ארכיון חודשי: אפריל 2015

המנון לכיעור

העובדה שאישה שנראית טוב ושיש לה בפרופיל תמונות בבגד-ים לא יכולה להביע דעה (ועוד דעה טעונה מינית, גם אם בצורתה האישית הכאובה) מבלי שתהפוך למטרת לעג (במקרה הטוב) והטחת רפש, בין אם ממניעים צדקניים-לכאורה כנגד אורח-חייה ובין אם "סתם" להוסיף חטא על פשע ולהיות עוד חוליה מאותה שרשרת אינסופית של הטרדות ותקיפות מיניות (גם אם מילוליות לחלוטין), כל זה לא סתם "מטריד", אלא גם רע, מכוער, מביש, מחליא, פושע, וראוי לגינוי ולענישה.

ואמנם ממש לא באותה המידה, אבל יודעים מה עוד מטריד אותי ובכלל לא זוכה להתייחסות?

העובדה שרק אישה שנראית "מספיק" טוב כדי להצטלם בבגדי-ים ולמשוך תשומת-לב ותגובות כאלו תזכה מלכתחילה לאותה חשיפה של הדעה שאותה היא באה להביע. ולא רק אותה מאי פתאל, אלא כל בחורה שבחרה לתמוך בה ולשתף את כולנו בפוסט נרגש (אמיתי, ללא ספק), המתאר את חוויתיה האישיות מימי הצבא, או סתם הבעת תמיכה, ואשר לפוסט זה מתלווה תמונה שלה, בבגד-ים כמובן.

כי ככה זה בעולם. הכיעור נדחק הצידה. הוא שם, במחשכים, לא זוהר. לא רוצה לרגע לזרוח, שמא יתפס במערומיו המבישים. הכיעור נתפס כמעין נכות – והלא כמעט כל מי שסובלת מבעיית משקל תספר איך וכמה מטיפים לה על ה"הזנחה הבריאותית" שהיא מטפחת, עד כדי התעללות אמיתית בגופה (ולא, אולי, שגופה מתעלל בה). וכן, אני כותב את כל זה בלשון נקבה כי נשים "זוכות" ליחס המחפיץ על זה כמעט כשגרת-חיים – יפות ומכוערות כאחת. השילוב הזה בין כיעור לנכות הונצח בצורה יפה כל-כך (עם כל האוקסימורון שבדבר) על-ידי הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב (1525-1569), שרבים מציוריו מתמקדים במעמד הנמוך, העני, הפשוט, המזוהם, והמכוער. מכוער, אבל מחויך.

"הנכים" של פיטר ברויגל האב, 1568, מוצג במוזיאון הלובר בפאריס.

"הנכים" של פיטר ברויגל האב, 1568, מוצג במוזיאון הלובר בפאריס.

אני לא חושב לרגע שה"אשמה", חלילה, רובצת על ראשה של מאי פתאל, שתהיה בריאה. אני ממש לא בא אליה בטענות, או חושב שיש "להשתיק" דעות של נשים שנראות טוב כ"אפליה מתקנת" לטובת המכוערים. אני גם חלילה לא בא לטעון שהנקודה שאני מעלה פה היא העיקרית – גם בהתחלה אמרתי, מה שאני מתייחס אליו פה ממש לא מטריד באותה במידה, אבל כן נקודה, גם אם שולית (בהשוואה למה שקרה למאי פתאל), שראויה לפחות להתייחסות כלשהי. יאמר לזכותה של מאי פתאל שאפילו בפוסט בו היא חשפה את סיפורה היא העלתה ציור הממחיש את תחושותיה, ולא תמונה שלה. אולי באמת לא רצתה שהיופי ידבר בשמה, מי יודע. אני בכלל לא חושב שמישהו אשם, באופן ספציפי, למעט אותה ישות ערטיאלאית שאנחנו נוהגים לכנותה "חברה", וגם היא לא עושה זאת בכוונה. עולם כמנהגו נוהג.

אבל כן, צריך לפחות להפסיק להתבייש ולהצביע על כך, לומר בקול רם: אם חלילה מישהי שמנה, נמוכה, מבולגנת, או בקיצור – מכוערת, גם אם להחריד, היתה מעזה להעלות פוסט שכזה, סביר להניח שכל הסערה הזו היתה שוככת מהר מאוד. כמה בדיחות על "מי יסתכל עליך י'עמה", כמה שיתופים של פמיניסטים, פמיניסטיות, ושני חברי-כנסת (אחת ממרצ ואחת מהעבודה, כמובן), אם ממש יתמזל מזלה.

פיטר ברויגל האב - "חתונת האיכרים", מוצג כיום במוזיאון לתולדות האמנות (וינה)

פיטר ברויגל האב – "חתונת האיכרים", מוצג כיום במוזיאון לתולדות האמנות (וינה)

אי-אפשר לשנות הכל בחברה שלנו, אבל אפשר להצביע על הנקודות האלה, ולקוות שכמה אנשים יחשבו על זה. ואז עוד קצת. ואולי לא נשנה את העולם, אבל חלק, גם אם קטן, ידע שהעולם הזה מלא בכיעור, וכיעור הוא לא דבר רע.

אל תתביישו בעצמכם. אל תשכנעו את עצמכם שאתם יפים. אל תנסו להתייפיף לשווא. היופי, כמו החיים עצמם, הוא בר-חלוף.

זהו המנון לכיעור, ולמכוערים. ולמכוערות.

בואו כפי שאתם.

אנחנו הרוב.

פיטר ברויגל - דיוקן של אישה זקנה, מוצג כיום בפינקוטק הישן (מינכן)

פיטר ברויגל – דיוקן של אישה זקנה, מוצג כיום בפינקוטק הישן (מינכן)

ירושלים, י"א באייר, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת

ספר ויקרא: מדריך למשתמש

(את הטקסט הזה כתבתי במקור למיזם 929, בו קוראים פרק אחד מן התנ"ך בכל יום, לקראת הגעתו של המיזם אל ספר ויקרא. מפאת האורך, הוא לא זכה לפרסום דרך האתר שלהם. מזל שיש לי את יומן-הרשת הזה אליו אני יכול גם להעלות דברים מן הסוג הזה).

ספר ויקרא. בלי לשים לב, הגענו אליו. נראה כאילו לא עשינו הרבה. העולם נברא, ירד מבול, ירדנו למצרים, יצאנו ממצרים, חטאנו, חזרנו בנו, והנה, אנחנו איפשהו במדבר, עם אוהל מועד לתפארת (שנבנה בסוף ספר שמות), מחכים להתקדם אל עבר הארץ המובטחת, ופתאום, משום מקום, מגיע ספר ויקרא, ובצורה חדה אנחנו עוברים מהתקדמות נרטיבית ליניארית למשהו שונה לגמרי (ומצטער אם אני עושה למישהו ספוילר): ספר הוראות. "מדריך למשתמש". אמנם ספר ויקרא פותח בפסוק "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", אך פעמים רבות מספור אנו מוצאים בספר הזה במיוחד את הפסוק, שהוא גם הנפוץ ביותר בתורה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (ולמי שמשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, הרי שנצמד לפסוק זה גם התרגום הארמי "וּמַלֵּיל יְיָ, עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר"). ספר ויקרא חשׂוך כמעט מכל קו עלילה, גם אם פרטנית כדוגמת מלאכת בניית המשכן על קרשיו, יריעותיו, וכליו השונים. ציוויים על גבי ציוויים על גבי ציוויים, שכולם קשורים לעבודת המשכן, ומה שבעתיד תהיה עבודת המקדש. המנחות, העולות, הזבחים, חטאת, אשם, מצורע, שפחה חרופה, ביכורי העומר, הכל נמצא בספר ויקרא.

עד שלא התיישבתי לעיין בפרקי הספר, מעולם לא חשבתי בכלל שזה מה שקורה בספר ויקרא. למעשה, לא ידעתי בכלל מה קורה שם.

אני יודע שאני לא היחיד. אני לא יודע מה היחס לספר במסגרות החינוך הדתיות, אבל לכל הפחות לחוויה שלי, ושל עוד אנשים שניסיתי לשאול אותם לגבי הספר הזה, ובכלל, על התורה – תמיד חיינו בהרגשה שהתורה בפרט, כמו כל התנ"ך בכלל, הוא ספר המכיל סיפור, עלילה, רצף נרטיבי. הדיון לגבי אמיתותו ההיסטורית הוא דיון אחר, אבל נדמה היה שהתורה מנסה להגיש לעם ישראל את ראשית קורותיו, ולכל הפחות, להדמות לתיעוד היסטורי. ברור, קיימים בתורה גם מצוות, אך לרוב מי שאני מכיר שגדל בסביבה חילונית נדמה שהמצוות והחוקים הללו שזורים, כמעט בדרך אגב, בתוך המסגרת של הסיפור ההיסטורי של עם ישראל.

כמובן, אפשר להבין גם מה הסיבה לאותה תפיסה שגויה. בראיה החילונית, בית המקדש "ההוא" הוא דבר שנחרב, ששייך לעבר, וכל בית מקדש עתידי הוא ספק פנטזיה משיחית, ספק "עוד חזון למועד", בטח שלא משהו שרלוונטי לחיינו אנו. דיני מצורע, למשל, נראים כל-כך לא רלוונטים לחיינו. מי בכלל כבר היום חולה בצרעת? ולמה בכלל אדם צריך לכפר על כך שחלה בצרעת?! האקט הדתי המוכר לכל אדם בימינו הוא התפילה, בין אם באופן יחידני ובין אם בבית כנסת. ולכן מציאות בה אנשים מכפרים על חטאיהם, ובאופן כללי, מנהלים את כל חייהם הדתיים, סביב קורבנות, נראית משהו זר, מוזר, אפילו אלילי. נראה שהספר הזה לא תורם כמעט דבר להבנת סיפור התהוותו של עם ישראל, והואיל ומערכת החינוך הממלכתית חילונית לא באה ללמד את תלמידיה להיות שומרי מצוות קפדנים, אלא פשוט להנחיל להם את הנרטיב המכונן של עם ישראל, הרי שנראה, לכאורה, שאין צורך ממש בהיכרות מעמיקה עם ספר ויקרא.

אבל אולי בכל זאת הציבור החילוני מפסיד משהו (ושוב, על מידת ההיכרות של תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, או החרדי, אין לי ממש מושג). אולי דווקא בשל הסיבה שכל ההלכות הללו שייכות למציאות שלא קיימת כיום ושלא שייכת לסיפור המכונן "שכולם מכירים" (כל אחד בדרכו שלו), כדאי, לפחות פעם אחת, להתוודע – אם לא בתור ילד, אזי דווקא בתור אדם בוגר – אל החלק הזה של התורה. החלק המשעמם. החלק שמדבר על עבודת קודש כפי שהיתה נהוגה בימים בהם לא היה בית כנסת, ולא היה סידור תפילה, ולא היתה תפילת עמידה – ולמעשה, כמעט ולא היתה תפילה. "פשוט" היו עולים לבית המקדש, מביאים פר, כבש, או אפילו יונה – ומקריבים.

ספר ויקרא הוא ה"מדריך למשתמש" לעבודת הקורבנות במשכן, ובבית המקדש שיבנה לעתיד לבוא (מנקודת הראות של עם ישראל שאך זה עתה יצא ממצרים וטרם עלה לארץ לכָבשהּ), ורבות הן המצוות המצויות ב"ספר ההוראות" הזה שאינן רלוונטיות לימינו (במובן שאין מקיימים אותן), גם לא לאדם הדתי האדוק החפץ בכך בכל מאודו, שכן, משחרב בית המקדש, בטלה מלאכת הקרבת הקורבנות, וכיום התפילה מחליפה את עבודת הקרבנות, כדברי הנביא הושע "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע, י"ד, ג', ועוד אודות הרקע לביטול קרבן התמיד בימי המצור על ירושלים ניתן למצוא בהקדמה לתרגום שלי לסיפורו הקצר של אדגר אלן פו, "מעשיה ירושלמית").

ובכל זאת, על-אף אי הרלוונטיות של אותו חלק עצום של ספר ויקרא לימינו, ראוי שנתייחס אל שתי עובדות: האחת היא, שגם חלקים אחרים של התורה בפרט, והתנ"ך בכלל, עשויים להתפס כ"לא רלוונטים" לאורך החיים שלנו כיום. אולם, אי-הרלוונטיות ביישום ואימוץ המקרא לחיי היום-יום של חלקים רבים בעם ישראל אינה אומרת שיש לגנוז את הספר הזה, או להתעלם ממנו. ההשראה שאנו שואבים מן הספר הזה אינה רק באורח חיינו, אלא גם, ואולי בעבור היהודי החילוני – בעיקר, השראה לשונית, תרבותית והסטורית. בנוסף לכך, כדאי גם להכיר ולהבין שהתורה היא לא רק סיפור, היא לא רק (ואולי בכלל) ספר שמתיימר להיות תיעוד היסטורי על התפתחותו של עם ישראל. השם "תורה" מגיעה מלשון "הוראה", ואף-על-פי שהוראות וציווים קיימים גם בבראשית ובשמות, החל מויקרא אנחנו מבינים באמת למה התורה נקראת כך. כל כולו הוראות, ולפתע נדמה כאילו כל מה שקראנו עד כה, אינו אלא רקע לאותן הוראות, כפי שמפרש לנו רש"י עוד בפסוק הפותח את התורה כולה (בראשית א' א'):

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות, י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים, קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."

אז אולי לא כולנו מרגישים צורך לשנן ולהכיר את כל ההלכות המצויות בתורה (קל וחומר במשנה ובגמרא), אבל כדאי לפחות לדעת שלתורה יש עוד זוית. אם אנו בוחרים לאמץ את התנ"ך ולהכיר בו כמקור עיקרי שממנו התרבות שלנו שואבת את לשונה, את המטאפורות שלה, ואת הזיקה שלנו לארץ הזו – הרי שכדאי שנדע. גם אינספור חוקים קיימים בתורה, לא רק סיפורים. גם "ויקרא" הוא אחד מחמשת חומשי תורה. הגיע הזמן לעיין בו, ולכל הפחות להכיר מה כתוב בו.

בין אם נחיה על פי החוקים הכתובים בו ובין אם לאו, הרי גם הוא מן המורשת התרבותית שלנו, ולכן, דתיים וחילונים כאחד, הוא גם חלק מאיתנו.

תל-אביב, ז' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ה.

כמה רוע אפשר לבלוע (הניחו לענת וקסמן)

השתדלתי לא להתייחס לעניין של ענת וקסמן, כי בעיניי לא ראוי בכלל "לתת במה" ללינץ' המגעיל שעשו "כת המזרחיסטים" למישהי שבעיניי, בכלל דיברה על מצביעי ליכוד (ואת מה שאומר אומר לא מתוך הסכמה עם דבריה, בטח שלא על "עמים אחרים"), ובאופן אוטומטי סיווגו את דבריה כגזענים (סוג-של "ראש הגנב בוער הכובע" – אני למשל לא רואה את דבריה כמכוונים כלפי עדה מסויימת, למרות שאני, שוב, כן לא מוצא את עצמי מסכים עם דבריה, ומסוגל להבין גם את ה"אומללות" שעשויה להגזר ממנה), ובכלל, בכל פעם שאני מבקר את המזרחיזם אני נותן לנושא המתועב (בעיניי) הזה במה, ולכן מעט חוטא כלפי כוונותיי, אבל כמות הטינופת הגזענית שיוצאת מאצבעותיה של אורלי נוי פשוט מעוררת בי חלחלה ואינני מוצא מנוס זולת פריקת אותו עול נפשי כבד.

אז אולי אורלי נוי לא מסכימה עם ענת וקסמן, ואפילו חושב שהיא גזענית, אבל באיזשהו מקום חייבים לצעוק דיי! איכס, איכס, איכס, כמה גזענות, שיטתית, מנוסחת, מוצהרת, מגמתית, מרושעת וחשוכה באותו "מסווה מזרחיסטי נאור". הזהות המזרחית המומצאת "מחדש" הזו היא בדיה פוסט-מודרניסטית. זו לא זהות אותנטית בשום צורה שהיא – לא שאנחנו חווינו כילדים, ולא שחוו רוב הורינו. אני תוהה בכלל לגבי השאלה כמה מהם בכלל הרגישו זיקה "שורשית" נבובה כלשהי ל"עדתיות" שלהם. הערך שיש בעיני ל"תרבות המזרחית" שווה לערך של "תרבות שטייטעלך" – אולי נחמד (ואפילו צריך) להכירם במסגרת הסטורית, אבל מי שבאמת מנסה לחשוב, לחיות, ולהציג לאחרים מצב כזה של "הוויה מזרחית" משלה את עצמו, ומשקר לאחרים.

אנשים עם כל כך הרבה ארס ורוע כמו אורלי נוי לא עושים פה טוב, אלא באים רק להחריב, לפלג, ולפורר את הזהות הישראלית באמצעות הבחנות גזענית ורטוריקה שיותר מתאימות לאירופה של שנות העשרה של המאה העשרים, מאשר למאה העשרים-ואחת.

הייתי אומר שאני מתבייש, אבל מעצם הבושה עוד אפשר יהיה לחשוב שאני מרגיש אחריות כלשהי, ומכאן שגם אני מרגיש זיקה מסויימת לרעיון המזרחי (מעבר לזיקה ולאחריות ההדדית שאני כן מרגיש כלפי אורלי נוי כחלק מהעם העברי, כמובן). הייתי רוצה לשנות, הייתי רוצה לשכנע, אבל את מי שכבר נמצא בסחרור הגזעני הזה קשה להוציא. כל התקווה שלי היא לגרום לאנשים להכיר את הקונטקסט, להכניס את דברי הבלע הללו לפרופורציות, עבור מי שנתקל בהם בחטף פעם בכמה זמן. שידעו שמדובר בשטויות, שכל הפסיקות החד-משמעיות שלה דוברי המזרחיזם אינם אלא סילופים ודעות שמגיעות מנקודות מבט של מיעוט רעשן.

אז לא. אולי לא בושה. יותר משהו שנע בין רתיעה לשאט-נפש של ממש.

אולי נשתמש בטרמינולוגיה של האו"ם.

אני מאוד מוטרד מדבריה. מוטרד עמוקות.

חודש טוב שיהיה לנו. חודש של עצמאות, עצמאות מעבותות הגלות.

תל-אביב, א' באייר, ה'תשע"ה.

רצח ההיסטוריה ורצח ההווה

אחרי שנשאלתי כבר כמה וכמה פעמים "נו, מה אתה אומר על הוידאו ההוא של דאע"ש", הנה שתי האגורות שלי על מה שדאע"ש עושים בערים האשוריות העתיקות בחבל הארץ (שנקרא בעבר?) צפון עירק:

לגבי הסיבה לביצוע המעשים האלה, אפשר לדבר על ה"אצטלה הדתית-אידיאולוגית" של דאע"ש – אותו איקונוקלאזם (הרס שיטתי של סמלי דת) איסלאמי שנועד להשמיד כל זכר לעבודת-אלילים קדומה. אפשר גם ללכת צעד קדימה, ולהסביר כי דאע"ש רוצים "להתחיל מאפס", למחוק את ההיסטוריה כדי ליצור, לכאורה, מצב שבו "הכל מתחיל מהאסלאם". אני משוכנע שכל זה נכון, אלא שכאמור, כל זה בעיניי משמש כ"אצטלה דתית-אידאולוגית". הסיבה האמיתית לכך שדאע"ש מבצעים את ההרס הזה היא אותה סיבה שבגללה היא מחליטה לפרסם סרטונים באיכות HD של הוצאות להורג אכזריות – לתפוס כותרות, לזעזע, להגיד "אנחנו כאן ואנחנו מחרבנים עליך, העולם המערבי". ככל שדאע"ש יוצרים כותרות, הם מגייסים עוד תומכים, ועוד חיילים. צעירים מוסלמים באירופה שרואים את הסרטונים האלה, על כל הבוטות המוחצנת שבהם, מתעמקים למעשה באותת רעיונות אידיאולוגיים ודתיים ("האצטלה"), מצדיקים באמצעותם את מעשיהם של דאע"ש ואף מזדהים איתם. השלב הבא הוא פשוט לתפוס טיסה לטורקיה ולחצות את הגבול, והרי אתה לוחם בשירותו של אללה, מנפץ פסלים ועורף ראשים.

בכל הנוגע לנקודת המבט שלי בתור מי שמתעניין ועוסק באשורולוגיה, אני יכול להגיד שכן, זה ממש לא נעים לראות את דאע"ש מפוצצים פסלים עתיקים, ומחרבים ערים עתיקות. זה ממש מרגיז, אפילו. אבל עדיין, כל מעשי רצח העתיקות (רצח ההיסטוריה) האלה מתגמדים לעומת המעשים הברבריים שהם מבצעים כלפי בני-אדם. כמות הרצח הבלתי-נתפשת, בין אם במימדיה ובין אם באכזריותה, היא היא הסיבה היחידה שיש לראות בארגון הזה, ב"מדינה לכאורה" הזו כמפלצות אנושיות, וכהתגלמות הרוע. וכאשר אני כותב את כל זה, אני לא שוכח שבעוד יומיים נציין את יום השואה, ורק מנסה לחשוב בכמה עשרות מונים גדול האסון המפלצתי שחוללו הנאצים, לעומת דאע"ש – ולא מצליח לתפושׂ. כשדאע"ש ניפצו פסלים של מלכים אשוריים במוזיאון, הם טרחו לרצוח את השומר בכניסה. למה, האם באמת אותו שומר הגן בחירוף נפש על המוזיאון? מישהו באמת מאמין שהיה כאן איזשהו קרב "הוגן", או בכלל – קרב כלשהו? מעשי הרצח של דאע"ש מטרידים אותי הרבה יותר. האסון שמתחולל באזור הזה הוא אסון אנושי של האנשים החיים שם, הרבה הרבה לפני שהוא "אסון אינטלקטואלי" עבור העולם המערבי (ובמובן מסוים, גם לעולם הערבי והמוסלמי).

כן, הנזק שדאע"ש עושים להיסטוריה הוא בלתי הפיך, אבל למרבה המזל אפשר להתנחם בעובדה שרוב ההרס שמבצעים הטרוריסטים של דאע"ש מכוון כלפי מה שכבר נחפר ותועד. ולכן, גם אם לא תהיה לנו עדות חיה שנוכל לחוש אותה ביום מן הימים, הרי שהתיעוד קיים, לפחות ברובו הגדול. החורבן של דאע"ש למיטב ידיעתי לא מכוון כלפי אתרים שלא נחפרו (זה בערך מה שמגן עליהם). האתרים המרכזיים באשור (צפון עירק של היום, בדיוק מרכז הפעילות של דאע"ש) נחפרו עוד במאה ה-19', ונבזזו, פשוטו כמשמעו, על-ידי האמפריות הקולוניאליסטיות האירופאיות של אותו הזמן, בשיתוף עם האמפריה העות'מנית ששלטה באזור (והסכימה לתת רשיונות לביצוע חפירות ארכיאולוגיות תמורת חלק מהשלל, וכמובן שתמורת אשכרים כאלו ואחרים).  זאת הסיבה שאת רוב החומר שנחפר לא נמצא בעירק, אלא במוזיאונים באירופה, או בטורקיה. הנזק שדאע"ש עושה הוא, כאמור, בלתי-הפיך, אבל לדעתי עדיין מצומצם, ובטח ובטח שמתגמד בהשוואה לאותו אסון אנושי שמתחולל שם.

אני כן חושב שהמעשים האלו מחזקים את הקולות המצדיקים את מעשי המעצמות האמפריאליסטיות של המאה ה-19' ש"זכו" לביקורת אינטלקטואלית (ופוליטית, במובן מסוים) קשה בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. בעשורים האחרונים מתחולל דיון בנוגע להשבת האוצרות שנחפרו, לא רק בעירק, אלא בכל האזור הזה: מצרים, סוריה, לבנון, עירק, ואפילו יוון ואיראן. כמות הממצאים שהועברה לאירופה היא בלתי נתפשׂת, והמדינות שזכו לעצמאות במהלך המאה ה-20' תבעו בחזרה את המורשת ההיסטורית שלהן, ונענו במהלך עשורים רבים בשלילה. מגמה זו השתנתה לאִטה, אולי בלית ברירה יותר מאשר מתוך רצון אמיתי של ה"מערב" להחזיר את האוצרות הללו ל"מזרח", אבל מאז שהאביב הערבי יצא מכלל שליטה (ויש שכבר מכנים אותו "החורף המוסלמי"), נראה ששוב אירופה מקבלת צידוק, גם אם הוא פרקטי יותר מאשר מוסרי, להחזקת המורשת ההיסטורית של העמים שחיו במזרח התיכון במרתפי המוזיאונים (ובתערוכות המרכזיות, בל נשכח). את כל זה ניסיתי לומר בלשון שמנסה להצמד לאובייקטיביות, אבל אם בכל זאת אאלץ להביע את דעתי באופן אישי, הרי שבעיניי למערב יש זכות להחליט מתי יהיה הרגע הנכון, ובאילו תנאים הרגע הזה יגיע, להשבת חפצי האמנות (יחד עם הפריטים היותר משעממים, כמו עשרות-אלפי לוחות חימר שכתובות בכתב-יתדות) מזרחה. גם תהליך השבה זה לא חייב להיות אבסולוטי וטוטאלי, ובאופן כללי תמיד טוב "לפזר סיכונים" – גם אם מלכתחילה כל החפצים הללו היו מתגלים על-ידי אותן מדינות לאחר שהכריזו על עצמאות. ההסטוריה המודרנית למדה אותנו ש"כינון דמוקרטיה" אינה הקריטריון היחיד והמכריע לכניסתה של מדינה אל "העולם המערבי", קל וחומר במדינות מלאכותיות, שחולקו באופן שרירותי בין מעצמות (ולראיה לכך, אותן קווי גבול ישרים, שאין להם עוגן מציאותי של חלוקה אתנית, תרבותית ודתית באזור). יכול להיות שהבשלת התנאים תקח עשורים בודדים, ויכול להיות שהיא לא תתרחש בעתיד הנראה לעין, על-כל-פנים, כל זה עיסוק בחפצים דוממים. כרגע, מעשי הטבח המחרידים מגמדים את החשיבות של הדיון הזה, בעיניי. טוב לדון בו (בעיקר כי לרובנו אין דבר אחר פרקטי לעשות כדי למנוע את הזוועה), אבל חשוב לזכור שאותם אשורים מתו לפני כמעט 3000 שנה. אני אגלה לכם סוד, הם בעצמם גם לא היו האנשים הכי סימפתים בעולם. אז אולי בעצם הכל קארמה שחוזרת אליהם.

תל-אביב, כ"ה בניסן, ה'תשע"ה.