הפולחן – פחד והערצה חוצה גבולות מרחב וּזמן

בעֵבֶר-הירדן המזרחי, בעת הרחבת שדה התעופה עמאן שבירדן בשנות השישים, התגלה מתחם שזכה לשם "תולילת אל-ע'סול" (تليلات الغسول). המתחם הוא אתר מן התקופה הכלקוליתית (נחושת-אבן) – בהערכה גסה מלפני 5500 שנה. על כתלי אחד המבנים במתחם נמצאו ציורים מדהימים, אחד מהם איור גיאומטרי מדהים בצורת כוכב ולצדו איורים של חיות מיתולוגיות, מסכות טקסיות, וּמה שאפשר להבין, אולי, כתרשימי מבנים. כאשר ראיתי לראשונה את צורת הכוכב (בקורס "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל"), הייתי משוכנע שמדובר בתוספת מאוחרת מתקופת הכיבוש האיסלאמי. ואולם הסתבר לי שמדובר בציור אותנטי, מדהים במורכבותו. יעקב חברוני ידידי (עמו פרסמתי לא-מזמן את שמעו נא קריאתנו, מנשר השני-ציוני) אף קישר בין הצורה לבין כוכב אִשתר (אלת האהבה והמלחמה המסופוטמית), שגם לה יוחס סמל הכוכב בעל שמונה הקרניים. קטונתי מלקבוע עובדות, אולם יתכן שהסמל הזה (בין אם זוהה עם משהו שזוהה עם אִשתר או מקבילה אחרת שלה מתקופה כה מוקדמת) הצליח "לנדוד" מזרחה אל עבר המרחב השומרי-אכדי, יחד עם תופעה מעניינת נוספת, שהיא מרכז-עניינה של הרשימה הזו.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

מרשים ככל שיהיה, איור הכוכב בתולילת ע'סול לא הצליח להדהים כשם שהצליח איור התהלוכה הדתית – בה מוצגות שלוש דמויות חבושות כובעים/מסכות טקסיות, האחת עם מקל רועים והשתיים שמאחוריה מתהלכות עם הידיים לפניהם, בדיוק כפי שמתואר באמנות בכל רחבי המזרח הקדום אלפי שנים לאחר מכן בסצנות של אדם המופיע לפני מלך, או לפני אלים. הרמת הידיים מלפנים באותה תנוחה, המבטאת יראת כבוד, מסבירה לדעתי בדיוק את מהותה של המילה פולחן – מן השורש האכדי פ.ל.ח. – פירושהּ של המילה האכדית פַלָחֻ(ם) – palāḫu(m) הוא "לפחד/להעריץ/לכבד", והלא משה בן עמרם בכבודו וּבעצמו עשה בדיוק את אותו הדבר המתואר באמנות המזרח הקדום כאשר נגלה לפניו אלוהיו מן הסנה הבוער במִדבר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג' ו').

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול – שחזור מתוך The Ghassulian Wall Paintings, D.O. Cameron (London : Kenyon-Deane, 1981.), במקור בצבע.

מעניין במיוחד כי השורש פ.ל.ח. יכול להתפרש גם כ"לאהוב", אך תמיד עבור הצד הנחוּת – אל לא יכול "לפלוח" אדם, ואב לא "פולח" את בנו – רק הפוך. השורש עבור אהבה של הדמות העליונה הוא ר.א.ם. – רָאמֻ(ם) – râmu(m) "לאהוב". בחזרה אל משמעות הפחד והכבוד של השורש פ.ל.ח., בדיון שהתרחש בעמוד הפייסבוק שלי וּבקבוצת הפייסבוק אַוָתֻם awātum – מילה אכדית ביום (שבמקרה אני מנהל אותה) הועלה ההקשר הארמי, שם השורש פ.ל.ח. דווקא מתקשר אל עבודה (כשם שה"פלאח" בערבית עובד את אדמתו), כדוגמת תרגום אונקלוס ל- "…אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים…" (בראשית כ״ט, י״ח): "אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין" (אונקלוס על בראשית כ"ט, י"ח) – ואכן קשר סמנטי בין השורשים בשתי השפות הוא יותר מהגיוני, אולם ההתייחסות אל המשמעות האכדית מחזירה משמעות שאבדה במשמעות הארמית/ערבית – הפולחן אינו סתם עבודה רגילה ושגרתית, ויש בה מן הפחד, מן היראה, ומן ההערצה אל הכוחות האלוהיים אותם האדם "עובד". במובן הזה, חשוב לזכור שגם מלכים ניכסו לעצמם כוחות אלוהיים, או לפחות זיקה אל האלוהות שהעניקה להם את סמכות הממשל.

בעזרת האיורים באתר שוחזרה הסצינה הפולחנית בתולילת אל-ע'סול ובעזרת התמונה הזו ניתן לדמיין, גם אם לא בדיוק מושלם, את הפולחן העתיק המתועד בפרסקו המרשים הזה, ולתהות האם אותו פולחן הצליח להתגלגל במורד הדורות, לאחר ששינה צורות ולבש פנים שונים לחלוטין, עד הגיעו אל ימינו אנו.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

כאמור, אותו מוטיב פולחני של תהלוכה, ושל בני-האנוש הניגשים אל אלוהות או דמות מלכותית עם ידיהם מורמות לפניהם, מופיע שוב ושוב לאורך התרבויות המוכרות לנו מן המזרח הקדום. כך, למשל, בחותם-הגליל של חַשְׁחַמֵר (ḫašḫamer), הפַתֵסִי (PA.TE.SI, המתורגם גם כ ENSI – "מושל" או "הכהן הגדול") של אל הירח ננה/סין (השם הראשון שוּמֵרי, השני אכדי), מובל חַשְׁחַמֵר על-ידי דמות שפורשה במחקר כלַמַּה (האלה השוֹמרת) שלו בפני אוּר-נַמּוּ, מלך אוּר וּמייסד השושלת השלישית של אוּר (שהיתה שושלת השלטון השוּמרית האחרונה בהסטוריה), בכדי לקבל את מינויו כמושל של יִשְׁכֻן-סִין (iškun-sîn). נוכחותו של האל סין עצמו לא נעדרת, והוא מופיע באיור בצורת סהר הירח.

