מותו של הסוציאליזם הישן
אני נוטה לחשוב שמאז שנות התשעים – מאז עלייתו של ביל קלינטון לשלטון בארצות-הברית, ויצחק רבין לשלטון בישראל, השמאל נמצא בנסיגה. זוהי מגמה עולמית, ולא קריסתה של ברית-המועצות, אלא העדר האלטרנטיבה שהיא הציבה – היא זו שהאיצה את הנסיגה הזו.
(אסייג ואציין שאני בכלל לא מתחבר אל ההגדרה החד-מימדית של "שמאל" ו"ימין", וּלדעתי הדבר מורכב יותר, כפי שרשמתי ברשימה ישנה יותר. ואולם אטול לעצמי את הרשות לעשות לעצמי הנחות, ואסתפק בלטעון כי ההתייחסות כאן היא אל המחנות כפי שנתפשים בקונצנזוס הציבורי)
במובנים רבים, השמאל המובהק כיום הוא אינו שמאל כלכלי, אלא שמאל מדיני, פוסט-לאומי. המשבר החמור ביותר של השמאל הוא הויתור על הגישה האלטנרטיבית מן היסוד שהוא הציג בדמות הקומוניזם, לטובת גרסה פשרנית וחמקמקה יותר (שהיתה קיימת עוד במאה הקודמת, אך כיום היא למעשה השריד הבולט האחרון של הסוציאליזם) – היא הסוציאל-דמוקרטיה, שלמעשה אינה אלא "מצפון" בעולם וּבחוקי-משחק קפיטליסטים. וזוהי אולי הטענה המצערת מכל שאני שומע שוב ושוב מפי אנשים שאני מכירם כמשתייכים אל הקצה השמאלי של הקשת הפוליטית – האמירה "אני רוצה צדק חברתי, אבל אני לא מוכן לוותר על הקפיטליזם". במדינת ישראל, בה התגובות האמוציונליות הנוגעות לעניין הלאום מלכתחילה גועשות ביתר-שאת (לדעתי בצדק, אגב, אבל זה ענין לדיון אחר), אין להתפלא, אפוא, שהשמאל הגיע אל המצב העגמומי בו הוא נמצא. הוא בגד במשנתו הכלכלית וזנח אותה בצד הדרך. תחת זאת, השמאל אימץ את הקפיטליזם, ומנסה פשוט "לרכך" אותו – לרוב ללא הצלחה, ומבלי שהוא מנסה להבין את ההגיון הפנימי של כלכלת השוק החופשי – הגיון פנימי שאכן קיים, אלא שהוא, בעיניי, חשׂוך מוסר קיבוצי.
עלולה, וּבצדק, לעלות הטענה שאין בכלל מה לדבר על אלטרנטיבה, לאור הפסדהּ של האלטרנטיבה הבולטת ביותר לגישת השוק החופשי – הלא היא הגישה הקומוניסטית. וּבכן, לפני שנגיע אל המהות הכלכלית שבענין, אעדיף לפזול רגע אל עולם הספרות הבדיונית ואל דמות שאולי חלקכם מכירים בשם וינסטון סמית'.
וינסטון סמית' והנרטיב הנזיל
וינסטון סמית', גיבור הספר 1984 של ג'ורג' אורוול, עובד ב"מיניסטריון האמת" של מדינת אוקיאניה ותפקידו הוא לשכתב קטעי עיתונות בהתאם לאג'נדה שמנסה לקדם המפלגה השולטת, למשל – החלפת המלל של כתבות ישנות בכל פעם שאוקיאניה מחליפה צדדים במלחמתה הבלתי פוסקת עם איראסיה או איסטאסיה. גם חברי מפלגה שסר חינם בעיני המפלגה זוכים ל"שכתוב", כמי שמאז ומעולם היו בעלי כוונות רעות.
הדוגמה הזו אולי לקוחה מעולם הספרות הבדיונית, אך גם במציאות קרו מקרים דומים של שכתוב ונסיון מחיקת העבר, גם בזמנים לא כה רחוקים – כך, למשל, לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית הסובייטית (הנ.ק.ו.ד.) נמחק מדפי ה"בולשאיה סובייטסקאיה אנציקלופדיה" (האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה) לאחר שהואשם בבגידה, טרור ופעילות אנטי-מהפכנית בזמן מלחמת האזרחים הרוסית שלאחר מהפכת אוקטובר (סופו שהוצא להורג על-ידי אנשיו של סטאלין). מנויי המהדורה השניה של האנציקלופדיה קיבלו מן העורכים מכתב ובו בקשה לגזור את ערכו של בריה ולהחליפו בדפים שצורפו, ובהם ערכים מורחבים אודות פרידריך וילהלם פון ברגהולץ (איש-חצר בדוכסות הולשטיין בצפון גרמניה של היום שפרסם יומן על שהותו ברוסיה בין השנים 1721-1725), מצר ברינג (המפרידים בין סיביר לאלסקה) וג'ורג' ברקלי (פילוסוף אנגלי-אירי).
אמנם הרעיון שמנסה להעביר לנו ג'ורג' אורוול מוצג בצורתו הקיצונית ביותר, אך הוא בסופו של דבר נכון גם ב"תנאי השטח" של המציאות היום, בעולם החופשי – אנחנו "משתעבדים" אל הנרטיב ההיסטורי שמוכרים לנו, בהתאם למידע הזמין לנו. ואמנם בעידן האינטרנט המידע הזמין (והשתמרותו) אולי מאפשרים שקיפות רבה יותר, אך גם אנחנו גדלים ומתחנכים אל תוך מערכת מסויימת של ערכים והרגלים שקשה להפטר מהם.
בצורה כזו, אני נוטה להאמין, שהתחנכנו להאמין שהקומוניזם נכשל. אנחנו משוכנעים כי לא רק שהוא נכשל עם נפילתה של ברית המועצות, אלא שהוא היה כושל תמיד. כמובן שלצורך כך מגוייסים כל אותן עדויות שיציגו את ברית המועצות בצורתהּ הרעה, אך לדעתי קיימת כאן א-סימטריה לגבי העדויות והיחס של ההיסטוריה (והנרטיב השורר כיום) לגבי ברית המועצות, או ליתר דיוק – לגבי הקומוניזם.
כאמור, יש לזכור שנרטיב הוא דבר נזיל, הוא עשוי להשתנות, ואל לנו להיות כלואים בתפיסה שעולם המונחים והערכים שלנו היום, והדרך שבה אנו תופסים מושגים מסוימים, הם סטטיים. כפי שכיום אנו מזכירים את הקומוניזם ככושל, כמושחת, וכמנגנון רע שהביא לעולם את ההולודומור ואת הטיהורים הגדולים של סטאלין, עם קצת מעוף ודמיון אנו יכולים לדמיין כי ביום שבו הקפיטליזם ישקע, יתארו את הילדים בני העשר שעבדו בסדנאות-הזעה (כפי שקרה בארצות הברית במאה ה-19, ובהמשך פשוט "יוצא" אל ארצות מזרח אסיה, ובל נשכח שטשטוש כרונולוגי הוא גם, לא-אחת, מאפיין של נרטיבים), כיצד "המערב" חי על חשבון אומות העולם השלישי החלשות וניצל אותן, כיצד גזל משאבי טבע בעוד המקומיים חיו תחת שלטון מיליציות ואיום בעונשים גופניים (כפי שקורה במכרות באפריקה, שם אנשים אף מסתכנים בקטיעת גפיים ועונשים חמורים יותר). ב"יום שאחרי הקפיטליזם" אנשים ירבו לספר כיצד "השיטה" אפשרה לקומץ אנשים להתעשר, לרקום יחסי קרבה עם השלטון, ולמכור נכסי ציבור בעלות אפסית. שיטה שכזו, יטענו המקטרגים, היא משוללת יסוד מבסיסה. רובנו כיום לא מכיר בכך, או מתחיל להכיר במגרעות הללו, מכיוון הוא אינו מודע בהכרח אל המציאות הזו, ולא בהכרח חווה אותה על בשרו, בדיוק כפי שסובייטים רבים לא שמעו ולא ידעו (ולמען האמת, גם לא עניין אותם) הזוועות שביצע המשטר באזורי הספר – עבורם החיים היו פחות או יותר נוחים (כפי שעבור רובנו, "צרכני הקצה", החיים יחסית נוחים – ואגב כך יש לזכור שבעתיד אנשים יוכלו לחשוב שהחיים שלנו היו זוועתיים, ולנו לא תהיה כל דרך להגיד להם אחרת).
דברים שרואים משם
הרשו לי להציע כיוון מחשבה שונה: הקומוניזם עבד – כשלונו אינו מוחה עשורים של שגשוג והתקדמות; זהו שכתוב הסטורי. הקומוניזם בתקופות מסויימות עקף את הקפיטליזם המערבי, והיווה גורם מתחרה ואף מאיים (לא רק באופן צבאי, אלא רעיוני) על התרבות המערבית. את הלווין הראשון, ואת האדם הראשון לחלל, שיגרו הסובייטים. כוחה המשוריין של ברית המועצות, כמו גם הארסנל הגרעיני שלה, היה גדול בהשוואה לזה של ארצות הברית.
הקומוניזם עבד. לא לנצח, לא בצורה מושלמת – אבל במשך עשורים רבים הוא הצליח להחזיק את עצמו, עד השלב שבו הוא קרס. וּלגבי קריסתה של ברית המועצות – יש לזכור שאין שיטה שעובדת לנצח, ושמספיקים כמה מנהיגים מפוקפקים (מוכרים לכם כאלה?) בכדי להרוס שיטה טובה. ניתן לחשוב כי ברית המועצות היתה פשוט קורבן של המנהיגים שלה, ושל התחרות שהפכה ליותר-ויותר בלתי מתפשרת, עם המערב – ואלמלא אותה תחרות צבאית-כלכלית, היתה היא עשויה לשרוד (פשוט המערב, או במלים אחרות – ארצות הברית – החליטה למוטט את ברית המועצות כלכלית באמצעות תחרות טכנולוגית שהתישה אותה).
כמובן, יש הרבה נאיביות גם בדברים שאמרתי, אך אני רק מבקש לרגע להעלות טיעון שסוטה מן הנרטיב הקיים. בסופו של דבר, אם יבוא היום שבו תקרוס השיטה הכלכלית שאנו מכירים כיום, גם על הקפיטליזם יספרו שהיה כושל מראשיתו, שהשחיתות של הון-שלטון ותאוות-הצבע של הטייקונים הביאו את מפלתהּ – דבר המעיד על בעייתיות יסודית. לדעתי הרבה יותר נכון להגיד כי שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. ובדיוק כפי שאנחנו נוכל להגיד לסוציאליסט נלהב משנות החמישים שהוא אינו יודע את מה שאנחנו, שישים שנה אחר-כך, יודעים, עלינו גם להבין שאנחנו לא יודעים את מה שהוא יודע – אנחנו יודעים רק את מה שהצליח לחלחל אלינו במורד הדורות, לאחר אותה מגמת שכתוב שהיא מהות הנרטיב. בנוסף, עלינו להתנער מן התפיסה הילדותית שהטוב תמיד מנצח. לא תמיד הצודק מנצח, ומן הכיוון ההפוך – מי שמנצח לא בהכרח ניצח כי הוא הצודק, או הטוב – אלא מי שהנסיבות היו בעדו, או שהביא לכך שהנסיבות יהיו בעדו.
וכך, אני טוען, שהקפיטליזם עובד, הוא מנצח, אבל לא כי הוא בהכרח צודק (וכאמור, יש שיטות שנכונות לזמן ולמקום מסוים). וזהו לדעתי הדבר הנורא במשבר של השמאל כיום. השמאל המובהק מציג עצמו כמקדם חקיקה חברתית, אך למעשה פועל הוא במסגרת רעה, ואין הוא מציע אלטרנטיבה אמיתית בימינו, אלא מבקש רק "להקל" על הסבל. הסוציאל-דמוקרטיה הוא אקמול לחולה סרטן. הוא משכיח כאב רגעי במנגנון חולה שהרקבון בו מתקדם הלוך ופשוט.
מנגנונים של רוע
הקומונוזים היה רע, אבל לא בהכרח תכלית הרוע, ויתכן שבדיעבד נחשוב שהוא לא היה יותר רע מכלכלת שוק חופשי (זה נשאיר לנרטיב העתידי לקבוע). הקומוניזם היה רודני במובן של מפלגה יחידה כמו במובן של מונופול כלכלי, אך כלכלת השוק החופשי אוצרת בחובה רודנות אחרת, של אוליגופולים שמסוגלים להחזיק באינטרסים של ציבור שלם. זהו פאודליזם מסוג חדש, מבוזר ושקוף, שמביא איתו הנאות (אגב כך, יש לזכור שגם הוסאלים הפאודלים לא חיו כעבדים), אך מכפיף את הציבור חסר-האמצעים (שרק הולך וגדל עם הזמן, באופן יחסי אל כלל האוכלוסיה) אל אותם "חורים שחורים כלכליים" (שעליהם כתבתי בהרחבה ופרשׂתי לראשונה את השקפתי הכלכלית) הצוברים כוח כלכלי כה רב עד שבאפשרותם לווסת, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה, את השוק כרצונם.
קל להאשים את הטייקונים, אבל למעשה הם עושים מה שהרוב המוחץ היה עושה בהנתן כוח כזה. הבעיה היא אינה (רק) בם, הבעיה היא המסגרת בה הם פועלים, וכאמור – מסגרת קפיטליסטית עם רגולציה היא עדיין מסגרת קפיטליסטית. בעימות שבו הייתי נוכח בין פרופ' יוסי יונה לד"ר ירון ברוק (עליו כתבתי באותה רשימה שקישרתי בפסקה מעל), בו עומתה הגישה הסוציאל-דמוקרטית (בייצוגו של יונה) לבין הגישה הקפיטליסטית המובהקת (עד-כדי אוטופיסטית, באידיאל האובייקטיביסטי נוסח ראנד שלה), אמר פרופ' יונה שהוא אינו מבקש לזנוח את הקפיטליזם, הוא פשוט מבקש קפיטליזם רחום יותר. הנקודה היא, לדעתי, שהשיטה עצמה, במנגנון שלה, דוחפת אנשים הרחק מן המקום הזה.
החקיקה והרגולציה לא יפילו שום טייקון, ו"גזֵרות כלכליות רוחביות" (כמו העלאת מסים עקיפים, כדוגמת מע"מ) יכבידו רק על ה"אזרח הקטן" – זאת מכיוון שלרשות ארגונים גדולים עומדת שורה של יועצים משפטיים וקשרים שלטוניים העוזרים להם למצוא דרכים עוקפות להגדלת הרווחים. כמו-כן, בעוד שה"אזרח הקטן" אינו יכול לדווח על הפסד ולדחות אותו לשנה הבאה (ובכך לזכות להקלות מס), חברות יכולות לעשות כן. את החוקים ואת התקנות שמהם ה"אזרח הקטן" (ובמובן הזה, גם העוסקים הזעירים) אינם יכולים להתחמק, הטייקונים הגדולים ימצאו דרך לעקוף ולכופף את התקנות והחוקים (בדרכים כשרות למהדרין, אל תבינו אותי לא נכון – זוהי המהות של יעוץ משפטי מאסיבי), או פשוט למצוא דרכים אחרות לחלוטין (בגדר "טריטוריה לא ממופית" מבחינה משפטית) לגבות מאיתנו כסף.
בעת הזאת, לדעתי, כדי להציע אלטרנטיבה שונה מן היסוד.
אלטרנטיבה שונה מן היסוד
הסוציאליזם צריך לקום מחדש, לשאול את אותן שאלות ששאל בראשית דרכו, להציב יעדים חדשים. אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית אורתודוכסית, או אפילו רפורמית. הסוציאליזם יכול ואף מוטב לו אם יתבונן בתהליך כפי שהתרחש לראשונה, וישאל "מה נשתנה?"
הסוציאליזם החדש צריך להסיק מסקנות מן העבר, להתנער מאלמנטים רעים ולאמץ אלמנטים טובים. הסוציאליזם לא חייב להגיע אל אותו מקום שהגיע אליו הקומוניזם של סטאלין, הוא אינו חייב להתעקש של שלטון דיקטטורי. יתרה מזאת, אני נוטה להאמין שאחת הבעיות אשר הביאו לקיטוב החריף בין גוש המזרח לגוש המערב הוא העדר דיאלוג בין האידיאולוגיות. הסוציאליזם החדש צריך לעיין בהגות הקפיטליסטית, הנאו-ליברלית, השמרנית, ולשאול מהי מטרתה, מהם יתרונותיה, מהם הסייגים וטיעוני-הנגד הכלכליים, והמוסריים, של הגות הימין הכלכלי, וכיצד הסוציאליזם עונה עליהם.
יותר מכל, הסוציאליזם החדש לא צריך להביא "פשרה" שמוכנה לחיות בעולם קפיטליסטי – היא צריכה להציע בלי בושה ובלי מורא אלטרנטיבה לגישת השוק-החופשי.
כאמור, אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית. אני מצדד בגישה בה הממשלה מתערבת במשק, אך אינה שואפת להיות מונופול. הממשלה צריכה לעודד תחרות בהכנסה אל שווקים מסויימים. הממשלה, ככוח כלכלי עצום, יכולה להוות גורם תחרותי שמסוגל להוריד מחירים ולהעלות רמות שכר, לדוגמה. שוב (ויש לחזור על זה שוב ושוב) – לא מתוך כוונה למוטט את המתחרים, אלא להעלות את הרווחה במשק באמצעות שכר גבוה יותר ומחירים נמוכים יותר.
הגישה הזו מאלצת גם את הצד השני – אותנו, האזרחים, לשינוי בתפיסה. ראשית כל, היא מאלצת אותנו לשוב ולשים מבטחנו בממשלה – וזה לא דבר פשוט כלל וּכלל. בגישה כזו, עלינו להבין כי המנגנון עצמו של הממשלה אינו פועל לצורך התעשרות השלטון, אלא לטובת הציבור. ואני נוטה להאמין שזה יתאפשר רק בהנתן מנגנון ביקורת ושקיפות יעיל ואקטיבי יותר. חשוב לזכור שאינני מדבר על החלת "חוקים חדשים למנגנון קיים", אלא החלפת המנגנון לחלוטין – ולכן "חוקי המשחק" הקיימים כיום – וביניהם גם המגרעות שאנחנו מכירים כיום, אמורים ברעיון-דמיון שאני מציע פה להתחלף במשהו שונה. ואני בהחלט חושב שבהעדר מנגנון ביקורת ציבורית שכזה, השיטה תקרוס.
אולם, מעבר לכך, זה מאלץ אותנו, האנשים הקטנים, לוותר. וזהו גם עניין לא פשוט.
קרבנות אדם וקרבנות חומר
אנחנו חייבים לוותר, מכיוון שאנחנו היום נמצאים בעולם של שפע לא-ריאלי, והשפע הזה נובע בדיוק מאותה גישה קפיטליסטית שאני מתאר כרעה. השפע הזה מתבסס על יצור-יתר ועל "אשראי-פלסטיק" שאין לו גיבוי מוחשי, כי-אם מועבר באמצעים אלקטרונים בלבד. יצור-היתר הזה אינו משקף הגיון מציאותי של ניצול משאבים ושל מחיר אמיתי – ואת המחיר הזה, של מוצרים שהם זולים מאוד היום, אנחנו "מעמיסים" מבלי לדעת על הדורות הבאים, שיגדלו בעולם שמשאביו נוצלו בצורה מוגזמת על-ידינו.
צמצום הצריכה וצמצום תפיסת השפע שלנו אולי תהיה לנו פחות נוחה, אך יש בה צידוק מוסרי, שכן על הנוחות חסרת-האכפתיות שלנו ישלמו הדורות הבאים. כמובן שיצעקו כי צמצום שכזה יוביל להאטה ולמיתון, אך לדעתי האישית המיתון הזה יהיה מוצדק, מכיוון שהשגשוג העצום מלכתחילה היה מבוסס על מערכת כלכלית שאין לה גיבוי ושמנצלת ללא-רסן את המשאבים שאנו מחוייבים מוסרית להשאיר לדורות הבאים.
הפילוסופית רבקה שכטר טענה בספרהּ "קוסמולוגיה ושפה" (עמודים 44-46, ה'תש"ס, 1999, סדרת "אוניברסיטה משודרת" בהוצאת משרד הבטחון, כיום מודן) כי בעוד שהאפוקליפסה הנוצרית "הסתפקה" בהקרבת קרבן-אדם יחיד – הוא ישוע – הטיף המארקסיזם למהפכה כוחנית שהצריכה הקרבתם של לוחמים רבים (זהו אותו דם הפועלים הנשפך במהפכה) – ולדעתי גם ניתן לומר שקרבנות-האדם של המארקסיזם הם בני מעמד הבורגנות והשלטון (שבמובן מסוים – חד-הם). זוהי פרפראזה של שכטר כלפי דבריה עצמה, שכן עוד קודם לכן טענה כי הנאצים, בדומה לאצטקים בדרום אמריקה, או לפאוסט של גתה, חשו כי עליהם לתת תמורה כלשהי ל"כוח העליון" (האלים של האצטקים, או מפיסטופולס במקרה של פאוסט) בתמורה לשאיפותיהם לשלטון עולמי.
ואולם, הצמצום שאני מדבר עליו איננו בא בצורת קרבן אדם. בפרפראזה שאני עושה לדבריה של שכטר, הסוציאליזם החדש הזה שאני מדבר עליו אינו מקריב בני-אדם בצורת הטייקונים (משום שאינני קורא לביטול היוזמה הפרטית, אלא פשוט לכינון מסגרת שתצמצם את כוחם ואת האפשרות לאותו מצב של "חורים שחורים כלכליים"), כי-אם חומר. ה"קרבן" או ה"מנחה" שאני מעדיף לחשוב שהגישה הזו נותנת לאלים שלה הוא אותו שפע הגובל בחזירות, שאין לו ביסוס כלכלי מוחשי אלא מתבסס על ניצול של הטבע, של עמים אחרים (אותה דמות סטריאוטיפית של "ילד סיני העובד במפעל נעליים", והעולם השלישי האמיתי והמנוצל שהוא מייצג) ושל הדורות הבאים, שיאלצו לחיות בעוני, בהשוואה לרמת החיים שלנו, אם לא נותיר להם דבר-מה מוחשי.
אני מתייחס רבות אל הענין האקולוגי, וזאת מכיוון שלדעתי הוא אינו צריך לבוא כ"נספח", בצורה של תנועה ירוקה כזו או אחרת, אלא הוא צריך להיות מוטמע כבר באידיאולוגיה עצמה. הבעיה האקולוגית היא בעיה מוחשית, וכשאנו מתיישבים לנסח גישה כלכלית חדשה, אין "להתקשט" בתוספות של מחשבה אקולוגית, אלא יש להטמיע אותן מן היסוד – בהבנה הבסיסית שהתכנון הכלכלי צריך להוסיף לא רק פאקטורים של שגשוג, או של שוויון כלכלי, אלא של קיימות ושל איזון עם הסביבה. ונכון, יש לזה מחיר (ושוב אנחנו מגיעים אל אותו עניין של האטה ומיתון) – אבל הגישה הסוציאליסטית החדשה צריכה להיות הוליסטית, ולא לכלול רק משתנים כלכליים (שהרי זוהי תמציתו של הרעיון הנאו-ליברלי). כשם שאנחנו מוכנים (כך אני רוצה לקוות) לוותר למען צדק חברתי, כך אנו צריכים להיות מוכנים לוותר למען צדק סביבתי, שהוא, בעיניי, צדק בין-דורי.
בסופו של דבר, האנושות לא תגווע בגלל מיתון כזה או אחר, היא פשוט תגיע אל מצב חדש, צנוע יותר, של מימדים הגיוניים. ונכון, בעולם הוגן סמארטפון עולה יותר, וממוצע כלי-הרכב למשק בית קטן, אבל דווקא מן האילוצים האלה אנחנו עשויים לפתח טכנולוגיות חדשות או לשפר תשתיות קיימות (למשל, של תחבורה ציבורית). כמו-כן אולי אני קצת מגזים כשאני מדבר על "האנושות", וזאת מכיוון שכפי שאמרתי בתחילת דבריי – שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. אני נוטה להאמין שבתנאי המשק שלנו, ובהתאם לאופי התרבותי שלנו (שצמח, מי זוכר כבר, מרקע סוציאליסטי מובהק), פתרון של סוג חדש של סוציאליזם (כיניתי אותו בעבר "מעורבות ממשלתית מתקנת", והרשו לי להציע את השם הקליט יותר "רה-סוציאליזם") בהחלט יכול להוות לא רק אלטרנטיבה, כי-אם דרך טובה וּמוסרית יותר להתנהלות כלכלית ציבורית.
עלי-התאנה ומותו של הקפיטליזם
זוהי ראויה להיות, לעניות דעתי, דרכו הכלכלית של השמאל – דרך שהוא עיקר, ובמובן מסוים – איבד לחלוטין, לטובת הקפיטליזם המנוכר המסווה את עצמו בעלי-תאנה (שלעולם לא מספיקים לכסות את מערומיו) של חקיקה ותקנות. אומר למען גילוי נאות שאינני דוגל במשנה הפוסט-לאומית המאפיינת את השמאל כיום, ואולי מתוך המקום הזה, של צידוד בלאומיות (לא לאומנות, לא להתבלבל) עברית לצד לאומיות פלסטינאית, אני טוען שהשמאל צריך להתרכז ברעיון כלכלי שונה מן היסוד, שיהווה אלטרנטיבה אמיתית למצב כיום, ולא נסיון לכופפה ולעדנה. אולי בבוא-היום ילדינו יגדלו אל תוך נרטיב חדש, בו הקפיטליזם מת מפני שהיה כושל תמיד, ושגוי מן היסוד.
חולון, כ"ח בכסלו, ה'תשע"ג.
מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי 