הרבה אנשים שיוצא לי לדבר איתם נאחזים במונח "שוק חופשי", ומאמינים שאם נחיה בעולם שבו קיים אותו שוק חופשי, הכל לפתע יסתדר. כשאני מנסה לשאול את אותם אנשים למה הם מתכוונים כשהם מדברים על שוק חופשי, לפתע הבטחון שלהם מתערער. רובם פשוט חוזרים על מונח שהם שמעו, ועל הבטחות ערטילאיות אודות "יעילות", על אותה "יד נעלמה" שתגרום למשק להתנהל בצורה הטובה ביותר. אבל בפועל, רוב אותם אנשים לא מכירים את הבסיס התיאורטי עליו נבנה המונח הזה, שוק חופשי, ומהי המציאות הנוראה שמתגשמת כשמנסים ליישם את הרעיון הזה, ונכשלים.
אם לסכם זאת בפשטות, שוק חופשי זה שקר. זו אידיליה בלתי־מושגת. משחק מחשבתי. אין שוק חופשי כי מלכתחילה מדובר במושג מופשט ותיאורטי עם הנחות מוצא תיאורטיות רבות, שמגיע לתוצאה אידיאלית ב"תנאי מעבדה" מתמטיים בהם מתקיימים אותן הנחות יסוד, אך שעולם לא יתגשמו במלואן במציאות, כמו שבטבע מים לא קופאים בדיוק ב 0 מעלות צלזיוס בדיוק בגלל מליחות, לחץ אטמוספרי וכו'. כך, למשל, במודל התיאורטי שבו מתואר השוק החופשי, יש אינפורמציה מלאה. אין שום מעורבות ממשלתית. קיימת ניידות מלאה של גורמי היצור (כל עובד יכול להחליף עבודה בלי שום בעיה, דיחוי וכבילה). אין התאגדויות. לא רק הצרכן, אלא גם היצרן הוא פרט יחיד וחסר-השפעה, לכשעצמו, על המשק – מה שאומר שאין כוח מונופוליסטי לאף בעל עסק.
על־כן, באידיליית השוק החופשי אין מעורבות ממשלתית. אין ביטוח לאומי, אין חינוך ממלכתי, אין מעונות לנשים מוכות, אין צהרונים מסובסדים, אין שירותי חירום למקרי אסון. הממשלה גם לא אמורה להתערב במשק, אלא לתת לו "לעשות את שלו", ולכל היותר לחוקק חוקים שיאפשרו למשק להתנהל כך. אבל אל תתבלבלו. בעולם האמיתי ליצרנים יש כוח רב ואינטרס עצום להסתיר אינפורמציה שאמורה להיות גלויה (על־פי אותו מודל תיאורטי). אינפורמציה זו כוללת כמובן את המחירים אותם הצרכן אמור להשוות בכדי לבחור את האופציה המשתלמת ביותר עבורו. היעדר מעורבות ממשלתית לא אומר שהשוק באמת חופשי, אלא שלפתע יותר קל לבעלי הון פרטיים להפך למעין 'חורים שחורים' כלכליים שגדלים וגדלים, ומעבר למסה קריטית מסויימת פשוט בולעים עוד ועוד הון, משפיעים על התנהלות המשק באמצעות חוסן פיננסי, קשרי הון-שלטון (התערבות בחקיקה לטובתם), ופשוט כך יכולים לוותר על בטיחות, אחריות והוגנות כלפי העובדים והלקוחות מתוך הנחה שמדיי פעם יקנסו אותם – אין זה אלא "סכום סמלי" לעומת הרווח הגדול שהם גוזרים, והעוול הגדול שהם יוצרים.
המציאות של אידיליית השוק החופשי היא שהשוק ממש לא חופשי, הוא פשוט מוחזק בידיהם של קומץ שהצליחו לרכז סביבם הון וכוח. המטרות שלהם אנוכיות הרבה יותר מאחרון המושחתים במערכת הציבורית, ובכדי למקסם את רווחיהם הם לא יהססו לפגוע ברווחתם של אחרים (רווחה זה לא רק כסף, זה גם שעות עבודה, תנאי עבודה, מחירים, כבילה חוזית, היעדר אחריות וכו') – אלא שלהם ישנה "הכשרה" לעשות כרצונם, מתוקף היותם אנשים פרטיים. אף אחד לא יבקר אותם, אף אחד לא ירסן אותם, אף אחד לא יחקור אותם. חברה שלהם הרי, לא? והציבור – הוא כבר ממש לא חופשי, אלא כבול לאותו קומץ של "חורים שחורים כלכליים", שבוי בשדה הכבידה שלו, נבלע בתוכו. אלו יחסי הפיאודליזם של העידן ה(פוסט־)מודרני. במקום אדון אחד, לצמית של היום יש הרבה אדונים, ומידת ההשפעה של כל אחד מהם על הצמית אמנם פלואידית יותר, אך מוחשית לא פחות.
דווקא הממשלה היא זו שיכולה לרסן את התהליך ההרסני הזה. הדבר שהשוק באמת צריך הוא תחרות ושקיפות, ואני מאמין גדול בחשיבותה וכוחה של התחרותיות במשק. דווקא בנושא הזה, לממשלה יש פוטנציאל ריסון עצום. הממשלה לא חייבת לחוקק חוקים פרטניים ולתקן תקנות קטנוניות. היא פשוט יכולה, וצריכה, להתערב.
הממשלה בהחלט יכולה לקחת חלק במשק התחרותי הזה, לעודד אותו מתוקף היותה הגורם היחיד שלא פועל מתוך כוונה לצמצום עלויות ומקסום רווחים, מתוך הבנה שאין לה שאיפה מונופוליסטית (בדומה לקומוניזם) אלא פשוט להפעיל את כובד משקלה להגברת הרווחה במשק (יותר שכר, פחות מחיר, יותר תנאים וכו'). נכון, אני מדבר על רעיון שמצריך פיתוח של מגנוני בקרה ומעורבות חדשים, אבל לנוכח המצב העגום כיום, והכיוון העוד יותר עגמומי שאליו המשק פונה, אין ספק שעדיף לאזור אומץ ולהעז, מאשר לקפוא על שמרינו. המעסיקים במצב כזה, בו יש מולם שחקן מתחרה שלא רק פועל לטובתו האישית, פשוט יאלצו "ליישר קו" עם הזרוע הממשלתית הזו, שלה, להשקפתי, צריך להפקיד את המנדט ואת הכוח, כאמור, לא להכריע אף שחקן במשק התחרותי, כי אם פשוט לשפר את התנאים לרווחת האוכלוסיה.
(רשימה זו נכתבה כהרחבה לתגובה שלי למישהי שכתבה "שוק חופשי זה לא פתרון קסם" בדיון הנוגע לקצבאות ושירותים ממשלתיים אחרים)
לפני עשרים שנה (וקצת) התקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים לראשות הממשלה, שמעון פרס ז"ל ובנימין נתניהו. חלק מן העימות העוסק בהתייחסות של נתניהו למחירי הדיור צפים שוב ושוב ברשתות החברתיות, כבדיחה על המצב בשוק הדיור כיום.
נתניהו בעימות הזה הלין על כל מה שרע לדעתו בכלכלה בארץ באותה התקופה (מחירי דיור גבוהים, הצורך בהפרטה, הפערים החברתיים):
"מחירי הדירות האמירו. כל הזמן גואים. אנשים לא יכולים לקנות דירות… ואתה יכול לספר לנו על המצב הנפלא של הכלכלה, אבל כל מי שמצוי את הכלכלה הישראלית יודע שיש לנו אוברדראפט לאומי שהולך ומתנפח. תהיה בעיה לממשלה שלנו לטפל בזה, אבל נטפל בזה. איך נטפל בזה? על ידי כך שקודם כל נעשה פה באמת כלכלה חופשית, עדיין אין. אנחנו נפריט את החברות. אנחנו נשחרר את אדמות המדינה כדי להוריד את מחירי הדיור. אנחנו נקצץ בביורוקרטיה. אנחנו בפירוש, בפירוש כן נצמצם את פערי העוני הנוראים, אנחנו גם נצמצם את המיסים. הנטל במיסים הוא כבד, אחד הכבדים בעולם באידיליה הזו שמר פרס מתאר".
אלא שלפני שנתיים, עת נתקלתי בקטע הוידאו הזה והגבתי על-כך לראשונה, וגם היום, לדעתי, המצב לא פחות גרוע, ולמעשה אף יותר כי המדינה נפטרה מאחזקותיה בהמון חברות ממשלתיות, כך שבסופו של דבר נתקענו באותו מצב, ונשארנו עם פחות.
השקר החבוי במונח "שוק חופשי"
נתניהו מדבר על "שוק חופשי" כאילו הוא פתרון הקסם לבעיות הכלכליות, אבל "שוק חופשי" הוא בלוף, זהו מושג תיאורטי שקיים רק ב"תנאי מעבדה" – וכמו שבטבע לא נראה את כל המים קופאים בדיוק כשמגיעים לאפס מעלות צלזיוס (כי רמת המליחות והמינרלים השונים במים משפיעים על טמפרטורת הקפאון שלהם), כך גם אין שוק שמתנהל בהתאם לתנאי "השוק החופשי" (אגב תנאי משמעותי הוא שקיפות מלאה ויכולת מלאה של הצרכנים לבחור בין מוצרים שונים, ואפשרות בלתי-מוגבלת של מתחרים חדשים להכנס לשוק – מה שלא אפשרי במשק קטן כמו ישראל ובתחומים בהם עלות הכניסה מקשה על שחקנים קטנים להכנס).
מעבר לכך, העשורים האחרונים מראים לנו שככל שאנחנו מתקדמים ל"שוק חופשי", הוא לא באמת חופשי – אין משק שמתנהל בעצמו – מישהו תמיד מכווין אותו, בין אם זו המדינה (בכלכלות יותר סוציאליסטיות) ובין אם אלו "בעלי המאה", אנשים שההון שלהם והאחזקות שלהם במשק מאפשרות להם לעוות את תנאי השוק והתחרות (בין אם באמצעות קשרי הון-שלטון ובין אם באמצעות שליטה רוחבית ו/או אנכית במשק שמאפשרת להם לתעל את השוק לטובתם). בכל מקרה זהו אינו שוק נאיבי, ואינו שוק שעובד ברמה התיאורטית של "שוק חופשי" כמו שלומדים בשנה א' בלימודי כלכלה – זהו שוק שנשלט על-ידי אינטרסים שפוגעים ברווחת הצרכנים והעובדים.
וזהו בעצם השקר הגדול של "שוק חופשי". החברות הממשלתיות המופרטות עוברות לידיים פרטיות, שם, בניגוד למצב בבעלות הממשלתית, אינטרס הרווח משחק תפקיד מרכזי, ולצורך מימוש האינטרס הזה הבעלים הפרטיים מתייעלים (בצורת פיטורי עובדים וצמצום עלויות ייצור), ומתנהלים עם כספי החברה על-פי האינטרסים האנוכיים שלהם (מותר להם, זו חברה שלהם הרי). אבל מה זה נותן לציבור? האידיאולוגיה של השוק החופשי מדברת על מחירים זולים יותר, וגם טובים יותר, אך בואו לא נבלבל – זהו לא תוצר של "השוק החופשי" כמו שזהו תוצר של שוק תחרותי – ושוק תחרותי לאו דווקא חייב לפעול במסגרת "חופשית" אמיתית.
לא צריך שוק חופשי, צריך משק תחרותי
נשמע מוזר, אבל עדיין לדעתי אפשרי. כיצד? במידה והמדינה מתערבת במשק תחרותי, לא מתוך כוונת מקסום רווחים, ולא מתוך כוונת מיטוט המגזר הפרטי, אלא מתוך כוונת מקסום רווחה (שיפור תנאי העסקת עובדים והפחתת מחירים) היא יכולה להכווין גם את המתחרים מן המגזר הפרטי אל התנאים שלה. אני קורא למנגנון הזה "מעורבות ממשלתית מתקנת".
יש אשר יאמרו שהציבור ישלם על זה בצורה של שירותים גרועים ורמת מוצרים נחותה, אבל זוהי בדיוק הסיבה שאני מדבר על מעורבות ממשלתית מתקנת במשק תחרותי (בניגוד למשק קומוניסטי בו הממשלה היא שחקן יחיד) – במשק מסוג זה, שבו כן קיימת תחרות, האיכות והמחיר כן משחקים תפקיד. לחברות הממשלתיות, בניגוד לחברות הפרטיות, אין בהכרח אינטרס של מקסימום רווח, אלא אינטרס של מקסימום רווחה עבור העובד והצרכן – היא יכולה להציע תנאי העסקה משופרים, ולהציע מחירים זולים יותר – המשק, מהיותו תחרותי (גם אם לא בצורה מושלמת, כפי שלא מתאפשר במשק קטן כמו בארץ), יוכל להתכוונן בהתאם.
למה בעצם אנשים לוקחים את הצד של המעסיקים ושונאים עובדי מדינה איגודי עובדים?
עם השנים (ולדעתי דיי באשמת טפטוף מתמיד של אידיאולוגיה ליברלית-קפיטליסטית) הציבור התחיל לשנוא את המושג הזה "עובדי מדינה", ולהצדיק את ההתייעלויות. אבל למה בעצם לנו, לרוב המכריע של הציבור, להזדהות כל-כך עם הטייקונים שמחזיקים בחברות הפרטיות? כל-כך אכפת לנו מהרווחה שלהם, עד-כדי כך שאנחנו נצדיק את אבדן העבודה ואת הפחתת המשכורת שלנו? זוהי בדיוק שיטת "הפרד ומשול" שפועלת לרעת הציבור. נכון, התייעלות מפחיתה הוצאות מיותרות, ובמיוחד במשרדים וחברות שפועלות לפי מודל סוציאליסטי ישן-נושן, אבל הרווחים של ההתייעלות הזו לא בהכרח מגיעים אל הכיס שלנו כפי שהן מגיעות אל הכיס של בעלי החברות הגדולות. אילו לכולנו היו את התנאים של אותם עובדים במגזר הציבורי, לרובנו לא היו דאגות לגבי בטחון תעסוקתי ובאמצעות התאגדות חזקה גם משק היה מתכופף לטובת הצרכן בצורה קלה הרבה יותר (ע"ע חברי חֶבֶר). לכן תיעוב צורת ההעסקה הזו רק פועל לרבת הציבור הרחב. במקום לשאוף לחיות ולעבוד בחברות שפועלות מתוך אינטרס של הבעלים שלהן, עדיף לפעול לקידום מצב בו המועסקים והצרכנים פועלים לטובת עצמם.
בנוסף, הרבה אנשים כבר אינם אכפתיים למושג הזה, אבל הפרטה אינה רק מכירה של אחזקה של חברה ממשלתית, היא גם מכירה של ערכים ושל סמלים של המדינה, ובמקרה שלנו – של הציונות עצמה. מדינה שמפריטה את החברות שברשותה, מפריטה גם את ה"ערך המוסף" הציוני שלהם – ורואים את זה במיוחד כאשר החברות הללו נמכרות לחברות זרות מחוץ-לארץ. הערך המוסף הציוני הזה, מעבר לסמליות שלו, הוא חשוב גם (ואולי בעיקר) בשל המחויבות כלפי המדינה ואזרחיה – בעתות שלום כבעתות משבר. אינטרס כלכלי כזה קשה למדוד בכסף (בכלל, ערכים הוא מושג מאוד אמורפי במונחים כספיים), אך יש לו חשיבות עצומה, ואף אסטרטגית, ליציבותו של המשק בארץ (ובעבור כל מדינה ומוסדותיה שלה).
נקודה אחת שתמיד עולה בכל הנוגע לחברות בבעלות ממשלתית (כמו גם משרדי הממשלה עצמם) היא רמת השחיתות ואי-היעילות הגובלת בפלילים (ולעתים רבות אף חוצה בגסות את הקו הזה) של החברות הללו. וזוהי נקודה מוצדקת במקרים רבים (ואמנם קשורה, אך אינה זהה לחלוטין לנקודת ההתייעלות לטובת המעסיקים שהזכרתי קודם). אולם, דווקא בנקודה הזו חשוב לזכור שהזמן במקרה הזה משחק לטובתנו, והיום אנחנו מצויים בנקודה טכנולוגית מספיק מתקדמת בכדי שנושא השקיפות וההתנהלות הכספית הנאותה תהיה נתונה לביקורת פנימית וציבורית מספקת. זהו סטנדרט שחייבים להציב, אך דווקא בנושא הזה לחברות בבעלות ממשלתית יש יתרון על-פני חברות בבעלות פרטית, שם פעמים רבות בעלי האחזקות רוצים לצמצם כמה שיותר את החשיפה הזו, בהתאם לאינטרסים שלהם. חשוב לזכור, כי את הפקיד שמועל בכספי החברה (או הציבור) הרבה יותר קל לתפוס ולפעול נגדו (ובמגזר הפרטי הפיקוח הזה פועל מצוין), מאשר בחברות בבעלות פרטית, שם הבעלים של החברה, מתוקף היותו בעלים, יכול לתעל את החברה לכיוונים העולים על רוחו ולגזור את הרווח על חשבוננו, בצורה כשרה וחוקית (לעתים פחות, לעתים יותר).
אמא אבא מצאתי דרך לפתור את בעית מחירי הדיור!!!
ספציפית בנושא הדיור, הפתרון הוא פשוט להחריד, ומרגיז כל-כך שאינו מיושם, במיוחד לאור העובדה שהוא מצוי מול העיניים שלנו. כל מי שחי בעיר, ונוסע בעיר, ועובר דרך שכונות שנבנו בשנות השישים, השבעים והשמונים רואה את הפתרון לנגד עיניו – בניה מאסיבית בחסות ממשלתית.
כאשר הבניה נעשית במסגרת פרטית, היא נעשית מתוך שיקולים פרטיים של כל הגורמים הקשורים בבניה – הקבלים שמקבלים שטחים עצומים לבניה בונים בקצב שלהם, בכדי לא להוריד את מחירי הדירות. הם נעזרים בקבלני המשנה המספקים לבניין סטנדרט של דירות יוקרה ולא רק מייקרים את מחירי הדירות אלא גם "על הדרך" מעלים את שולי הרווח שלהם. ובסופו של דבר, אחר שהם גוזרים עלינו קופון מכל התהליך הזה, הם גם מקבלים בונוסים מן המדינה על-כך שניאותו לבנות דירות ל"בקשת המדינה".
מסיבה זו, הפתרון הפשוט הוא לא הפרטת קרקעות, לא ביטול מע"מ והפחת מסי רכישה, לא בונוסים לקבלנים – אלא בניה מאסיבית של שכונות במסגרת ממשלתית (גם אם בסופו של דבר מבוצעת על-ידי קבלן פרטי) העוקפת את כל המנגנונים המייקרים את הדירה – היא מוּנעת מתוך אינטרס ציבורי ומתוך שיקולי מחיר ציבוריים. הפתרון הזה יושם בעבר, הוא היה נכון אז, והוא נכון גם היום.
אגב, כמו במסגרת הכלכלית שציינתי קודם, של מעורבות ממשלתית מתקנת, גם כאן אין אפילו צורך ש 100% מהדירות החדשות יבנו במסגרת ממשלתית. אין גם סיבה לחשוב שצריך לבנות אך ורק דירות "סטנדרטיות" – אך החלופה חייבת להיות קיימת. מי שירצה דירות סטנדרטיות זולות – האופציה תהיה קיימת לו. מי שירצה לקנות דירות בסטנדרט יוקרתי (אגב מעצם התחרות סביר להניח שגם מחירן של דירות אלה יוזל) – גם הוא יוכל. המשק ימצא במצב של תחרות בריאה בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי.
הבעיה הגדולה של השמאל (נכון ללפני שנתיים, נכון גם להיום)
את הדברים האלה כתבתי לפני שנתיים, עוד לפני הבחירות של 2015, אבל בעיניי הן עדיין תקפים:
הבעיה של השמאל היום לדעתי אינו המצע הכלכלי החיוור שלו – הוא בטח ובטח שעדיף אל מול מה שנתניהו מנהיג כיום, ולדעתי גם חלק גדול מהציבור מבין זאת. הבעיה היא שלשמאל אין שום מנהיג כריזמטי שיסחף את ההמונים (וכן, אלו ההמונים שמצביעים בסופו של דבר). וכן, ההמונים רוצים גנרלים, הם רוצים הנהגה שתתן מענה בטחוני יותר מאשר מענה כלכלי (ועובדה שהימין שולט בארץ למרות המודעות לכל הנושא החברתי).
זה דיי נורא לראות כיצד עם השנים, "שמאל" הפך למילה נרדפת וצירוף הכרחי למילה "שלום", ובזמן האחרון אנחנו רואים גם את הנטיה לכיוון הפציפיזם והפוסט-לאומיות (למעשה, כבר היום ישנו מיעוט רועש מאוד, פוסט/אנטי ציוני, שמנכס לעצמו את השיוך ל"שמאל האמיתי", או אף מתנער כליל מן השמאל מתוך אידיאולוגיה שמתעבת כל סמל ציוני באשר הוא).
שמאל לא חייב להיות פציפיסטי, והוא לא חייב לחתור לשלום בכל מחיר, בטח שלא בתור האג'נדה המרכזית שלו. בכלל, שלום לא מתחיל (וכנראה שגם לא נגמר) ב"סיום הסכסוך" – זהו תהליך האוֹצר בחובו אינטרסים בטחוניים שאין שני להם, ולכן הייתי מעדיף לראות גנרל ציוני מהולל שמנהל תהליך שכזה, מאשר פציפיסט שלא יודע לנווט בעזרת מפה.
רק ביום שבו השמאל בישראל ידע למנות מנהיג כריזמטי, וכן, גם בטחוניסט, שיעמוד בראשו, או-אז נראה סיכוי אמיתי להחלפת השלטון הנוכחי.
לפני שנים לא רבות עשיתי תואר ראשון בכלכלה. בואו אני אספר לכם משהו על כלכלה.
בשיעור הראשון של קורס המבוא למיקרו כלכלה א' מלמדים את הנחות היסוד של שוק חופשי. עם הנחות היסוד הללו בונים את המודל התיאורטי של שוק חופשי, פתוח – השוק האולטימטיבי עבור כל תומכי הקפיטליזם ("הימין הכלכלי"). אחת ההנחות המאפשרות קיום של משק מסוג זה היא ידע מלא של כל השחקנים. שקיפות מלאה – כל השחקנים יודעים היטב כמה עולה לייצר כל דבר, ומה הערך של כל מוצר (כולל העבודה, כ"מוצר" שהמועסקים מציעים, במקום להנות מזמן פנוי).
מושג של שקיפות מלאה שכזו הוא, כמובן, דבר שלא יכול להיות מושג בעולם האמיתי. מדובר במשהו תיאורטי לחלוטין, הוא שייך למה שאני קורא "תנאי המעבדה" שבהם נרקחה התיאוריה הזו, וּממחיש רק כמה תיאורטית ואוטופיסטית היא התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית. עמית סגל המחיש זאת לפני שנתיים (ושבוע) בדיון שהתקיים בועדת הכספים:
עמית סגל – 19.6.2013 – מתוך עמוד הפייסבוק שלו
עמית סגל הוא לא בדיוק העיתונאי ה"סמולני הממורמר" שדעותיו באופן עקבי עוינות את הממשלה, אבל ראו איזה פלא, וגם הוא לפני שנתיים סיפר לכולם כיצד צפצפו עלינו האנשים ש(גם )היום מנהלים את המדינה, אותם אנשים שעומדים למסור את משאבי הטבע שלנו לשנים רבות, בצורה בזיונית וּבתמורה מגוכחת. ההתנהלות הזו, יחד עם יחימוביץ': תשובה הציע לי לנהל קרן של 100 מיליון שקל | לילך ויסמן | 23.6.2015 | גלובס, מעידה על כמה אין שקיפות במשק שלנו, בטח שלא בכל הנוגע ל"מגרש של הגדולים".
אל תבינו אותי לא נכון. אינני מאלו ש"מתפכחים" מאשליית "השוק החופשי" וטוענים שלימודי כלכלה זה קשקוש, ממש לא. לימודי הכלכלה עוזרים להסביר תהליכים חברתיים מורכבים, בקנה מידה עצום, אבל כן, כדאי להבין ש"שוק חופשי" הוא אשליה. חלק מהמורכבות של הכלכלה נובעת מכך שאי-אפשר להתייחס אל השוק בצורה כה פשטנית ונאיבית – דווקא אלו שמנסים "למכור" לנו שוק כזה גורמים אחר-כך לאנשים להתפלא, כיצד קרה פתאום שהבורסה קורסת, או שהמחירים עולים, ושלא הכל נפלא פה. טיעון כמו "הכלכלה יודעת לנהל את עצמה" הוא טיעון פשטני שמנסה להתעלם מכך שיש במשק גורמים רבים בעלי פוטנציאל השפעה – חלקם נתפשׂים אמנם כ"מלאכותיים" (כמו הממשלה) יותר מאחרים (המגזר הפרטי), אך בפועל הכלכלה מנווטת בידי אנשים, תמיד – ובמידת השפעה שונה. כוחם של מליוני אנשים לא בהכרח משתווה לכוחם של מיעוט זערורי שמנווט את המשק בהתאם לרצונו (אלו הם אותם "חורים שחורים כלכליים"). אם לא המדינה מווסתת את השוק, אז אלה בעלי ההון שצוברים מספיק כוח פיננסי והשפעה פוליטית כדי לווסת את השוק. ואולי היד אמנם נעלמה, אך היא מחוברת לגופים ולפרצופים שכולנו מכירים היטב. תשובה, אריסון, דנקנר, ועוד רבים וטובים. לא במקרה בשמות הללו שגורים בפי כולנו. ה"שוק החופשי" פשוט אומר שלהם יש חופש לנצל את השפעתם, כרצונם, ולשנות את כללי המשחק לטובתם.
זאת הסיבה שמלכתחילה עדיף בעיניי להסכים למעורבות ממשלתית חזקה. הממשלה, בתפיסה האידיאלית, היא גוף שפועל לטובת ציבור רחב הרבה יותר מאשר קומץ בעלי הון. ונכון, אין אידיליה בעולם, וממשלה אינה שיא היעילות וטוהר המידות. מעורבות ממשלתית רבה יותר אכן פותחת צוהר לשחיתות. אבל חשוב לומר גם שהשחיתות היא אינה "תנאי הכרחי". בשחיתות במוסד ממשלתי יותר קל להלחם, אם רוצים, מאשר ב"שחיתות" שמצויה בידיים פרטיות, וזה פשוט מן העובדה שמה שמצוי בידיים פרטיות לא נקרא בהכרח שחיתות. בעל העסק ידאג לעשות הכל כדי שכסף לא יגנב ממנו (זה גם יותר קל לבקר את זה בעסק פרטי), אבל "על הדרך" בעל העסק הזה יעשה הכל כדי להרוויח יותר. אז בשם היעילות הזו שאתה בוחר לקדש, אנשים יקבלו פחות שכר וישלמו יותר (גם מעצם העובדה שככל שלאנשים יש יותר כסף, הם מסוגלים יותר להשפיע על ה"סובב הכלכלי" – השתלטות גיאוגרפית, השתלטות רוחבית, השתלטות אנכית, השפעה פוליטית). אני לא מוצא שום סיבה שבעולם להזדהות עם בעל העסק "על חשבוני", כשאין צורך.
בעידן הטכנולוגי שבו אנו נמצאים יש גם אפשרות ליצור מערכת שקופה הרבה יותר, שמאפשרת לבקר את השחיתות. במגזר ציבורי שמנוהל נכון (ואני לא מבקש מגזר ציבורי בעל מסורות ניהוליות מנוונות בכל מקרה) אמצעי הפיקוח והענישה נגד השחיתות יכולים למנוע הרבה צרות.
חשוב גם לזכור מהי האלטרנטיבה (למעשה, מהי השיטה הנהוגה היום) – והיא מגמת ההפרטה. במקרה זה, היעילות של חברה פרטית הולכת לכיסם של הבעלים בלבד, במינימום עלות (שכר) ומקסימום רווח (מחיר לצרכן). מדוע שבשם היעילות אנשים ישלמו מכיסם לטובת אנשים פרטיים אחרים? בגלל ש"ככה השוק רצה", באופן חופשי וטבעי כלשהו, כמו שמלמדים בשנה א' בכלכלה?
אז הנה, בבקשה.
הנחות יסוד שלא עומדות במבחן המציאות, שהן לא יותר מאשר תנאים תיאורטיים לכלכלה ב"תנאי מעבדה". בלי הנחת היסוד הזו, המשק לא נמצא במצב "חופשי" בדומה לפנטזיה הקפיטליסטית התיאורטית – וחוסר התחרות הזה מיתרגם (שוב, במונחים כלכליים, כמו שמלמדים בתואר הראשון) לחוסר שיווי משקל משוכלל – להפסד רווחה של הצרכנים במשק. "רווחה", זה הכסף של כולנו.
רובם ככולם של תנאי היסוד של כלכלת השוק החופשי, תורת היסוד של החשיבה הקפיטליסטית, הם "תנאי מעבדה" תיאורטים,ואינם יכולים להיות מיושמים במציאות. בפועל, תמיד יש יד מודעת שמכוונת את השוק. השאלה לטובת מי. הפתרון שאני חוזר ומציע הוא רעיון הרֶה-סוציאליזם שדיברתי עליו בעבר: מעורבות ממשלתית מתקנת. זרוע ממשלתית נכנסת למשק לא מתוך כוונת רווח (כן, מזעזע, אני יודע) אלא מתוך כוונה לאזן את השוק – להציע יותר שכר, במחיר יותר נמוך.לא מתוך כוונות מונופוליסטיות בסגנון קומוניסטי, ובהחלט מתוך כוונה שישאר שחקנים פרטיים בשוק. פשוט שוק שיהיה מאוזן.במקרה כזה רגולציה הופכת למיותרת ברובה, פשוט כי נוכחותו של גוף שאינו שואף למיקסום רווחים אלא למקסום רווחת הציבור מווסת את השוק בהתאם לצרכיו.
י' עברית קדומה ומסביבה - נצח ישראל לא ישקר - גם כן באלפבית עברי קדום (בסגנון שאני מכנה "מרוטש" שכן יצרתי אותו בהשפעת האות א' מסמל התנועה הכנענית של יונתן רטוש) -
מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי 