצרים מעין שיעבוד של הציבור אליהם – זהו הפיאודליזם החדש.
- גביית מסים היא "שליחת יד" של הממשלה אל כיסו של הפרט ולקיחת חלק מהכסף שהוא הרוויח. זוהי מהות הפעולה עצמה, בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו.
- אני מצדיק את פעולת גביית המסים, בין השאר, בשל העובדה שכחברה, יש לנו חמלה, ו"קו אדום" מוסרי שאיננו רוצים לרצות אנשים מתחתיו.
- שוויון כלכלי אבסולוטי, בכל מחיר, הוא דבר רע – הוא מתעלם מהעובדה שאנשים כן שונים באופיים ובכישוריהם, והוא בהכרח נעשה תוך כדי עשיית עוול למוכשרים יותר.
- הסוציאליזם "הומצא" בתקופה בה העסיקו ילדים בני שמונה, בה אנשים עבדו בתנאים תת-אנושיים (ורבים מתו מתנאים אלו), קיבלו משכורת זעומה, ולא היה להם שום "בטחון סוציאלי" כפי שאנו מכירים היום.
- הסוציאליזם, על צורותיו השונות, הצליח "לטפל" ברוב הבעיות של הקבוצה עבורה הוא נוצר – פועלי הכפיים של אמצע-סוף המאה התשע-עשרה.
- הבעיות הכלכליות של היום הן בעיות כלכליות של "שכבה" חדשה – שכבת נותני השירותים.
- שכבה זו תצטרך להתאגד ולחולל "מהפכה סוציאליסטית" חדשה שתטפל בבעיותיה החדשות.
- שכבה זו התרחבה משמעותית וממשיכה להתרחב – וגורמת למצב בו השוק פחות ופחות מייצר ויותר ויותר "נותן שירותים", אולם חלק מתהליך האיזון הוא התבססות מחודשת על הייצור המקומי.
- החינוך כיום מעודד סלידה מעבודת כפיים, ולהתייחסות אליה כאל דבר בזוי. אין זה אומר כי כך באמת הדבר, זוהי תפיסה שאנשים חונכו אליה, כפי שהיו יכולים (וצריכים להיות) מחונכים לראות בה כדבר חיובי.
- צמצום שכבת "נותני השירותים" (יחד עם התאגדותם ויצירת הכרתם בהשתייכות לקבוצה אחת) תתן להם כוח רב יותר לשפר את מצבם ולשחרר אותם מהתלות בשעות עבודה רבות.
- התרחבות שכבת "נותני השירותים" גם יוצר עומס באקדמיה באותם מקצועות "נחשקים" כדוגמת מדעי-המחשב, כלכלה והנדסת תוכנה. הקטנת העומס האקדמי אינה צעד רע אם זונחים את התפיסה הקובעת ש"קודם כל תואר" זה הדבר החשוב.
- ההשכלה האקדמית שאנשים רבים נאלצים להשיג, לכשעצמה, אף אינה באה לכדי שימוש במקרים רבים.
- המשק כיום מתבסס על התפיסה שככל שנצרוך יותר, כך נייצר יותר – ולכן יש לפעול לצריכה רבה ככל האפשר.
- המדדים הכלכליים כיום מודדים צריכה, וזוהי הסיבה שבכירי המשק משוכנעים שהמצב מעולה – אנו אכן צורכים היום יותר מאי-פעם.
- הדרך של הממשלה להגן על הציבור במשק שמתמקד בצריכה הוא רגולציה, ואולם רגולציה היא לרוב נקודתית, ובסופו של דבר – ניתנת לעקיפה.
- יש להתמקד בשוק התעסוקה, ולא בשוק הצריכה, ולבסס את הבטחון התעסוקתי ואת רווחת העובדים – ומשם תגיע גם "הישועה" בכל הנוגע לצריכה.
- על הממשלה להתערב במשק בצורה ישירה, באמצעות מעורבות ממשלתית מתקנת.
- הזרוע הממשלתית הזו צריכה להציב כמטרה עיקרית את הגדלת רווחת הציבור, ולא מיקסום רווחי המפעלים שבבעלותה.
- השגת המימון לזרוע זו לא צריכה לבוא אך ורק באמצעות הכבדת נטל המסים, כי אם גם באמצעות אגרות חוב ושיתוף (חלקי ככל הניתן, לדעתי) עם המגזר הפרטי.
- הממשלה לא צריכה לפעול ל"ריסוק" המגזר הפרטי, כי אם להתחרות בו בצורה שתפעל להטבה עם הציבור (אלטרנטיבה מבחינת מחירים ותנאי תעסוקה, שתגרום גם למתחרים להשוות את התנאים ואת המחירים).
- רווחת הציבור היא עניין דינאמי, וכך גם צריכה להיות המדיניות של אותם מפעלים בבעלות הממשלה.
- המשק בעתיד יאלץ להתמודד עם בעיות חמורות שצריך לתת עליהן את הדעת, ומניתי שלושה: הבעיה האקטוארטית, הבעיה האקולוגית והבעיה החינוכית (אותה סלידה מעבודת כפיים וייצור).
חולון, ח' באלול, ה'תשע"ב.
מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי 