המסר החבוי בנאום "היטלר והמופתי" של נתניהו

אחרי כל הבדיחות על היטלר והמופתי, כן נותר דבר אחד חשוב לומר על נאומו של נתניהו: הוא אולי אמר דברים לא נכונים, אבל הוא לא עשה זאת בטעות. נהפוך הוא, נתניהו ידע בדיוק מה הוא עושה.

בתור התחלה, מספיק אנשים מקבלים את דבריו של נתניהו כאמת מוחלטת (וכל נסיון לערער על דבריו כשקרים נואשים ושנאה עצמית של שמאל עוכר ישראל ואוהב ערבים). והמסר החבוי מאחורי טענה שחג' אמין אל-חוסייני הסתחבק עם היטלר ושכנע אותו לשרוף יהודים הוא ברור ומחריד כאחד – הפלסטינאים, אלו שהיום דוקרים ודורסים יהודים, שגרים במרחק של חמש דקות, חצי שעה, או מקסימום שעתיים נסיעה מאיתנו אבל מקסימום חמש דקות התרעה במקרה של ירי רקטות – הם הם האחראים לשואה. המסר הזה מחלחל לציבור רחב שגם ככה רואה בפלסטינאים כהתגלמות הרוע, ושרץ לקלפיות כשנתניהו מזהיר ביום הבחירות על ערבים שנוהגים לקלפי.

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941.

אבל המסר הזה מחלחל לא רק בקרבם. עצם זה שגדודים של אנשים ממהרים לנבור בספרי ההסטוריה ולבדוק ולספר מי היה בכלל חג' אמין אל-חוסייני, מה הוא עשה, מתי הוא נפגש עם היטלר, מה היה יחסו ליהודים ומה היה חלקו במלחמת העצמאות (ובכלל, בסכסוך היהודי-פלסטיני) – זה מספיק עבור נתניהו. כי אפילו אם חג' אמין אל-חוסייני לא שכנע את היטלר להחיל את הפתרון הסופי אלא רק צידד בו לאחר שההחלטה נתקבלה – מזכיר לנו כמה חלאת אדם היה אותו מופתי. ושוב האירועים של הימים האחרונים יוצרים את הזיקה בין הסכסוך היהודי-פלסטינאי לבין השואה. תוסיפו לכל שבראש הרשות עומד מנהיג נאלח שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה על – אתם צודקים – הכחשת שואה, ונתניהו קיבל בדיוק את התוצאה שהוא רצה, ואת מה שנתניהו הכי טוב בו -יאוש.
עוד ציבור מתון שמשתכנע למציאות שנתניהו מכתיב לנו -מה שהיה הוא מה שהווה הוא מה שיהיה.

מן היאוש הזה קשה לצאת, ומי שאי-פעם היה בשפל במהלך חייו יודע כמה קשה לדמיין שיגיעו ימים טובים יותר. אבל מעבר לאמונה שיכול להיות יותר טוב יותר, אחת הדרכים להתמודד עם יאוש היא לנסות להפנים שהמצב לא כזה גרוע כמו שאנחנו חושבים. מעבר לכל, אני הראשון שיספר כמה חשוב ללמוד את ההסטוריה בכלל, ולהבין את השלבים באבולוציה של הסכסוך הזה בפרט (לדיון הזה) – אבל חשוב גם להבין שאנחנו לא חיים את העבר אלא את ההווה. וכאמור, המציאות השתנתה. לא הכל קרה לטובה, אבל אנחנו גם לא חיים במצב כזה גרוע, בטח שלא במציאות שבה ניתן להשוות בין האיום הפלסטינאי כיום לבין איום הנאציזם בשנות השלושים והארבעים:

חג' אמין אל-חוסייני מת כבר כמה עשורים טובים. המציאות שבה הוא חי ופעל היא מציאות בה בארץ שלטו בריטים, שבמשך חלק ניכר מהתקופה פעלו נגד הישוב הציוני ועצם עיניים לאלימות נגד יהודים מקרב הציבור הערבי.

מדינת ישראל היום היא עובדה קיימת ואנחנו חזקים לאין שיעור לעומת המצב שבו היינו בשנות הארבעים (מה גם שאפילו אז ניצחנו במלחמת קיום כנגד כל הסיכויים).

עצם העובדה שהשואה התרחשה הופכת את העולם כולו למודע לאפשרות שמעשה מחריד כזה עשוי לקרות שוב. למרות שאנחנו רגילים לחשוב שהעולם נגדנו, העולם המערבי עדיין מתקשה לקבל ולהכיל אמירות בעד הנאציזם והשואה, או אפילו שתיקה והתכחשות לקיומם.

אבו מאזן מנהיג גרוע, שקרן, וחלש (מזכיר לי מנהיג אחר…), ויותר מכל – מזגזג. זה אמנם לא נהדר בשבילינו, אבל אבל גם הציבור הפלסטיני יודע זאת ולא מקבל בהכרח את דבריו כה מהר. לעומתו, הועד הערבי העליון (ההנהגה הפלסטינאית ועד מלחמת העצמאות) שם לו למטרה ברורה ומוצהרת להלחם באופן פעיל, גלוי ונחרץ בישוב היהודי. נכון, כאמור – הזיגזג הזה גם יכול לפעול לרעתנו, אבל הוא עדיין קל יותר להתמודדות אל מול ה"אלימות בכל הכוח" כפי שלמרבה הצער גם חווינו באינתיפאדה השניה. יתרעל כן, לדעתי – גם לנוכח עליית מנהיג עוין הרבה יותר – קל לנו יותר לשים את האצבע על ההנהגה הזו ולהתנגד לה בצורה תקיפה. אבו מאזן הוא אולי לא "פרטנר לשלום" (אני אפילו לא יודע כמה אנשים בקרב השמאל המתון עדיין מאמינים ב"שלום" חם כפי שהאמינו בו בשנות התשעים), אבל בכל זאת גם נתניהו הוכיח שכשהוא צריך לדבר עם מישהו בצד הפלסטיני – הוא עושה זאת עם אבו מאזן.

אחרי יום של טרור – נתניהו קורא לאבו מאזן להפגש להרגעת הרוחות

לנתניהו, כמו כל מנהיג ציני להחריד, לא באמת אכפת מדקויות של נכון ולא נכון, אמת ושקר. אני דיי בטוח שהדיוק הזה לא היה בראש מעייניו כשהוא גמר בלבו לומר שחג' אמין אל-חוסייני הוא הוא זה ששכנע את היטלר לשרוף יהודים. התעלול הרטורי (המוצלח למרבה הצער) שלו ליצור זיקה בין הפלסטינאים לבין הנאציזם והשואה היא היא הדבר המטריד באמת בדבריו, הרבה יותר מאשר השאלה הטכנית לגבי "נכון" ו"לא נכון". כי מן המקום של היאוש, הפחד וההסתה הרבה יותר קשה להביט בעובדות ולהשתכנע שהמצב שאנחנו נמצאים בו "לא מייצג את המציאות". וכך נתניהו ממשיך לאחוז בשלטון עוד, ועוד, ועוד.

מייאש.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

ימי זכרון (על הדחקה והשכחה)

באמת שהשנה קיוויתי לא לכתוב, לא להתפלמס, לא להתנצח בכל מה שנוגע לימי הזכרון (שניהם), וליום העצמאות. ודווקא השנה נראה שפסח עלינו אותו "פסטינכבה" שאותותיו ניתנים עם צאת המימונה ושׂיאם, כמובן, ביום העצמאות (וכשאני אומר "עלינו", אני מדבר על התודעה הציבורית שאינה בשוליים הקיצוניים).

מה ששבר אותי, בסופו של דבר, היה הפוסט "יום הזיכרון ליום הזיכרון" של צפריר בשן בבלוגו "גומרים הולכים" (למען הסדר הטוב אציין כי הרשימה נכתבה בשנה שעברה). אולי זוהי הלשון הבוטה שבה בחר לנקוט, או שמא הדיסוננס הקשה בין מי שמנסה להתנער מן האתוס הציוני (והרי יום הזכרון זהו "חגה הגדול של התעמולה הישראלית", כדבריו) לבין מי שפותח את דבריו בכך שהוא יתום צה"ל.

למה זה הפריע לי ?

האמת, שאני מכיר המון אנשים שלא אוהבים טקסיות. אינני יודע אם זו בגלל התקופה שבה אנו חיים, או שמא משחר ההיסטוריה רוב האנשים סלדו מטקסיות (ופשוט התיעוד של אותם טקסים הוא זה ששרד, ולא התיעוד של אלו שבחרו לשבת בבית). אני גם לא נוטה לחשוב שמישהו צריך "לאהוב" את הציונות בכוח, אבל בדבריו של צפריר בשן יש לא מעט הסתרה של עובדות, שהן מציאות קיימת : טקסי זכרון לחיילים, כמו גם אתוס לאומי לכשעצמו – קיימים כמעט בכל מדינה, אפילו כזו שאין לה לאום "היסטורי" שמבוסס על מוצא משותף (קרי – ארצות הברית, שמלכתחילה נבנתה על הגירה, ולמרבה הצער, אף על נישול הילידים מאדמתם ומתרבותם).

ואז מה נגיד ? שאצלם זה מוצדק ? כי הצרפתים, והבריטים, והאמריקנים, והסובייטים, כולם נלחמו בנאצים ? השאלה האמיתית שעולה פה היא : האם "ראוי" לזכור רק את החיילים שנפלו במלחמות צודקות ? כי הרי, בתפיסה ההיסטורית, מלחמת העולם הראשונה נתפסת כמלחמה נוראית ובמובנים רבים  – מיותרת. ומלחמת המפרץ השניה – מיותרת. ויטנאם – מיותרת. ועדיין, חללים רבים נפלו בכל המלחמות האלה. חיילים, שבסופו של דבר מילאו את תפקידם. האם העובדה שאתרע גורלם ונזדמן להם להוולד כך-וכך שנים בטרם פרוץ המלחמה, כך שהיו בגיל המתאים ללבוש מדים ולצאת לקרב מיותר (לכאורה, ואני מדגיש זאת מכיוון שאני לא נוטה לשפוט את צדקתן של מלחמות כאלו ואחרות בשחור או לבן) הופכת אותם ל"ראויים פחות" ?

ואם נחזור רגע אלינו – אדון בשן אמר "זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה." מדבריו אני מסיק (ויסלח לי אם הבינותי לא נכון את דבריו) כי הקורבנות ה"ראויים" נפלו במלחמת העצמאות, ומששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות. נכון, הוא אומר – זכרו את מתיכם – אבל לא בהקשר שמבקשים מכם, אלא בהקשר השולל, כי הם מתו לשווא.

וגם אם זה נכון (אני, אגב, סבור שלא כך הדבר) שממלחמת ששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות – באיזו מסגרת אחרת המדינה, כמדינה, תבחר לזכור את חלליה ? אותו רגש אנטי כלפי המדינה מבקש דבר בלתי אפשרי – זכרו את חללי צה"ל, אבל לא את צה"ל עצמו (ואם כן – רק בהקשר שלילי). המדינה, בסופו של דבר, מציעה מסגרת. מסגרת ממלכתית, כמובן – אבל זהו תפקידה, כמדינה – כל מדינה. אני, באופן אישי, חושב שמלחמת לבנון השניה היתה בבסיסה פחות מוצדקת ממערכות צה"ל האחרות. אני באמת מאמין שהחיילים שם נשלחו אל תופת בלי תכנון ראוי, ושמלכתחילה נלחמו באויב הלא נכון (חיזבאללה הוא רק "קבלן משנה" שפועל בלבנון בחסות סורית, שהיא בעצמה פועלת בחסות איראנית). ועדיין – האם אי-פעם אבדיל בין זכרם לבין יענקל'ה שירד מסירת המעפילים ונשלח אל הקרב במלחמת הקוממיות ? לעולם לא. דמם של כולם סמוק באותה המידה, ומסגרת הזכרון שלהם צריכה להיות אחידה.

אגב מסגרת זכרון אחידה, גם לפני כמה עשורים היא לא הייתה כל-כך אחידה. מסגרת מיליטנטית עם מנגנון תעמולה (בצורה המחרידה המתוארת בגילויי-דעת כאלו ואחרים) לא הייתה מאמצת ספרות "יורים ובוכים", לא הייתה מעניקה פרסי ישראל לאותם סופרים ומשוררים המתבטאים לא-אחת בגנות המלחמה, ובגנות הצבא. המדינה, בכל הנוגע ל"תעמולה", אינה פועלת בצורה כה אטומה, נוקשה ותקיפה כפי שמתואר – ישנן דרכים הרבה יותר יעילות לגדל דור חדש של ילדים שטופי-מוח ותאבי-אלימות מאשר להנציח ספרות מסוג כזה. העובדה היא שהמדינה נולדה בסער ובקרב, והמצב הזה אכן הוליד טקסטים רבים הנוגעים לנושא – אך ממש לא כולם מפארים את הקרבות, ואת הגבורה (מי קרא את "אני פחדן אני" של פוצ'ו ?)

קִראו לי נאיבי, אבל אני באמת לא חושב שהמדינה כופה על אנשים להיות ציוני בכוח. אני, מנסיוני, יכול להגיד שגדלתי במערכת חינוך פוסט-ציונית. רוב המורים שלי פקפקו בערכי הציונות המסורתיים. ואל טקס הזכרון בחולון לא הלכתי כי איזושהי מורה הכריחה אותי, ולא מתוך פחד מאיזה "נוּ-נוּ-נוּ" מדמות סמכותית כזו או אחרת – הלכתי מכיוון שרציתי להתייחד עם זכר הנופלים. כולם, בלי יוצא מן הכלל. שרתי את התקווה לא כי זה הרגיש "לא נעים" לעמוד דומם, אלא כי רציתי לשיר. כי בי מפעמת אותה רוח המוזכרת בשיר. ושוב, קל להגיד שמדובר בתוצר של שטיפת מוח ציונית, אבל אני רק רוצה לחדד ולהגיד, שבסופו של דבר אדם יכול לקבל ערכים "ממלכתיים" כתוצאה מהרהור ושקילה רצינית. כן, זה אפשרי – ואני נוטה להאמין שכך דעותי נתעצבו. מה גם שיומן-רשת זה לא-אחת יוצא לי לתקוף היבטים אחרים באותה תפיסה ממלכתית (והרי גם ההשקפה הלאומית שלי אינה "ציונית קלאסית", כי אם "ציונות עם הסתייגויות", או כפי ששם יומן-הרשת מסגיר – שני-ציונות).

עם צאת החג השני של פסח, יצא לי להתקל בגילויי-דעת כאלו ואחרים ה"תוקפים" את יום השואה, או יותר נכון – את זכר השואה כחלק מהאתוס הציוני. למען גילוי נאות, אקדים ואומר בצורה הכי גלויה שאפשר – אף אחד מקרובי משפחתי לא נספה בשואה. לכאורה, אין לי זיקה ישירה ליום הזה. ויש אנשים שבהחלט יסתפקו בזה, ויאמרו – אכן, היום הזה לא שייך לך. יום השואה עבור אותם אנשים מתייחס אך ורק לאבל ולאסון האישי, המשפחתי – והוא משולל כל רעיון לאומי. אחרי ככלות הכל, עבור אותם אנשים (שוב, גם חברים שלי) – יום השואה משמש כתירוץ לקיומה של הציונות, לקיומה של מדינת ישראל. השואה עצמה אינה בדיה, אך היחס אליו כאל אסון לאומי הוא פיקציה.

אינני מסכים עם דבריהם. יום השואה הוא בהחלט גם היום שלי. אינני מרגיש בשום צורך ב"תעודת אֵבֶל אישית" בכדי להרגיש מחובר ליום הזה. למעשה, אם כבר הזכרתי את החג השני של פסח – הרי שאל יום השואה אני הרבה יותר מחובר מחג המימונה. המימונה גם היא חג "עדתי", משפחתי, ואליו אמורה להיות קיימת אצלי זיקה משפחתית, מסורתית – אולם חשיבותו ועצמתו היא כאין וכאפס לעומת יום השואה.

למה בעצם אני כל כך חפץ לסבול ?

השואה לכשעצמה סופגת מכות נמרצות בידי קומץ מקרב היהודים עצמם, אותם אני מכנה מדחיקי שואה ומשכיחי שואה (לא מכחישי, משכיחי). עבורם, השואה היא טרגדיה אנושית, אך משהו שקשה להם להתמודד איתו ולדבר עליו – לא בשל האימה שבדבר, אלא בשל ההשלכות של השואה על תקומתה של המדינה. הטיעון הנפוץ ביותר הקשור לכך הוא שהשואה, כזכרון לאומי, היא התירוץ בו משתמשת המדינה הציונית לכל מעשה נפשע שהיא מבצעת. אכן במגילת העצמאות נכתב "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על־ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים."  אולם בל נשכח כי הצהרה הזו חוברה כשלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, והשואה יחד עמה. הנסיון להתבונן, בראיה כזו, על הטיעון הזה כ"צידוק מיותר להאחז בו" הוא אומלל ואולי אף מרושע, חסר כל חמלה אנושית כלפי תחושת ההלם ממימדי האסון (שוב, בהקשר ההיסטורי הנכון). מעבר לכך, ההנהגה הציונית באותה תקופה העדיפה להשכיח את ה"תבוסתנות" שברעיון של עם שלם המובל בטבח, והעדיפה להדגיש את צד הגבורה כנגד האויב הנאצי (ועל כן יום זה נקרא יום השואה והגבורה). רבים נוטים לשכוח כי הצד הזה, לכשעצמו – של גילויי הגבורה – דעך עם הזמן וכמעט לא קיים היום – בניגוד לטענותיהם של אנשים מקרב השמאל הקיצוני שמנסים לתאר את האתוס הציוני כהולך והופך למיליטנטי יותר.

למעשה, ההסתכלות על השואה כטרגדיה של חסרי ישע (תוך הדחקת גילויי הגבורה) מזכירה במעט את הנרטיב הפלסטיני הנוגע לנכבה – הדגשת האסון, התבוסה, ההשפלה, הגזל, הרוע של האויב. החשיבה התבוסתנית הזו היא למעשה כיום תמצית הנרטיב הפלסטיני ה"מיינסטרימי", כשבשוליים (שבתקופות מסויימות מתרחבים להם עד שנראה שהם בעצמם הופכים למיינסטרים) קיימים הקולות הקוראים למאבק מזויין, ועל גבורתם של השאהידים. אין עוררין על מימדי הטרגדיה, ואכן – גם מעשי הגבורה מתגמדים לעומת האסון – אולם זוהי בחירה שלנו (או שמא – של החברה בה אנו חיים) להחליט על מה אנו מתמקדים באותו יום זיכרון.

המגוחך בכל הסיפור הזה הוא הצורה שבה השמאל הקיצוני מנסה להציג את ה"מנגנון הציוני" שבונה את המיתוס של השואה כאירוע מכונן – ותוך כדי מתעלם מהעובדה שהוא בעצמו עושה אותו דבר – מנסה להכתיב מיתוס אחר, אנטי-ציוני במקרה המתון ואוטו-אנטישמי במקרה הקיצוני והעגום יותר. תמימות הדעים כה מרשימה – אין ספק, השואה נתרחשה, אבל לא רק לנו (נשכח מהפערים המספריים). כן, זה היה נורא – אבל אנחנו לא היינו היחידים (אולי גם ארמניה כמדינה עצמאית איננה לגיטימית ?). כן, נהרגו שישה מליון (המספר נמוך בכמה מאות אלפים, ככל הנראה – אבל גם לדעתי זה לא משנה) – אבל האם ננפנף כל הזמן במספר הזה כדי להצדיק את הרעיון הציוני הנלוז ? (מלכתחילה לא חסרים לנו מקורות גאווה אחרים, וגם אם כן נקלענו להתמקדות יתר בשואה – אין זה פוסל את זכות קיומה של המדינה, אלא פשוט מזכיר לנו להתמקד באותם הדברים האחרים.

התוכנית הנאצית להשמדת קבוצות שלמות באוכלוסיה נכללת כולה בהגדרת השואה – כולל היהודים, כמובן, אך לא רק – גם צוענים, הומוסקסואלים, קומוניסטים (ובכלל, מתנגדי משטר) ובונים חופשים נרצחו כולם בידי מנגנון ההשמדה הנאצי. מסיבה זו, ישנם אלו שטוענים כי השואה הינה אירוע אוניברסלי, וכי עצם הייחוס של השואה לעם היהודי הינו חוסר אכפתיות, ששוב – כל מטרתו היא להשתמש בתירוץ הזה לצורך עשיית מעשים נוראים. ועדיין – מדוע אני מוצא הבדל בין השואה "שלנו" לבין שאר פשעי-המלחמה שביצעו הנאצים ? כן, דווקא בשל מימדי-האסון. אין כאן עניין של "מניין גופות" או "פולחן-דם", אלא בעובדה פעם היחידה בהיסטוריה המודרנית המתועדת, התקיים נסיון השמדה מכאני (כן, ממש כתהליך תעשייתי) של עם שלם – והתוצאות מזעזעות, ולמזלינו – נסתכמו בחמש וכמה מאות אלפי מליון הרוגים. השואה, כמנגנון, שונה ממקרים אחרים של רצח-עם ופשעי-מלחמה. בשל סיבה זאת, אינני רואה, למשל, את רצח-העם שבוצע בארמנים כשואה, אלא כרצח-עם, כפשע-מלחמה מזעזע. השואה של העם היהודי היא בהחלט מקרה יוצא-דופן ויחיד (אקווה שגם בעתיד) של ההיסטוריה האנושית.

בניגוד לאירועים היסטוריים מוקדמים יותר שנחרטו בזכרון הקולקטיבי שלנו, השואה היא מקרה מאוד מתועד. על כן, כל עוד איננו מדברים על מכחישי שואה, כמעט ולא קיימים אנשים שיחלקו על העובדות. עיקר ה"מלחמה" היא על זכר השואה, על ציוויונו של יום השואה – אני נוטה לחשוב שהרוב הדומם מקבל ומבין את יום השואה כיום אבל וזיכרון של אותם מליוני קורבנות. אולם, ישנם אלו המנסים להדחיק את אותו זכרון, או אפילו להשכיח אותו – ולו רק בכדי להתנגח, שוב, ברעיון הציוני. אפילו אם נדבר באופן ישיר על הכיבוש, ונאמר שהוא נעשה בחסות השואה, כתירוץ מכוון של קברניטי המדינה – נראה לי מעוות "להקריב" את זכר השואה, במקום לנסות להתמודד עם מרכזיות השואה כמכנה משותף לאומי. וכן, זהו מכנה משותף לאומי – שייך לכל עם ישראל, גם לאלו שאף אחד מקרובי משפחתו לא נרצח בידי הנאצים.

וכאן אנו חוזרים אל הציונות, ואל מדינת ישראל, ובכלל – אל לאומיות. אני באמת ובתמים מאמין שלכל עַם עִם הגדרה לאומית משלו, ועם שאיפות לאומיות עצמאיות משלו, מגיעה מדינה. לנו, עם ישראל, וגם לפלסטינאים. אין סיבה שנשלוט עליהם, אין סיבה שנצפה מהם להזדהות עם המנון עברי-יהודי ועם דגל יהודי – יש להם זהות משלהם – וזוהי זכותם. ולמעשה, עד שלא יזכו לממש את זכותם (ואני חושב שזה מצער שעדיין אין להם מדינה) – אני נוטה לחשוב שהמצב יפעל לרעתם, כפי שהוא פועל עתה. אך הרעה שלהם היא גם הרעה שלנו, שכן חייהם בקרבנו, ותחת שלטוננו, פוגע גם בנו. והיה לי חשוב לכתוב את הפסקה הזו, כדי להגיע אל הפסקה הבאה.

עם ישראל נמצא בעבר במצב של הפלסטינאים, של עם ללא מדינה, אך בנסיבות גרועות הרבה יותר. שכן, בעוד הפלסטינאים נתגבשו בעיקר בשל הזהות המקומית שלהם, ליהודים הייתה זהות דתית והם נפוצו בכל רחבי תבל, ובמשך מאות בשנים חיו בסביבה יחסית עויינת. אינני מבקש לחזור על מנטרות "ממלכתיות", ואני שוב אומר שאת כל אשר אני כותב – אני כותב כי אל המסקנות הללו הגעתי (כך אני נוטה להאמין) בעצמי – אך חשוב לי להגיד : חשוב לנו לזכור את השואה, ואת הפרעות שבוצעו ביהודים באלפיים שנות הגלות, כדי להבין מאיפה באנו, ומדוע המדינה הזו היא כה חשובה לנו. אני באמת מאמין שהמסר הזה לא חלחל לרוב בני-דורי (אינני יודע להגיד על דורות קודמים), ובשל הקבלה הזו של המדינה כמובן מאליו, אנשים לא מבינים כיצד מצבם של היהודים יכול להיות גרוע בלי מדינה, בלי מקום "לברוח" אליו בשעת מצוקה. אני בספק כמה אנשים זוכרים, אך בשנת 2006 התגנבה אל מהדורת החדשות בערוץ 2 ידיעה על כך שמחמוד אחמדינג'אד מתכנן לכפות על היהודים לעטות טלאי צהוב (ולנוצרים טלאי אדום ולזורואסטריזם טלאי כחול, כמדומני). הייתה זו ידיעה פתאומית, שלאחר מכן נתגלתה כלא-מדוייקת, אבל אני זוכר – אני באמת זוכר – את יוסי ביילין עצמו שהגיב על כך באמרו : "ישראל לא תוכל להסתפק בגינויים, ויהיה עליה לפעול להוצאת כל היהודים שירצו בכך מאיראן, ולעמוד בראש חזית עולמית להרחקת ההנהגה האיראנית המטורפת וההיטלראית מן השלטון במדינה זו".

מעטים הם האנשים שיאשימו את יוסי ביילין במיליטריזם, אבל בסופו של דבר – זוהי מהות של מדינת ישראל כמדינת לאום, עם העבר העגום של היהודים ברחבי העולם – האפשרות להיות נוכחת, כגוף פעיל, שמגן על בני עם ישראל. זוהי ההצדקה שלנו, החל ממלחמת הקוממיות. ושוב – גם אם שאר מערכות ישראל נתפסות בדעת ציבור מסויים כלא צודקות – אינני נוטה להאמין שהפתרון הוא שלילת הקיום של מדינת ישראל (כמדינה), או סלידה מכל היבט ממלכתי שלה – אלא פעילות למען שינוי המצב.

ואם זה לא מוגזם, אז בבקשה, עזבו את ימי הזכרון בשקט. אל תדחיקו, אל תשכיחו. יש כל כך הרבה ימים אחרים להתווכח על מה שרע בציונות, אבל בימים האלה אנו לא עוסקים בלאן מועדות פני הציונות, אלא עוצרים לרגע, ומסתכלים אחורה – להתבונן שוב באותם פנים קורנים ומחויכים. אל תכעסו – תנו לי לפלוט את יפחתי הצדקנית, ותן לי לפנות אל רבקה זהר ואל מה אברך, וגם אל יהודה פוליקר ואל שיר אחרי הגשם. לא כי הכריחו אותי, ולא כי אני שטוף מוח של מערכת תעמולה ציונית – כי זוהי הדרך שלי לחוות את מכורתי, את ביתי ומולדתי – המדינה שבה אני חי ואותה אני אוהב.

על היבט נוסף של יום הזכרון כתב יעקב חברוני ברשימתו "יום של זכרון" ביומן-הרשת "יחף בעברית". ממליץ בחום להתבונן ולהתרשם, אני באופן אישי מצאתי עצמי מסכים עם דבריו.

תל-אביב, ג' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ב.

ימין ושמאל בשטוחלנדיה – על זהות פוליטית בשלושה מימדים

כיצד דמות דו-מימדית במבט מלמעלה (1) נראית כקו ישר בעיניי דמות נוספת בעולם דו-מימדי שטוח (3), עמוד 20 בגירסה העברית

"אתם, שהתברכתם הן בצל והן באור; אתם, שחוננתם בשתי עיניים, שניתנה לכם ידיעת הפרספקטיבה, והוענק לכם העונג לראות צבעים שונים, אתם, שיכולים לראות זווית באמת ובתמים ולבחון את מלוא היקפו של המעגל בתחום המשמח של שלושת הממדים – איך אוכל להבהיר לכם את הקושי העצום, העומד בפנינו בשטוחלנדיה, להכיר זה את צורתו של זה ?

זכרו מה שסיפרתי לכם לעיל. כל היצורים בשטוחלנדיה, חיים או דוממים, בלא הבדל צורה, נראים בעינינו אותו דבר, או כמעט אותו דבר, דהיינו, קו ישר. איך נוכל, אם כן, להבדיל בין אחד למשנהו, כאשר כולם נראים אותו דבר ?"
(על השיטות שלנו לזהות זה את זה, עמוד 34)

חבר טוב שקרא את הרשימה שפורסמה לפני כשלושה שבועות, בה סיפרתי כי בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד, והבעתי את מחשבותיי להצביע הפעם למפלגת העבודה, העלה בפניי טענות כי אני מזגזג ולא-החלטי בין הימין לשמאל. גם בעבר, בהקשר לדברים שכתבתי, או פשוט אמרתי בשיחת פנים-מול-פנים, נאמר לי לא אחת כי אני "מבולבל" בכל הנוגע לתפיסותיי הפוליטיות. היות ואינני נצמד אל קו מפלגתי כזה או אחר, לא נדיר שאנשים בעלי נטיות פוליטיות ימניות יכנו אותי "שמאלני", ולהפך. אולם משהו בדבריו של חברי, הדרך שבה הוא מנסה למצוא שיוך ונטיה פוליטית יחידה (שום מילה על קיבעון מוניסטי כתוצאה מחיים בתרבות מונותאיסטית-יהוויסטית-אבסולוטית !) גרם לי להזכר בספרו של אדווין אבוט אבוט "שטוחלנדיה" (במקור האנגלי נקרא Flatland. עברית : דפנה לוי, הוצאת כתר,1984. בתרגום אחר נקרא גם "מישוריה".) משנת 1884, המספר על ריבוע בעולם דו-מימדי, שטוח לחלוטין (שכן נעדר ממנו מימד העומק, או במקרה של הספר – הגובה).

אותו ריבוע מתאר את עולמו ואת הצורות השונות החיות בו, ואת מעמדן. באופן קצת מטריד, שעלול אף לפגום בחוויית הקריאה לרגישים לנושאים טעונים, הספר מזכיר מושגים הגובלים ב"תורת גזע", והשקפות העולם של בני העולם הדו-מימדי הינן שובניסטיות לחלוטין, שכן בעולם השטוח הדו-מימדי מעמד ואינטליגנציה נקבעות על פי כמות הפאות שיש לכל צורה, ורמת הסימטריה שלה. עיגול נחשב לצורה החכמה ביותר, מעמד כהונה נשגב, ואילו הנשים מצטמצמות לכדי קווים בלבד – לא צורה של ממש, בעלות פאה אחת. המשולשים שווי השוקיים נחשבים לחיילים ברברים, והצורות הפגומות נחשבות לנחותות שיש להחזיקן במאסר, ואם הן טיפשות או חריגות לאין תקנה, דינן – כליה.

כריכת הספר שטוחלנדיה

שטוחלנדיה שייך אל סוגת המדע-הבדיוני. בשנת 1952 יצא אחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני בארץ, קובץ הסיפורים-הקצרים שלוקטו על-ידי קנדל פוסטר קרוסן, "היה היה בעתיד" (באנגלית : Adventures In Tomorrow, 1952, הוצאת קרני), אשר תורגם בידי אוריאל שלח – דוגמה נדירה לספר בו לא אחר מאשר יונתן רטוש בחר להשתמש בשמו מחיי היום-יום. בהקדמה לספר מציג שלח (רטוש) את הגדרתו למינוח הז'אנר החדש והמתעצב של אותם הימים : ""סיור דמיוני של איזו עובדה או תאוריה שבתחום הדעת". מיטב הכינויים היה אפס כל כינוי, אבל לשם ציון יצוינו כאן כל הסיפורים מסוג זה כספרות מדע." בחלוף השנים נזנח המונח "ספרות מדע", ועל-כן שטוחלנדיה, כאמור, הוא ספר מסוג מדע-בדיוני, אך שונה לחלוטין מספרי מדע-בדיוני מוכרים בימינו. הוא אינו עוסק בחייזרים, או במשלחות אנושיות לחלל. הוא אינו עוסק במסע בזמן, או ברובוטים. הוא אינו מציג שום פריצת-דרך בנושא טכנולוגי או פיסיקלי. המדע בסיפור מדע-בדיוני זה הוא מדע המתמטיקה, ושוב – יש לזכור את מועד פרסום הספר – 1884.

הקריאה בשטוחלנדיה הייתה מאתגרת, אך מלאת סיפוק. בקריאת ספרי-מדע בדיוני, הסיפוק הרבה פעמים מגיע לא (רק) מן ההסחפות אל העלילה, אלא מה"בונוס" האינטלקטואלי שהקורא מקבל מן הספר. וּבעוד שבשטוחלנדיה הדמויות, כמו העלילה וכמו העולם עצמו – מתאפיינות ב"שטחיות" מה, הרי שהפלא האמיתי של הסיפור קשור בנסיון להבין עולם שונה לחלוטין, דו-מימדי, דרך עיניו של המספר – שמכיר רק מונחים מעולם דו-מימדי זה, נטול מימד גובה גם בעולם המונחים שלו. הסבר זה הוא כה מופשט, עד שנאלץ המחבר אדווין אבוט להעזר בשרטוטים, הפזורים לכל אורך הספר, בכדי להמחיש את רעיונותיו והסבריו של הריבוע השטוח לגבי חיים בעולם שכזה. דרך מעמיקה יותר להבין את העולם ה"חדש", הדו-מימדי הזה, נגלית לפנינו כאשר אותו ריבוע דו-מימדי שטוח מגיע אל עולם חד-מימדי (שלמעשה מכיל רק את מימד האורך), ובו הוא נמצא על סקאלה ולמעשה רואה את כל העולם כנקודה אחת (נסו לדמיין עולם שכולו חוט אחד ארוך, ושאתם נמצאים על החוט הזה – כל אשר תראו הוא "קדימה" או "אחורה" של אותו חוט, שהוא בנקודת המבט של המתבונן – נקודה בודדת).

מבנה ביתו של הריבוע כפי שנגלה לעיניו בעת שטיפס לגובה לראשונה בחייו, עמוד 98 בגרסה העברית

כמו-כן הריבוע גיבור הסיפור "קופץ" אל עולם תלת-מימדי, בו הוא נותן לקורא פרספקטיבה מעניינת על העולם בו אנו הקוראים נמצאים ביום-יום, ושאותו אנו לוקחים כמובן מאליו. לפתע, נחשף הריבוע הדו-מימדי אל מושג הגובה, או העומק, ולפתע הוא מסוגל לראות את העולם בו הוא שהה מלמעלה. כל הצורות אותן הוא הכיר מן המישור השטוח, כפסים שטוחים, לפתע נגלים לו ממעל בצורותיהם אותם יכול היה בעבר רק לנחש. לראשונה בחייו, הוא מסוגל לראות באמת את הצורה של ביתו ביתו, ואת "פנימיותם" (קרביהם ממש) של בני משפחתו. ואולם הפלא האמיתי הגיע עבורי לקראת סוף חווייתו הרב-מימדית של המספר – בו מעלה השערות לגבי עולמות עם מימדים מרובים יותר (כיצד יראה עולם עם ארבע מימדים גיאומטרים ?). אז באמת המחבר גורם לנו לתהות הלאה, אל מעבר לעולם שאותו אנו מכירים.

וכאן, בעצם, אני מוצא את נקודת ההשקה אל העולם שלנו, ואל הפוליטיקה. בעיניי עצם ההתבוננות בימין ובשמאל בצורה חד-מימדית של סקאלה, ללא גובה או עומק, הוא מוטעה וּמַטְעֶה. עלינו לנסות "להתעלות" אל מעבר לחד-מימדיות הזו, ולבחון את מילון המונחים הנוגע להשקפות פוליטיות בצורה חדשה, דו-מימדית, ואולי אפילו רב-מימדית.

המינוחים של "ימין" ו"שמאל", בהקשר פוליטי, מקורם מן ההסטוריה של ימי המהפכה הצרפתית (סוף המאה הי"ח), שם האסיפה הלאומית, הגוף שהחליף את אסיפת המעמדות לפרק-זמן של קצת יותר משנתיים, נחלקה אל תומכי המלך, שהורכבו ממעמד הכמורה והאצולה הטרום-מהפכניים, מצד ימין, ותומכי המהפכה המתנגדים למלוכה מצד שמאל. הסידור הזה החל להתארגן לו באופן ספונטני, מתוך כוונה להמנע מצעקות ועימותים שנבעו מישיבה מעורבת. עם זאת, הצד הימיני של האסיפה הסתייג משיוך זה, מכיוון שבעוד שהאמין שהנציגים אמורים לתמוך או להתנגד לרעיונות ודעות שהועלו באסיפה, הם אינם אמורים להתחלק לסיעות שונות ומוגדרות. להשלמת התהליך של חלחול המושגים הדיכוטומיים של "ימין" ו"שמאל" אל עולם הפוליטיקה, העיתונות של אותם הימים החלה לכנות את הצדדים השונים על-פי אותו סידור ישיבה, ולמעשה יצרה מטונימיה של אותו שיוך של הזדהות פוליטית. שיוך זה, והמורשת שלו, הוא שעד היום מסמן את השמאל כ"מהפכני" ואת הימין כ"שמרני" (הגדרה שנצרבה בתודעתנו ונמצא לה שימוש אפילו היום, בצורה דיי דמגוגית, ב"ספר הכחול", המניפסט של השמאל הלאומי) ואולם, במהלך השנים התווספו תכונות נוספות אל כל אחד מן הצדדים : השקפות בנושא כלכלה, השקפות בנושא יחסי-חוץ, השקפות בנושא חינוך, שירותים סוציאליים, דת, לאום, בריאות, ואין-ספור דוגמאות נוספות.

"לזכותם של העיגולים ייאמר, שהם דיכאו באופן יעיל את מחשבות הכפירה שהובילו אנשים לבזבז אנרגיה וסימפאטיה באמונות השווא, שההתנהגות תלויה ברצון, מאמץ, תרגול, עידוד, שבח או כל דבר אחר חוץ מאשר בצורה. היה זה פאנטוסיקלוס – העיגול המהולל שהוזכר לעיל כמדכא התקוממות הצבע – ששכנע לראשונה את האנושות, כי הצורה עושה את האדם; ואם, לדוגמה, נולדת כמשולש חד-זווית בעל שתי צלעות בלתי שוות, מובטח לך שתסטה מדרך הישר, אלא אם כן תדאג להשוותן – לשם כך עליך לפנות לבית-החולים לשווי-שוקיים; כך, אם משולש אתה, או ריבוע, או אפילו מצולע שנולד עם חריגוּת כלשהי, חייב אתה להילקח לאחד מבתי-החולים הסימטריים לשם ריפוי מחלתך, שאם לא כן תסיים את חייך בבית-הסוהר הממשלתי או בזוויתו של התליין הממשלתי."
(על תורתם של כוהנינו, עמודים 64-65)

כריכת הספר מישוריה (תרגום נוסף לספר, תרגום : ליה נירגד, הוצאת בבל, 2000)

בישראל כיום, המינוח של ימין ושמאל מתייחס בראש ובראשונה אל ההיבט המדיני. בצורה הפשוטה ביותר, השיוך לימין או לשמאל נקבע על פי השאלה "מה לדעתך צריך לעשות עם הערבים/פלסטינאים ?". אמנם נכון שבעשור האחרון, ואף יותר מכך – בשנה האחרונה, ישנה התעוררות והכרה בנושאים אחרים (בעיקר הנושא ה"חברתי", שגם הוא ערטילאי ורחב), אך את הדגל החברתי מנסים גורמים שונים, מימין ומשמאל כאחד, להרים (בעוד שלשמאל יש עבר ארוך של אג'נדה "חברתית", ניתן לראות בש"ס כדוגמה למפלגת ימין מדיני שמציגה עצמה כמניפת דגל חברתי – מצג שווא, לדעתי).

גם הנושא המדיני עצמו נראה לעתים חמקמק, וכדוגמה ניתן לציין את התמורה שחלה בהשקפות המדיניות-לאומיות של השמאל, מימיו של בן-גוריון עד ימינו. ה"שמאליות" של מפא"י, ולמעשה גם של ממשיכת דרכה, העבודה, לא נבע בשל היחס שלה אל הערבים בארץ ובמדינות הסובבות אותנו, אלא בשל הגישה והמוסדות הסוציאליסטים שבראשה היא בעצמה עמדה. התמורה הממשית ביחס של הציבור, ושל ההנהגה המפלגתית, לשלום עם הפלסטינאים (בו ראש הממשלה המנוחה, גולדה מאיר, אף סרבה להכיר) ועם המדינות מסביב התרחשה רק בשנים שלאחר מותו של בן-גוריון.

"דומה שבער מסכן זה, המלך – כשם שקרא לעצמו – היה משוכנע שהקו הישר שאותו כינה ממלכתו, ושעליו בילה את ימיו, היה העולם ומלואו, ולאמיתו של דבר היקום כולו. מאחר שלא היה מסוגל לזוז או לראות דבר מלבד הקו הישר שלו, לא היה לו שום מושג על מה שמחוצה לו. אף ששמע את קולי כשפניתי אליו לראשונה, הגיע אליו הקול בצורה שהיתה כל-כך מנוגדת לנסיונו עד שלא ענה לי. "לא ראיתי איש", כפי שביטא זאת, "ושמעתי קול כאילו בא מתוך קרבי שלי". עד לרגע שבו הנחתי את פי בתוך העולם שלו, הוא לא הבחין בי. ולא שמע דבר מלבד צלילים מבלבלים הנחבטים כנגד – מה שאני כיניתי "צדו", אך מה שהוא כינה תוכו או בטנו; גם כעת אין לו שמץ של מושג על המחוז שממנו באתי. מחוץ לעולם שלו, או לקו שלו, הכל היה ריק עבורו; לא, אפילו לא ריק, שכן ריק מרמז על חלל; מוטב, אולי, הכל היה לא-קיים."
(איך נגלתה לי בחזוני ארץ קוולנדיה, עמודים 71-72)

על-כן, אולי כדאי לבחון מחדש את ההגדרה החד-מימדית הזו של "ימין" ו"שמאל", ולהגדירהּ מחדש. לא כסקאלה חד-מימדית, אלא כמטריצה דו-מימדית. על ציר ה-X, אותו "ימין" ו"שמאל" המתייחס אל יחס שמרני אל מול יחס "מהפכני", פרוגרסיבי. על ציר ה-Y, הציר החדש שהוספנו, נוכל לשים נושאים שונים. בכך נוכל לראות כמה השקפתנו גמישה, מגוונות, ומשתנה בהתאם לשאלות העומדות על הפרק. זוהי אותה "מהפכה" במחשבה אליה נחשף הריבוע גיבור הספר "שטוחלנדיה".

בשלב זה, בו רק העליתי רעיון שכזה, עוד לא נתתי דעתי לגבי הסדר של הנושאים על ציר ה-Y. אינני מוצא חשיבות יתרה באיזה נושא עומד מעל איזה נושא – שכן ציר ה-Y לא בא במקרה הזה לייצג באמת משהו כמותי. על-כן, אין להסיק כי נושא מסויים העומד מעל לנושא אחר – בהכרח חשוב ממנו.

"חיים שכאלה, כשכל הראייה מוגבלת לנקודה, וכל התנועה לקו ישר, נראו לי משמימים שיממון בל יתואר, ולכן הופתעתי להבחין בחיונותו ובעליזותו של המלך."
(איך נגלתה לי בחזוני ארץ קוולנדיה, עמוד 72)

גרף לדוגמה. מבולבל או גמיש-מחשבה ?

אני חושב שבמידה וננסה לתאר גרף כזה עבור האדם הממוצע, נגלה כי הקו העובר דרך הנקודות השונות (המשייכות ל"מהפכות" מול "שמרנות" בנוגע לשאלות שונות) לא יהיה קו מאונך ישר. הוא לא בהכרח יהיה זיג-זג (וגם אם כן – אין בזה פסול, לדעתי), אבל באופן אישי אני כן נוטה לחשוב שנראה נטיות מעניינות, למשל – לכיוון שמאלה בכל הנוגע לתפיסות כלכליות-חברתיות, גם אצל המצביעים הטיפוסיים של הימין, שכפי שאמרתי – לדעתי עיקר השיוך הזה, לימין, מתבסס אצלם על הדעות המדיניות-בטחוניות שלהם.

שיוך לצד אחד של המפה הפוליטית בכל הנושאים יכול להתפס כחוסר-עניין בסיסי, אך יכול גם יכול להתפס כקיצוניות, דוֹגמטיות ואף פנאטיות, כזו שאינה מונעת מחשיבה מושכלת וגמישה אלא פשוט כהצמדות עיוורת לקו מסויים. הלכה למעשה, רוב-רובו של הציבור אינו מיישר קו בצורה כזו, גם אם הוא מגדיר את עצמו כ"ימין" או כ"שמאל", פשוט בשל השיוך המפלגתי שלו.

"סילופיו, ובעיקר בורותו בעניין מיני, העלו את חרוני והשבתי לו בעוז ובביטויים חריפים, "יצור מטומטם ! אתה חושב את עצמך לשלמות הבריאה, בעוד שבמציאות אין פגום ושוטה ממך. אתה מתיימר לראות, בעוד שאינך יכול לראות דבר מלבד נקודה ! אתה מתגאה בעצמך על שאתה מסיק על קיומו של קו ישר ! אבל אני יכול לראות קווים ישרים, ולהסיק על קיומם של זוויות, משולשים, ריבועים, מחומשים, משושים ואפילו עיגולים. למה לבזבז עוד מלים ? די בכך שאני הוא השלמות של עצמיותך הבלתי מושלמת. אתה קו, אבל אני קו הקווים המכונה בארצי 'ריבוע': ואפילו אני, על-אף היותי נעלה ממך לאין קץ, אינני נחשב במאומה בקרב האצילים הגדולים של שטוחלנדיה, שממנה באתי לבקרך בתקווה להאיר את בערותך"."
(כיצד ניסיתי לשווא להסביר את טבעה של שטוחלנדיה, עמודים 80-81)

מה היתרון בגישה כזו לניתוח שיוך פוליטי ? לדעתי, ברמת השיח הפוליטי נקבל שיח פחות דיכוטומי, פחות קיצוני ורווי איבה, נסתרת וגלויה. ניתוח פוליטי דו-מימדי יכול לשרת את הציבור יותר טוב בשל המסר שהוא משדר אל נבחרי הציבור – שנכון להיום, אולי רוצה פתרונות "ימניים" בנושאים מסויימים, אך בהחלט ייתכן שגם מבקש את ה"שמאל" הכלכלי. ברגע שנושא כזה יהפך לגלוי, לא ניתן יהיה להתחמק ממנו באותה הקלות שבה זה מתבצע היום – "הצבעתם לליכוד, ידעתם שזה מה שתקבלו – ימין מדיני וימין כלכלי". בעולם פוליטי דו-מימדי, הציבור בהחלט יכול לדרוש גיוון. יהיו לו את הכלים להציג את אותו הגיוון, ויתכן שהדבר יתבטא בפריימריז, או בהופעתן של מפלגות חדשות שישכילו להשתמש בדרישה הזו לתועלתם (לכאורה, כיום "השמאל הלאומי" מנסה להציג גישה שכזו).

אם יש "עולם" שבו ניתוח מסוג זה אף יראה כמתבקש והגיוני הרבה יותר, הרי זהו עולם הדמוקרטיה הישירה. מכיוון שגישה זו מלכתחילה "עוקפת" את השיוך המפלגתי, והופכת את הגישה לקבלת החלטות לאישית הרבה יותר, ההתייחסות והשיוך אל רעיונות שונים מלכתחילה לא ייכפה על פי שיוך מפלגתי, שמאלץ גם "ליישר קו" בנושאים אחרים, עמם יתכן ואין הפרט מסכים עם מה שב"עבר" היה הקו המפלגתי. אולם הדרך אל דמוקרטיה ישירה היא עוד ארוכה, ובאופן אישי, יש לי ספקות לגבי הגישה הזו מלכתחילה.

"אני. …אבל לפני שייכנס כבוד-מעלתך בדברים נוספים, האם יואיל בטובו לספק את סקרנותו של מי שישמח לדעת מאין בא אורחו ?
זר. מהחלל, מהחלל, אדוני. אלא מאין ?
אני. יסלח לי, אדוני, אך כלום אין כבוד-מעלתך נמצא כבר בחלל, כבוד-מעתך ועבדו הנאמן, אפילו ברגע זה ?
זר. הו ! מה אתה יודע על חלל ? הגדר חלל.
אני. חלל, אדוני, הוא אורך ורוחב מתמשכים עד אין סוף.
זר. בדיוק: אתה רואה שאינך יודע אפילו חלל מהו. אתה חושב שחלל הוא שני ממדים בלבד; אבל אני באתי לבשר לך על ממד שלישי – אורך, רוחב וגובה.
אני. אדוני ישמח לשמוע. גם אנחנו מדברים על אורך וגובה או רוחב ועובי, וכך מציינים אנו שני ממדים בארבעה שמות.
זר. אבל אין כוונתי רק לשלושה שמות, אלא לשלושה ממדים.
אני. האם יוכל אדוני להצביע או להסביר לי באיזה כיוון נמצא הממד השלישי הזה, שאינו ידוע לי?
זר. אני בא ממנו. הוא למעלה מעל ולמטה מתחת."
(כיצד ניסה הזר לשווא לגלות לי במלים את רזי חללנדיה, עמודים 86-87)

הכדור נגלה ונעלם בהדרגתיות אל הריבוע בעולם השטוח, המוצג כקו חסר גובה (עמוד 90 בגרסה העברית)

אולם, אפשר אולי לקחת את הנושא הזה הלאה, אל עבר הגרף התלת-מימדי. בראייה שכזו, לא רק שאנו בוחנים את השיוך הימני או השמאלי על הסקאלה, אלא גם את עומק השיוך. מהו אותו עומק ? לדעתי מדובר במידת השיוך הרגשי וההתעמקות ההגותית בצד הנבחר. קל להתבלבל עם מושג הקיצוניות, אך יש הבדל-מה. הקיצוניות מתבטאת בציר ה-X, המייצג את מידת ההזדהות עם השמרנות אל מול ה"מהפכנות", או בעולם היום-יום – עם דעות, ובעיקר עם מחנות (קיימים) הנוטים לכאן או לכאן. אדם המזדהה עם קריאה "לגרש את כל הערבים ולהלחם באלו שיסרבו" ישוייך ללא ספק לקצה הימני בכל הנוגע לנושא המדיני-בטחוני, אך יתכן בהחלט שהשיוך שלו רדוד לחלוטין, ובבסיסו אינו אלא התלהמות, ולא מחשבה מעמיקה הנובעת מקריאת חומר על שורשי הסכסוך, דמוגרפיה, דיני-מלחמה, ושאר נושאים שבהחלט יכולים לסייע דעה מנומקת, גם אם מעוותת. על-כן, בציר ה-Z, הוא ציר העומק, אותו אדם לא בהכרח ייתפס כאדם מעמיק.

מה זה בעצם אומר ? אולי זה לא אומר הרבה. מאוד יתכן שלדבר על גישה תלת-מימדית לניתוח פוליטי הוא ללכת קצת רחוק מדיי, לפחות לעת-עתה. לדעתי זה בהחלט יכול לתת תובנות לגבי היקף תופעות בעייתיות של קיצוניות ודרך הטיפול בהן (מתוך מחשבה שאולי קל יותר להתמודד עם דעות רדיקליות שאין להן בסיס מחשבתי מעמיק), אבל אולי אני טועה. מעבר לזה, יש לשאול את השאלה האם בכלל עלינו לטפל בקיצוניות שכזו – שמא היא תיתפס כ"ציד מכשפות", כהתערבות חשוכה של ממשלה באידיאולוגיות שונות שאין לה זכות לדכא או לבקר.

בין כה-וכה, לעת-עתה דעתי היא כי כדאי לבחון שיוך ונטייה פוליטית על-פי אותה מטריצה דו-מימדית. בהתבוננות מסוג זה, שמלכתחילה רואה בשיוך "רציף" (אותו קו ישר מאונך) כמעיד על " נְהִיָּה עיוורת" יותר מאשר אחיזה בדעה מוצקה, אני משוכנע כי גם דעותיי שלי לא יראו כזיגזוג, או כ"בילבול" משונה – את דעותיי בנושאים שונים בחרתי לא כי הן משוייכות למפלגה מסויימת, אלא כי הן נראו לי הנכונות והטובות ביותר. עצם העובדה שמפלגה כזו או אחרת תומכת בדעה שאני מזדהה עמה (וחלק מהמפלגות הן דיי קיקיוניות, בינינו) לא משנה לי במאום.

"אדוני, חוכמתך שלך לימדתני לשאוף לשלמות גדולה יותר ויפה יותר אפילו מזו שלך. כשם שאתה עצמך, הנעלה על כל יצרי שטוחלנדיה, מכיל עיגולים רבים באחד, כך בלי ספק קיים אחד מעליך  המכיל הרבה כדורים בקיום עליון אחד, שעולה אפילו על הגופים של חללנדיה. ואפילו כשם שאנחנו, הנמצאים כעת בחלל, מביטים למטה אל שטוחלנדיה ורואים את פנימיותם של כל הדברים, כך לבטח ישנו מעלינו מחוז גבוה יותר, טהור יותר, שאליו בוודאי תוכל להובילני – הו אתה, שלך אקרא תמיד, בכל מקום ובכל הממדים, הכוהן, הפילוסוף והחבר – אל חלל נרחב עוד יותר, אל ממדיות עוד יותר ממדית, שמנקודת התצפית שלה נוכל להביט למטה ביחד על הפנימיות הגלויה של הגופים החללים, וקרביך שלך ושל בני-מינך הכדורים יהיו גלויים לעינו של הגולה, הנודד המסכן משטוחלניה, שכבר הואלת להראות לו כל-כך הרבה."
(איך, על-אף שהראה לי הכדור תעלומות אחרות מחללנדיה, עדיין ביקשתי עוד, ומה יצא מזה, עמוד 105)

*

קיימים מעט יומני-רשת נבחרים שאני רשום אליהם. אחד מהם, ואולי המענג מכולם, הוא פֶּרֶא אדם חוֹשב של שוֹעִי רז, דמות ססגונית, מרתקת ומשכילה. כתיבתו של שועי צחה קולחת, ומתמקדת תמיד בנושאים החבויים, הביישנים ככתיבתו, ותמיד משאירה אותי עם טעם של עוד. בכתיבת רשימה זו נזכרתי לא-אחת ברשימותיו של שועי רז, המקשרות גם הן בין עולם התרבות שלא גלוי לעיני-כל, בשילוב ציטוטים וקטעי-וידאו, לבין נושאים אקטואליים, פילוסופיים או רוחניים המתחברים גם אל ימינו אנו. אני מזמין את כולם לקרוא (גם) אצלו.

חולון, כ"ו בשבט, ה'תשע"ב.

הוצאה מחודשת לפרשת גבריאל תירוש

"עת ללמוד היסטוריה… ועת לעשותה ! יש המבארים את העוּבדוֹת ויש היוצרים אותן. עד כה ביארנו את העוּבדוֹת. עתה עלינו ליצור אותן."
(עמוד 144)

פרשת גבריאל תירוש, יצחק שלֵו, ה'תשכ"ה / 1964

ביום שישי האחרון הודיעה הוצאת "עם עובד" כי הספר "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלֵו יוצא במהדורה חדשה, בפורמט חדש ובאות נוחה לקריאה. עד כה הספר יצא בפורמט המקביל ל paperback האמריקאי, ובגופן קטן, בהתאם. ידיעה זו חיממה לי את הלב, שכן יש לי רגש מיוחד וחם מאוד כלפי הספר הזה, ואני יכול בנקל להגיד כי מבין כל ספרי המקור שקראתי, הוא האהוב עליי ביותר. החיבור הזה הוא כמובן רגשי – יהיה זה יומרני לטעון כי מדובר בספר המושלם ביותר, העמוק ביותר, המפתיע ביותר ו/או העשיר ביותר במוטיבים ספרותיים שנכתב אי-פעם בידי סופר עברי. החיבור הוא אל הדמויות, אל הרקע ההיסטורי, ואל הסיפור המרגש שמספר לנו יצחק שלֵו, באמצעות הדמות המספרת חסרת-השם, שיחד עם ארבעה תלמידי תיכון נוספים הולכים בעקבותיו של המורה החדש שלהם להיסטוריה, גבריאל תירוש, אל עיסוק מחתרתי במהלך תקופת ההבלגה בשנות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939).

"פרשת גבריאל תירוש" נכתב בידי יצחק שלו (1919-1992), שבאותה העת כבר היה משורר פורה. בתחום הסיפורת זהו ספרו הראשון, ולפחות מבחינת הצלחת הספר הוא הציב רף גבוה באותו ספר ביכורים, שאותו לא הצליח לעבור אחר-כך. אולם, מעבר להיות "בעל ה'פרשת גבריאל תירוש'", יצחק שלו ידוע בעיקר בתור "אביו של-", שכן בנו אף הוא סופר – לא אחר מאשר מאיר שלו, שהצליח בתחום קצת יותר מאביו (ושספריו נתפרסמו אף הם בהוצאת עם עובד וומשיכים להצליח להמכר ולהקרא בשקיקה בידי קוראים רבים גם היום, ספרים כמו רומן רוסי, בימים אחרים ויונה והנער).

***

"…משום כך הבינונו את גבריאל שהובלנו תמיד אל המעשׂ, ולא הבינונו מורים אחרים שבחרו לישאר בתחום הרעיוני המנותק מן השעות שלאחר הלימודים.
וכשאומר אנוכי "מורים אחרים", ודאי שאי-אשפר שלא להזכיר כאן את מר נוישטאדט, המורה לתנ"ך, ששינה שמו לקרתא-חדתא. שׂח היה לנו על תפארת-הקדומים של המקדש ועיר-דויד, בלא שיטרח להראותנו היכן מקומם של אלה בעיר זו שאנו חיים בה. לשבחו של הד"ר רוזנבלום יש לומר שהיה מפגיע בו לערוך עמנו טיולים כדי להראותנו את מעיין הגיחון ובריכת השילוח ושאר אתרים שהעבר מבצבץ מתוכם…"
(עמוד 16)

גבריאל תירוש הוא מורה להיסטוריה שבא עם גישה שונה. על אף שהגיע מן הנכר, מגרמניה (בידיעה ברורה של מה שקרה ליהודי גרמניה כבר בשנים ההן, כולל אסונו האישי של גבריאל תירוש המוזכר בספר), הוא מביא גישה הרבה יותר "מקומית" מזו של המורים הותיקים, הגלותיים (כד"ר רוזנבלום, מנהל הגימנסיה הציוני הותיק והנאמן מבניה של ליטא, וּמר נוישטאדט, אשר שינה את שמו ל"קרתא חדתא" – לכאורה שם מסורתי עם שורשים יהודיים, אך עלינו לזכור כי גם הארמית אינה השפה העברית, כפי שמיוצג בשמו של גבריאל תירוש). אף צבע עורו של גבריאל תירוש זוכה לאיזכור כשזוף, לא חיוור. הוא יותר מכל מייצג את היהודי/עברי החלוצי, אחד שהשנים הרבות בגולה לא ניתקו אותו משורשיו בני אלפי השנים בארץ ישראל. על אף מוצאו האשכנזי, הוא דואג לקרוא שירה במבטא ספרדי מושלם, עם הטעמות ועם חי"ת ועי"ן אוריינטלים.

בפרק השלישי גבריאל תירוש מתמקד בנושא שלכאורה אין לו קשר לעם ישראל – תקופת הצלבנים בארץ ישראל. בניגוד ללימוד ה"פורמאלי" בכיתה של מר קרתא חדתא, מר תירוש לוקח את תלמידיו אל המצודות הצלבניות העתיקות (מונפור, ג'ידין, כאוכב-אל-הוה, עכו), וּמראה שעל אף מראם המרשים, המוסלמים גירשו אותם מן הארץ – ובכך מזהיר את תלמידיו בנוגע לגורלם של היהודים בארץ – שמא יגורשו אף הם מן הארץ בידי המוסלמים, כפי שגורשו הצלבנים, כמעט אלף שנה לפני תקופתם של תלמידיו ושלו. כאשר דן שואל את מר תירוש האם כדאי להשוות את יחסי הערבים והצלבנים ליחסים הקיימים היום בין הערבים לבין הישוב העברי, עונה לו תירוש : "אם כדאי להשוות, שואל אתה ?… והרי חייבים אנו להשוות ! הכרח הוא ללמוד לקח אם רוצים אנו לא לחזור על אותן הטעויות ולהישמד באותה צורה !…" (עמוד 26). במהלך הזמן, תירוש בוחר לעצמו קבוצה נבחרת של תלמידים (המספר, יאיר, דן, אהרן, ואיה), ומלמד אותם באופן עצמאי ולא-פורמלי במפגשים הכוללים שירה, אקטואליה, היסטוריה ובהמשך – שׂדאות ושימוש בנשק.

***

"אני אינני מלגלג על 'דונם פה ודונם שם!' אבל 'דונם פה ודונם שם' אינם עדיין כל הארץ. הכבישו האמיתי והסופי ייעשה בלי חוזים ובלי קניות, אני מבטיחך זאת ! אחרי האידיליה של העברת הקוּנים תבוא הדרמה האמיתית !"
(עמוד 37)

אט-אט מתגלה ל"חוג המצומצם ביותר" (שכלל את חמשת התלמידים של תירוש) מהות הלימודים המעמיקים של תירוש – וזהו העיסוק המחתרתי. "טקס" הקבלה לארגון ההגנה מתואר לפרטי-פרטים, בצורה המכניסה את הקורא אל החוויה עצמה. מנגד, מדיניות ההבלגה של ההגנה, בייחוד לנוכח המתיחות והפעילות העויינת של ערביי הארץ, מעוררת רגש של דיסוננס. מלכתחילה גבריאל תירוש הוביל קו שמתנגד אל ההבלגה, ומתייחס אליה כמשגה. בהמשך גבריאל תירוש חושף עצמו כמפקד פלוגה ב"הגנה", הארגון שהם בעצמם הצטרפו אליו זה-מכבר, שמאס בהבלגה וחבר עם אנשים נוספים אל מה שנתכנה כ"ארגון ב'" (ולאחר מכן הפך לאצ"ל), וחפץ לצרף את החוג המצומצם ביותר אל שורותיו. אף ההחלטה עצמה לעבור מן ההגנה אל ארגון ב' אינה פשוטה, שכן בלבם זכרו תלמידיו של תירוש את השבועה לה נשבעו, ושאותה עמדו הם להפר. גבריאל תירוש מלמד את החוג המצומצם ביותר לא לזלזל באויביהם הבריטים והערבים, אלא לכבדם, להכיר את יתרונותיהם, אך גם את חולשותיהם האנושיות. לאחר אחת מהפעילויות הליליות שלהם, החבורה עוברת קרוב מדיי אל מחנה צבא בריטי, וחייל צועק להם לעצור. בתגובה הם פותחים באש שמבריחה את החייל. גבריאל תירוש לאחר מכן שואל מהו הלקח העיקרי שבפרשה הזו, ולאחר שאהרן ענה שאסור להתקרב כל-כך למחנה בריטי, משיב לו תירוש : "הלקח העיקרי הוא שניתן לעצור את הבריטים כשם שניתן לעצור כל אדם אחר. הבריטי כמוהו ככל אדם, ירא לנפשו ולבשרו כל-אימת שמשיבים לו אש. הבריטי אינו רוצה למות והוא עשוי לקפל זנבו ולסגת אל מחנהו…" (עמוד 190)

מעבר לעלילה עצמה, יצחק שלו לוקח אותנו למסע בירושלים של פעם, של לפני קום המדינה. התיאורים של הרחובות שקיימים עד היום מאפשרים לנו לזהות את המקומות עליהם מדבר יצחק שלו. עבורי, שאינני ירושלמי, מדובר במקומות רחוקים ובשמות שמדיי פעם מזכירים לי רחובות שבהם התהלכתי, אך לאחר קריאת הספר, בכל פעם שהלכתי במקום שמוזכר בספר (בית הכרם, למשל) לא יכולתי שלא להזכר בהקשר שלו ל"פרשת גבריאל תירוש". המקומות הרבים המוזכרים בספר לא נשכחו, ומהדהדים בראשינו עד היום. בשיח-ג'ראח קוראים ערבים לבושי-הדר קריאות מעליבות לעבר איה, ושוטר בריטי קורץ אליהם מתוך הבנה. בדיר-יאסין נפצע המספר משוט של נער ערבי.

***

"גבריאל הוא מן הסתם היום כבן חמישים ושש. כלומר, אם אינו מרקיב מתחת לאחד מגלי-האבנים שבכפר שעפט או במקום אחר…"
(עמוד 7)

סופו של הסיפור מתגלה לנו כבר מן העמוד הראשון – גבריאל תירוש נעלם בנסיבות מסתוריות, וגם איה פלדמן, הנערה היחידה ב"חוג המצומצם ביותר", נופלת. המספר מסרב להתייחס אל תירוש כמת בוודאות, אף-על-פי שדיי ברור מן העלילה, ואף מדבריו של המספר עצמו, כי שובו בחיים של גבריאל תירוש היא בגדר הבלתי-אפשרי. ככל שנכנסתי אל הספר, כך גם נקשרתי אל הדמויות, ועל-כן גם סוף ידוע זה קורע את הלב. יותר משריגשה אותי ההערצה שלא שוכחת של המספר כלפי גבריאל תירוש, ריגש אותי הקשר המתפתח ורגשי האהבה שחש המספר כלפי איה (הנערה היחידה ב"חוג המצומצם ביותר"), בצל הקשר בינה לבין מורהּ, גבריאל תירוש. אהבתו של המספר היא אותה אהבת נעורים המהולה בהערצה טהורה. באחרית הדבר אנו מגלים כיצד בחר המספר להנציח את זכרו של תירוש, וכיצד לא יכול היה להנציח את זכרה של איה, אף-על-פי שרצה בכך.

***

"היינו מה שקוראים עתה "בני-טובים", בלא המשמעות השלילית ונימת הלעג שנצטרפו לתואר זה בימינו. עדיין לא ידענו להתארגן בכנופיות לשם גניבה ושוד וחלוקת שלל. טרם ניצלנו את הדירות הרחבות שהשאירו הורים נוסעים לחוץ-לאץ, לשם נשפי הוללות ושכרות, ועדיין לא הרבו הורינו לנסוע. גם אנו נטלנו בחשכה חמרים של בנין מאיזה מגרש בלתי-שמור כהלכה, אבל לא כדי למכרם ולהפקים מהם טובת הנאה לעצמנו, אלא כדי להשלים בהם בנינוֹ של צריף לתנועת-הנוער שלנו או להצית בהם מדורה ולצלות ולבשל עליה. אף אנו ידענו חיבוקים ונישוקים וריקודים לצליליו של פטיפון, אבל לכלל אורגיה מתוכננת מראש לא הגענו. לגמנו יין ועישנו סיגריות אנגליות, אלא שהשתיה והעישון לא היו דבר שאי-אפשר בלעדיו ולא נעשו פולחן."
(עמוד 15)

נוּן, אהרֹן אמיר, 1969

אני אוהב להשוות בין הספר הזה לבין הספר "נוּן" של אהרן אמיר (כנעני ידוע, כמובן). בתור התחלה, בשני הסיפורים קיימת אותה לשון עברית ספרותית עשירה שנדמה שנעלמה לה מתישהו מספרות המקור. מבחינת הרקע ההיסטורי, שני הספרים מתרחשים בערך באותה תקופה (1936), ושניהם עוסקים במחתרות היהודיות ובמאבק היהודי להגנה (מפני ערביי האזור) ולעצמאות (מן השלטון הבריטי). אולם, כפי שהם דומים, כך גם הם שונים : בעוד שפרשת גבריאל תירוש מתרחשת בירושלים, עלילתו של נוּן מתרחשת בתל-אביב. התלמידים של גבריאל תירוש, והוא בעצמו, עוסקים בפעילות מחתרתית מאורגנת, בעוד שנוּן עוסק ב"טרור עצמאי" מלכתחילה. נוּן הוא גם סיפור התבגרות מחוספס הרבה יותר, ובניגוד לאהבה התמימה של המספר כלפי איה, נוּן כחלק מתהליך התבגרותו הולך לזונה ביפו, ורוצח ערבי לשם הנקמה בלבד, באופן עצמאי ואימפולסיבי. באופן כללי, על אף ששני הסיפורים לא חוסכים בפרטים לגבי הרקע ההיסטורי ולגבי הפעילות המחתרתית, נוּן הוא סיפור מחוספס הרבה יותר, ואין בו את תום הנעורים שקיים בספרו של יצחק שלו. בניגוד לנוּן, המוצג כפושטק מוכשר (ועדיין, פושטק),קשה-עורף שמנסה להוכיח את עצמו ואת עצמאותו, ושהסתבך אף בהכאת מורהוּ, גבריאל תירוש והמספר (ושאר חבריו, בדגש על איה) מוצגים כדמויות חיוביות עם כוונות טובות, שמגרעותיהם, אם קיימות, בטלות בשישים לעומת כוונותיהם הטובות. אינני מוצא בכך פגם, שכן אופי הסיפורים, ואופיו של המספר, בכל אחד מן הדוגמאות, שונים בתכליתם, ובאים להציג תמונה שונה של אותה מציאות מורכבת של ימי המנדט.

שאלה מעניינת הקשורה לשני הסיפורים היא שאלת הרלוונטיות שלהם לימינו. מבחינת תקינות-פוליטית, בשני הספרים (פרשת גבריאל תירוש ונוּן), ההתייחסות היא אל "ערבים" ולא אל פלסטינאים, והם, יחד עם הבריטים, מוצגים שם כאויבים, כמי שאנו נמצאים עמם בתחרות על כיבוש הארץ. ישנם הרבה שימצאו בכך הקשר גם לימינו, אבל רבים אחרים ירגישו אי-נוחות בכך, ומן ההצגה הדמונית של ה"אויב" הפלסטינאי. אינני יודע כיצד יחוש ערבי-ישראלי כשיקרא את שני הספרים הללו – האם יראה בהם ביטוי לאלימותה של החברה הישראלית, או שמא עשוי הוא לבין ולהזדהות עם "הצד האחר". ברור לי כי החיבור הרגשי, והגישה האוהדת של רשימה זו, באים ממקום עברי-ציוני. רבים וטובים עשויים לסבור כי היות והסיפור עוסק בתקופה שחלפה, ומלכתחילה מציג דעה שתומכת במאבק אלים מצידנו, הרי שאין לו מקום בתרבותינו בימים אלה. אולם, לדעתי האישית, העיסוק בעבר לא בהכרח אמור להשליך על ההווה שלנו, ועל הסכסוך הישראלי-פלסטינאי כפי שהוא בא לידי ביטוי כיום. שני הספרים, כמו גם ספרים אחרים שעוסקים במחתרות ובתקופת המנדט, מתארים את המציאות ואת הלך הרוח כפי שבא לידי ביטוי אז. עבורי, עצם העובדה שכיום אזכור צמד מלים כ"כלב-ערבי" אינו נחשבים לתקינים-פוליטית (כמו גם התייחסות כוללנית אל הפלסטינאים כערבים, ותו-לא) היא משמחת, וּמעידה על התמורות שחלו בחברה שלנו. ההרתעות מהכרת הראייה הזו כמוה עצימת עיניים לשווא, והיא לא רק שלא תשפיע על ההווה – היא גם לא תשנה את העבר. הספר הזה, בין אם ירצו המתנגדים לרעיונות המוצגים בו, ובין אם לאו, הינו חלק מן התרבות העברית, ספר נוסף ששייך למכלול רחב של ספרים, שחלקם גם מציגים רעיונות אחרים (כדוגמת סיפור חִרבת חִזְעה המרגש והסוחף של ס. יזהר). במקום "לכסות" על חלק אחד, יש להתוודע אל כל הצדדים של הספרות העברית, מבלי להרתע ומבלי לשפוט את העבר על-פי ערכינו של היום (זה באמת לא ישנה את אשר קרה) – בסופו של דבר, אין פה גם כפייה לשנות את הערכים של הקורא בן-ימינו, כפי שאדם שקורא על תקופת ימי-הביניים לא מתחייב לקבל על עצמו את ערכי התקופה.

***

כמו כל הוצאה מחודשת, יש להניח שכתוצאה ממלאכת קידום המכירות עוד אנשים יחשפו אל הספר הנפלא הזה. עתה, כשהוא מגיע בפורמט נוח יותר לקריאה, יתכן שהוא לא יהיה מרתיע כבעבר (לעתים באמת גופן קטן מדיי או סידור לא נוח עלול להאט את הקריאה, ומלכתחילה להרתיע את הקורא). הדבר היחיד שאני מקווה שהם לא שינו הוא את המלל עצמו. אינני מדבר על שינוי המלים לעברית מודרנית יותר, אלא על הפיכתם לקריאות יותר על-ידי העברת השפה מכתיב חסר לכתיב מלא, כפי שעשו עורכי הוצאת ידיעות אחרונות עם הספרים בסדרת "עם הספר" שהוציאו מחדש. ברור לי כי בימינו כתיב חסר הוא פחות נוח לקריאה, אך זוהי עדיין השפה העברית, השפה בה אנו מדברים ושבה כתב המחבר, ועל כן שינוי זה נתפס בעיני כהתערבות מיותרת (אולם, ברור לי שזהו עניין של טעם אישי, ושיש רבים שאינם חושבים כמוני בעניין הזה). אולי גם העלאת המודעות לספר זה תעלה גם המודעות לספריו האחרים של יצחק שלו, שכיום כבר אינם מודפסים ושקשה להשיגם. אמנם הצלחתי זה-מכבר להניח את ידיי על "דם ורוח" ו"תחת התות" שהוא כתב (טרם קראתיהם), אולם אין לי ספק שהייתי שמח לראות גם אותם מודפסים מחדש, מנציחים את מורשתו הספרותית-פרוזאית של יצחק שלֵו.

פרשת גבריאל תירוש, ופרשת גבריאל תירוש ב'

לאחר פרסום הספר חלה התפלמסות על גבי דפי העיתונים לגבי הרקע האמיתי של הספר. אף-על-פי שהוא ממשיך להיות מודפס וּמוּצָא מחדש היום, כמעט חמישים שנה לאחר הדפסתו הראשונה, הוא זכה מבראשית לקיתונות של צוננין. גם בעיתון "דבר" וגם בעיתון "מעריב" (עיתונים שמהדורותיהם מלפני שנים רבות זמינות לכל באינטרנט) ביקורות הספר העלו את השאלה – כמה הסיפור הזה מחובר למציאות ? בביקורת בעיתון "דבר" מהחמישי בפברואר, 1965, כותב יהודה סלוצקי :

"אין אני בא לטעון כלל וכלל נגד המחבר על שפרטים חשובים בסיפורו הם בדויים, על שלא נעשו פעולות כאלה המתוארות בסיפורו, על שלא נהרגה נערה במארב נגד אנשי כנופיות וכו'. זכותו המלאה של הסיפור היא להמציא אירועים ומעשים שאינם אלא פרי דמיונו של היוצר. ועל כך הרי כבר אמר משוררנו עמנואל הרומי : "מיטב השיר – כזבו". אולם טוען אני כי הרקע ההיסטורי, עליו מתחוללת עלילת הסיפור, תואר שלא כראוי ואינו תואם כלל למציאות ולאוירה של הימים ההם."

הוא מונה שלוש טעויות ברקע ההיסטורי :

1. בספרו של יצחק שלו, גבריאל תירוש מדבר על זניחת מדיניות ההבלגה (על מעשי הטרור של ערביי ירושלים בשנת 1936) בדרך של פעולות "ממוקדות" כלפי שורש הרוע – הכנופיות ("אין בדעתי לעסוק בקצבות מלוכלכת זו של מעשי נקם…" עמוד 122). על פי סלוצקי, מתנגדי ההבלגה צידדו בפעולות נקם שמשתוות באכזריותן לאלו של הכנופיות.
2. שיטת הלימוד של תירוש, בהקשרה הצבאי, לא הייתה אפשרית מחמת הנסיבות, לבטח הייתה מתגלה, ובכל מקרה לא הונהגה גם על-ידי ההנהגה בקבוצות מצומצמות כל-כך של חמישה תלמידים.
3. בספרו של יצחק שלו מדובר על אותם אנשים שהגיעו למסקנה שיש לפרוש מן ההגנה אל האצ"ל מחמת הייאוש ממדיניות ההבלגה. לטענת סלוצקי קרה בדיוק ההפך, ורבים מחברי ההגנה שפרשו לאצ"ל חזרו בעקבות לקח מאורעות 1936. לטענתו, סביר היה להניח שתירוש היה מוצא עצמו ביחידת "הנודדת" של יצחק שדה, ומשם מתגלגל דרך אירגונים שונים, ולא מגיע אל האצ"ל (שבכל מקרה, לטענת סלוצקי, עסק ב"שבירת ההבלגה" בפגיעה בעוברי-אורח ערביים בשכונות יהודיות – אותו מעשה ממנו הסתייג תירוש.

תגובתו של יצחק שלֵו, שצורפה אף היא לכתבה, נגעה לחוסר ההתעמקות של יהודה סלוצקי בטקסט, קובע עובדות לגבי אופיין של הדמויות בצורה עיוורת (עבור שלו, תירוש מלכתחילה נמנע מנקמה פרימיטיבית, וזה היה אופיו), ואומר "אבל מה לעשות והחוקיות הנפשית והרוחנית של גיבורי איננה מרשה התפתחות מאושרת כזאת ומצעידה אותו בדרך אחרת ?" הדיון על-גבי דפי עיתון "דבר" התמשך והתעמק במשך שתי תגובות נוספות שפרסמו יהודה סלוצקי (ב 12 בפברואר 1965) ויצחק שלֵו (בחמישי במרץ 1965), אך המשיך לסוב סביב היתכנותן של הנסיבות ההיסטוריות כפי שמתארן שלֵו בספרו.

בעיתון מעריב, בביקורת מאת אפרת ארד מהחמישי בפברואר 1965 מתואר גבריאל תירוש כ"יצור שנתמזגו בו אדם משכיל, קנאי לאומי, אינדיווידואליסטן (הערה אישית שלי – 16 אותיות ! חמש יותר מ"והאחשדרפנים", המילה הארוכה בתנ"ך…), והרפתקן… זהו דון-קישוט מודרני, שחרת רושמו בנפשם צמאת המעש של חניכיו…" אולם, הסיפור עצמו לא עשה על ארד רושם, והיא מעבירה ביקורת על הדמויות (אינן מצויירות בצבעים ברורים, חסרות עיצוב), התיאורים ("חלקם ספונטאניים… וחלקם -למדניים-מלמדיים…"), והמבנה ("הפרקים אינם קשורים כראוי, אין רציפות קולחת…"). אפרת ארד מסכמת את דבריה כך : ""פרשת גבריאל תירוש" היא מעשה תמים לבני-נוער, שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו כמזכיר תקופה ועלילות של ימים לא-רחוקים, אולם מזכרונות נאים של נער בעל לב ועד סיפור – רב המרחק."

אולם, כפי שאמרתי, הביקורות לא עצרו את הוצאותיו מחדש של הספר (אצלי, למשל, נמצא הספר בהוצאתו השמונה-עשרה, משנת ה'תשס"ח 2008). יתכן כי מערכת החינוך תרמה את חלקהּ לעובדה זו, אך אני נוטה לחשוב שמעל לכל מדובר בחיבור הרגשי (אותו חיבור שגם אני מרגיש כלפי הספר הזה). דמות המורה הנערץ בתקופה שכזו, שהקריב את חייו למען אהבה (למולדת, לתלמידיו), הצורה הנוגה שבה המספר מתאר לנו את השתלשלות האירועים, וגם הקפיצות מן ההווה (1964, ירושלים עדיין מחולקת) לעבר – הם דווקא, לדעתי, ובניגוד לדעתה של אפרת ארד ממעריב, חוזקותיו של הספר.

***

יעקב מאיר מאחורי שולחן המורה

אותו חיבור רגשי כלפי הספר בא לידי ביטוי במאמר בשם "פרשת גבריאל תירוש ב'" מאת הפרופסור אוריאל רובינשטיין, שהופיע בעיתון הארץ במוסף יום העצמאות ה'תשס"ו, בשני במאי, 2006. במאמר זה הוא עומד על קווי הדמיון בין דמותו של גבריאל תירוש, לבין דמותו של מורהוּ הנערץ, יעקב מאיר, שכמו גבריאל תירוש, גם הוא היה חדור-אידאולוגיה ציונית התיישבותית, גם הוא היה כריזמטי, לא-פורמאלי, שאף הורה לתלמידיו לקרוא את "פרשת גבריאל תירוש". רובינשטיין מספר על דרכו ללמד הלכה בצורה אנליטית, הקמת ה"חוג לפילוסופיה" בביתו. למרבה הצער, בדומה לגבריאל תירוש, גם הוא נהרג, במלחמת ששת-הימים במקרה שלו, באיזור הגבעה הצרפתית (קרוב להיכן שנפל, ככל הנראה, גבריאל תירוש). את המאמר הוא כתב בעקבות מפגש עם בנו של יעקב מאיר, ד"ר משה מאיר, שפרסם באותו מוסף עצמאות את המאמר "אבי אבי", שלאחר מכן הפך לספר "אבי אבי" המתאר את התחקותו אחר אביו. המאמר מתאר בתמציתיות מצמררת, בנ"ט נקודות (מקרי ?) את חייו ומותו אל אביו, כולל הרגע המצער בו אמו ספרה לו על כך, והמחקר שעשה באופן עצמאי לאחר מכן לברר עוד אודות נסיבות מותו.

בתגובה לשני המאמרים פרסם ד"ר יהודה ליבס את המאמר "אש ידידותית", בו הוא מתייחס אל כל מאמר בנפרד. בהקשר אל המאמר "אבי אבי" מקשר ליבס בין גורלו של יעקב מאיר לבין גורלה של מדינת ישראל, ששניהם נפגעו מ"אש ידידותית". יעקב מאיר היה טנקיסט שנפגע מפגז של טנק ישראלי, וכשקפץ מן הטנק נפגע מצרור יריות של חיילי צנחנים מגבעת התחמושת, ולבסוף הושאר על-ידי חבריו לדמם בשטח. בחקירת, בנו משה שמע את אחד המג"דים משתמש ב"מונח אבסורדי שקרע את תודעתי" כשסיפר על כך שיעקב מאיר נפגע מ"אש ידידותית", ביטוי שכמובן נלקח מן השפה האנגלית – "friendly fire". הדגש של המונח הצורם והאבסורדי "אש ידידותית" (לעומת הביטוי "אש כוחותינו") מוּשווה על ידי ליבס לתקופת ההתנתקות, שגם היא הייתה, בעיניו, בגדר "אש ידידותית" שלה כלפי עצמה : "לא ביום אחד הופכים ממסדי המדינה ורוב אזרחיה לאויבים בפועל, בחרפות וגידופים או במתק שפתים, או לאדישים לגורל המדינה ולגורל אחיהם. כמו יעקב מאיר, כך גם מדינת ישראל פגועה היתה מאש ידידותית, ועתה רק נודע הדבר גם למי שביקש שלא לדעת." החלק השני של המאמר מתייחס אל הכתבה "פרשת גבריאל תירוש ב'". בתחילת החלק הזה של המאמר מספר ליבס כי הוא בעצמו היה תלמיד של יעקב מאיר, ומציין כי רובינשטיין למד שלוש שכבות מתחתיו בבית הספר שנודע בשם "ליד ה-", קיצור ל"התיכון שליד האוניברסיטה העברית", או בית הכרם", בפי העם). גם במקרה הזה משתמש ליבס בביטוי "אש ידידותית", אם כי במובן אחר – ליבס טוען שאוריאל רובינשטיין מעוות את הנסיבות, מרכך עד כדי התעלמות היבטים מסויימים ממשנתו של יעקב מאיר (הגישה הימנית-התיישבותית שלו). רובינשטיין אומר שיתכן כי אם היה חי יעקב מאיר היום, לא היה אוחז בהשקפות כה ימניות (ואף טוען שקשה להשוות בין להט-החיים ואהבת האדם עם ה"מנשלים ברינה" וה"נאחזים באקסטזה בקרנות קבר יוסף"). ליבס טוען כי דברים אלו לא רק שמנסים בכוח (אם כי אולי בתמימות) להתכחש להשקפותיו הימניות של יעקב מאיר, מורם הנערץ, הם גם מבטאים הרבה ארס ושנאה כלפי מפעל ההתנחלות – ולטענת ליבס, "לא תיארתי לעצמי שדברי בלע כאלה יכולים להיכלל אף במאמר המוקדש לזכרו של יעקב מאיר, המורה הנערץ שלי ושל בעל המאמר שכותב עליו כביכול באופן חיובי ואוהב." ליבס גם טוען שעל-אף הדמיון בין השניים, השוואה אמיתית ביניהם היא מופרכת – ולו רק בשל העובדה שיעקב מאיר לימד בתוך מדינת ישראל הריבונית (בנוסף, אני שמתי לב לעובדה שיעקב מאיר היה אדם בעל אופי-חיים דתי, בניגוד לגבריאל תירוש). לבסוף, הוא מסכם את רעיונו של יעקב מאיר, על פי הבנתו, ובהסתמך על מאמרו האחרון שפורסם יחד עם ההודעה על מותו בכתב העת "החזית". הוא טוען מותו של יעקב מאיר היא החמצה גדולה למשפחתו, לתלמידים, לחיי הרוח וכמובן שגם לו עצמו. עם זאת, הוא מציע לנצל את העובדה שאנו נעשינו מודעים לההחמצה הזו (בכדי לזכור וללכת על-פי דרכו), ולא "להרוג" את משנתו באותה אש-ידידותית, שכוונותיה עשויות להיות להיות טובות, אך שמובילות אל התוצאה ההפוכה, של עיוות ושכחת הזכרון ה"אמיתי" (ואני אומר – הרי מהו זכרון אמיתי ? בזכרון הכל סובייקטיבי).

ההתפלמסות הזו, מן השנים האחרונות, מעבר לכך שמעלה שוב לתודעה גם את סיפורו של גבריאל תירוש (וכמובן שגם את של יעקב מאיר), מציגה את הקישור הרגשי שבין שני האנשים – האחד בדיוני והשני מציאותי. שתי הדמויות היו נערצות, והיוו מודל לשלמות בדמות המורה הכריזמטי והסוחף. בעוד שאוריאל רובינשטיין ניסה לקשר בין שתי הדמויות הנערצות, נראה כי יהודה ליבס מבקש לנתק את הקישור בכדי לא להעכיר את ההערכה והכבוד השמורים לכל אחת מן הדמויות הללו בנפרד (כשכמובן שבמקרה הזה עיקר המשקל נוטה לכיוון המורה הבשר-ודם שהכירו שניהם, יעקב מאיר). בעיניי, אם היה צורך בעוד הוכחה לחשיבותו של הספר, כיצד לא רק שהוא משתלב בשיח של ימינו-אנו, אלא כיצד – בצורה מאוד אישית, שמאוד נוגעת לרגשותיהם של הכותבים – הרי שהמאמרים הללו הם בדיוק ההוכחה לכך.

***

חשוב לי לציין שאת הציטוטים לקחתי מן הספר במהדורתו הישנה (אינני יודע אם במהדורה החדשה, כתוצאה משינוי הגופן או מסידור אחר כלשהו נשתנה סדר העמודים שמהם מובאים הציטוטים). עוד חשוב לי לציין, שהציטוטים לכשעצמם לא לא נועדו להסגיר את פרטי העלילה הסוחפת של הספר (שכן, שוב – כבר מן העמודים הראשונים הסוף, לכאורה, הוא ידוע – הספר עצמו, כיצירה, הוא שסחף אותי כל-כך כקורא). השתדלתי לצמצמם לכדי "מְתַאֲבֵן" ובטח ובטח שאין כאן כל כוונה להרוס למישהו את חווית הקריאה, אלא להפך – לקוות שמקריאת רשימה זו יסתקרנו עוד אנשים לקרוא את הספר המשובח הזה.

חולון, ד' בסיוון, ה'תשע"א.