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו.
הכיתוב מימין אומר:
"אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו."
מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

בתנוחה דומה מופיע מלך בבל, חמורבי (בן המאה ה-18 לפני הספירה), כאשר הוא מתייצב בפני אל השמש והשופט האלוהי, שַׁמַשׁ, בראש האסטלה השחורה עליה חקוקים חוקי חמורבי, קודקס חוקים קדום שאודות חשיבותו הרבה מעידה תפוצתו בצורת העתקים של חלקים מן הקודקס שנמצאו במקומות רבים ברחבי המזרח הקדום, כולל בתל חצור שבישראל בשנת 2010. מעניין שלא כל ההעתקים שנמצאו הם זהים לחלוטין, דבר שלדעתי מעיד על אותו רעיון שכבר כתבתי עליו ברשמה "מידע קפוא ולוחות שבורים", של גמישות המידע בעת העתיקה, כאשר יכולת הכתיבה היתה שמורה למתי-מעט, ולרוב פעלה בחסות המלך ועל-כן פעלה על-פי צרכיו, ומסיבה זו הטקסט לא השתמר בצורה מושלמת, אלא התאים את עצמו בהתאם לתפיסה (של העולם, של המוסר, של השלטון) שרווחה בעת כתיבת הטקסט. איור מפורסם נוסף ממסופוטמיה מציג את המלך הבבלי מן המאה התשיעית לפני הספירה, נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה (Nabû-apla-iddina), המובל בידו על-ידי כהן (וידו השניה לפניו) בפני האל שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר – Ebabbar) בעיר סִיפַּר, וגלגל החמה במזבח לפניו. מאחורי המלך  עומדת אַיַה, אשתו של שַׁמַשׁ. לוח הטין מתאר את קורות הבאתו של פסל החדש של שַׁמַשׁ אל האֵבַבַּר, מקדשו.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש).
כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

לוח שַׁמַשׁ – המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

גם בארץ, בתל חצור שבצפון, נמצאה שורה של מצבות באתר פולחני המזוהה כיום כ"כנעני" (כמה מאות שנים לפני "התקופה הישראלית", בין אם מבחינת התארוך הארכיאולוגי ובין אם מבחינת התיארוך התנ"כי להתנחלות בארץ). המצבות אינן מצבות קבורה, אלא מצבות פולחן, והן תופעה נפוצה בכל רחבי האתרים הפולחניים באזורנו. אולם בתל חצור התופעה מרשימה במיוחד מכיוון שחלק מן המצבות מעוטרות בחקיקות. על אחת מן המצבות חקוקות שתי ידיים פשוטות מעלה, ומעליהן הירח. מכיוון שאין איור גוף, קשה קבוע נחרצות האם מדובר באותו המוטיב (ואכן אני נוטה להזהר ולא לקבוע כך), אולם ניתן לחשוב כי עבור המתבונן במצבה, הידיים המושטות מעלה כלפי השמיים משמשות כמעין "השראה" למעשה דומה.

"שדה המצבות" בחצור. משמאל נמצא פסל אל, שבעת מציאת האתר ראשו היה ערוף.

הסיבה שהתרגשתי כל-כך לראות את המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול (זו מלפני 5500 שנה) היא מכיוון שהיא הזכירה לי באופן מיידי איור אחר, אשר משויך אל ממלכת ישראל. מדובר על אחד האיורים שנמצאו בכונתילת עג'רוד, אתר המשוייך לממלכת ישראל הנמצא במזרח חצי-האי סיני (כיום בשטח מצרים), וּמתוארך בערך לשנת 800 לפני הספירה. האתר נחפר בשנות השבעים וזכה לשם העברי "חורבת-תימן", וזו כרמיזה לא רק למיקומו הגיאוגרפי הדרומי ("תימן" היא המילה העברית הקדומה ל"דרום"), אלא גם כקריצה לטקסטים שנמצאו באתר, בהם ישנן הקדשות ל"יהוה התמנ ואשרתה" – יהוה התימני (הדרומי) ואשרתו. כונתילת עג'רוד הוא אחד משני אתרים (השני נקרא חרבת אל-כום) בו נמצאו טקסטים מהם ניתן להבין כי אלוהי-משה, יהוה, היה אל בעל אופי מקומי (בדומה לאלים רבים במרחב הפוליתאיסטי של המזרח הקדום), אלא גם שהיתה לו אישה – אשרה – מי שהיתה "בתחילת דרכה" אשתו של אבי האלים הכנענים, אל עליון. ואולם בניגוד אל חרבת אל-כום, בו נמצא רק טקסט אחד, אתר כונתילת עג'רוד הניב כמה וכמה רסיסי-טקסטים מהם ניתן להבין שיהוה לא היה אל יחיד – אלא שתפקידו הבכיר (כאל של עם ישראל) היה לצד אלים אחרים – אשרה, ואף בעל (המוזכר אף הוא בשניים משברי הטקסטים הקצרצרים).

המצעד בכונתילת עג'רוד – בערך משנת 800 לפני הספירה – תקופת המלוכה.
שחזור מתוך Ze'ev Meshel – Kuntillet 'Ajrud (Horvat Teman) -An Iron Age II Religious Site on the Judah-Sinai Border (עמוד 174, Israel Exploration Society, Jerusalem 2012)

אמנם, כפי שכבר אמרתי קודם-לכן, אין לי דרך לקבוע נחרצות, אולם אני נוטה להאמין שאותו מוטיב של הרמת הידיים, המבטא יראת-כבוד המהולה בהערצה, שהיא מהות השורש האכדי פ.ל.ח. אשר התגלגלה גם אל הלשון העברית, לא פסה מן העולם. כשם שהיא מופיעה בתרבות המסופוטמית, וכשם שהיא הופיעה בהתגלות אלוהי-משה במדבר, ואף באיור המצעד בכונתילת עג'רוד – אתר המשויך לממלכת ישראל, כך אנו מסוגלים לראות אותה היום ביהדות במנהגי הדלקת נרות שבת, או במסגרת שלעתים לובשת צורה קבוצתית יותר (אם-כי בהחלט קיימת גם בצורת תפילה פרטית) – התפילה המוסלמית (הדֻעַא – الدعاء). ובהתבוננות בתמונת תפילה מוסלמית, קשה שלא לעמוד על הדמיון בין אותם מצעדים פולחניים כמו בתולילת אל-ע'סול, או מכונתילת עג'רוד, לבין אותם אנשים העומדים יחדיו ונושאים תפילתם השמימה, ביראה וּבהערצה וּבכבוד – תכונות שהן מנת חלקן של הפולחן.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן.
נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

חולון, כ"ה באייר, ה'תשע"ג.

נְשַׁנֶּה וְנִפְרֹשׁ

     בּוֹאִי וַנִּהְיֶה כְּמוֹ

     אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה,

          שֶׁבָּדַק מַה בָּדַק,

          וְרָאָה מַה רָאָה,

          וְיָדַע מַה יָדַע,

          וּפָרַק מַה פָּרַק.

     תְּנִי לִי יָד

      וּבְיַחַד נִצְעַד

       אֶל גּוֹרָל מְשֻׁתָּף,

        אֶל עָתִיד כֹּה נִכְסָף.

 

     בּוֹאִי וְנַעֲלֶה כְּמוֹ

     אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה.

נְשַׁנֶּה וְנִדְרֹשׁ בְּיֶדַע קָדוֹשׁ.

נִכָּנֵס לַפַּרְדֵּס, וְנִרְאֵהוּ עַל כֵּס

בְּפֶתַח הֵיכַל- אֶת חֲנוֹךְ בֶּן יֶרֶד

וְנַקְשֶׁה וְנִשְׁאָל: הִשְׁמַעְנוּ קוֹל מֶרֶד?

"כָּכָה יֵעָשֶׂה"- לְאֵידוֹ כֹּה נָגִיל,

בִּזְבוּל עֲרָבוֹת, כְּבוֹד-מַלְאָךְ נַשְׁפִּיל:

סָמֶ"ךְ פּוּלְסָאוֹת

שֶׁל אוּרִים וָאִשִׁים –

נָקִימוֹ עַל-רַגְלָיו

לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

     בּוֹאִי וְנִשְׂרֹף אֶת גִּשְׁרֵי עָבָרֵנוּ,

     בּוֹאִי וְנִפְסָע בְּמִשְׁעוֹל עֲתִידֵנוּ.

 

     בּוֹאִי וְנִחְיֶה כְּמוֹ

     אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה:

נִרְכָּב בְּשַׁבָּת וְאָכִין לָךְ סָלָט;

נִתְפַּעֵל מִן הַנּוֹף וּפְרָחִים לָךְ אֶקְטֹף;

סִפְרוּת-הַמִּינִים נַעֲרִיץ וְנִסְגֹּד;

מִזְמוֹרֵי-יְוָנִים נִתַּן בְּקוֹל דּוֹד.

בּוֹאִי נַצִּיץ וְלֹא נִפָּגַע,

נֵרֵד וַנִלְמַדַה רָזֵי-מֶרְכָּבָה:

שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵם, נֵיטִיבָה-בָּחוֹן;

נְטִיעוֹת נְקַצֵּץ, נְגַדְעַן בְּרֹן.

     בּוֹאִי נַעֲשֶׂה כֹּל מַה שֶׁאָסוּר;

     בּוֹאִי נָכִּיר בְּמַה שֶׁבָּרוּר.

 

וּבַנְּיָר הֶחָדָשׁ

שֶׁצָהַב וְיָבַש,

בּוֹאִי וְנִמְחָק אֶת מַה שֶׁנִּכְתָּב.

נִּהְיֶה אֲחֵרִים;

נְתַנֶּה אֲהָבִים;

בּוֹאִי וְנַבְטִיחַ כִּי לָנֶצַח נֹאהַב.

     רַק תְּנִי לִי יָד

      וּבְיַחַד נִפְרֹשׁ

       אֶל גּוֹרָל שֶׁנֶּחְתַּם

        מִבְּרִיאַת הָעוֹלָם.

          וְנִבְדֹּק מַה נִבְדֹּק

          וְנִרְאֶה  מַה נִרְאֶה

          וְנִפְרֹק מַה נִפְרֹק

          וְנֵדַע  מַה נֵדַע

     בּוֹאִי וַנִּהְיֶה כְּמוֹ

     אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה.

חולון, כ"ז באלול, ה'תשע"ב.

דְּלָתוֹת נְעֻלוֹת

בָּאתִי עדֵי מְבוֹא הֵיכַל קֹדֶשׁ,
אַךְ לֹא הֻרְשֵׁיתִי לָבוֹא פְּנִימָה…

יָדַי לָטְפוּ
אַבְנֵי-סֶתֶת רַכּוֹת,
מָשׁוֹשׁ מִשֵּׁשׁוּ
בְּעֶרְגָּה הֵן תָּרוֹת,
חֹם נְבִיעָה,
מַעֲנִית נְעוּרִים,
חֲדֹר מְבַקְּשוֹת
לְקֹדֶשֵׁי-קֳדָשִׁים.

אַךְ לֹא הֻרְשֵׁיתִי לָבוֹא פְּנִימָה…

לְשׁוֹנִי חָרְשָׁה,
בֵּין שִׁנַּיִם תַּצִיץ,
עָרוֹג תַּעֲרֹג
לְכֹל זִיז וְחָרִיץ,
שְׂפָתָיִם אַשִּׁיק
עַל-פְּנֵי סַף קַבָּלָה,
מְבוֹאָה אֲחוֹרִית
לֹא אֶמְצָא עַל-נְקַלָּה.

וְלֹא הֻרְשֵׁיתִי לָבוֹא פְּנִימָה…

זָרַח לוֹ יָרֵחַ,
יָגַעְתִּי בַּקֵּשׁ,
הַדְּלָתוֹת נְעֻלוֹת,
וְלֹא תִּדְעַךְ אֵשׁ…
אָנוּם לְצַד זְבוּל,
שׁוּב אַבִּיט, לֹא אָבִין:
מְבוֹא הֵיכַל קֹדֶשׁ –
בִּרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין…

לֹא הֻרְשֵׁיתִי לָבוֹא פְּנִימָה.

חולון, י"ז באדר, ה'תשע"ב.

אֵלָתִי (בְּנֹעַם דַּרְכֶּךְ)

בְּנֹעַם דַּרְכֶּךְ הִפַּלְתְּ חוֹמֹתַי;
בְּגִיל חִיוּכֵךְ שִׁבַּרְתְּ עַצְמוֹתַי;
בְּזֹהַר יָפְיֵךְ דָּמִי הָפַכְתְּ לְמַיִם;
אֶפְרִי אַתְּ זָרִית, בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.

רַק עֶצֶם לוּז נוֹתְרָה,
אֲנִי כֻּלִּי שֶׁלָךְ.

בִכְפָפוֹת מֶשִׁי (מְתוּלָּעוֹת) רוֹצַצְתְּ גֻּלְגָּלְתִּי;
בְּבֹשֶׂם שׁוֹשָׁן שִׁסַּפְתְּ אֶת גְּרוֹנִי;
בְּרֹךְ, שֶׁל קְטִיפָה, הָלַמְתְּ עַל לִבִּי,
יָדָי אַתְּ תָּלַשְׁתְּ, כְּשְׁאִמַּצְתִּךְ אֶל קִרְבִּי.

אַף בְּבוֹר-תַּחְתִּית אַדוּר,
אֶסְפֹּר מַעֲלוֹתָיִךְ וָאוֹמַר –
אֲנִי כֻּלִּי שֶׁלָךְ.

בִּתְפִילָה חֲרִישִׁית מָסַרְתִּי נַפְשִׁי,
וּבְקֹדֶשׁ שַׁבָּת, חִלַּלְתְּ אֶת רוּחִי;
בְּחֶסֶד שָׁמַיִם נָטַלְתְּ נִשְׁמָתִּי;
בְּשַׁעַר גַּן-עֵדֶן הִכְנַסְּתְּ חַיָּתִי;

כִּי אַתְּ לִי הַיְחִידָה –
בְּאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת,
וְשִׁבְעָה רְקִיעִים,
אֲנִי
כֻּלִּי
שֶׁלָךְ.

חולון, כ"א בשבט, ה'תשע"ב.

הַצַּיָּד בְּמַחְשַׁכֵי הַמִּדְבָּר

רֹשְׁפִים מֵעַל – כּוֹכְבֵי רָקִיעַ,
מִשְׁחָר יָמִים
תֻּקְּנוּ בִּמְסִילּוֹתֵּיהֶם;
בְּמַחְשַׁכֵי מִדְבָּר
כֹּה קַר, כֹּה צָחִיחַ,
מָּצְאוּ זֶה אֶת זוֹ,
זוֹ אֶת זֶה.

וּבִקְצֵה שְׁבִיל הַזֹּהַר,
אֵיתָן וְנִצְחִי –
מְבַשֵּׂר אַהֲבַתֵינוּ, זֶהוּ הַצַּיָּד;
כּמוֹ אֵל קֶדֶם,
כּמוֹ תַּן מְיַלֵּל,
בְּלֵּילוֹת חוֹרֶף, אוֹרְיוֹן,
גוֹרָלֵינוֹ נְצֹר.

מצפה רמון, ה' בכסלו, ה'תשע"ב.

הוצאה מחודשת לפרשת גבריאל תירוש

"עת ללמוד היסטוריה… ועת לעשותה ! יש המבארים את העוּבדוֹת ויש היוצרים אותן. עד כה ביארנו את העוּבדוֹת. עתה עלינו ליצור אותן."
(עמוד 144)

פרשת גבריאל תירוש, יצחק שלֵו, ה'תשכ"ה / 1964

ביום שישי האחרון הודיעה הוצאת "עם עובד" כי הספר "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלֵו יוצא במהדורה חדשה, בפורמט חדש ובאות נוחה לקריאה. עד כה הספר יצא בפורמט המקביל ל paperback האמריקאי, ובגופן קטן, בהתאם. ידיעה זו חיממה לי את הלב, שכן יש לי רגש מיוחד וחם מאוד כלפי הספר הזה, ואני יכול בנקל להגיד כי מבין כל ספרי המקור שקראתי, הוא האהוב עליי ביותר. החיבור הזה הוא כמובן רגשי – יהיה זה יומרני לטעון כי מדובר בספר המושלם ביותר, העמוק ביותר, המפתיע ביותר ו/או העשיר ביותר במוטיבים ספרותיים שנכתב אי-פעם בידי סופר עברי. החיבור הוא אל הדמויות, אל הרקע ההיסטורי, ואל הסיפור המרגש שמספר לנו יצחק שלֵו, באמצעות הדמות המספרת חסרת-השם, שיחד עם ארבעה תלמידי תיכון נוספים הולכים בעקבותיו של המורה החדש שלהם להיסטוריה, גבריאל תירוש, אל עיסוק מחתרתי במהלך תקופת ההבלגה בשנות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939).

"פרשת גבריאל תירוש" נכתב בידי יצחק שלו (1919-1992), שבאותה העת כבר היה משורר פורה. בתחום הסיפורת זהו ספרו הראשון, ולפחות מבחינת הצלחת הספר הוא הציב רף גבוה באותו ספר ביכורים, שאותו לא הצליח לעבור אחר-כך. אולם, מעבר להיות "בעל ה'פרשת גבריאל תירוש'", יצחק שלו ידוע בעיקר בתור "אביו של-", שכן בנו אף הוא סופר – לא אחר מאשר מאיר שלו, שהצליח בתחום קצת יותר מאביו (ושספריו נתפרסמו אף הם בהוצאת עם עובד וומשיכים להצליח להמכר ולהקרא בשקיקה בידי קוראים רבים גם היום, ספרים כמו רומן רוסי, בימים אחרים ויונה והנער).

***

"…משום כך הבינונו את גבריאל שהובלנו תמיד אל המעשׂ, ולא הבינונו מורים אחרים שבחרו לישאר בתחום הרעיוני המנותק מן השעות שלאחר הלימודים.
וכשאומר אנוכי "מורים אחרים", ודאי שאי-אשפר שלא להזכיר כאן את מר נוישטאדט, המורה לתנ"ך, ששינה שמו לקרתא-חדתא. שׂח היה לנו על תפארת-הקדומים של המקדש ועיר-דויד, בלא שיטרח להראותנו היכן מקומם של אלה בעיר זו שאנו חיים בה. לשבחו של הד"ר רוזנבלום יש לומר שהיה מפגיע בו לערוך עמנו טיולים כדי להראותנו את מעיין הגיחון ובריכת השילוח ושאר אתרים שהעבר מבצבץ מתוכם…"
(עמוד 16)

גבריאל תירוש הוא מורה להיסטוריה שבא עם גישה שונה. על אף שהגיע מן הנכר, מגרמניה (בידיעה ברורה של מה שקרה ליהודי גרמניה כבר בשנים ההן, כולל אסונו האישי של גבריאל תירוש המוזכר בספר), הוא מביא גישה הרבה יותר "מקומית" מזו של המורים הותיקים, הגלותיים (כד"ר רוזנבלום, מנהל הגימנסיה הציוני הותיק והנאמן מבניה של ליטא, וּמר נוישטאדט, אשר שינה את שמו ל"קרתא חדתא" – לכאורה שם מסורתי עם שורשים יהודיים, אך עלינו לזכור כי גם הארמית אינה השפה העברית, כפי שמיוצג בשמו של גבריאל תירוש). אף צבע עורו של גבריאל תירוש זוכה לאיזכור כשזוף, לא חיוור. הוא יותר מכל מייצג את היהודי/עברי החלוצי, אחד שהשנים הרבות בגולה לא ניתקו אותו משורשיו בני אלפי השנים בארץ ישראל. על אף מוצאו האשכנזי, הוא דואג לקרוא שירה במבטא ספרדי מושלם, עם הטעמות ועם חי"ת ועי"ן אוריינטלים.

בפרק השלישי גבריאל תירוש מתמקד בנושא שלכאורה אין לו קשר לעם ישראל – תקופת הצלבנים בארץ ישראל. בניגוד ללימוד ה"פורמאלי" בכיתה של מר קרתא חדתא, מר תירוש לוקח את תלמידיו אל המצודות הצלבניות העתיקות (מונפור, ג'ידין, כאוכב-אל-הוה, עכו), וּמראה שעל אף מראם המרשים, המוסלמים גירשו אותם מן הארץ – ובכך מזהיר את תלמידיו בנוגע לגורלם של היהודים בארץ – שמא יגורשו אף הם מן הארץ בידי המוסלמים, כפי שגורשו הצלבנים, כמעט אלף שנה לפני תקופתם של תלמידיו ושלו. כאשר דן שואל את מר תירוש האם כדאי להשוות את יחסי הערבים והצלבנים ליחסים הקיימים היום בין הערבים לבין הישוב העברי, עונה לו תירוש : "אם כדאי להשוות, שואל אתה ?… והרי חייבים אנו להשוות ! הכרח הוא ללמוד לקח אם רוצים אנו לא לחזור על אותן הטעויות ולהישמד באותה צורה !…" (עמוד 26). במהלך הזמן, תירוש בוחר לעצמו קבוצה נבחרת של תלמידים (המספר, יאיר, דן, אהרן, ואיה), ומלמד אותם באופן עצמאי ולא-פורמלי במפגשים הכוללים שירה, אקטואליה, היסטוריה ובהמשך – שׂדאות ושימוש בנשק.

***

"אני אינני מלגלג על 'דונם פה ודונם שם!' אבל 'דונם פה ודונם שם' אינם עדיין כל הארץ. הכבישו האמיתי והסופי ייעשה בלי חוזים ובלי קניות, אני מבטיחך זאת ! אחרי האידיליה של העברת הקוּנים תבוא הדרמה האמיתית !"
(עמוד 37)

אט-אט מתגלה ל"חוג המצומצם ביותר" (שכלל את חמשת התלמידים של תירוש) מהות הלימודים המעמיקים של תירוש – וזהו העיסוק המחתרתי. "טקס" הקבלה לארגון ההגנה מתואר לפרטי-פרטים, בצורה המכניסה את הקורא אל החוויה עצמה. מנגד, מדיניות ההבלגה של ההגנה, בייחוד לנוכח המתיחות והפעילות העויינת של ערביי הארץ, מעוררת רגש של דיסוננס. מלכתחילה גבריאל תירוש הוביל קו שמתנגד אל ההבלגה, ומתייחס אליה כמשגה. בהמשך גבריאל תירוש חושף עצמו כמפקד פלוגה ב"הגנה", הארגון שהם בעצמם הצטרפו אליו זה-מכבר, שמאס בהבלגה וחבר עם אנשים נוספים אל מה שנתכנה כ"ארגון ב'" (ולאחר מכן הפך לאצ"ל), וחפץ לצרף את החוג המצומצם ביותר אל שורותיו. אף ההחלטה עצמה לעבור מן ההגנה אל ארגון ב' אינה פשוטה, שכן בלבם זכרו תלמידיו של תירוש את השבועה לה נשבעו, ושאותה עמדו הם להפר. גבריאל תירוש מלמד את החוג המצומצם ביותר לא לזלזל באויביהם הבריטים והערבים, אלא לכבדם, להכיר את יתרונותיהם, אך גם את חולשותיהם האנושיות. לאחר אחת מהפעילויות הליליות שלהם, החבורה עוברת קרוב מדיי אל מחנה צבא בריטי, וחייל צועק להם לעצור. בתגובה הם פותחים באש שמבריחה את החייל. גבריאל תירוש לאחר מכן שואל מהו הלקח העיקרי שבפרשה הזו, ולאחר שאהרן ענה שאסור להתקרב כל-כך למחנה בריטי, משיב לו תירוש : "הלקח העיקרי הוא שניתן לעצור את הבריטים כשם שניתן לעצור כל אדם אחר. הבריטי כמוהו ככל אדם, ירא לנפשו ולבשרו כל-אימת שמשיבים לו אש. הבריטי אינו רוצה למות והוא עשוי לקפל זנבו ולסגת אל מחנהו…" (עמוד 190)

מעבר לעלילה עצמה, יצחק שלו לוקח אותנו למסע בירושלים של פעם, של לפני קום המדינה. התיאורים של הרחובות שקיימים עד היום מאפשרים לנו לזהות את המקומות עליהם מדבר יצחק שלו. עבורי, שאינני ירושלמי, מדובר במקומות רחוקים ובשמות שמדיי פעם מזכירים לי רחובות שבהם התהלכתי, אך לאחר קריאת הספר, בכל פעם שהלכתי במקום שמוזכר בספר (בית הכרם, למשל) לא יכולתי שלא להזכר בהקשר שלו ל"פרשת גבריאל תירוש". המקומות הרבים המוזכרים בספר לא נשכחו, ומהדהדים בראשינו עד היום. בשיח-ג'ראח קוראים ערבים לבושי-הדר קריאות מעליבות לעבר איה, ושוטר בריטי קורץ אליהם מתוך הבנה. בדיר-יאסין נפצע המספר משוט של נער ערבי.

***

"גבריאל הוא מן הסתם היום כבן חמישים ושש. כלומר, אם אינו מרקיב מתחת לאחד מגלי-האבנים שבכפר שעפט או במקום אחר…"
(עמוד 7)

סופו של הסיפור מתגלה לנו כבר מן העמוד הראשון – גבריאל תירוש נעלם בנסיבות מסתוריות, וגם איה פלדמן, הנערה היחידה ב"חוג המצומצם ביותר", נופלת. המספר מסרב להתייחס אל תירוש כמת בוודאות, אף-על-פי שדיי ברור מן העלילה, ואף מדבריו של המספר עצמו, כי שובו בחיים של גבריאל תירוש היא בגדר הבלתי-אפשרי. ככל שנכנסתי אל הספר, כך גם נקשרתי אל הדמויות, ועל-כן גם סוף ידוע זה קורע את הלב. יותר משריגשה אותי ההערצה שלא שוכחת של המספר כלפי גבריאל תירוש, ריגש אותי הקשר המתפתח ורגשי האהבה שחש המספר כלפי איה (הנערה היחידה ב"חוג המצומצם ביותר"), בצל הקשר בינה לבין מורהּ, גבריאל תירוש. אהבתו של המספר היא אותה אהבת נעורים המהולה בהערצה טהורה. באחרית הדבר אנו מגלים כיצד בחר המספר להנציח את זכרו של תירוש, וכיצד לא יכול היה להנציח את זכרה של איה, אף-על-פי שרצה בכך.

***

"היינו מה שקוראים עתה "בני-טובים", בלא המשמעות השלילית ונימת הלעג שנצטרפו לתואר זה בימינו. עדיין לא ידענו להתארגן בכנופיות לשם גניבה ושוד וחלוקת שלל. טרם ניצלנו את הדירות הרחבות שהשאירו הורים נוסעים לחוץ-לאץ, לשם נשפי הוללות ושכרות, ועדיין לא הרבו הורינו לנסוע. גם אנו נטלנו בחשכה חמרים של בנין מאיזה מגרש בלתי-שמור כהלכה, אבל לא כדי למכרם ולהפקים מהם טובת הנאה לעצמנו, אלא כדי להשלים בהם בנינוֹ של צריף לתנועת-הנוער שלנו או להצית בהם מדורה ולצלות ולבשל עליה. אף אנו ידענו חיבוקים ונישוקים וריקודים לצליליו של פטיפון, אבל לכלל אורגיה מתוכננת מראש לא הגענו. לגמנו יין ועישנו סיגריות אנגליות, אלא שהשתיה והעישון לא היו דבר שאי-אפשר בלעדיו ולא נעשו פולחן."
(עמוד 15)

נוּן, אהרֹן אמיר, 1969

אני אוהב להשוות בין הספר הזה לבין הספר "נוּן" של אהרן אמיר (כנעני ידוע, כמובן). בתור התחלה, בשני הסיפורים קיימת אותה לשון עברית ספרותית עשירה שנדמה שנעלמה לה מתישהו מספרות המקור. מבחינת הרקע ההיסטורי, שני הספרים מתרחשים בערך באותה תקופה (1936), ושניהם עוסקים במחתרות היהודיות ובמאבק היהודי להגנה (מפני ערביי האזור) ולעצמאות (מן השלטון הבריטי). אולם, כפי שהם דומים, כך גם הם שונים : בעוד שפרשת גבריאל תירוש מתרחשת בירושלים, עלילתו של נוּן מתרחשת בתל-אביב. התלמידים של גבריאל תירוש, והוא בעצמו, עוסקים בפעילות מחתרתית מאורגנת, בעוד שנוּן עוסק ב"טרור עצמאי" מלכתחילה. נוּן הוא גם סיפור התבגרות מחוספס הרבה יותר, ובניגוד לאהבה התמימה של המספר כלפי איה, נוּן כחלק מתהליך התבגרותו הולך לזונה ביפו, ורוצח ערבי לשם הנקמה בלבד, באופן עצמאי ואימפולסיבי. באופן כללי, על אף ששני הסיפורים לא חוסכים בפרטים לגבי הרקע ההיסטורי ולגבי הפעילות המחתרתית, נוּן הוא סיפור מחוספס הרבה יותר, ואין בו את תום הנעורים שקיים בספרו של יצחק שלו. בניגוד לנוּן, המוצג כפושטק מוכשר (ועדיין, פושטק),קשה-עורף שמנסה להוכיח את עצמו ואת עצמאותו, ושהסתבך אף בהכאת מורהוּ, גבריאל תירוש והמספר (ושאר חבריו, בדגש על איה) מוצגים כדמויות חיוביות עם כוונות טובות, שמגרעותיהם, אם קיימות, בטלות בשישים לעומת כוונותיהם הטובות. אינני מוצא בכך פגם, שכן אופי הסיפורים, ואופיו של המספר, בכל אחד מן הדוגמאות, שונים בתכליתם, ובאים להציג תמונה שונה של אותה מציאות מורכבת של ימי המנדט.

שאלה מעניינת הקשורה לשני הסיפורים היא שאלת הרלוונטיות שלהם לימינו. מבחינת תקינות-פוליטית, בשני הספרים (פרשת גבריאל תירוש ונוּן), ההתייחסות היא אל "ערבים" ולא אל פלסטינאים, והם, יחד עם הבריטים, מוצגים שם כאויבים, כמי שאנו נמצאים עמם בתחרות על כיבוש הארץ. ישנם הרבה שימצאו בכך הקשר גם לימינו, אבל רבים אחרים ירגישו אי-נוחות בכך, ומן ההצגה הדמונית של ה"אויב" הפלסטינאי. אינני יודע כיצד יחוש ערבי-ישראלי כשיקרא את שני הספרים הללו – האם יראה בהם ביטוי לאלימותה של החברה הישראלית, או שמא עשוי הוא לבין ולהזדהות עם "הצד האחר". ברור לי כי החיבור הרגשי, והגישה האוהדת של רשימה זו, באים ממקום עברי-ציוני. רבים וטובים עשויים לסבור כי היות והסיפור עוסק בתקופה שחלפה, ומלכתחילה מציג דעה שתומכת במאבק אלים מצידנו, הרי שאין לו מקום בתרבותינו בימים אלה. אולם, לדעתי האישית, העיסוק בעבר לא בהכרח אמור להשליך על ההווה שלנו, ועל הסכסוך הישראלי-פלסטינאי כפי שהוא בא לידי ביטוי כיום. שני הספרים, כמו גם ספרים אחרים שעוסקים במחתרות ובתקופת המנדט, מתארים את המציאות ואת הלך הרוח כפי שבא לידי ביטוי אז. עבורי, עצם העובדה שכיום אזכור צמד מלים כ"כלב-ערבי" אינו נחשבים לתקינים-פוליטית (כמו גם התייחסות כוללנית אל הפלסטינאים כערבים, ותו-לא) היא משמחת, וּמעידה על התמורות שחלו בחברה שלנו. ההרתעות מהכרת הראייה הזו כמוה עצימת עיניים לשווא, והיא לא רק שלא תשפיע על ההווה – היא גם לא תשנה את העבר. הספר הזה, בין אם ירצו המתנגדים לרעיונות המוצגים בו, ובין אם לאו, הינו חלק מן התרבות העברית, ספר נוסף ששייך למכלול רחב של ספרים, שחלקם גם מציגים רעיונות אחרים (כדוגמת סיפור חִרבת חִזְעה המרגש והסוחף של ס. יזהר). במקום "לכסות" על חלק אחד, יש להתוודע אל כל הצדדים של הספרות העברית, מבלי להרתע ומבלי לשפוט את העבר על-פי ערכינו של היום (זה באמת לא ישנה את אשר קרה) – בסופו של דבר, אין פה גם כפייה לשנות את הערכים של הקורא בן-ימינו, כפי שאדם שקורא על תקופת ימי-הביניים לא מתחייב לקבל על עצמו את ערכי התקופה.

***

כמו כל הוצאה מחודשת, יש להניח שכתוצאה ממלאכת קידום המכירות עוד אנשים יחשפו אל הספר הנפלא הזה. עתה, כשהוא מגיע בפורמט נוח יותר לקריאה, יתכן שהוא לא יהיה מרתיע כבעבר (לעתים באמת גופן קטן מדיי או סידור לא נוח עלול להאט את הקריאה, ומלכתחילה להרתיע את הקורא). הדבר היחיד שאני מקווה שהם לא שינו הוא את המלל עצמו. אינני מדבר על שינוי המלים לעברית מודרנית יותר, אלא על הפיכתם לקריאות יותר על-ידי העברת השפה מכתיב חסר לכתיב מלא, כפי שעשו עורכי הוצאת ידיעות אחרונות עם הספרים בסדרת "עם הספר" שהוציאו מחדש. ברור לי כי בימינו כתיב חסר הוא פחות נוח לקריאה, אך זוהי עדיין השפה העברית, השפה בה אנו מדברים ושבה כתב המחבר, ועל כן שינוי זה נתפס בעיני כהתערבות מיותרת (אולם, ברור לי שזהו עניין של טעם אישי, ושיש רבים שאינם חושבים כמוני בעניין הזה). אולי גם העלאת המודעות לספר זה תעלה גם המודעות לספריו האחרים של יצחק שלו, שכיום כבר אינם מודפסים ושקשה להשיגם. אמנם הצלחתי זה-מכבר להניח את ידיי על "דם ורוח" ו"תחת התות" שהוא כתב (טרם קראתיהם), אולם אין לי ספק שהייתי שמח לראות גם אותם מודפסים מחדש, מנציחים את מורשתו הספרותית-פרוזאית של יצחק שלֵו.

פרשת גבריאל תירוש, ופרשת גבריאל תירוש ב'

לאחר פרסום הספר חלה התפלמסות על גבי דפי העיתונים לגבי הרקע האמיתי של הספר. אף-על-פי שהוא ממשיך להיות מודפס וּמוּצָא מחדש היום, כמעט חמישים שנה לאחר הדפסתו הראשונה, הוא זכה מבראשית לקיתונות של צוננין. גם בעיתון "דבר" וגם בעיתון "מעריב" (עיתונים שמהדורותיהם מלפני שנים רבות זמינות לכל באינטרנט) ביקורות הספר העלו את השאלה – כמה הסיפור הזה מחובר למציאות ? בביקורת בעיתון "דבר" מהחמישי בפברואר, 1965, כותב יהודה סלוצקי :

"אין אני בא לטעון כלל וכלל נגד המחבר על שפרטים חשובים בסיפורו הם בדויים, על שלא נעשו פעולות כאלה המתוארות בסיפורו, על שלא נהרגה נערה במארב נגד אנשי כנופיות וכו'. זכותו המלאה של הסיפור היא להמציא אירועים ומעשים שאינם אלא פרי דמיונו של היוצר. ועל כך הרי כבר אמר משוררנו עמנואל הרומי : "מיטב השיר – כזבו". אולם טוען אני כי הרקע ההיסטורי, עליו מתחוללת עלילת הסיפור, תואר שלא כראוי ואינו תואם כלל למציאות ולאוירה של הימים ההם."

הוא מונה שלוש טעויות ברקע ההיסטורי :

1. בספרו של יצחק שלו, גבריאל תירוש מדבר על זניחת מדיניות ההבלגה (על מעשי הטרור של ערביי ירושלים בשנת 1936) בדרך של פעולות "ממוקדות" כלפי שורש הרוע – הכנופיות ("אין בדעתי לעסוק בקצבות מלוכלכת זו של מעשי נקם…" עמוד 122). על פי סלוצקי, מתנגדי ההבלגה צידדו בפעולות נקם שמשתוות באכזריותן לאלו של הכנופיות.
2. שיטת הלימוד של תירוש, בהקשרה הצבאי, לא הייתה אפשרית מחמת הנסיבות, לבטח הייתה מתגלה, ובכל מקרה לא הונהגה גם על-ידי ההנהגה בקבוצות מצומצמות כל-כך של חמישה תלמידים.
3. בספרו של יצחק שלו מדובר על אותם אנשים שהגיעו למסקנה שיש לפרוש מן ההגנה אל האצ"ל מחמת הייאוש ממדיניות ההבלגה. לטענת סלוצקי קרה בדיוק ההפך, ורבים מחברי ההגנה שפרשו לאצ"ל חזרו בעקבות לקח מאורעות 1936. לטענתו, סביר היה להניח שתירוש היה מוצא עצמו ביחידת "הנודדת" של יצחק שדה, ומשם מתגלגל דרך אירגונים שונים, ולא מגיע אל האצ"ל (שבכל מקרה, לטענת סלוצקי, עסק ב"שבירת ההבלגה" בפגיעה בעוברי-אורח ערביים בשכונות יהודיות – אותו מעשה ממנו הסתייג תירוש.

תגובתו של יצחק שלֵו, שצורפה אף היא לכתבה, נגעה לחוסר ההתעמקות של יהודה סלוצקי בטקסט, קובע עובדות לגבי אופיין של הדמויות בצורה עיוורת (עבור שלו, תירוש מלכתחילה נמנע מנקמה פרימיטיבית, וזה היה אופיו), ואומר "אבל מה לעשות והחוקיות הנפשית והרוחנית של גיבורי איננה מרשה התפתחות מאושרת כזאת ומצעידה אותו בדרך אחרת ?" הדיון על-גבי דפי עיתון "דבר" התמשך והתעמק במשך שתי תגובות נוספות שפרסמו יהודה סלוצקי (ב 12 בפברואר 1965) ויצחק שלֵו (בחמישי במרץ 1965), אך המשיך לסוב סביב היתכנותן של הנסיבות ההיסטוריות כפי שמתארן שלֵו בספרו.

בעיתון מעריב, בביקורת מאת אפרת ארד מהחמישי בפברואר 1965 מתואר גבריאל תירוש כ"יצור שנתמזגו בו אדם משכיל, קנאי לאומי, אינדיווידואליסטן (הערה אישית שלי – 16 אותיות ! חמש יותר מ"והאחשדרפנים", המילה הארוכה בתנ"ך…), והרפתקן… זהו דון-קישוט מודרני, שחרת רושמו בנפשם צמאת המעש של חניכיו…" אולם, הסיפור עצמו לא עשה על ארד רושם, והיא מעבירה ביקורת על הדמויות (אינן מצויירות בצבעים ברורים, חסרות עיצוב), התיאורים ("חלקם ספונטאניים… וחלקם -למדניים-מלמדיים…"), והמבנה ("הפרקים אינם קשורים כראוי, אין רציפות קולחת…"). אפרת ארד מסכמת את דבריה כך : ""פרשת גבריאל תירוש" היא מעשה תמים לבני-נוער, שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו כמזכיר תקופה ועלילות של ימים לא-רחוקים, אולם מזכרונות נאים של נער בעל לב ועד סיפור – רב המרחק."

אולם, כפי שאמרתי, הביקורות לא עצרו את הוצאותיו מחדש של הספר (אצלי, למשל, נמצא הספר בהוצאתו השמונה-עשרה, משנת ה'תשס"ח 2008). יתכן כי מערכת החינוך תרמה את חלקהּ לעובדה זו, אך אני נוטה לחשוב שמעל לכל מדובר בחיבור הרגשי (אותו חיבור שגם אני מרגיש כלפי הספר הזה). דמות המורה הנערץ בתקופה שכזו, שהקריב את חייו למען אהבה (למולדת, לתלמידיו), הצורה הנוגה שבה המספר מתאר לנו את השתלשלות האירועים, וגם הקפיצות מן ההווה (1964, ירושלים עדיין מחולקת) לעבר – הם דווקא, לדעתי, ובניגוד לדעתה של אפרת ארד ממעריב, חוזקותיו של הספר.

***

יעקב מאיר מאחורי שולחן המורה

אותו חיבור רגשי כלפי הספר בא לידי ביטוי במאמר בשם "פרשת גבריאל תירוש ב'" מאת הפרופסור אוריאל רובינשטיין, שהופיע בעיתון הארץ במוסף יום העצמאות ה'תשס"ו, בשני במאי, 2006. במאמר זה הוא עומד על קווי הדמיון בין דמותו של גבריאל תירוש, לבין דמותו של מורהוּ הנערץ, יעקב מאיר, שכמו גבריאל תירוש, גם הוא היה חדור-אידאולוגיה ציונית התיישבותית, גם הוא היה כריזמטי, לא-פורמאלי, שאף הורה לתלמידיו לקרוא את "פרשת גבריאל תירוש". רובינשטיין מספר על דרכו ללמד הלכה בצורה אנליטית, הקמת ה"חוג לפילוסופיה" בביתו. למרבה הצער, בדומה לגבריאל תירוש, גם הוא נהרג, במלחמת ששת-הימים במקרה שלו, באיזור הגבעה הצרפתית (קרוב להיכן שנפל, ככל הנראה, גבריאל תירוש). את המאמר הוא כתב בעקבות מפגש עם בנו של יעקב מאיר, ד"ר משה מאיר, שפרסם באותו מוסף עצמאות את המאמר "אבי אבי", שלאחר מכן הפך לספר "אבי אבי" המתאר את התחקותו אחר אביו. המאמר מתאר בתמציתיות מצמררת, בנ"ט נקודות (מקרי ?) את חייו ומותו אל אביו, כולל הרגע המצער בו אמו ספרה לו על כך, והמחקר שעשה באופן עצמאי לאחר מכן לברר עוד אודות נסיבות מותו.

בתגובה לשני המאמרים פרסם ד"ר יהודה ליבס את המאמר "אש ידידותית", בו הוא מתייחס אל כל מאמר בנפרד. בהקשר אל המאמר "אבי אבי" מקשר ליבס בין גורלו של יעקב מאיר לבין גורלה של מדינת ישראל, ששניהם נפגעו מ"אש ידידותית". יעקב מאיר היה טנקיסט שנפגע מפגז של טנק ישראלי, וכשקפץ מן הטנק נפגע מצרור יריות של חיילי צנחנים מגבעת התחמושת, ולבסוף הושאר על-ידי חבריו לדמם בשטח. בחקירת, בנו משה שמע את אחד המג"דים משתמש ב"מונח אבסורדי שקרע את תודעתי" כשסיפר על כך שיעקב מאיר נפגע מ"אש ידידותית", ביטוי שכמובן נלקח מן השפה האנגלית – "friendly fire". הדגש של המונח הצורם והאבסורדי "אש ידידותית" (לעומת הביטוי "אש כוחותינו") מוּשווה על ידי ליבס לתקופת ההתנתקות, שגם היא הייתה, בעיניו, בגדר "אש ידידותית" שלה כלפי עצמה : "לא ביום אחד הופכים ממסדי המדינה ורוב אזרחיה לאויבים בפועל, בחרפות וגידופים או במתק שפתים, או לאדישים לגורל המדינה ולגורל אחיהם. כמו יעקב מאיר, כך גם מדינת ישראל פגועה היתה מאש ידידותית, ועתה רק נודע הדבר גם למי שביקש שלא לדעת." החלק השני של המאמר מתייחס אל הכתבה "פרשת גבריאל תירוש ב'". בתחילת החלק הזה של המאמר מספר ליבס כי הוא בעצמו היה תלמיד של יעקב מאיר, ומציין כי רובינשטיין למד שלוש שכבות מתחתיו בבית הספר שנודע בשם "ליד ה-", קיצור ל"התיכון שליד האוניברסיטה העברית", או בית הכרם", בפי העם). גם במקרה הזה משתמש ליבס בביטוי "אש ידידותית", אם כי במובן אחר – ליבס טוען שאוריאל רובינשטיין מעוות את הנסיבות, מרכך עד כדי התעלמות היבטים מסויימים ממשנתו של יעקב מאיר (הגישה הימנית-התיישבותית שלו). רובינשטיין אומר שיתכן כי אם היה חי יעקב מאיר היום, לא היה אוחז בהשקפות כה ימניות (ואף טוען שקשה להשוות בין להט-החיים ואהבת האדם עם ה"מנשלים ברינה" וה"נאחזים באקסטזה בקרנות קבר יוסף"). ליבס טוען כי דברים אלו לא רק שמנסים בכוח (אם כי אולי בתמימות) להתכחש להשקפותיו הימניות של יעקב מאיר, מורם הנערץ, הם גם מבטאים הרבה ארס ושנאה כלפי מפעל ההתנחלות – ולטענת ליבס, "לא תיארתי לעצמי שדברי בלע כאלה יכולים להיכלל אף במאמר המוקדש לזכרו של יעקב מאיר, המורה הנערץ שלי ושל בעל המאמר שכותב עליו כביכול באופן חיובי ואוהב." ליבס גם טוען שעל-אף הדמיון בין השניים, השוואה אמיתית ביניהם היא מופרכת – ולו רק בשל העובדה שיעקב מאיר לימד בתוך מדינת ישראל הריבונית (בנוסף, אני שמתי לב לעובדה שיעקב מאיר היה אדם בעל אופי-חיים דתי, בניגוד לגבריאל תירוש). לבסוף, הוא מסכם את רעיונו של יעקב מאיר, על פי הבנתו, ובהסתמך על מאמרו האחרון שפורסם יחד עם ההודעה על מותו בכתב העת "החזית". הוא טוען מותו של יעקב מאיר היא החמצה גדולה למשפחתו, לתלמידים, לחיי הרוח וכמובן שגם לו עצמו. עם זאת, הוא מציע לנצל את העובדה שאנו נעשינו מודעים לההחמצה הזו (בכדי לזכור וללכת על-פי דרכו), ולא "להרוג" את משנתו באותה אש-ידידותית, שכוונותיה עשויות להיות להיות טובות, אך שמובילות אל התוצאה ההפוכה, של עיוות ושכחת הזכרון ה"אמיתי" (ואני אומר – הרי מהו זכרון אמיתי ? בזכרון הכל סובייקטיבי).

ההתפלמסות הזו, מן השנים האחרונות, מעבר לכך שמעלה שוב לתודעה גם את סיפורו של גבריאל תירוש (וכמובן שגם את של יעקב מאיר), מציגה את הקישור הרגשי שבין שני האנשים – האחד בדיוני והשני מציאותי. שתי הדמויות היו נערצות, והיוו מודל לשלמות בדמות המורה הכריזמטי והסוחף. בעוד שאוריאל רובינשטיין ניסה לקשר בין שתי הדמויות הנערצות, נראה כי יהודה ליבס מבקש לנתק את הקישור בכדי לא להעכיר את ההערכה והכבוד השמורים לכל אחת מן הדמויות הללו בנפרד (כשכמובן שבמקרה הזה עיקר המשקל נוטה לכיוון המורה הבשר-ודם שהכירו שניהם, יעקב מאיר). בעיניי, אם היה צורך בעוד הוכחה לחשיבותו של הספר, כיצד לא רק שהוא משתלב בשיח של ימינו-אנו, אלא כיצד – בצורה מאוד אישית, שמאוד נוגעת לרגשותיהם של הכותבים – הרי שהמאמרים הללו הם בדיוק ההוכחה לכך.

***

חשוב לי לציין שאת הציטוטים לקחתי מן הספר במהדורתו הישנה (אינני יודע אם במהדורה החדשה, כתוצאה משינוי הגופן או מסידור אחר כלשהו נשתנה סדר העמודים שמהם מובאים הציטוטים). עוד חשוב לי לציין, שהציטוטים לכשעצמם לא לא נועדו להסגיר את פרטי העלילה הסוחפת של הספר (שכן, שוב – כבר מן העמודים הראשונים הסוף, לכאורה, הוא ידוע – הספר עצמו, כיצירה, הוא שסחף אותי כל-כך כקורא). השתדלתי לצמצמם לכדי "מְתַאֲבֵן" ובטח ובטח שאין כאן כל כוונה להרוס למישהו את חווית הקריאה, אלא להפך – לקוות שמקריאת רשימה זו יסתקרנו עוד אנשים לקרוא את הספר המשובח הזה.

חולון, ד' בסיוון, ה'תשע"א.