על העברי החבוי ועל העברי הגלוי

זה זמן רב שאני משתעשע ברעיון של כתיבת מניפסטים בנסיון לתמצת רעיונות שונים שמתרוצצים לי בראש, ושעל רובם אני כותב פה. אולם עיקר הבעיה, עבורי, היא ביומרה הגדולה שבכתיבת מניפסט, במיוחד כאשר מלאכת הכתיבה, שאמורה לסכם רעיון גדול, נעשית בידי אדם אחד וּבאופן פרטי. אינני תמיד חש בנוח עם היומרה הזו, ולמעשה לא-אחת "מאלץ" את עצמי לכתוב בכל מקרה, וזאת מתוך תפיסה שאינני כותב בהכרח בשביל זמן ההווה, אלא משאיר פה תוכן שמי-יודע-ואולי בבוא היום יתקל בהם האדם הנכון, בזמן הנכון, וימצא את הרעיונות שהוא צריך להסיק מכאן.

יחד עם זאת, אני מגלה שתוך כדי תמצות רעיונות לכדי נקודות בודדות אני מצליח לרוב לחדד וּלשכלל רעיונות כאלו ואחרים. כן, על כל נקודה אני יכול לכתוב פסקאות ארוכות (ואכן כך אני עושה מעת לעת), אך הסיכום הזה לראשי פרקים מאפשר לי לעשות סדר שאני מתקשה לעשות בכתיבה מופרזת כפי שאני רגיל אליה בדרך כלל (מה-גם שיש אשר יאמרו שכל רשימה שלי, לכשעצמה, היא מעין מניפסט).

אני עובד במקביל על כמה וכמה נסיונות שכאלה, לתמצת את רעיונותיי בתחומים שונים (לאומי, פילוסופי-עד-קצה-הדתי, כלכלי), לכדי מעין "הצהרות" בנקודות. את ההשראה הסגנונית לרשימות אלה אני לקחתי מן המניפסט האמנותי של התנועה הרה-מודרניסטית, אשר פורסם בשנת 2000 ובחרתי לתגרמו לעברית לפני מעל לשנה. מעבר לזיקה הסגנונית, אני מוצא זיקה רבה בין המניפסט הרה-מודרניסטי (שהינו מניפסט אמנותי במהותו), לבין הרעיונות הפילוסופיים (אם ניתן לכנותם כך) שאני מנסה לעסוק בהם. אני בהחלט רואה עצמי במובן הזה כרה-מודרניסט, וּמאמין שזהו רק עניין של זמן (בלי קשר אליי באופן ספציפי) עד שיוגדר באופן "רשמי" הזרם הרה-מודרניסטי, לא רק בהגות אלא גם בפילוסופיה, בשירה, בספרות, בקולנוע, באדריכלות, במחול, ובכלל, כעידן העומד בפני עצמו.

המניפסט הראשון שבחרתי לפרסם, "העברי החבוי והעברי הגלוי" (אותו אני מזמין את כולכם לקרוא), אינו מסמך יִסוד של השְּׁנִי-צִיּוֹנוּת (הרעיון הלאומי), או של הכנענות החדשה (שיותר מתקשר אל מונחים אותם אנו מכירים כ"דת", ואני בוחר לראותם כהשקפת-עולם פילוסופית), ואף שיש ממנה להסיק על מהות הזהות העברית, אין היא אף מתיימרת להגדירו באופן מדויק. תחת זאת, במסמך הזה ניסיתי להתמודד עם בעיה מהותית שאני מוצא בתפיסתו של יונתן רטוש, ושל ה"כנענים" של שנות הארבעים, והיא בעית היחס של העבריות/כנענות אל היהדות ואל ההיסטוריה של עם ישראל למן חורבן ממלכת יהודה.

במובן מסוים, אולי מעט יותר סמלי מאשר עובדתי (אם-כי לדעתי תנועתו היתה הראשונה שבהחלט הפכה את הרעיון למגובש יותר), ניתן לראות ברטוש כ"אבי תפיסת הלאום העברי". ואולם, יונתן רטוש טען שהעברי הילידי – אין לו שום זיקה ליהדות. ב"כתב אל הנוער העברי" (אשר אותו כבר פרסמתי ביומן-רשת זה), שהוא "המניפסט המכונן" של הועד לגיבוש הנוער העברי (הלא הם "הכנענים") נכתב בפירוש:

"ושוב לא תוכל לראות חזון וגאולה בגדוליה של הפזורה היהודית, בגדולי הרוח ובגדולה המעשה, על חכמיה ונגידיה, על רבניה ומשכיליה, על מקדשי-השם שלה ועל משיחיה ועל ציוניה, ועל נאמני הֲגַנוֹת-עצמיות ועל גבורי הגיטאות האבודים. ושוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים והקנאים וגבורי המות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי-אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך."
(מתוך "כתב אל הנוער העברי")

בגישה זו טמונה לדעתי חסרונה הגדול של ה"כנענות" של רטוש – איננו יכולים למחוק את העבר היהודי, גם אם הוא גלותי וּתבוסתני. גם רטוש, וגם כל עברי אחר, הגיע לכאן כיהודי. רטוש התייחס אל העליה היהודית כיום כ"הגירה" של זרים, וּביקש לבנות אולי אומה חדשה "יש מאין", אך מכיוון שאנשים לא נולדים בצורה כזו, ה"אין" הזה הוא אנשים שהגיעו לארץ – ולכאן הם הגיעו בחסות אותה עליה של "זרים".

נתן אלתרמן כתב שיר מרשים בשם "מריבת קיץ", בו הוא מתווכח עם האידיאל הכנעני הזה של רטוש. למרבה הפלא, אני דווקא נוטה להסכים עם הקו הכללי של הביקורת שלו, גם אם מוצא שהוא עושה את אותו הדבר בשרפו את הגשר אל פסל עשתרת. הסיבה לכך היא שגם בכך הוא מנסה לפסול פסל מסוים מן העבר שלנו. אמנם הדילוג של על הדורות הוא יותר נוח, כי בניגוד לרטוש, הוא לא מותיר חלל באמצע, אלא מוותר על ההתחלה, אך בפועל כמו רטוש, הוא מנסה לזנוח חלק מן המורשת שלנו, מורשת שכל-כך טבועה בנו עד שהיא מוצגת שוב ושוב בתנ"ך (גם-אם בצורה של חטא, היא מוכיחה לנו כי העם עצמו הכיר והוקיר את אותו הפולחן):

ד
מדורות בנכר בך נתן קרט-קרט
זה החן המרכב בן תמורות העתים,
השורף את הגשר אל פסל עשתרת
וכופר בקרבה את חטמי החתים.

נערה עבריה מארשת לחרב,
נערה מקורדובה, מגנצא ופרג.
תמו אלף שנים ושוב כאן את עם ערב
חדשה וסוררת כשדה הפרג.

ואשרי שראה איך אל נוף הבזלת,
אל עגול העקרב המקף להבות,
את נכנסת בפסיקה יומיומית ומרגלת
שחקתה בלא-יודעים את הלוך האבות.

ה
הכבוד והיקר לכל חרס בן כנען,
אך הדר הקדומים לך כורע וקד
בראותו את יפיך הממרה משליך נעל,
כמנהג יריבות, על זכרון בנות צלפחד.

שערך האדם עם הפסקת באמצע
ותכול קרח עיניך עדים לרעי
כי עמק באמה תו ספרד ומגנצא
לא פחות מתון של קדש והעי!

ולכן, לפוסלים את הכל עד ברנע,
לאומרים נדלג על דורות עד יבוס,
את עונה כמציאות המראה צפרניה
ואותם מורידה בלי משים מן הסוס.

(מתוך "מריבת קיץ"/נתן אלתרמן)

בסופו של דבר, אני לא-אחת ניסיתי להתמודד עם השאלה "כיצד נולדו מחדש העברים", או "האם מעשה הקמת המדינה הוא מעשה יהודי או עברי". דעתי היא כי היהדות היא תכונה אוניברסלית, היא דת שנוצרה בגלות בבל (כמובן שמתוך הדת העברית הקדומה, אך בשינויים רבים שהתחוללו לאורך זמן ו"ניצחו" למעשה רק עם חורבנה של ממלכת יהודה). ואולם, כאמור, היהדות לא התפתחה יש מאין, אלא בתהליך ארוך, ולכן היא מכילה את אותם שורשים "עבריים" מקומיים. על-כן הקמת המדינה, או "לידתם מחדש של העברים" אינה נוצרת יש מאין, אלא היא נוצרת על-ידי יהודים שבהם פיעם הרעיון העברי החבוי, זה ששואף להתקיים בארץ, ולא להתפשר על חיים בגלות.

כשאני מדבר על "עברי" ועל "יהודי" אינני מדבר על האורגניזם בהיבטו הביולוגי, אלא על המהות, בהיבט הרוחני-רעיוני. כשכתבתי "העברי אינו מסוגל להתקיים בגלות", לא התכוונתי שבגלות העברי ימות, אלא שזהותו העברית תתבטל, היא תהפוך לריקה מתוכן. הזהות העברית (כמו גם היהודית) היא בסופו של דבר הוויה, היא דרך מחשבה ודרך פעולה, והיא מושפעת מן הסביבה בה התפתחה. תפיסה זו דומה במקצת לרעיון (המאוד קדום) שאלים מסויימים שייכים למקום מסוים. במובן הזה, האלים שלי נמצאים כאן, בארץ הזו, וכשאני חי במקום אחר – אין לי חיבור (גם אם רעיוני) אליהם. חשוב לזכור שבתקופה הקדומה העמים הקדומים ראו באלים יצוג לעם שלהם, ועל-כן ניכור וריחוק מן המקום, ומן האלים המקומיים, היא-היא ההתנתקות האמיתית מזהותנו.

באותו מובן, גם הגלות היהודית אינה (בהכרח) גלות פיזית אלא גלות רוחנית. הסיבה שליצמן אינו שר הבריאות אלא סגן שר הבריאות היא אותה סיבה (לדעתי) שציבור חרדי שלם (כמעט כולו) לא משרת בצבא – גלות רוחנית, גלות אשר תסתיים להשקפת אותו ציבור רק עם בוא המשיח, באחרית הימים. הרעיון הבסיסי של אותה גלות הוא שגם אם אנו נמצאים בארץ ישראל, הרי שהגאולה עוד לא הגיעה, והמשיח עוד לא בא – ורק ב"אחרית הימים" נזכה להגיע אל נחלתנו. זוהי התפיסה הדתית הפודמנטליסטית, אך היא פיעמה בקרב ציבור רחב מאוד בראשית ימיה של הציונות, ולמעשה קיימת עד היום. היהדות אינה שואפת אל מקום מסוים, אלא אל מצב מסוים – מצב שבו קבוצה שלמה חוזרת בתשובה, המשיח מגיע, וסדרי העולם משתנים. תפיסה זו היא תפיסה אוניברסלית, היא יכולה לשרור בכל מקום, ולכן הרעיון היהודי הצליח להשתמר גם בגולה.

הרעיון הזה, יחד עם אותה תפיסה לגבי ה"מקומיות" של האלים (שלמעשה מייצגים אותנו, כעם), היא שגרמה לי לטעון פעם כי אילו נאלצתי לחיות בגולה, סביר להניח שהייתי יהודי שומר מצוות. בנכר, אין יכולת לשמור על הזיקה אל העבריות, מכיוון שזוהי זהות מקומית. הדבר היחיד שיכול (והצליח) להשתמר מחוץ לארץ ישראל הוא הרעיון האוניברסלי – רעיון, שכאמור, התפתח מרעיון עברי קדום והצליח לאצור בחובו את העבריות שהצליחה לצוץ מחדש עם התיישבנו בארץ. מן הסיבה הזו אינני מתנכר או מתעלם מן העבר היהודי, כפי שרטוש עשה, אלא פשוט קורא לשנות את סדר העדיפויות.

העבריות היא מעל לכל התנתקות מן התפיסות הכוללניות והגלותיות, וחיבור מחדש אל השיוך העממי והמקומי. היא התנתקות מן השיוך הדתי של הלאום, והפיכתו אל מה שהוא אמור להיות – שיוך תרבותי, היסטורי, פיזי וּלשוני. היא קיימת ברובד חבוי ביהדות, אך המטרה של העבריות, כרעיון, הוא לגלות את אותו רובד ולחוותו מחדש.

לסיום אצרף שוב את הקישור אל העברי החבוי והעברי הגלוי. מוזמנים לקרוא אותו ואף להפיצו (אם חשקה נפשכם).

חולון, ו' בטבת, ה'תשע"ג.

שנה וקצת (למה בעצם אני ממשיך לכתוב ?)

למשך קצת למעלה משנה אני כותב. אני יכול להעיד שאני דיי נהנה מזה.

רציתי לכתוב על נושאים שמעניינים אותי, שאת כולם ניתן לשים במטריה המאוד היולית הזו שנקראת "כנעני", לא רק בשביל אחרים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר – בשביל עצמי. הכתיבה היא מעין צורך שתמיד קיים בי, וכשאינני מצליח להפנות אותו לכיוונים "יצירתיים" יותר, אני מוצא שזה יכול להיות יותר קל (וגם, לא תמיד) לעסוק בכתיבה קצת יותר… עיונית. כמו בכתיבה יותר פרוזאית, ישנו קושי מסוים בלמצוא את הניסוח הנכון, המדויק ביותר, שתואם למסר שאני רוצה להעביר. ההבדל העיקרי נוגע לכך שבכתיבה בדיונית הסיפור, העלילה, ההתפתחות – כל אלה הרבה יותר תלויות בדמיון שלי, ואילו בכתיבה עיונית, המציאות עצמה "מכתיבה" את התפתחות המלל, ועליי פשוט למצוא את הדרך הנכונה לתארהּ. ואמנם מפעם לפעם אני מפרסם פה גם תוכן קצת יותר "יצירתי" (בצורה של שירים שאני כותב), אבל ללא ספק עיקר התוכן פה נוגע לכתיבה ה"עיונית".

הגישה שלי לכתיבה כזו דיי מספקת אותי. אמנם אינני מתיימר לעמוד בסטנדרטים אקדמיים, ואינני גם מביא רשימה ביבליוגרפית, אך אני משתדל, כמה שיותר, להביא ציטוטים ממקורות שונים, ולהפנות אל מקורות מקוונים רבים ככל היותר. הסיבה לכך היא האמונה בהנגשת מידע רב ככל היותר, למען מי שיחפוץ להתעמק בנושאים שונים. אני שמח גם שחלק מן הדיונים, בעצמם, כללו טקסטים מסוג כזה, והפניות אל ספרים וחומרים נוספים בנושא.

אני עדיין חושב שהרעיונות שאני מציג פה הם דיי שונים, אפילו רדיקליים. לא יצא לי להתקל באנשים רבים שהשתמשו במונחים כמו "עבריוּת", "יהוויזם", או "קבעון מוניסטי". לא שמעתי על הרבה אנשים שאכן הסכימו ש"היהדות היא רק דת", ושיש הגדרה לאומית טובה יותר, ולא שמעתי על הרבה אנשים שאמרו "תודה לבעל" בעונת הגשמים הברוכה שהייתה לנו בחורף זה. חבר ניסח זאת במשפט "קשים הם חיי האוונגארד", ואכן זה נראה שתפיסות אינדווידואליסטיות שכאלה, שאינן מבקשות "ליישר קו" עם מה שנתפס כנורמה, לא נועדו אלא לשמש כמושא-ללעג ולפקפוק. לשמחתי, גיליתי גם שיש אנשים שמתחברים אל הרעיון. לא כולם מסכימים, הרוב לא מרגישים מזוהים, אבל ההיגיון מחלחל, ואינני מאמין שזהו שכנוע-עצמי שמדבר מפי כשאני אומר שאני מרגיש שינוי כלשהו, בקרב חבריי אותם שיתפתי בהשקפותיי.

מנגנון הניהול של וורדפרס מאפשר לי לראות כיצד מגיעים אל האתר שלי, ומהם מילות החיפוש שאנשים מקלידים. יש בכך משהו שנותן לי עידוד מתמיד, שכן, מחד – אני שם לב כיצד חיפושים "כלליים", כאלו שלבטח נבעו מסקרנות להתעמק בנושא מסויים (בין אם הספר פרשת גבריאל תירוש, או מאהל המחאה בג'סי כהן, למשל) מובילים אל יומן הרשת שלי – וזה מעיד, לכל הפחות, שהרשימות שלי מקבלות מקום יחסית גבוה במנגנון החיפוש של גוגל, ומאידך – אני שם לב כיצד עם הזמן יותר ויותר שאילתות חיפוש מכוונות ביודעין אל יומן-הרשת שלי (בדרך כלל מילות חיפוש של נושא שעליו כתבתי בתוספת מילות חיפוש שבהכרח יפנו אל יומן-הרשת שלי, כדוגמת "שני ציוני" או "ארגמן נילי").

במהלך השנה וקצת הזו הרגשתי שאני לא כותב מספיק. ה"הספק" הממוצע שלי נע בסביבות הרשימה אחת לשבועיים. שתי סיבות עיקריות יש לכך – האחת היא העדר זמן, והשניה, שאולי גם מתקשרת אל נושא הזמן, היא ההעדפה שלי להתעמק, לקרוא וללמוד עוד על הנושאים הללו, בטרם אני כותב עליהם. תמיד אני מרגיש שחסר לי דע, שעדיף לי לבסס אותו עוד קצת בטרם אני מעלה את מחשבותיי על הכתב. בתחרות בין הקריאה לכתיבה, אין ספק שבפרק הזה של חיי הקריאה מנצחת, ובגדול.

ואם אכן יש משהו שאני יכול להעיד שקרה בשנה וקצת הזו הוא שלמדתי המון, כתוצאה ישירה מן הכתיבה הזו. בנושאים רבים היה לי ידע, בסיס כלשהו שממנו צמח הרעיון לכתיבת רשימה כזו או אחרת (דוגמאות יפות לכך הן הרשימות הנוגעות לעלילות גלגמש ולעלילות בעל וענת, שהכרתי את שתיהן, אך כתיבת הרשימה הצריכו אותי לקרוא אותן שוב ולהתעמק בהן בצורה הרבה יותר רצינית).
דבר נוסף, ששימח אותי לא פחות, הוא שגיליתי שאינני לבד. ישנם עוד אנשים שהרעיונות המוצגים בבלוג (זה הנוגע ללאום העברי וזה הנוגע לשילוב המיתולוגיה הכנענית בתרבות שלנו) מדברים אליהם. מיומן-הרשת הזה יצא לי להתוודע אל אנשים נפלאים ומרתקים, שאהבת הלאום והתרבות של עם ישראל היא בראש מעייניהם.
דבר יחיד שאולי קצת ציער אותי נוגע לעובדה שיומן-הרשת הזה נתפס בעיניי רבים באופן אוטומטי כ"בלוג ימני", בעוד שאני משתדל באמת לא להצמד אל דוֹגמה פוליטית מסויימת. ואולי גם בכך יש נחמה, שכן מלכתחילה לא חשבתי שאעסוק בכתיבה פוליטית כלל וּכלל, וכשכן יצא לי לעסוק בזה – דיי הייתי מרוצה מהתוצאה (וּבכלל, נדמה שפוליטיקה לכעצמה מושכת הרבה יותר אש מנושאים אחרים).

החלטה משמחת שקיבלתי במהלך השנה הזו היא להתחיל ללמוד את הנושא בצורה אקדמית. כיום יש לי תואר ראשון בכלכלה וניהול, אולם המשיכה שלי תמיד הייתה אל תחום ההיסטוריה. היות והתחום הזה נחשב ל"לא פרקטי", נרתעתי מלהכנס אליו במשך שנים. ואולם, ככל שעבר הזמן הרגשתי שהנושא הזה בוער בי יותר ויותר, ולכן סוף כל סוף נרשמתי ללימודי ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב, ואתחיל ללמוד בסמסטר א' ה'תשע"ג.

הוספתי ליומן-הרשת טקסט שבעיניי הוא "הכרחי" לרעיון הלאומי העברית, והוא "כתב אל הנוער העברי", המנשר הראשון של "הועד לגיבוש הנוער העברי" – הוא תנועת הכנענים של רטוש. אני מאמין שבשנה הקרובה אוסיף עוד טקסטים דומים, ובנוסף, אני מקווה שאצליח לנסח גם מנשר משל עצמי.
ואמנם אינני עומד בראש שום תנועה מאורגנת. אני מכיר מעט אנשים, מפה ומשם, שהרעיון הזה מדבר אליהם, וגם עמם לא התאגדתי לכדי תנועה אמיתית. יותר משאני מאמין שביכולתי לעשות "מהפכה" בחשיבה, אני מקווה שיומן-הרשת הזה יעמוד כאוסף של טקסטים ורעיונות לאנשים הנקרים אליו, במקרה או במכוון. הייתי רוצה להאמין שמי שמקננת בו אמונה ברעיון הלאום העברי, זה שלא כפוף לגחמות דתיות כאלו ואחרות, או מי שמתעניין במיתולוגיה הכנענית, ומאמין בשילובהּ בתרבות שלנו – ואולי אף, כמוני, מוצא בה מערכת של סמלים לפילוסופיה פלורליסטית (העומדת אל מול הקיבעון המוניסטי שקיים בתרבותנו) יוכל למצוא ביומן-הרשת הזה שפע של חומרים ורעיונות.

אולי זוהי אמרה קצת כוללנית, ולא נכונה במקרים רבים, אך לא-אחת נדמה לי כי רוב-רובו של הציבור הציבור החילוני בארץ איבד את הצוויון הלאומי-ציוני שלו. אם יש בטענה זו מן האמת, הרי שהציבור היחיד שנותר נאמן לציונות, כאידאולוגיה, הוא הציבור הדתי-לאומי. למרבה הצער, נדמה שגם ציבור זה הולך ו"נסחף" אל הכיוון החרדי, כזה ששם את הדת מעל ללאום. אמנם זה נראה מתבקש לטעון כך, הרי אלוהים אמור לעמוד מעל לכל דבר – ואולם הקונפליקטים הללו הינם בגדר תופעה חדשה. לא ביצעתי מחקר היסטורי בנושא, אך האינטואיציה שלי (המתבססת על דעות ושיחות שנקריתי בדרכן) אומרת ש"פעם" (עשרים, שלושים, ארבעים שנה אחורה ?) הקונפליקט הזה לא היה קיים, מכיוון שלא נראה שהיה לו טעם. לעשות למען המדינה (גם אם זה אומר לעמוד בכללי טקס צה"לי) לא היה נתפס כ"בגידה" באל, אלא להפך – הייתה בכך מן הזכות. עודני מאמין כי קיימת דרך אחרת, שפויה יותר, ציונית הרבה יותר, להגדיר את עצמנו ולעצב את תרבותינו. זוהי הדרך שלה קראתי שְׁנִי-ציונות. ואין לטעות – השני-ציונות היא קודם כל ציונות – פשוט כזו שבוחנת את עצמה מחדש, ומגדירה את עצמה בצורה שונה, תרבותית יותר מאשר דתית. לא-פעם נדמה כי בזמנים שלנו ה"טירוף הדתי" הגיע לשיאים חדשים, ולא רק הוא – כי אם המגמה האנטי-לאומית שמתחזקת לה. בראש ובראשונה אני עומד נגד מגמה זו, וכותב נגדה, כמו שאני כותב בעד הרעיון השני-ציוני. תקוותי היא להמשיך לחדד את השקפותיי בכל הנוגע לגישה הזו.

ומה הלאה ?
מעצמי אני מצפה רק להמשיך להעמיק-חקר, להמשיך לכתוב, להמשיך להפיץ. מעבר לרעיון המנשר, ישנם נושאים רבים שבהם אני מקווה להתעמק, והשנה אני מקווה גם לכתוב קצת בנושא השקפותיי בנושא כלכלה (במיוחד בהקשר לקיץ הצפוי לנו, שככל הנראה גם הוא יהיה שופע ב"מחאות חברתיות" כאלו ואחרות). פתחתי דף פייסבוק, בתקווה שגם הוא ינגיש מעט את יומן-הרשת שלי לאנשים נוספים. מהקוראים אינני מצפה, כי אם רק מקווה שיגיעו לכאן עוד, שיפיצו את רשימותיי היכן שהם יכולים, ואולי מה שהכי חשוב בעיניי – שיגיבו. ביקורות חיוביות, וגם שליליות – מהן אני זוכה ללמוד הרבה, לתקן את טעויותיי ולהחשף לכיווני חשיבה נוספים.
מי שרוצה, תמיד מוזמן לפנות אליי. כפי שאמרתי, יצא לי להכיר דרך יומן-הרשת הזה אנשים נפלאים, הייתי שמח להכיר עוד, ולדעת שאנחנו לא לבד. כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא rezionism@gmail.com, למי שמעדיף את הדרך האנונימית יותר (במקום תגובות).

מקווה שנשתמע שוב, אולי גם נפגש. זה בעצם למה אני ממשיך לכתוב.

תל-אביב, י"ט באדר, ה'תשע"ב.

לזכרה של ש. שפרה ה'תרצ"א – ה'תשע"ב

אמש נתקלתי בבשורה המצערת אודות פטירתה של המשוררת, המתרגמת, וחוקרת הספרות שפרה שיפמן, הידועה יותר בשם-העט ש. שפרה.

אל שירתה המקורית של ש. שפרה טרם התוודעתי (אם כי אין ספק שגם אליה אגיע), אך אל המיזם הענקי שהיא השתתפה בו – תרגום השירה המסופוטמית בספר עב-הכרס בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (הוצאת עם עובד, ה'תשנ"ז) התוודעתי גם התוודעתי.

בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום

בנוסף, לפועלה הספרותי של ש.שפרה יש זיקה אל הכנענות בצורת עריכת ספריו של יונתן רטוש, "ראשית הימים – פתיחות עבריות" (שרובו ככולו טקסטים הקשורים על "הועד לגיבוש הנוער העברי" שנודע גם בשם תנועת הכנענים) ו"ספרות יהודית בלשון העברית", שם גם כתבה את המבוא ואת ההערות (וכפי שנכתב באחת ההערות על אותו ספר – "רטוש עצמו קבע תכנית לספר בין שני חלקים, אשר יחזיק את תגובותיו-מסותיו בענייני ספרות ולשון"). שני הספרים האלה מעניקים הצצה אל הגותו והשקפת-עולמו של יונתן רטוש, אביה של התנועה שראתה בהגדרה הלאומית העברית כזו המתאימה ביותר, לא זו היהודית. יונתן רטוש ראה ביהדות כמשהו אוניברסאלי, ואף גלותי – ואת המקומיות, את הילידיות, הוא מצא בעבריות הקדומה. אמנם תנועת הכנענים המשיכה והתעצבה מאליה, אבל רעיון זה, יותר מכל, הוא מה שחיבר אותי אל יונתן רטוש.

בחזרה אל ש. שפרה, ואל תרגומהּ – בספר "בימים הרחוקים ההם" יצא לי להתקל ממש במקרה בדצמבר של שנת 2009, בספריית המכללה למנהל בראשון לציון, בעת שעבדתי על עבודת הסמינריון בתואר הראשון שלי בכלכלה. המקום האחרון שבו ניתן לצפות למצוא אנתולוגיה משירת שומר ואכד הוא בספריה של המכללה למנהל, אך נראה שכך רצה הגורל – ובעת שחיפשתי חומר סטטיסטי כזה או אחר, הספר הזה שבה את עיניי. אני זוכר שעיינתי בו בהתלהבות, ובפתיחה הראשונה של הספר הגעתי אל עלילות אתרח'סיס (המקביל המסופוטמי לסיפור המבול), ולאחר כמה דקות של עיון רשמתי את שם הספר. לא עבר זמן רב עד שגם בספריה הפרטית שלי היה מונח עותק.

קיימים כמה תרגומים לסיפורים (הבנויים בצורה שירית) המסופוטמיים הקדומים. שאול טשרניחובסקי תרגם אף הוא אפוסים עתיקים רבים הנכללים ביצירה (כשהבולטים שביניהם הם אנומה אליש – הוא סיפור הבריאה המסופוטמי הקדום, ועלילות גלגמש – העלילות האפיות של מלך אֶרֶך, המוזכרת גם בתנ"ך, הידועה בארכיאולוגיה כאוּרוּכּ), והם נכללים בכרך ו' – שירות ושירים, של "כל כתבי שאול טשרניחובסקי" (בהוצאת עם-עובד גם כן). לא-אחת יוצא לי לחזור אל "בימים הרחוקים ההם", ולהעדיף את התרגום הזה, לא רק מכיוון ששמר על האופי השירי, אלא גם כי הוא יותר מדעי, נצמד אל המקור, ומבואר בצורה מרשימה וּמאירת עיניים. גם לש. שפרה, וגם לפרופסור יעקב קליין (שתרגם עמה את היצירות) יש רקע אקדמי בנושא זה.

את ההבדלים בין סגנונו של טשרניחובסקי לבין זה של ש. שפרה ניתן לראות באמצעות השוואה לקטע-מלל מעלילות גלגמש המקביל לפסוקים מספר קהלת (פרק ט', פסוקים ז'-ט') :

טשרניחובסקי                        קהלת                            בימים הרחוקים ההם

לָכֵן, גִּלְגָּמֶשׁ, אֱכֹל וּשְׁתֵה,                                              גִּלְגָּמֶשׁ, אַתָּה – לוּ תְּהִי כִּרֵסְךָ מְלֵאָה,
מַלֵּא בִּטְנְךָ וּשְׂמַח יוֹמָם וָלָיְלָה,      לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ     אַתָּה יוֹם וָלַיְלָה תִּשְׂמַח,
יוֹם יוֹם עֲשֵׂה לְךָ מִשְׁתֶּה,             וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ         יוֹם-יוֹם עֲשֵׂה שִׂמְחָה,
יוֹם וָלַיְלָה רְקֹד וְשַׂחֵק.

בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים,         בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים  לוּ יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים,
רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ                      רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ              רֹאשְׁךָ לוּ יְהִי רָחוּץ,
וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר,                  וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר
וּטְבֹל אֶת-בְּשָֹרְךָ בְּמַיִם חַיִים.                                       בְּמַיִם לוּ תִּטְבֹּל,
רְאֵה בְּשִׂמְחָה אֶת-בָּנֶיךָ,            רְאֵה חַיִּים                       הַבֵּט בְּיֶלֶד
אֲשֶׁר יְמִישׁוּן כַּפֶּיךָ,                                                       הָאוֹחֵז בְּכַפְךָ,
רְאֵה חַיִים עִם הָאִשָּה.               עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ       רַעְיָה לוּ תִּשְׂמַח בְּחֵיקְךָ –
לָכֵן שׁוּבָה לְאוּרוּךְּ,
מֶלֶךְ מְהֻלָּל וְגִבּוֹר                                                         כָּזוֹ וְכָזֶה מִשְׁפַּט [הָאָדָם]!

העבודה על התרגום המרשים הזה נמשכה במשך כחמש-עשרה שנה (כך מצויין בהקדמה של הספר) בשיתוף עם הפרופסור יעקב קליין מאוניברסיטת בר-אילן. מדהים לחשוב על פרק הזמן הזה, מראשית שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים – כיצד העולם והתרבות שלנו השתנו בעת שהספר הזה רקם עור וגידים, והפך מתרגום שלבטח היה מסורבל ומגושם בתחילה, ליצירה מרשימה, קריאה ובהירה.

ש. שפרה נולדה באפריל של שנת 1931. היא אהבה את הספרות המסופוטמית, כמו שהיא אהבה את התרבות העברית. היא הגיעה מבית דתי, אך בחרה להתנתק מן העולם הדתי, כפי שסיפרה בראיון ל"הארץ" בשנת 2009 :

"הסיבה שמרדתי בעולם הדתי שממנו באתי היתה שתפסתי שבעצם אני אדם בוחר, במסגרת הזאת של היחסים שביני לבין הריבונו של עולם ובעיקר לנוכח מגילת ההתנהגות שהוא שלח לי מלמעלה, שלא מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. אני לא תולה את כל מה שעברתי בחיי – והם לא היו חיים קלים – לא בהורים שלי ולא באף אדם אחר. כל מה שעשיתי היה מבחירתי."

ש. שפרה אף תרמה למוסד המכובד "אוניברסיטה משודרת", בצורת הספר "המילים ככישוף והכישוף שבמילים", שגם בו יש התייחסויות אל אותם סיפורים מיתולוגיים שלתרגומם היתה שותפה. ספרים נוספים הקשורים אל אותו מפעל אדיר הם העיבודים לילדים לאותן עלילות קדומות : עלילות גלגמש, עלילות אנזו הנשר הגדול, ועלילות איננה-אישתר בשאול שיצא אך לא מכבר. יש בכך משהו מרתק, באפשרות לתת לילדים להחשף אל מיתוסים קדומים, שללא ספק השפיעו גם על הסיפור התנ"כי (במיוחד מתוך הסתכלות כזו), שהיוצא-דופן שבהם הוא שהם אינם עוסקים באל אחד, כל-יכול, אלא באלים רבים, כאלו שיכולים לטעות, לשאול – ואף למות.

לדעתי, ההשפעה של המיתולוגיה הדתית על התרבות שלנו היא מעמיקה יותר, ונכנסת לרובד הבסיסי ביותר של השפה. גם עבור האתאיסט שלא מכיר בקיומו של האל – ההשפעה הזו על השפה קיימת, שכן התרבות שלנו, נרצה או לא, מושפעת מן הדת ומן המיתוסים המכוננים של התרבות שלנו (במקרה שלנו – התנ"ך, שאמנם מושפע ממיתוסים אליליים, אך עבר עריכה ושכתוב מונותיאיסטי). השפה הזו היא שמעצבת לנו את החשיבה, ועל-כן הכנסת ספרות אלילית-פלורליסטית בהחלט יכולה להוביל לחשיבה פלורליסטית הרבה יותר. כתבתי על-כך פעם, בהקשר המדעי.

בראיון עמה, ספרה ש. שפרה על הרצון לכתוב את אותן סיפורים מיתולוגיים בצורת ספרי-ילדים :

"מאז ראו תרגומיי אור חלמתי לספר את האגדות המופלאות העתיקות לילדים. לא כל היצירות הגיעו אלינו בשלמותן ואחת הבעיות הקשות שעמדו בפניי היתה: מה אעשה עם סיפורים שחלקים מהם חסרים בגלל הלוחות השבורים? …וכך התהלכתי במשך חודשים רבים עד שיום אחד, כמו ברק, בראתי בדמיוני סופר ושמו קרדי-נרגל והוא מספר למלך ולשריו מדי ערב סיפור אחד. את הקטעים החסרים בלוחות החומר המקוריים משלים הסופר מדמיונו.
מרגע שבדיתי את דמותו של הסופר התחילו הסיפורים לזרום."

כמו כן, היא ספרה על דעתה על השפה העברית, ועל תרגום :

"התוכנית ללמד את התנ"ך "בשפה קלה" כמעט מפחידה אותי. לגזול מן הילד את יופיה של הלשון התנ"כית. ואין זה דומה כלל לסיפורי המקרא כפי שעשה ביאליק בשעתו. כאן מעוותים את לשון התנ"ך ואני מדמיינת לעצמי איך הפתיחה הנפלאה "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" נהפכת ל"בהתחלה עשה אלוהים את השמים ואת הארץ. ובארץ היה בלגן משהו וחושך על פני…" – אני מודה, קשה לי מאוד למצוא תחליף למילה "תהום" ובעיקר שבאמת מדובר כאן במפלצת מים קדומה שאותה אנחנו מכירים מן המיתוסים הבבליים של בריאת העולם. וחמוּר לא פחות לגזול מאיתנו את התנ"ך ואת הלשון כמכנה משותף של בני הארץ הזאת ותהיה ארץ מוצאם אשר תהיה."

לבסוף, על הקשר בין התרבויות, והשפה, היא ספרה (תוך כדי חשיפת פרט מעניין על מקור שמה של העיר העברית הראשונה בעת החדשה) :

"אנחנו קשורים לספרות הזו בכמה וכמה אופנים. ראשית, הקרבה אל השפה. לפעמים אנחנו משתמשים במילים שהן במקורן אכדיות מבלי שנדע. כך, למשל, תתפלאו ודאי לשמוע כי שם העיר העברית הראשונה "תל אביב" הוא במקורו אכדי ופירושו "תל השיטפון/המבול" (לאחר שהשיטפון החריב מקום יישוב קראו לו "תל אביב" או "תיל אבובו" באכדית. ואין שום קשר עם "אביב" כאחת מעונות השנה)."

כל מה שנותר לי לאחל הוא שש. שפרה מצאה את מקומה הראוי בממלכתה של אֶרֶשְׁכִּיגַל, השליטה המיתולוגית של שאול-התחתית המסופוטמי.

לזכרה, ה'תרצ"א, ? אפריל 1931 – ט"ז בשבט ה'תשע"ב, 9 בפברואר 2012.

ש. שפרה, תמונה לקוחה מלקסיקון הספרות העברית החדשה

חולון, י"ט בשבט, ה'תשע"ב.

המילון ה(לא-)שלם לכנעני-החדש

אבסולוטיזם (דתי) – תכונה של דת לתת תוקף אבסולוטי-מחייב כלפי עיקרי הדת – ובעיקר, באמצעות האדרתו עד אין-קץ, כלפי אלוהי אותה הדת (אשר מעצם קיומו והוראתו, לכאורה, מקבלים הצווים הדתיים משנה-תוקף "שמיימי"-אלוהי, ועל-כן אבסולוטי). האדרת האל, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, הינה תהליך מתמשך, בו מקומו של האל הופך ליותר ויותר רם ואבסולוטי. פועל-יוצא של תהליך זה הוא חיזוק כוחם של אנשי-הדת, המהווים סמכות בנושאי הדת והאל (עם כוחו ההולך ומתגבר), על חשבון האדם והציבור ה"פשוט".
אל (שם תואר) – כינוי לכל יישות "נשגבת", אלוהית, בין אם בעלת מעמד רם או נמוך, יחידה (בדת מונותאיסטית) או אחת מני רבים (בדת אלילית).
אל (שם פרטי) – שמו של אבי האלים במיתולוגיה הכנענית.
אל עליון – ע"ע אל (שם פרטי).
אלוהים (שם תואר) – כינוי לאל, או לאלים, הנבחרים, ה"פטרונים", שעומדים במרכז הדת ההנותאיסטית (ע"ע הנותאיזם).
אליל (שם עצם) – חפץ גשמי (בצורה של פסל) הבא לייצג אל (שם עצם) כלשהו, למטרה טקסית פולחנית, סמלית, רגשית או דקורטיבית.
אתאיזם – שלילה על-הסף של כל אלוהות, מכל סוג.
הנותאיזם – צורת דת מרובת אלילים (בדומה לפוליתאיזם), שלה נוסף גם מאפיין של העמדת אל אחד במקום גבוה יותר. זוהי צורתה, למעשה, של רוב הדתות העתיקות, כולל הדת הכנענית העתיקה, בה בכל מקום הועמדו אלים נבחרים כ"אלים פטרונים" – בעל באוּגרית, זאוס ביוון, ואל (=אל עליון) אצל עם ישראל הקדום.
אלילוּת – תפישׂה מרובת אלים. בשונה מעבודת אלילים, האלילות היא שם כולל לראיית-עולם ששואבת השראה ממקורות פוליתאיסטים (או הנותאיסטים). התפישׂה אינה בהכרח דת (ע"ע תפישׂה). הכנענות החדשה היא תפישׂה אלילית.
דת – מכלול מחייב ודוֹגמטי של אמונות, טקסים, תפילות ומיתוסים. הדת, כזרם מאורגן, שואפת להנחיל למשתייכים אל אותה דת (בין אם התקבלו אל הדת ברצון ובמודע, ובין אם משתייכים הם אל הדת מכורח השיוך המשפחתי/לאומי) את אמונתה בקיום האלוהים (בין אם האל היחיד או האלים הרבים, ע"ע אלוהים), את הערכים והצוויים של אותה דת, ואת מנהגי הסגידה והתפילה אל אותם יישויות עליונות.
יהדות – דת מונותאיסטית שהתפתחה בקרב גולי ממלכת יהודה מעם-ישראל. ליהדות זרמים רבים וּמגוונים, אך כולם יהוויסטים במהותם. רבים מתייחסים בבלבול אל היהדות כאל הלאום של עם ישראל, אך אין זה נכון – היהדות הינה דת, ולא לאום. השיוך הלאומי של עם ישראל, איפוא, הוא השיוך העברי – זהו הלאום של עם ישראל.
יהוויזם – הדת המונותאיסטית-אבסולוטית שמעמידה במרכז את האל הלוחם המדברי, יהוה. במובן הפשוט ביותר, מדובר ביהדות, ובדתות שהלכו בעקבותיה – שכן גם הנצרות וגם האסלאם, המאמינות באותו אל, גם אם בשם, ובהתגלות שונה, נוהגות באותה הדרך ומעמידות את האל במקום הגבוה ביותר האפשרי, מעל האדם, הטבע, וכל-דבר שניתן, ואף לא ניתן, להעלות בדמיוננו. המינוח יהוויזם מתייחס אל אותו קיבעון כלפי אותה אלוהות, ונסיון להאדיר אותו מעבר לכל האדרה אפשרית.
כנענות (דת) – הדת הכנענית הקדומה, דת הנותאיסטית, שנפוצה בכל רחבי כנען, אשר השפיעה על דתות של תרבויות שכנות (כולל התרבויות המצרית, היוונית והמסופוטמית הקדומות).
כנענות (תנועה) – כינוי גנאי (במקור, שאומץ על ידי הכנענים עצמם) לתנועה תרבותית-אידאולוגית שנוסדה בידי המשורר יונתן רטוש בשנת 1939 בשם "הועד לגיבוש הנוער העברי", שראתה ביהדות כדת, ולא כלאום, ואשר שאפה ליצור לאום חדש, מקומי-ילידי (בניגוד ליהדות הגלותית) – הוא הלאום העברי. התנועה הכנענית שאבה השראה ממקורות עבריים קדומים, כולל הדת הכנענית העתיקה.
כנענות חדשה (תפישׂה) – תפישׂה אלילית חדשה ששואבת השראה ממקורות הדת הכנענית הקדומה, אך מתנערת מהאבסולוטיות הדתית, ואינה מחוייבת בפולחן דוֹגמטי.
ספקנות – תפישׂה המערערת על קיומו של אל יחיד (או אלים רבים), אך נמנעת מלהתייחס אל דעה כאל קביעת עובדות חד-משמעיות. לעתים רואים עצמם אתאיסטים כספקנים גם-כן, ואולם האתאיזם השולל אלמנטים דתיים בצורה אבסולוטית וחד-משמעית, אינו ספקני, כי אם החלטי, וההצמדות למונח הספקנות לא נועד אלא בכדי "לעדן" את מהות השקפתו של האתאיסט.
עבודת אלילים – פולחן דתי הכולל סגידה לייצוג גשמי של אלים (ע"ע אלילים).
עבריוּת – לאומיות עברית. תפישׂה הרואה בלאום של עם ישראל כלאום העברי – בניגוד לתפישׂה המכירה בלאום היהודי, שלו סממנים ומאפיינים דתיים.
פגאניות/פגאניזם – כינוי-גנאי, מלשון paganus בלטינית, שהוראתה "כפרי", באה לציין מכלול אמונות ומנהגים בעלי אופי פרימיטיבי, ברברי. עם התחזקות הנצרות ברומא, עובדי-האלילים שטרם המירו את דתם לנצרות כונו פגאנים, ועל-כן הפגאניות נהפכה למילה נרדפת ל"עובד-אלילים". ברם, אמונות פרימיטיביות, "כפריות", אינן תלויות בכמות האלים בהם האדם מאמין, וגם ביהדות המונותאיסטית קיימים מנהגים ואמונות-טפלות שיש לראותם כפגאניים, כדוגמת מנהג תרנגול הכפרות או האמונה בקמיעות ומעשי-ניסים מפוקפקים. תפישׂה מרובת-אלילים לא בהכרח נחשבת לפגאנית, אם אין היא מכילה את מכלול הפולחן והאמונות-הטפלות העתיקות.
פוליתאיזם – צורת דת מרובת-אלילים. בניגוד לדעה הרווחת, אינו מונח נרדף לפגאניות (ע"ע).
ניאו-פגאניות – דתות בעלות אופי ניו-אייג'י ששואבות השראה ממקורות פולחניים וּמיתולוגיים אירופאים (בדגש על מיתולוגיות גרמאניות וקלטיות).
תפישׂה (אלילית) – השקפת-עולם הנכללת בתרבות, בשפה ובחשיבה, ואשר משלבת גורמים מיתולוגיים אליליים. התפישׂה האלילית אינה בהכרח מחייבת פולחן, או אמונה בקיומם של האלים המיתולוגיים, כי אם מתייחסת אליהם כאל חלק מן התרבות והלשון (בדומה לאתאיסט שנאלץ להתייחס אל אלוהים מונותאיסטי כחלק מהעולם התרבותי-לשוני בו הוא חי).

חולון, ד' בכסלו, ה'תשע"ב.

אז למה בעצם אני כותב ?

לפני זמן מה, במהלך הופעה של דקר ליבנת בתל-אביב, הציגה אותי ידידה שלי (שהזמינה אותי להופעה) בפני חברה שלה. "זה אלעד, איש מחשבים," היא אמרה. "ו… ?" הוספתי בחיוך. לא ידעתי ממש לאיזו תשובה לצפות. הנחתי שתציין את התואר בכלכלה שהייתי על סף סיומו. "וכנעני גאה," היא אמרה.

בכך היא נגעה במשהו עמוק יותר, מבלי שאפילו התכוונה או ידעה על כך, מבלי שאני ידעתי על כך לפני-כן. העובדה שהציגה אותי כ"כנעני", העובדה שבחרה להציג אידאולוגיה שאני מתחבר אליה כל כך (מעבר להצגת תחום עיסוקי קודם-לכן, דבר שמבחינתי הוא בכל זאת הגיוני לגמרי) הציפה אותי בגאווה, וגרמה לי לחשוב על כך במשך זמן רב לאחר מכן.

אז כן, כדאי אולי להזכיר קצת אולי מי הם אותם "כנענים" – הועד לגיבוש הנוער העברי. קצת פחות מעשור טרם להקמתה של מדינת ישראל התגבשה לה התנועה האידאולוגית, תרבותית ולאומית, ובעלת הראייה ההיסטורית הנבדלת מן הקונצנזוס היהודי המסורתי. התנועה מזוהה בעיקר עם יונתן רטוש כדמותה הראשית, אם כי עוד רבים וטובים מהאמנים של ישראל בראשית ימיה היו שותפים לאותה אידאולוגיה.

עיקר האמונה הכנענית, כפי שניתן לראות גם מכתביו של רטוש, שלראייתי מדבר על ראייה היסטורית רומנטית ביסודה – של "חזרה למקורות" האמיתיים של עם ישראל. והיסוד של עם ישראל, לראייתו – אינו יהודי, כי אם עברי. היהדות אינה לאום, כי אם דת. בתקופה של גילויים ארכיאולוגיים מרעישי לכת (ובעיקר של חשיפת ארכיון לוחות החרס בעיר אוּגרית בסוריה של היום) גם הבסיס ההיסטורי של הדת היהודית קיבל נקודת-מבט שונה. האלילים הכנעניים של אוגרית מוכרים לנו מן התנ"ך – הבעל, האשרה, עשתרת, ענת, דגן (=דגון), ואבי האלים – אל. יונתן רטוש סבר כי הדת העברית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית כלל וכלל – אלא אלילית. ומכיוון שתנועתו – הועד לגיבוש הנוער העברי (שזכתה לכינוי הגנאי "הכנענים" על ידי המשורר אברהם שלונסקי) שאפה ל"חזרה למקורות", כך גם מוטיבים אליליים מופיעים ברבים משיריו. היהדות, על פי תפיסתה, היא דת שמקורה מגולי ממלכת יהודה – ולא דתו של כל עם ישראל "המורחב".

אך תופעה זו לא צמחה יש מאין – קדמו להם חשיפת מכתבי אל-עמרנה במצרים, גילויים באיזור הסהר הפורה, ואף אחד מגדולה השירה העברית – טשרניחובסקי, כתב שירים רבים עם מוטיבים אליליים – חלקם כנעניים "מובהקים" (כמו "חזון נביא האשרה" או "לעשתֹרת שיר ולבֵּל!" (בל = בעל), וחלקם אף פונים פונים למיתולוגיות מרוחקות יותר (כמו "לנכח פסל אפולו" שכתב עוד ב 1899).

ומה לי ולכל זה ?
ראשית כל – תמיד התחברתי אל היסטוריה, ועל-כן לא נרתעתי מלחקור לעומק. לחקור מה ? במקרה הזה – שורשיה של היהדות. מסיבות אישיות הסתקרנתי לבדוק מהו מקורה של היהדות ומהו מקורו של עם ישראל. הכיוון שלי תמיד היה (ואני נוטה לחשוב שתמיד יהיה) זה האקדמי. גם אם המקורות המסורתיים יכולים לספק תובנות רבות – אינני מקבל דעות רבניות כ"תורה מסיני". ההנחה הבסיסית שלי היא שספרי התורה (והתנ"ך בכלל) לא נכתבו בידי כח עליון כי אם בידי בני-אדם – אנשים שלהם אג'נדות שונות, מאבקי כוחות מתמשכים, וכן – נטייה לטעויות ועיוותים.
התשובות שאני קיבלתי הפתיעו אותי, וכמו שוחר-ידע אמיתי, העלו בי שאלות רבות מאלו שקיבלתי עליהן תשובה. גם בעיניי החלה ההיסטוריה של עם-ישראל להתעצב כזו של עם עובד-אלילים ביסודו, שבתהליך הדרגתי החל להתעצב כעם מונותאיסטי. בשלב הזה התוודעתי גם אל הרעיון ה"כנעני" של רטוש, והתחברתי גם אליו.

עם הזמן גיליתי שההשקפה הלאומית של רטוש, שלהבנתי באה להציע "ניסוח שונה" לרעיון הציוני, אך עדיין תמכה ברעיון התנועה לאומית לעם ה"ישראלי", הפכה לתנועה-אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. על סמך הקרבה הלשונית והתרבותית בין עם ישראל המקראי לבין עמי כנען השונים (בעיקר הפיניקים, המוכרים מהתנ"ך כ"צורים והצידונים") – ראו הכנענים (אני אישית לא מצאתי דעה כזו בכתביו של רטוש עצמו) בעמים הסובבים אותנו כ"עברים", ועל כן טענו כי אין זכות קיום למדינת ישראל, ותחתיה צריכה לקום מדינה עברית (מעין חזון פאן-לבונטיני, הייתי אומר). עם ה"טוויסט" הזה כבר אינני מתחבר. אמנם, אם נגדיר כ"עברי" את כל צאצאיו של אברם העברי, הרי שגם צאציו של ישמעאל, בן אברם, הם עברים (והערבים מזהים עצמם כצאציו של ישמעאל) – אבל עבורי המשמעות של עברי מתייחסת אל העם ששמר על התרבות העברית והשפה העברית, שיש לו זיקה אל אותה עבריות.

במהלך הזמן הגעתי אל המסקנה כי בעצם כולנו בתרבות המערבית נולדנו לעולם מונותאיסטי על פי הנוסחה "היהודית". בין אם נולדת בבית חילוני נוצרי או להורים חרדים במאה-שערים – התפיסה שלך היא מונותאיסטית. גם כאתאיסט, אתה תכיר את מושג האלוהים המונותאיסטי. עולם המונחים שלך הוא כזה, וצורת החשיבה שלך היא כזו. וכידוע, הלקסיקון שלך מגדיר את צורת החשיבה שלך. בניסיון לצאת נגד התפיסה הזו, ובתמיכה באידאולוגיה של רטוש ושותפיו, התחלתי להשתמש בלקסיקון פוליתאיסטי (או יותר נכון – הנותאיסטי, שמכיר באלילים רבים אך מעמיד במרכז אל יחיד). הרעיון של להחליף ביטויים כמו "בעזרת השם" ל"בעזרת ענת", או "יש אלוהים" ל"יש אלילים" הוא מעבר לרעיון ה"דווקא" לדתיים – עבורי מדובר על השינוי התפיסתי הלאומי – הפנמת ההבנה כי אנחנו עברים מיסודינו, וכי השילוב הזה של יישויות רבות יוצר מגוון תרבותי חדש. הקיבעון המחשבתי המונותאיסטי הוא תוצאה של הבנייה חברתית שקיימת אצל כולנו בתרבות המערבית, ושוב, לדעתי – גם אתאיסטים לא מנותקים ממני לחלוטין. בל תסיקו מדבריי כי המרתי את דתי באופן רשמי לעבודת-אלילים. התפיסה הדתית הבסיסית שלי היא פאן-דאיסטית. אם המושג "אלוהים" בא לייצג את הדבר הנעלה מכל, שהוא בעצמו הוא הכל, הרי שמבחינתי זהו הטבע. אינני תופס את האלוהות כתבונית ומתערבת בחיי האדם. עבורי חוקי המדע – הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, ההסתברות – כולם התגלמות הטבע עצמו, ואין נעלה עליהם. להבין את הכל באופן מושלם, הוא להגיע אל האמת המושלמת – זוהי אשר לה מייחסים את האלוהות עצמה. על כן לנגד עיניי קיים שיוויון בין המושגים אלוהים=טבע=אמת. זוהי מבחינתי המהות הפאן-דאיסטית. ומה בנוגע לאלוהים כלשהם, הנעלים בכל זאת על האדם (אף אם לא על הטבע עצמו) ? אני האחרון שיטען ב 100% כי לא קיים שום צורה של אלוהים. אני מאמין בגישה המדעית כי "כל עוד משהו לא הופרך (או לחליפין – הוכח) – לא ניתן לקבוע לגביו עובדה".

אך המחשבות שלי לא נוגעות אך ורק לתרבות (תרבות ! ולא בהכרח רק דת). העיון מחדש בערכים השונים של החברה שלנו צריך להתבצע בעוד היבטים של החברה : כלכלי, חינוכי, מדעי, התיישבותי. מספיק להיות תושב הארץ כיום, לעיין בכותרות העיתונים ולסבור כי "משהו לא בסדר". הכלכלה, כך נראה, הופכת לריכוזית יותר ויותר. המוסדות הציונים ה"קלאסיים" – ההסתדרות, הקיבוץ, התעשייה בארץ (למעט ההיי-טק) – כולם איבדו מכוחם והחלו להיות מופרטים ומעוקרים. המעבר לתרבות של שפע גזל מאיתנו מחיר שחלקנו אולי רואים אותו כיקר מדיי – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. אני מניח שלפוסט ראשון זה יהיה מיותר לכתוב הכל על הכל – מה גם ששוב – כל הכוונה היא לשתף ולשמוע דעות של אחרים, ועל כן אינני מתכוון (וגם אני לא חושב שאני מסוגל) לפרוש כאן את כל משנתי בכל הנושאים. עיקר המטרה שלי היא להגיד – אני מאמין בדרך אחרת. דרך שמסתכלת אחורה, מסתכלת על היום, בוחנת לגבי ערכים שונים בחברה שלנו את השתנותם לאורך הזמן – ומסיקה את המסקנות לגבי העתיד ה"רצוי".

אז, כמו כל רעיון שונה ורדיקלי (אני מניח), גם רעיון זה החל בתגובות של ליגלוג. ואני עדיין חושב שרחוק היום שבו הרעיונות האלה באמת יקבלו מקום רציני ומכובד בשיח הציבורי, אם בכלל (עובדה שבשנות ה-40' וה-50' הם עדיין זכו להתייחסות שולית, אם בכלל). אך אם נחזור אל אותה הופעה, ואותה הצגה שלי כ"כנעני" – אני מרגיש צורך לשתף אחרים במחשבות הרבות שרצות לי בראש. לשמוע, לקבל ביקורת, לשתף – ואולי, מתישהו, לקבל חיזוקים ותמיכה. על אף הפן הדתי בדבר (אחרי הכל – הרעיון העברי כולל בתוכו גם את המוטיב האלילי) – אני לא רואה את עצמי כמטיף דתי, והבסיס האלילי מבחינתי הוא תרבותי. הבסיס העברי מבחינתי הוא בסיס לאומי. כפי שכבר ציינתי, אני רואה את עצמי כפאן-דאיסט, ומאמין שהטבע הוא נעלה על הכל. והרבה מעבר לזה – אני רואה את עצמי כשְני-ציוני – שני, לא מהמילה "שניים" כי אם מהמילה להישנות – שכן אני סבור כי התהליך הזה, של גיבוש אידאולוגיה, היישום שלה, בחינתה מחדש לאחר תקופה והישנות התהליך של גיבוש האידאולוגיה מחדש ויישומה הוא תהליך שצריך להיות מעגלי. המצב הגיאו-פוליטי, כלכלי, חברתי, מדעי, תרבותי, וכו' וכו' של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השתנו במשך התקופה. ישנם מושגים ששינו את משמעותם ודווקא "גילויים מחדש" עשוי לעורר בנו רצון לחזור אחורה ולשפר – וישנם מושגים שכבר לא רלוונטים לתקופתנו.

מעולם לא באמת התפניתי לכתוב בלוג אמיתי, ואין לי מושג אם המאמץ הזה גם הוא יתרומם לו, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. אני יודע שמאוד אשמח לתגובות, דעות, ביקורות ובעיקר להפצת הרעיון (והבלוג) למי שעלול למצוא בו עניין. וזה בעצם למה אני כותב.

חולון, ג' בשבט, ה'תשע"א.