למי שייכת התורה

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לשמאל בארץ הוא שהוא "אנטי-דת", שהוא בהכרח מתנכר לדת, או כפי שניסח זאת נתניהו ב 1996: "שכח מה זה להיות יהודי". בתור התחלה, אני חושב שדיי סביר להניח שאכן, רוב הציבור הדתי-לאומי מצביע לימין. לאו דווקא כי הימין יותר "יהודי", כמו שבשמאל לא קיימת אלטרנטיבה (בצורת מפלגה או נציגות בולטת) עבור הציבור הדתי-לאומי. יחד עם זאת, ובכלל לא מתוך כוונה "לשפוט" שום ציבור, חשוב להבין שהימין אינו "דתי" או "יהודי" מתוקף היותו ימין, ובעיקר כשמסתכלים על תנועת הליכוד, רבים ממצביעיה הם חילונים גמורים שדווקא יתנגדו למידת ה"הדתה" של המדינה (אבל שוב, אינני אומר זאת מתוך כוונה להציגם באור שלילי).

אריאל סרי-לוי פרסם אתמול בפייסבוק פוסט (אשר שמתי בתחתית הרשימה) הנוגע לקול קורא שפורסם (העוסק בשאלת העליה להר הבית) שמתהדר בכותרת "דעת תורת חיים", שהחתומים עליו מייצגים קשת רחבה של ציבורים יהודיים והשקפות שונות שלהם על המסורת. אתחיל ואומר שבקריאה ראשונה הייתי משכנע שאריאל סרי-לוי מסתייג, אם לא מן המסר של המנשר, אז לפחות מן העובדה שחלק נכבד מן החותמים אינם מה שנגדיר כ"דתיים", אך בהחלט יש מביניהם כאלה שנזהה במהרה כמובילי דעת-קהל, גם בנושאים הקשורים ליהדות. פלורליזם, בקיצור. בקריאה שניה ושלישית אני פחות בטוח אם מדובר בהסתייגות שלו, או שמא הוא פשוט מצביע על השינוי במגמה. ובכל זאת אריאל סרי-לוי בדבריו מציג את העליה להר הבית כסוגיה "דתית-פנימית מובהקת". אני מסוגל להבין מאיפה הטענה הזו באה. אפשר לומר כי:

1. רוב העולים להר הבית הם דתיים;
2. ישנו ויכוח הלכתי בנוגע לשאלה האם בכלל מותר לעלות על הר הבית בימינו.

הבעיה היא שטיעון שכזה מפשט את הדיון הנוגע ל"שותפות" של כלל היהודים בסוגיה, ושוכח שלנושא מן הסוג הזה ישנן עוד השלכות, ושהדיון הזה בהחלט לא שייך לציבור הדתי בלבד. למרבה ההפתעה, הר הבית מהווה סמל שמתחברים אליו גם חלקים נרחבים מן הציבור החילוני. הוא גם מתעלם, למשל, מן העובדה שהסוגיה הזו, לפחות להשקפת חלק נרחב מן הציבור, הוא בעל השפעה על בטחונו עם ישראל כולו – לא רק הציבור הדתי נפגע ונרצח בפיגועים. אין זה אומר שבשל ההשפעה הזו בהכרח צריך לסגור את הר הבית לעליית יהודים, אבל זה לכל הפחות אומר שהדיון לגבי זה שייך לציבור רחב יותר מאשר "רק מי שמאמין".

בעיניי, התנסחות מן הסוג הזה (בין אם אריאל סרי-לוי מצדד בה ובין אם לאו) מטרידה בעיקר משום הטון ה"מנכס" של מונחים מסויימים לציבור דתי-לאומי, או חרדי. אין לי מושג למה משפטים כמו "שקדושה וחיים מובילים את דרכו…" או "סכנה לעם ישראל ותורת ישראל" צריכים להתפס כאמירות חרדיות. נראה מגוחך בעיניי לקבוע שאם אדם אינו שומר תורה ומצוות, הוא *בהכרח* לא יכיר ולא יתן מעמד של קדושה לשום דבר שהוא. לא לחרדים, ולא לדתיים אין מונופול לא על קדושה, לא על החיים, לא על עם ישראל ולא על תורת ישראל. התורה שייכת לכלל עם ישראל, והפרשנות שנתנה לה לאורך כל השנים היתה מגוונת, לא רק בדעות אלא גם ב"דרכי הפירוש". לדוגמה, פשט, רמז, דרש וסוד הן דרכים שונות להתבונן על התורה, וכל אחת מהן בוחנת מימד מסויים בהוויה האנושית, או ההכרתית. אמנם נכון שהמימדים האלה שמניתי מגיעים מן המקום ה"מאמין", אך כאמור – התורה שייכת לכלל עם ישראל, ולכל אחד ואחת מעם ישראל יש זכות בה – חרדים, דתיים-לאומיים, וכן – גם חילונים גמורים. ההשתייכות אל עם ישראל לא נקבעת על-פי מעשיו של אדם ברגע זה או אחר, אלא על-סמך השאלה האם הוא נולד לאמא יהודיה, או התגייר. אמנם חילוני גמור לא יקבע פסיקות הלכתיות לציבור הדתי, אבל בהחלט סביר (וחיובי בעיניי) שציבורים רחבים בקרב עם ישראל – גם אלו שאינם חיים את חייהם על-פי ההלכה – מכירים את התנ"ך, מתעניינים בתורה, מוצאים את החיבור אל התוכן המקראי. ההתעסקות הזו, ה"פלורליסטית", בתורה, מביאה למגוון דעות חדש, מרענן, שאולי לא נצמד אל ההלכה – אבל מלכתחילה הוא מחבר קהלים חדשים אל הנכס התרבותי החשוב ביותר של עם ישראל. שיתוף הקהלים האלה בשיח הדתי, וכן, גם ההלכתי, אינו צריך להיות בגדר "אופציונאלי" – עצם העובדה שהעולם הדתי משפיע גם על חייו של היהודי שמנותק לחלוטין מן הדת ומן המסורת, אומרת שגם קולו צריך להשמע (ושוב, אינני מתכוון לקביעת ההלכה, כמו על שילוב ההלכה בחיים היומיומיים, בתרבות, במוסדות הציבור, ואפילו בהחלטות אסטרטגיות שהמדינה מקבלת).

הדבר המצער אותי, בעיקר, הוא שלדעתי חלק גדול מן הריחוק של חלקים נרחבים בציבור החילוני מן התורה ומן המסורת לא נובעת באמת מ"אנטי" שטבוע בהם, אלא מניכור שנוצר בעקבות אותה גישה "מנכסת" של קבוצות חרדיות, ואפילו דתיות-לאומיות. הניכור הזה מוליד למרבה הצער וואקום שאותו "ממלאים" רק מי שבוחרים להשתתף בשיח ולמעשה משתלטים על אופיו (דבר המעצים את תחושת הניכור). שיתוף כל הציבורים היהודיים הרוצים להשתתף בשיח, גם אלו הרחוקים משמירת המצוות, בשיח היהודי (וכן, גם כשהוא נושק להלכה ולקדושה ולמצוות) הוא דבר הכרחי ואפילו בהול בימינו אנו. הוא לא נועד לכפות על כולם קיום מצוות כהלכתן, אך עצם ההיכרות וההשתתפות בשיח עשויה לקרב לבבות (עד כמה שזה נשמע נאיבי) ולהתוות גם את הגבולות הסבירים שבין ההלכה שאדם בוחר לקבל על עצמו לבין צביונה של המדינה, כמדינת הלאום של היהודים.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המסר החבוי בנאום "היטלר והמופתי" של נתניהו

אחרי כל הבדיחות על היטלר והמופתי, כן נותר דבר אחד חשוב לומר על נאומו של נתניהו: הוא אולי אמר דברים לא נכונים, אבל הוא לא עשה זאת בטעות. נהפוך הוא, נתניהו ידע בדיוק מה הוא עושה.

בתור התחלה, מספיק אנשים מקבלים את דבריו של נתניהו כאמת מוחלטת (וכל נסיון לערער על דבריו כשקרים נואשים ושנאה עצמית של שמאל עוכר ישראל ואוהב ערבים). והמסר החבוי מאחורי טענה שחג' אמין אל-חוסייני הסתחבק עם היטלר ושכנע אותו לשרוף יהודים הוא ברור ומחריד כאחד – הפלסטינאים, אלו שהיום דוקרים ודורסים יהודים, שגרים במרחק של חמש דקות, חצי שעה, או מקסימום שעתיים נסיעה מאיתנו אבל מקסימום חמש דקות התרעה במקרה של ירי רקטות – הם הם האחראים לשואה. המסר הזה מחלחל לציבור רחב שגם ככה רואה בפלסטינאים כהתגלמות הרוע, ושרץ לקלפיות כשנתניהו מזהיר ביום הבחירות על ערבים שנוהגים לקלפי.

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941.

אבל המסר הזה מחלחל לא רק בקרבם. עצם זה שגדודים של אנשים ממהרים לנבור בספרי ההסטוריה ולבדוק ולספר מי היה בכלל חג' אמין אל-חוסייני, מה הוא עשה, מתי הוא נפגש עם היטלר, מה היה יחסו ליהודים ומה היה חלקו במלחמת העצמאות (ובכלל, בסכסוך היהודי-פלסטיני) – זה מספיק עבור נתניהו. כי אפילו אם חג' אמין אל-חוסייני לא שכנע את היטלר להחיל את הפתרון הסופי אלא רק צידד בו לאחר שההחלטה נתקבלה – מזכיר לנו כמה חלאת אדם היה אותו מופתי. ושוב האירועים של הימים האחרונים יוצרים את הזיקה בין הסכסוך היהודי-פלסטינאי לבין השואה. תוסיפו לכל שבראש הרשות עומד מנהיג נאלח שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה על – אתם צודקים – הכחשת שואה, ונתניהו קיבל בדיוק את התוצאה שהוא רצה, ואת מה שנתניהו הכי טוב בו -יאוש.
עוד ציבור מתון שמשתכנע למציאות שנתניהו מכתיב לנו -מה שהיה הוא מה שהווה הוא מה שיהיה.

מן היאוש הזה קשה לצאת, ומי שאי-פעם היה בשפל במהלך חייו יודע כמה קשה לדמיין שיגיעו ימים טובים יותר. אבל מעבר לאמונה שיכול להיות יותר טוב יותר, אחת הדרכים להתמודד עם יאוש היא לנסות להפנים שהמצב לא כזה גרוע כמו שאנחנו חושבים. מעבר לכל, אני הראשון שיספר כמה חשוב ללמוד את ההסטוריה בכלל, ולהבין את השלבים באבולוציה של הסכסוך הזה בפרט (לדיון הזה) – אבל חשוב גם להבין שאנחנו לא חיים את העבר אלא את ההווה. וכאמור, המציאות השתנתה. לא הכל קרה לטובה, אבל אנחנו גם לא חיים במצב כזה גרוע, בטח שלא במציאות שבה ניתן להשוות בין האיום הפלסטינאי כיום לבין איום הנאציזם בשנות השלושים והארבעים:

חג' אמין אל-חוסייני מת כבר כמה עשורים טובים. המציאות שבה הוא חי ופעל היא מציאות בה בארץ שלטו בריטים, שבמשך חלק ניכר מהתקופה פעלו נגד הישוב הציוני ועצם עיניים לאלימות נגד יהודים מקרב הציבור הערבי.

מדינת ישראל היום היא עובדה קיימת ואנחנו חזקים לאין שיעור לעומת המצב שבו היינו בשנות הארבעים (מה גם שאפילו אז ניצחנו במלחמת קיום כנגד כל הסיכויים).

עצם העובדה שהשואה התרחשה הופכת את העולם כולו למודע לאפשרות שמעשה מחריד כזה עשוי לקרות שוב. למרות שאנחנו רגילים לחשוב שהעולם נגדנו, העולם המערבי עדיין מתקשה לקבל ולהכיל אמירות בעד הנאציזם והשואה, או אפילו שתיקה והתכחשות לקיומם.

אבו מאזן מנהיג גרוע, שקרן, וחלש (מזכיר לי מנהיג אחר…), ויותר מכל – מזגזג. זה אמנם לא נהדר בשבילינו, אבל אבל גם הציבור הפלסטיני יודע זאת ולא מקבל בהכרח את דבריו כה מהר. לעומתו, הועד הערבי העליון (ההנהגה הפלסטינאית ועד מלחמת העצמאות) שם לו למטרה ברורה ומוצהרת להלחם באופן פעיל, גלוי ונחרץ בישוב היהודי. נכון, כאמור – הזיגזג הזה גם יכול לפעול לרעתנו, אבל הוא עדיין קל יותר להתמודדות אל מול ה"אלימות בכל הכוח" כפי שלמרבה הצער גם חווינו באינתיפאדה השניה. יתרעל כן, לדעתי – גם לנוכח עליית מנהיג עוין הרבה יותר – קל לנו יותר לשים את האצבע על ההנהגה הזו ולהתנגד לה בצורה תקיפה. אבו מאזן הוא אולי לא "פרטנר לשלום" (אני אפילו לא יודע כמה אנשים בקרב השמאל המתון עדיין מאמינים ב"שלום" חם כפי שהאמינו בו בשנות התשעים), אבל בכל זאת גם נתניהו הוכיח שכשהוא צריך לדבר עם מישהו בצד הפלסטיני – הוא עושה זאת עם אבו מאזן.

אחרי יום של טרור – נתניהו קורא לאבו מאזן להפגש להרגעת הרוחות

לנתניהו, כמו כל מנהיג ציני להחריד, לא באמת אכפת מדקויות של נכון ולא נכון, אמת ושקר. אני דיי בטוח שהדיוק הזה לא היה בראש מעייניו כשהוא גמר בלבו לומר שחג' אמין אל-חוסייני הוא הוא זה ששכנע את היטלר לשרוף יהודים. התעלול הרטורי (המוצלח למרבה הצער) שלו ליצור זיקה בין הפלסטינאים לבין הנאציזם והשואה היא היא הדבר המטריד באמת בדבריו, הרבה יותר מאשר השאלה הטכנית לגבי "נכון" ו"לא נכון". כי מן המקום של היאוש, הפחד וההסתה הרבה יותר קשה להביט בעובדות ולהשתכנע שהמצב שאנחנו נמצאים בו "לא מייצג את המציאות". וכך נתניהו ממשיך לאחוז בשלטון עוד, ועוד, ועוד.

מייאש.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

השקר לגבי "מדיניות השמאל" (מי בעצם מחזיר שטחים?)

אחד הטיעונים החוזרים ועולים מצד מצביעי ימין רבים היא שהשמאל "רוצה להחזיר שטחים", ועוד יותר מגוחך מכך – שנתניהו, בהתנהלותו הכושלת, למעשה "מתנהג כמו שמאלני". בכלל, "שלום" הפכה למילה נרדפת ל"שמאל". אז נכון, רבין חתם על אוסלו, לפני עשרים ושתיים שנה. אבל מי שרוצה לחשוב ש"שמאל" נרדף באופן אוטומטי להחזרת שטחים, כדאי שיזכור:

• בגין החזיר את סיני (ובכך היה הראשון לקבוע תקדים של שטחים תמורת שלום)
• נתניהו החזיר את חברון (ובכך המשיך את מורשת אוסלו)
• שרון החזיר את עזה (תמורת כלום, ממש כלום – אפילו לא קריצה לשלום) ובתמיכתו של נתניהו.

ומה לגבי הטענה שהשמאל שׂשׂ להחזיר שטחים בכל מחיר?

האינתיפאדה השניה פרצה בפקודתו של ערפאת אחרי שהבין שאהוד ברק (שאגב, בעיניי היה ראש ממשלה דיי גרוע, ומלכתחילה לא ממש דגל באידיאולוגיה שאפשר למצוא בה שמץ של סוציאליזם, גם עם עקר ביותר) לא יסוג מן השטחים כפי שהוא ציפה. מה שאומר שברק (בתור נציג השמאל, גם אם מפוקפק משהו) סירב להחזרת שטחים ברגע שהבין שמדובר בחוסר אחריות בטחונית כלפי המדינה.

בעשור הנוכחי נתניהו שחרר מאות אם לא אלפי אסירים בטחוניים שבאופן מוכח חלק נכבד מהם חזר לעסוק בטרור (לא רק בעסקת שליט אלא גם ב"תמורה" להמשך בניה בשטחים), לא עצר אינתיפאדה שהתחממה לה במשך יותר משנה, עשה משא ומתן לא רק עם אבו מאזן אלא גם עם חמאס, והפסיד בצורה מחפירה ב"צוק איתן" פשוט כי היה פחדן להכנס לעימות בזמן שחיילים מתו בשטחי כינוס. נתניהו לפני עשרים שנה הפחיד את עם ישראל ש"פרס יחלק את ירושלים" – נתניהו הלכה למעשה חילק את ירושלים. ישראלים לא נכנסים לשטחים "שלהם", אין אכיפת חוק שם, ולא תיתכן שם שום נוכחות ישראלית ציונית (לספר שוב על הירי הבלתי פוסק משועפאט ומשכונות ערביות אחרות? לספר על המהומות בכל פעם שמשטרה נכנסת, אפילו לצורך הנחת קונוסים לצורך צביעת כבישים? מישהו חושב שאם הייתי לוקח אקדח ויורה באויר במרכז העיר, או אפילו בפסגת זאב, לא היו מזמינים משטרה ועוצרים אותי?).

אז ספרו לי עוד כמה השמאל רוצה להחזיר שטחים באובססיביות ולא מבין דבר בבטחון.

השמאל בחיים לא היה עושה את ההתנתקות כי השמאל לא מאמין בנסיגה בלי הסכם. השמאל (ואני לא אשקר, גם נציגים רבים מן הימין, לו היו מנהיגים) לא היה עוצם עיניים במשך יותר משנה כשהאינתיפאדה הזו בערה על אש קטנה (זאת, אגב, בניגוד לאינתיפאדה השניה שפרצה בכל כוחה למימיה הראשונים, בזמן כהונתו של אהוד ברק). לשמאל יש את הדיגניטי שאין לנתניהו הפחדן להודות לפחות על המגעים שהוא מקיים עם הרשות, כי מה לעשות, הנה אפילו גם נתניהו נאלץ לפעמים להתמודד עם המציאות ועם העובדה שמתישהו, איכשהו, צריך לחשוב על פתרון, גם אם הוא הסכם קר ולא שלום שכולו אהבה ונשיקות (ומי שמשלה את עצמו שאין טעם בשום מגעים שוכח גם כמה חיים המגעים הללו הצילו לא פעם ולא פעמיים. אפילו עם לבנון וסוריה ישראל לעתים נאלצה לדבר לצורך תיאומים כאלו ואחרים).

השקר הגדול הוא להציג כל דיבור על "החזרת שטחים" או כל חולשה צבאית כ"שמאל". השקר הזה בא לידי ביטוי גם בטענות של ימנים על המצב, כאילו "ביבי בעצם שמאלי". לא, לא בקלות כזו הימין יכול להתנער ממנהיגיו על ידי שקר כאילו "חולשה צבאית" זה שמאל. נתניהו מוביל אידיאלוגיה ימנית מובהקת (גם כלכלית, גם מדינית), הוא פשוט מנהיג כושל,אבל מנהיג ימני כושל. והוא ההוכחה לכך שאין דבר יותר הפוך מלהציג "החזרת שטחים" או חולשה צבאית כ"שמאל". הימין הפקיר את בטחון המדינה והפסיד באופן אבסורדי לחמאס. הימין הוא זה שהחזיר את רוב השטחים. מי שדואג לבטחון המדינה, אין לו שום סיבה להצביע לימין.

נקודה אחרונה שאני מוסיף: ישנם ימנים שישר זורקים לאויר שמות כמו סתיו שפיר או מירב מיכאלי, ומפילים עליהן את כל הצרות של המדינה. מעבר לעובדה שזה מגוחך מעצם העובדה שהשמאל לא נמצא בשלטון, ומה גם שאף אחד מטופלי ההאשמות הללו לא ממש טרח לקרוא מה יש לאותן חברות כנסת לומר על המצב הבטחוני ועל העתיד עם הפלסטינאים (אני רק אתמצת לכם: אף אחד כבר לא מאמין שבטווח הנראה לעין יש טעם לדבר על שלום חם אלא על היפרדות זהירה שתשמור על האינטרסים שלנו), אנשים כאלה גם שוכחים שבעבודה ישנם גם אנשים כמו איתן כבל, איציק שמולי, נחמן שי ויואל חסון. וכן, כל אלו ששונאים את ציפי לבני שוכחים שיש לה עבר במערכת הבטחון ושגם החנון עם המשקפיים בכל זאת בעיניי לא נחשב ככזה רכרוכי במעשיו. בטח שלא בהשוואה לנתניהו, שיודע לדבר גבוהה גבוהה ורק עתק יוצא מפיו.

שהרי הליכוד, לעומת זאת, מתהדר לא רק במנהיג כושל כנתניהו, אלא בסגנית שר החוץ (מישהו מבין ממש למה?) ציפי חוטובלי (שכבר זכתה ל"נונונו" על פליטות פה מביכות באו"ם), מירי "קפוצי תחת" רגב, ואורן חזן שאין טעם אפילו להרחיב עליו את הדיבור. אבל לי ברור שהם לא כל מה שלליכוד יש להציע. גם אני יודע שבליכוד יש אנשים טובים, הגונים, שגם אם אינני מסכים עם דרכם, אני יודע שהם *קצת* יותר מייצגים את רצון הציבור ודואגים לפעול לטובתו. הבעיה היא בהנהגה הכושלת, ובממשלה הכושלת הזו. ובכל מקרה, מהות הרשימה הזו היא להסביר מדוע כל הקשקוש הזה על "השמאל" שמחזיר שטחים "בכל מחיר" ושלא מסוגל ליצור מציאות בטחונית טובה יותר שקרי וחסר כל אחיזה במציאות הנוכחית וההיסטורית. כאמור, הימין החזיר שטחים הרבה יותר מן השמאל (ואפילו קבע את התקדים לכך), והימין נכשל בהגנה על הבטחון ברצף מעציב של מעשים מטופשים להחריד. ומי שדואג לבטחון המדינה, כאמור, אין לו שום טעם לתת קולו לימין.

חולון, כ"ט בתשרי, ה'תשע"ו.