אחת התפיסות הרווחות בנוגע לשמאל בארץ הוא שהוא "אנטי-דת", שהוא בהכרח מתנכר לדת, או כפי שניסח זאת נתניהו ב 1996: "שכח מה זה להיות יהודי". בתור התחלה, אני חושב שדיי סביר להניח שאכן, רוב הציבור הדתי-לאומי מצביע לימין. לאו דווקא כי הימין יותר "יהודי", כמו שבשמאל לא קיימת אלטרנטיבה (בצורת מפלגה או נציגות בולטת) עבור הציבור הדתי-לאומי. יחד עם זאת, ובכלל לא מתוך כוונה "לשפוט" שום ציבור, חשוב להבין שהימין אינו "דתי" או "יהודי" מתוקף היותו ימין, ובעיקר כשמסתכלים על תנועת הליכוד, רבים ממצביעיה הם חילונים גמורים שדווקא יתנגדו למידת ה"הדתה" של המדינה (אבל שוב, אינני אומר זאת מתוך כוונה להציגם באור שלילי).
אריאל סרי-לוי פרסם אתמול בפייסבוק פוסט (אשר שמתי בתחתית הרשימה) הנוגע לקול קורא שפורסם (העוסק בשאלת העליה להר הבית) שמתהדר בכותרת "דעת תורת חיים", שהחתומים עליו מייצגים קשת רחבה של ציבורים יהודיים והשקפות שונות שלהם על המסורת. אתחיל ואומר שבקריאה ראשונה הייתי משכנע שאריאל סרי-לוי מסתייג, אם לא מן המסר של המנשר, אז לפחות מן העובדה שחלק נכבד מן החותמים אינם מה שנגדיר כ"דתיים", אך בהחלט יש מביניהם כאלה שנזהה במהרה כמובילי דעת-קהל, גם בנושאים הקשורים ליהדות. פלורליזם, בקיצור. בקריאה שניה ושלישית אני פחות בטוח אם מדובר בהסתייגות שלו, או שמא הוא פשוט מצביע על השינוי במגמה. ובכל זאת אריאל סרי-לוי בדבריו מציג את העליה להר הבית כסוגיה "דתית-פנימית מובהקת". אני מסוגל להבין מאיפה הטענה הזו באה. אפשר לומר כי:
- רוב העולים להר הבית הם דתיים;
- ישנו ויכוח הלכתי בנוגע לשאלה האם בכלל מותר לעלות על הר הבית בימינו.
הבעיה היא שטיעון שכזה מפשט את הדיון הנוגע ל"שותפות" של כלל היהודים בסוגיה, ושוכח שלנושא מן הסוג הזה ישנן עוד השלכות, ושהדיון הזה בהחלט לא שייך לציבור הדתי בלבד. למרבה ההפתעה, הר הבית מהווה סמל שמתחברים אליו גם חלקים נרחבים מן הציבור החילוני. הוא גם מתעלם, למשל, מן העובדה שהסוגיה הזו, לפחות להשקפת חלק נרחב מן הציבור, הוא בעל השפעה על בטחונו עם ישראל כולו – לא רק הציבור הדתי נפגע ונרצח בפיגועים. אין זה אומר שבשל ההשפעה הזו בהכרח צריך לסגור את הר הבית לעליית יהודים, אבל זה לכל הפחות אומר שהדיון לגבי זה שייך לציבור רחב יותר מאשר "רק מי שמאמין".
בעיניי, התנסחות מן הסוג הזה (בין אם אריאל סרי-לוי מצדד בה ובין אם לאו) מטרידה בעיקר משום הטון ה"מנכס" של מונחים מסויימים לציבור דתי-לאומי, או חרדי. אין לי מושג למה משפטים כמו "שקדושה וחיים מובילים את דרכו…" או "סכנה לעם ישראל ותורת ישראל" צריכים להתפס כאמירות חרדיות. נראה מגוחך בעיניי לקבוע שאם אדם אינו שומר תורה ומצוות, הוא *בהכרח* לא יכיר ולא יתן מעמד של קדושה לשום דבר שהוא. לא לחרדים, ולא לדתיים אין מונופול לא על קדושה, לא על החיים, לא על עם ישראל ולא על תורת ישראל. התורה שייכת לכלל עם ישראל, והפרשנות שנתנה לה לאורך כל השנים היתה מגוונת, לא רק בדעות אלא גם ב"דרכי הפירוש". לדוגמה, פשט, רמז, דרש וסוד הן דרכים שונות להתבונן על התורה, וכל אחת מהן בוחנת מימד מסויים בהוויה האנושית, או ההכרתית. אמנם נכון שהמימדים האלה שמניתי מגיעים מן המקום ה"מאמין", אך כאמור – התורה שייכת לכלל עם ישראל, ולכל אחד ואחת מעם ישראל יש זכות בה – חרדים, דתיים-לאומיים, וכן – גם חילונים גמורים. ההשתייכות אל עם ישראל לא נקבעת על-פי מעשיו של אדם ברגע זה או אחר, אלא על-סמך השאלה האם הוא נולד לאמא יהודיה, או התגייר. אמנם חילוני גמור לא יקבע פסיקות הלכתיות לציבור הדתי, אבל בהחלט סביר (וחיובי בעיניי) שציבורים רחבים בקרב עם ישראל – גם אלו שאינם חיים את חייהם על-פי ההלכה – מכירים את התנ"ך, מתעניינים בתורה, מוצאים את החיבור אל התוכן המקראי. ההתעסקות הזו, ה"פלורליסטית", בתורה, מביאה למגוון דעות חדש, מרענן, שאולי לא נצמד אל ההלכה – אבל מלכתחילה הוא מחבר קהלים חדשים אל הנכס התרבותי החשוב ביותר של עם ישראל. שיתוף הקהלים האלה בשיח הדתי, וכן, גם ההלכתי, אינו צריך להיות בגדר "אופציונאלי" – עצם העובדה שהעולם הדתי משפיע גם על חייו של היהודי שמנותק לחלוטין מן הדת ומן המסורת, אומרת שגם קולו צריך להשמע (ושוב, אינני מתכוון לקביעת ההלכה, כמו על שילוב ההלכה בחיים היומיומיים, בתרבות, במוסדות הציבור, ואפילו בהחלטות אסטרטגיות שהמדינה מקבלת).
הדבר המצער אותי, בעיקר, הוא שלדעתי חלק גדול מן הריחוק של חלקים נרחבים בציבור החילוני מן התורה ומן המסורת לא נובעת באמת מ"אנטי" שטבוע בהם, אלא מניכור שנוצר בעקבות אותה גישה "מנכסת" של קבוצות חרדיות, ואפילו דתיות-לאומיות. הניכור הזה מוליד למרבה הצער וואקום שאותו "ממלאים" רק מי שבוחרים להשתתף בשיח ולמעשה משתלטים על אופיו (דבר המעצים את תחושת הניכור). שיתוף כל הציבורים היהודיים הרוצים להשתתף בשיח, גם אלו הרחוקים משמירת המצוות, בשיח היהודי (וכן, גם כשהוא נושק להלכה ולקדושה ולמצוות) הוא דבר הכרחי ואפילו בהול בימינו אנו. הוא לא נועד לכפות על כולם קיום מצוות כהלכתן, אך עצם ההיכרות וההשתתפות בשיח עשויה לקרב לבבות (עד כמה שזה נשמע נאיבי) ולהתוות גם את הגבולות הסבירים שבין ההלכה שאדם בוחר לקבל על עצמו לבין צביונה של המדינה, כמדינת הלאום של היהודים.
תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.