באמת שהשנה קיוויתי לא לכתוב, לא להתפלמס, לא להתנצח בכל מה שנוגע לימי הזכרון (שניהם), וליום העצמאות. ודווקא השנה נראה שפסח עלינו אותו "פסטינכבה" שאותותיו ניתנים עם צאת המימונה ושׂיאם, כמובן, ביום העצמאות (וכשאני אומר "עלינו", אני מדבר על התודעה הציבורית שאינה בשוליים הקיצוניים).
מה ששבר אותי, בסופו של דבר, היה הפוסט "יום הזיכרון ליום הזיכרון" של צפריר בשן בבלוגו "גומרים הולכים" (למען הסדר הטוב אציין כי הרשימה נכתבה בשנה שעברה). אולי זוהי הלשון הבוטה שבה בחר לנקוט, או שמא הדיסוננס הקשה בין מי שמנסה להתנער מן האתוס הציוני (והרי יום הזכרון זהו "חגה הגדול של התעמולה הישראלית", כדבריו) לבין מי שפותח את דבריו בכך שהוא יתום צה"ל.
למה זה הפריע לי ?
האמת, שאני מכיר המון אנשים שלא אוהבים טקסיות. אינני יודע אם זו בגלל התקופה שבה אנו חיים, או שמא משחר ההיסטוריה רוב האנשים סלדו מטקסיות (ופשוט התיעוד של אותם טקסים הוא זה ששרד, ולא התיעוד של אלו שבחרו לשבת בבית). אני גם לא נוטה לחשוב שמישהו צריך "לאהוב" את הציונות בכוח, אבל בדבריו של צפריר בשן יש לא מעט הסתרה של עובדות, שהן מציאות קיימת : טקסי זכרון לחיילים, כמו גם אתוס לאומי לכשעצמו – קיימים כמעט בכל מדינה, אפילו כזו שאין לה לאום "היסטורי" שמבוסס על מוצא משותף (קרי – ארצות הברית, שמלכתחילה נבנתה על הגירה, ולמרבה הצער, אף על נישול הילידים מאדמתם ומתרבותם).
ואז מה נגיד ? שאצלם זה מוצדק ? כי הצרפתים, והבריטים, והאמריקנים, והסובייטים, כולם נלחמו בנאצים ? השאלה האמיתית שעולה פה היא : האם "ראוי" לזכור רק את החיילים שנפלו במלחמות צודקות ? כי הרי, בתפיסה ההיסטורית, מלחמת העולם הראשונה נתפסת כמלחמה נוראית ובמובנים רבים – מיותרת. ומלחמת המפרץ השניה – מיותרת. ויטנאם – מיותרת. ועדיין, חללים רבים נפלו בכל המלחמות האלה. חיילים, שבסופו של דבר מילאו את תפקידם. האם העובדה שאתרע גורלם ונזדמן להם להוולד כך-וכך שנים בטרם פרוץ המלחמה, כך שהיו בגיל המתאים ללבוש מדים ולצאת לקרב מיותר (לכאורה, ואני מדגיש זאת מכיוון שאני לא נוטה לשפוט את צדקתן של מלחמות כאלו ואחרות בשחור או לבן) הופכת אותם ל"ראויים פחות" ?
ואם נחזור רגע אלינו – אדון בשן אמר "זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה." מדבריו אני מסיק (ויסלח לי אם הבינותי לא נכון את דבריו) כי הקורבנות ה"ראויים" נפלו במלחמת העצמאות, ומששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות. נכון, הוא אומר – זכרו את מתיכם – אבל לא בהקשר שמבקשים מכם, אלא בהקשר השולל, כי הם מתו לשווא.
וגם אם זה נכון (אני, אגב, סבור שלא כך הדבר) שממלחמת ששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות – באיזו מסגרת אחרת המדינה, כמדינה, תבחר לזכור את חלליה ? אותו רגש אנטי כלפי המדינה מבקש דבר בלתי אפשרי – זכרו את חללי צה"ל, אבל לא את צה"ל עצמו (ואם כן – רק בהקשר שלילי). המדינה, בסופו של דבר, מציעה מסגרת. מסגרת ממלכתית, כמובן – אבל זהו תפקידה, כמדינה – כל מדינה. אני, באופן אישי, חושב שמלחמת לבנון השניה היתה בבסיסה פחות מוצדקת ממערכות צה"ל האחרות. אני באמת מאמין שהחיילים שם נשלחו אל תופת בלי תכנון ראוי, ושמלכתחילה נלחמו באויב הלא נכון (חיזבאללה הוא רק "קבלן משנה" שפועל בלבנון בחסות סורית, שהיא בעצמה פועלת בחסות איראנית). ועדיין – האם אי-פעם אבדיל בין זכרם לבין יענקל'ה שירד מסירת המעפילים ונשלח אל הקרב במלחמת הקוממיות ? לעולם לא. דמם של כולם סמוק באותה המידה, ומסגרת הזכרון שלהם צריכה להיות אחידה.
אגב מסגרת זכרון אחידה, גם לפני כמה עשורים היא לא הייתה כל-כך אחידה. מסגרת מיליטנטית עם מנגנון תעמולה (בצורה המחרידה המתוארת בגילויי-דעת כאלו ואחרים) לא הייתה מאמצת ספרות "יורים ובוכים", לא הייתה מעניקה פרסי ישראל לאותם סופרים ומשוררים המתבטאים לא-אחת בגנות המלחמה, ובגנות הצבא. המדינה, בכל הנוגע ל"תעמולה", אינה פועלת בצורה כה אטומה, נוקשה ותקיפה כפי שמתואר – ישנן דרכים הרבה יותר יעילות לגדל דור חדש של ילדים שטופי-מוח ותאבי-אלימות מאשר להנציח ספרות מסוג כזה. העובדה היא שהמדינה נולדה בסער ובקרב, והמצב הזה אכן הוליד טקסטים רבים הנוגעים לנושא – אך ממש לא כולם מפארים את הקרבות, ואת הגבורה (מי קרא את "אני פחדן אני" של פוצ'ו ?)
קִראו לי נאיבי, אבל אני באמת לא חושב שהמדינה כופה על אנשים להיות ציוני בכוח. אני, מנסיוני, יכול להגיד שגדלתי במערכת חינוך פוסט-ציונית. רוב המורים שלי פקפקו בערכי הציונות המסורתיים. ואל טקס הזכרון בחולון לא הלכתי כי איזושהי מורה הכריחה אותי, ולא מתוך פחד מאיזה "נוּ-נוּ-נוּ" מדמות סמכותית כזו או אחרת – הלכתי מכיוון שרציתי להתייחד עם זכר הנופלים. כולם, בלי יוצא מן הכלל. שרתי את התקווה לא כי זה הרגיש "לא נעים" לעמוד דומם, אלא כי רציתי לשיר. כי בי מפעמת אותה רוח המוזכרת בשיר. ושוב, קל להגיד שמדובר בתוצר של שטיפת מוח ציונית, אבל אני רק רוצה לחדד ולהגיד, שבסופו של דבר אדם יכול לקבל ערכים "ממלכתיים" כתוצאה מהרהור ושקילה רצינית. כן, זה אפשרי – ואני נוטה להאמין שכך דעותי נתעצבו. מה גם שיומן-רשת זה לא-אחת יוצא לי לתקוף היבטים אחרים באותה תפיסה ממלכתית (והרי גם ההשקפה הלאומית שלי אינה "ציונית קלאסית", כי אם "ציונות עם הסתייגויות", או כפי ששם יומן-הרשת מסגיר – שני-ציונות).
עם צאת החג השני של פסח, יצא לי להתקל בגילויי-דעת כאלו ואחרים ה"תוקפים" את יום השואה, או יותר נכון – את זכר השואה כחלק מהאתוס הציוני. למען גילוי נאות, אקדים ואומר בצורה הכי גלויה שאפשר – אף אחד מקרובי משפחתי לא נספה בשואה. לכאורה, אין לי זיקה ישירה ליום הזה. ויש אנשים שבהחלט יסתפקו בזה, ויאמרו – אכן, היום הזה לא שייך לך. יום השואה עבור אותם אנשים מתייחס אך ורק לאבל ולאסון האישי, המשפחתי – והוא משולל כל רעיון לאומי. אחרי ככלות הכל, עבור אותם אנשים (שוב, גם חברים שלי) – יום השואה משמש כתירוץ לקיומה של הציונות, לקיומה של מדינת ישראל. השואה עצמה אינה בדיה, אך היחס אליו כאל אסון לאומי הוא פיקציה.
אינני מסכים עם דבריהם. יום השואה הוא בהחלט גם היום שלי. אינני מרגיש בשום צורך ב"תעודת אֵבֶל אישית" בכדי להרגיש מחובר ליום הזה. למעשה, אם כבר הזכרתי את החג השני של פסח – הרי שאל יום השואה אני הרבה יותר מחובר מחג המימונה. המימונה גם היא חג "עדתי", משפחתי, ואליו אמורה להיות קיימת אצלי זיקה משפחתית, מסורתית – אולם חשיבותו ועצמתו היא כאין וכאפס לעומת יום השואה.
למה בעצם אני כל כך חפץ לסבול ?
השואה לכשעצמה סופגת מכות נמרצות בידי קומץ מקרב היהודים עצמם, אותם אני מכנה מדחיקי שואה ומשכיחי שואה (לא מכחישי, משכיחי). עבורם, השואה היא טרגדיה אנושית, אך משהו שקשה להם להתמודד איתו ולדבר עליו – לא בשל האימה שבדבר, אלא בשל ההשלכות של השואה על תקומתה של המדינה. הטיעון הנפוץ ביותר הקשור לכך הוא שהשואה, כזכרון לאומי, היא התירוץ בו משתמשת המדינה הציונית לכל מעשה נפשע שהיא מבצעת. אכן במגילת העצמאות נכתב "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על־ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים." אולם בל נשכח כי הצהרה הזו חוברה כשלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, והשואה יחד עמה. הנסיון להתבונן, בראיה כזו, על הטיעון הזה כ"צידוק מיותר להאחז בו" הוא אומלל ואולי אף מרושע, חסר כל חמלה אנושית כלפי תחושת ההלם ממימדי האסון (שוב, בהקשר ההיסטורי הנכון). מעבר לכך, ההנהגה הציונית באותה תקופה העדיפה להשכיח את ה"תבוסתנות" שברעיון של עם שלם המובל בטבח, והעדיפה להדגיש את צד הגבורה כנגד האויב הנאצי (ועל כן יום זה נקרא יום השואה והגבורה). רבים נוטים לשכוח כי הצד הזה, לכשעצמו – של גילויי הגבורה – דעך עם הזמן וכמעט לא קיים היום – בניגוד לטענותיהם של אנשים מקרב השמאל הקיצוני שמנסים לתאר את האתוס הציוני כהולך והופך למיליטנטי יותר.
למעשה, ההסתכלות על השואה כטרגדיה של חסרי ישע (תוך הדחקת גילויי הגבורה) מזכירה במעט את הנרטיב הפלסטיני הנוגע לנכבה – הדגשת האסון, התבוסה, ההשפלה, הגזל, הרוע של האויב. החשיבה התבוסתנית הזו היא למעשה כיום תמצית הנרטיב הפלסטיני ה"מיינסטרימי", כשבשוליים (שבתקופות מסויימות מתרחבים להם עד שנראה שהם בעצמם הופכים למיינסטרים) קיימים הקולות הקוראים למאבק מזויין, ועל גבורתם של השאהידים. אין עוררין על מימדי הטרגדיה, ואכן – גם מעשי הגבורה מתגמדים לעומת האסון – אולם זוהי בחירה שלנו (או שמא – של החברה בה אנו חיים) להחליט על מה אנו מתמקדים באותו יום זיכרון.
המגוחך בכל הסיפור הזה הוא הצורה שבה השמאל הקיצוני מנסה להציג את ה"מנגנון הציוני" שבונה את המיתוס של השואה כאירוע מכונן – ותוך כדי מתעלם מהעובדה שהוא בעצמו עושה אותו דבר – מנסה להכתיב מיתוס אחר, אנטי-ציוני במקרה המתון ואוטו-אנטישמי במקרה הקיצוני והעגום יותר. תמימות הדעים כה מרשימה – אין ספק, השואה נתרחשה, אבל לא רק לנו (נשכח מהפערים המספריים). כן, זה היה נורא – אבל אנחנו לא היינו היחידים (אולי גם ארמניה כמדינה עצמאית איננה לגיטימית ?). כן, נהרגו שישה מליון (המספר נמוך בכמה מאות אלפים, ככל הנראה – אבל גם לדעתי זה לא משנה) – אבל האם ננפנף כל הזמן במספר הזה כדי להצדיק את הרעיון הציוני הנלוז ? (מלכתחילה לא חסרים לנו מקורות גאווה אחרים, וגם אם כן נקלענו להתמקדות יתר בשואה – אין זה פוסל את זכות קיומה של המדינה, אלא פשוט מזכיר לנו להתמקד באותם הדברים האחרים.
התוכנית הנאצית להשמדת קבוצות שלמות באוכלוסיה נכללת כולה בהגדרת השואה – כולל היהודים, כמובן, אך לא רק – גם צוענים, הומוסקסואלים, קומוניסטים (ובכלל, מתנגדי משטר) ובונים חופשים נרצחו כולם בידי מנגנון ההשמדה הנאצי. מסיבה זו, ישנם אלו שטוענים כי השואה הינה אירוע אוניברסלי, וכי עצם הייחוס של השואה לעם היהודי הינו חוסר אכפתיות, ששוב – כל מטרתו היא להשתמש בתירוץ הזה לצורך עשיית מעשים נוראים. ועדיין – מדוע אני מוצא הבדל בין השואה "שלנו" לבין שאר פשעי-המלחמה שביצעו הנאצים ? כן, דווקא בשל מימדי-האסון. אין כאן עניין של "מניין גופות" או "פולחן-דם", אלא בעובדה פעם היחידה בהיסטוריה המודרנית המתועדת, התקיים נסיון השמדה מכאני (כן, ממש כתהליך תעשייתי) של עם שלם – והתוצאות מזעזעות, ולמזלינו – נסתכמו בחמש וכמה מאות אלפי מליון הרוגים. השואה, כמנגנון, שונה ממקרים אחרים של רצח-עם ופשעי-מלחמה. בשל סיבה זאת, אינני רואה, למשל, את רצח-העם שבוצע בארמנים כשואה, אלא כרצח-עם, כפשע-מלחמה מזעזע. השואה של העם היהודי היא בהחלט מקרה יוצא-דופן ויחיד (אקווה שגם בעתיד) של ההיסטוריה האנושית.
בניגוד לאירועים היסטוריים מוקדמים יותר שנחרטו בזכרון הקולקטיבי שלנו, השואה היא מקרה מאוד מתועד. על כן, כל עוד איננו מדברים על מכחישי שואה, כמעט ולא קיימים אנשים שיחלקו על העובדות. עיקר ה"מלחמה" היא על זכר השואה, על ציוויונו של יום השואה – אני נוטה לחשוב שהרוב הדומם מקבל ומבין את יום השואה כיום אבל וזיכרון של אותם מליוני קורבנות. אולם, ישנם אלו המנסים להדחיק את אותו זכרון, או אפילו להשכיח אותו – ולו רק בכדי להתנגח, שוב, ברעיון הציוני. אפילו אם נדבר באופן ישיר על הכיבוש, ונאמר שהוא נעשה בחסות השואה, כתירוץ מכוון של קברניטי המדינה – נראה לי מעוות "להקריב" את זכר השואה, במקום לנסות להתמודד עם מרכזיות השואה כמכנה משותף לאומי. וכן, זהו מכנה משותף לאומי – שייך לכל עם ישראל, גם לאלו שאף אחד מקרובי משפחתו לא נרצח בידי הנאצים.
וכאן אנו חוזרים אל הציונות, ואל מדינת ישראל, ובכלל – אל לאומיות. אני באמת ובתמים מאמין שלכל עַם עִם הגדרה לאומית משלו, ועם שאיפות לאומיות עצמאיות משלו, מגיעה מדינה. לנו, עם ישראל, וגם לפלסטינאים. אין סיבה שנשלוט עליהם, אין סיבה שנצפה מהם להזדהות עם המנון עברי-יהודי ועם דגל יהודי – יש להם זהות משלהם – וזוהי זכותם. ולמעשה, עד שלא יזכו לממש את זכותם (ואני חושב שזה מצער שעדיין אין להם מדינה) – אני נוטה לחשוב שהמצב יפעל לרעתם, כפי שהוא פועל עתה. אך הרעה שלהם היא גם הרעה שלנו, שכן חייהם בקרבנו, ותחת שלטוננו, פוגע גם בנו. והיה לי חשוב לכתוב את הפסקה הזו, כדי להגיע אל הפסקה הבאה.
עם ישראל נמצא בעבר במצב של הפלסטינאים, של עם ללא מדינה, אך בנסיבות גרועות הרבה יותר. שכן, בעוד הפלסטינאים נתגבשו בעיקר בשל הזהות המקומית שלהם, ליהודים הייתה זהות דתית והם נפוצו בכל רחבי תבל, ובמשך מאות בשנים חיו בסביבה יחסית עויינת. אינני מבקש לחזור על מנטרות "ממלכתיות", ואני שוב אומר שאת כל אשר אני כותב – אני כותב כי אל המסקנות הללו הגעתי (כך אני נוטה להאמין) בעצמי – אך חשוב לי להגיד : חשוב לנו לזכור את השואה, ואת הפרעות שבוצעו ביהודים באלפיים שנות הגלות, כדי להבין מאיפה באנו, ומדוע המדינה הזו היא כה חשובה לנו. אני באמת מאמין שהמסר הזה לא חלחל לרוב בני-דורי (אינני יודע להגיד על דורות קודמים), ובשל הקבלה הזו של המדינה כמובן מאליו, אנשים לא מבינים כיצד מצבם של היהודים יכול להיות גרוע בלי מדינה, בלי מקום "לברוח" אליו בשעת מצוקה. אני בספק כמה אנשים זוכרים, אך בשנת 2006 התגנבה אל מהדורת החדשות בערוץ 2 ידיעה על כך שמחמוד אחמדינג'אד מתכנן לכפות על היהודים לעטות טלאי צהוב (ולנוצרים טלאי אדום ולזורואסטריזם טלאי כחול, כמדומני). הייתה זו ידיעה פתאומית, שלאחר מכן נתגלתה כלא-מדוייקת, אבל אני זוכר – אני באמת זוכר – את יוסי ביילין עצמו שהגיב על כך באמרו : "ישראל לא תוכל להסתפק בגינויים, ויהיה עליה לפעול להוצאת כל היהודים שירצו בכך מאיראן, ולעמוד בראש חזית עולמית להרחקת ההנהגה האיראנית המטורפת וההיטלראית מן השלטון במדינה זו".
מעטים הם האנשים שיאשימו את יוסי ביילין במיליטריזם, אבל בסופו של דבר – זוהי מהות של מדינת ישראל כמדינת לאום, עם העבר העגום של היהודים ברחבי העולם – האפשרות להיות נוכחת, כגוף פעיל, שמגן על בני עם ישראל. זוהי ההצדקה שלנו, החל ממלחמת הקוממיות. ושוב – גם אם שאר מערכות ישראל נתפסות בדעת ציבור מסויים כלא צודקות – אינני נוטה להאמין שהפתרון הוא שלילת הקיום של מדינת ישראל (כמדינה), או סלידה מכל היבט ממלכתי שלה – אלא פעילות למען שינוי המצב.
ואם זה לא מוגזם, אז בבקשה, עזבו את ימי הזכרון בשקט. אל תדחיקו, אל תשכיחו. יש כל כך הרבה ימים אחרים להתווכח על מה שרע בציונות, אבל בימים האלה אנו לא עוסקים בלאן מועדות פני הציונות, אלא עוצרים לרגע, ומסתכלים אחורה – להתבונן שוב באותם פנים קורנים ומחויכים. אל תכעסו – תנו לי לפלוט את יפחתי הצדקנית, ותן לי לפנות אל רבקה זהר ואל מה אברך, וגם אל יהודה פוליקר ואל שיר אחרי הגשם. לא כי הכריחו אותי, ולא כי אני שטוף מוח של מערכת תעמולה ציונית – כי זוהי הדרך שלי לחוות את מכורתי, את ביתי ומולדתי – המדינה שבה אני חי ואותה אני אוהב.
על היבט נוסף של יום הזכרון כתב יעקב חברוני ברשימתו "יום של זכרון" ביומן-הרשת "יחף בעברית". ממליץ בחום להתבונן ולהתרשם, אני באופן אישי מצאתי עצמי מסכים עם דבריו.
תל-אביב, ג' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ב.
מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי 