על כור-ההיתוך התרבותי

בל' בחשון, ה'תשי"ב (כ"ט בנובמבר, 1951) נשא ראש-ממשלת ישראל הראשון, דוד בן‑גוריון, נאום בפני מפקדי גדנ"ע. בנאום התיחס בן‑גוריון אל תפקידו היִּחודי של צה"ל – כצבא אשר לא רק אמוּן על בטחונהּ של המדינה הצעירה דאז, אלא גם משמש כאחד "המכשירים המרכזיים בחינוך הדור הצעיר ובעיצוב דמות האומה." וכשמדבר בן-גוריון על "דמות האומה", הוא מדבר על אותם יהודים שנקבצו מארבע כנפות תבל, כל אחד והזהות ה"מקומית" שהביא עמו, אל ארץ (ומדינת) ישראל:

"יהודי באמריקה או בעיראק הוא יהודי – באשר איננו לא-יהודי. בלשונו, במלבושו, באורח חייו אין היהודי שונה מבני-ארצו הבלתי-יהודים, ואף-על-פי-כן, הוא יהודי, כי יש מחיצה – בולטת וגסה או דקה וסמויה מן העין – בין היהודים בין הלא-יהודים, ויהודי יודע שהוא יהודי…"

אולם, אותה זהות יהודית, שלכאורה זהה וּמקשרת בין כל יהודי התפוצות, הופכת לפתע לקֶשר שרירותי בין אנשים השונים מאוד אחד מן האחר. במדינת ישראל הצעירה מתגלים ההבדלים בין היהודים השונים:

"ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק, וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני. אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מיפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על-ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם…"

אל הדברים הללו נתודעתי דרך הספר "יחוד ויעוד – דברים על בטחון ישראל" (הוצאת "מערכות" של משרד הבטחון [כיום בהוצאת "מודן"], ה'תשל"א, 1971). הספר כולל נאומים רבים שנשא דוד בן-גוריון בין השנים 1947-1963, לכאורה בנושא בטחון גרידא – אולם בפועל, בנושאים רבים ורחבים – כמו יעודו של עם ישראל, קיבוץ גלויות, חינוך ושאלות הנוגעות לסדר-היום. הספר, במידה ונקרא מתוך גישה של יחסיות תרבותית, לא רק כלפי תרבות אחרת, אלא כלפי תרבותנו אנו, בתקופה שונה (מעין יחסיות פנים-תרבותית בין-זמנית), מאפשר להתחבר אל צרכי השעה של אותם השנים, להכירם ולהבינם – ומכאן גם להבין קצת גם את המצב הבינלאומי, והפנימי, שאנו נמצאים בו היום, שבסופו של דבר נולד מאותן התפתחויות הסטוריות.

הנאום שנשא בן-גוריון מביא עמו כמה תובנות שאותי אישית הפתיעו קמעה, כמו כמות התלמידים בחינוך התיכוני בראשית שנות החמישים (כעשרים אחוז מהנוער בלבד, בערך). עם ההבנה של שיעור ההשכלה הנמוך, מבינים אנו לפתע מדוע בן-גוריון ראה בצבא כגוף מחנך לא פחות מאשר מערכת החינוך הממלכתית (וראוי לשים-לב לדבריו של בן-גוריון, לא על חינוך יהודי, כי אם על חינוך עברי. אמנם בן-גוריון היה האחרון אשר יצופה ממנו להצטרף לקבוצתו של רטוש, אולם שׂימת-הדגש על העברי הגיעה באופן אינטואיטיבי, כך נדמה לי):

"התקנו חוק חינוך-חובה כללי. חוק זה חל על ילדים בני 6-13. ואין ספק שבית-הספר היסודי הוא כור-המצרף הנאמן, אם כי אולי לא מספיק, של האומה. אבל יש רבבות נוער עולה שהם למעלה מגיל זה, ובית-הספר היסודי לא יגיע עדיהם. בגילים שבין 14 ו-18, כלומר בגיל שמעבר לבית-ספר חובה ולפני חובת שירות בצבא, יש כמאה אלף נערים ונערות. אולי רק כעשרים אלף מאלה לומדים בבתי-ספר תיכוניים ובתי-ספר מקצועיים; רבים משמונים אלף הנערים והנערות, לא קיבלו שום חינוך עברי או כללי, וגם בארץ הם נשארים ללא טיפול חינוכי, ונוער זה – הוא עתיד האומה. וזהו היעוד ההיסטורי הגדול של גדנ"ע: לחנך נוער זה, בין שזה נוער לומד, או נוער עובד או נוער הרחוב, המופקר לבטלה ולבערות ואולי גם לחיי-פשע, ולעשותו מנוֹף מרכזי לתמורה המוסרית, התרבותית, החברתית, שיש לחולל בישוב מנומר ורב-קרעים, על-מנת לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית, יחידת רצון ושאיפה לשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר – להופכו לעם.

אחד ממושגי-המפתח, בעיניי, הנוגעים לעיצוב הזהות הלאומית ה"אחידה", לאיחוי אותם "קרעים" – הוא אותו ה"מכשיר" הקרוי בפי בן-גוריון בשם "כור המצרף" – והיום נהוג יותר לכנותו "כור-ההיתוך". אם נשתמש בלשון מעט ציורית, מדובר באותה המגמה שמטרתהּ "לעברת" את העולים (הצעירים מביניהם) באמצעות "התכתם" ויציקתם על-פי אותה תבנית – שפה אחת, תרבות אחת, אתוס אחד – ודחית ה"עדתיות", תהא אשר תהא, לכאורה (לכאורה, כמובן, מכיוון שבפועל כן אומצה לה מגמה עדתית עם אופי אשכנזי על-ידי מייסדי הציונות ובהמשך על-ידי "הדור המייסד" של המדינה עצמה).

תהליך יצירת הזהות הלאומית האחידה הזו, אשר בעיקרו אמנם כלל "התכה מלאכותית", אך התבסס על מוצא עממי משותף אותנטי (וגם במקרה של הציונות – אין כמעט עוררין על המוצא המשותף), קרה במאה הי"ט במקומות רבים באירופה – כך, למשל, הממלכות שהרכיבו את גרמניה או איטליה "הותכו" למדינה אחת. אולם, לא רק המכנה המשותף העממי "יצר" מדינות-לאום. מְאמְצי הזהות הלאומית של ארצות-הברית, למשל, הורכבו ממהגרים שלא היה ביניהם מכנה-משותף היסטורי אלא למן הרגע שהגיעו אל ארצות הברית והיו שותפים לאותה מדינה. ובכל זאת, גם בארצות-הברית נתעצבה לה זהות-לאומית, עם מערכת ערכים ואתוס לאומי שאימץ "מיתוסים מכוננים" וגיבורים-עממיים חדשים, כדוגמת אניית המייפלאוור, מלחמת-העצמאות האמריקנית, אברהם לינקולן ומרתין לות'ר קינג.

"קרעים אלה, מבלי שיאוחו לא ייצרו תרבות לאומית, לא יבנו מולדת משותפת, ולא יעמדו על נפשם כאיש אחד בשעת סכנה. שאיחוי הקעים האלה יתכן – לימדו אותנו קורות הישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה; ודוגמה אחת עוד יותר בולטת נתנה לנו באמריקה, אשר שימשה "כור היתוך" לא לשבטים רחוקים של עם אחד, אלא לעמים שונים וזרים שמעולם לא היה ביניהם שום שיתוף היסטורי…"

קטונתי מלפסוק מתי הופסקה המדיניות של כור-ההיתוך, האם היא התבצעה בהחלטה רשמית או שפשוט דעכה לה. אני זוכר שבראשיתם של שנות התשעים עוד עברתו את שמם הלועזי של העולים החדשים שהיו חברי לכתה. אולי היו אלה המימדים העצומים של העליה ממדינות חבר-העמים שהכריעו את הכף, או שמא פשוט הגישה הרב-תרבותית שהביא עמו הלך-הרוח הפוסט-מודרניסטי. תהא הסיבה אשר תהא, היום גישה כזו מצטירת כדֶמוֹנִית ואטומה. כשקוראים על מדיניות העִברוּת, או מחיקת הזהות העדתית, לרוב עולה תחושה של אי-נוחות, והרגשה של עשית עוול ואי-צדק מצד הממשל. ולדעתי, דווקא בשלילה הזו ישנה לא מעט חוסר-סובלנות בין-זמנית – של אי הבנה של התרבות שלנו, בזמן ובנסיבות שונים לגמרי.

קריאת דבריו של בן-גוריון, בתור המנהיג של אותה מערכת אשר ישמה את המדיניות הזו, מלמדת על אותו הכרח, לנוכח המציאות של עליתם של רסיסים של "שבטים" אשר הרכיבו, בעבר, עם אחד. ואמנם אותם שבטים נושאים בחובם את המורשת ואת הזכרון הקולקטיבי הרחוק, אך במהלך מאות, אם לא אלפי שנים, הטמיע כל אחד מאותם רסיסים מנהגים, שפות וגישות עולם שונות. המדינה החדשה שנתעצבה לה מאותם "רסיסים" – שׂומה היה עליה להיות מגובשת בכדי לעמוד בזעזועים הצבאיים והכלכליים הרבים שנצבו לפניה, יחד עם הפצעים הטריים של מלחמת העצמאות והשואה – שאמנם נתרחשה באירופה בקרב יהודי אירופה, אך מימדיה היו כה עצומים עד-כי יש בה כדי לזעזע את עם ישראל באשר הוא.

ואולי דווקא השואה היא דוגמה מרתקת לאותה משמעות של כור-ההיתוך. אני, שאין בי רקע מקרב יהדות אירופה, רואה בשואה כאסון קולקטיבי שקרה גם לי, ויום השואה הוא יום שקרוב גם אל לבי. ברור לי שזהו תוצר "קלאסי" של כור-היתוך שממנו אני יצאתי – אך דווקא זה בעיניי ההמחשה הטובה ביותר של הזהות המשותפת לכל העם העברי. אין לי ניכור לזכרון השואה, אין לי ניכור כלפי הספרות העוסקת בשואה – זהו חלק מההווי שאליו נולדתי, לטוב ולרע. אלמלא אותו כור-היתוך וגישה לאומית "נוקשה" (מבחינה תרבותית) כלפי דור העולים – סביר להניח שבשפתיי היתה שגורה השפה הערבית, המימונה היה אחד החגים האהובים עליי (אני בכלל לא חוגג את החג הזה), אל עולם המחשבים הייתי נחשף רק בשנים האחרונות (ולא מילדות, כפי שקרה במציאות), והטעם המוזיקלי שלי היה מתמקד באום-כולתום. זהר ארגוב לכל היותר (לא שיש לי כזו בעיה איתו, אבל מבין האמנים המתים המוערכים עליי עומד בראש, לבינתים, רוני ג'יימס דיו).

כאשר נזנח רעיון "כור-ההיתוך", למעשה החל תהליך שבו נוצרים פלגים חדשים – בין אם מדובר באותם "קרעים" ישנים של העם (מעין תהליך של "חזרה לעדתיות), ובין אם אי-הצטרפותן של "קבוצות חדשות" אל האתוס הכולל – כשהדוגמה הבולטת ביותר כיום היא העליה מחבר המדינות מאמצע שנות התשעים ואילך, שבאופן הרבה יותר בולט מתבדלת ונצמדת אל התרבות הרוסית הרבה יותר מאשר התרבות העברית. ובעידן פתוח בו מערכת החינוך אינה מתאמצת ליצור משכבות הילדוּת והנוער זהות מאוחדת, הפערים התרבותיים הללו לא מצטמצמים, ולמעשה, תחת תרבות אחת, נוצרים תתי-תרבויות, שביניהן הזיקה חלשה (ונחלשת, למרבה הצער), ושהפערים ביניהם, ואיתם גם חוסר תחושת התלות והאחריות-ההדדית רק מעמיקים. יחד עם הקבוצה הזו, של עולים חדשים (כבר לא כל-כך חדשים), קיימות קבוצות כדוגמת הציבור החרדי, שאמנם תמיד היווה "חטיבה נפרדת", אך נדמה כי גם הריחוק והניכור שהוא צובר מן ה"אתוס המרכזי" רק הולך ומעמיק, וזה, שוב, לדעתי בשל העדר אותה זיקה כללית (גם אם לא אבסולוטית) כלפי רעיון "כור-ההיתוך" (אם כי תהא זו שטות מוחלטת לטעון כי זוהי הסיבה היחידה להעמקת הפער בין החרדים לבין הקו המרכזי, ה"קלאסי", של כור-ההיתוך הציוני).

אינני טוען לרגע, אגב, כי תרבות אחת, מעצם היותה תרבות מסוימת, "נעלית" על האחרת, ואינני רואה בכך ענין גזעני, חלילה. אם נקח את התרבות של העליה הרוסית, למשל – אני בעצמי קורא ספרות רוסית (מתורגמת, מן הסתם) ונהנה ממנה. אינני חושב שהתרבות העברית "נעלית" עליה – וגם ההפך אינו הנכון. ברור כי יש כאן מן הויתור, במיוחד עבור דור ההורים, כפי שויתרו (לעתים קרובות גם בלית-ברירה ובחוסר-רצון) גם דור העולים מראשית ימי המדינה – לא רק מארצות ערב, כדוגמת עיראק, מרוקו, וכדומה – אלא גם גלי העולים מרומניה, בולגריה, ופולין. אותם עולים מראשית שנות החמישים נאלצו, למשל, לוותר על השימוש בשפת היידיש עם ילדיהם, שגדלו, רובם ככולם, בניכור אל "שפת הגלות". אולם, שוב – אינני סבור כי מדובר היה בגישה הגורסת כי תרבות ספציפית כלשהי "בהכרח" נחותה על התרבות המקומית, לאותו הניכור היתה מטרה והוא נוצר תחת אילוץ מסוים. הרעיון של הנחלת התרבות העברית לדור הצעיר מטרתו ליצור דור שזהותו הלאומית-תרבותית הינו חד-משמעי, שכן, כאמור, זהו הצורך בחברה מתגבשת – וחברה הסופחת אליה גלי הגירה כדוגמת ישראל, גם היום, הינה עדיין חברה מתגבשת – ואילו בחברה כזו יתרחב לו הפער בין "תתי-התרבויות" ("תת-תרבות" לא במובן של תרבות נחותה אלא במובן של חטיבה תרבותית נפרדת) – התלות והזיקה מטשטשים, ועמם הזהות הלאומית שעל-בסיסה הוקמה מדינה זו. על-כן יש לראות בויתור על גישת כור-ההיתוך כויתור על הזיקה הלאומית הציונית של המדינה, כמדינתו של עם ישראל.

וכמובן שיכולה לעלות שאלה "ומה בדיוק רע בזה?" – לכאורה, מדובר בתהליך טבעי שנוצר בלא מעורבות. אך שוב, גם בן-גוריון הכיר בך, ופשוט מצא כי אותה אלטרנטיבה, של חוסר התערבות, מביאה לאָבדן הזהות הלאומית הנרקמת. וּבכן, בעיניי זה רע במיוחד לנוכח המציאות – והמציאות היא שכיום, כשפירות המפעל הזה, אתו "כור-היתוך תרבותי", עדיין נקצרים ועדיין טרם אִבדו מטעמם (עקב זניחת המדיניות הזו) – אני שייך אל משהו גדול יותר, אין לי ניכור וריחוק מן השאר, ובעזרת העברית, שהיא שפה השגורה על כל בני העם, יכול אני לתקשר ולהתבטא, לעבוד וללמוד עִם בני עמי, ללא קשר מארץ מוצאם, שלושה דורות אחורה. כל זאת לא היה קורא אלמלא אותה מדיניות, לפחות לא באותו אופן ברור ופשוט וטבעי כפי שהוא כיום, בו עיקר העדתיות נשמרת לבדיחות ומאכלים ביתיים.

אני נוטה להאמין כי בזניחת מדיניות כור-ההיתוך החלה מדינת ישראל, כמדינת לאום, את אבדן הזיקה שלה כלפי עצמה, באמצעות הדור הצעיר שלה (ושוב – בעוד שהדור המבוגר העולה ארצה מלכתחילה יותר "מנותק", זהו הדור הצעיר שאמור להתחנך עם רגשי זיקה אל הלאום, אל "הקבוצה הגדולה"). דווקא בימינו, עם התפוגגותו של אותו כור-היתוך תרבותי, אנו למדים על האלטרנטיבה ממנה חשש בן-גוריון – מציאות של אותם הימים הראשונים של המדינה, אשר נולדה בסער ואל תוך סביבה שכפתה עליה ברירות מועטות, מיליטנטיות ברובן, אשר בה רסיסים מפולגים ומנוכרים של ה"עם" שטרם נתעצב לכדי עם, לא היו מוצאים סיבה לשתף פעולה, ולא היו מוצאים "מטרה משותפת" כלל ועיקר.

הרב-תרבותיות מאפשרת לכאורה, לכל קבוצה לבטא את עצמה ולאמץ את המאפיינים התרבותיים שלה, אולם בסופו של דבר – זה בא על חשבון ההוויה המשותפת, שעל-בסיסה הוקמה המדינה. וככל שהזהויות הללו מתרחקות, כך גם שאלות על תרומה והקרבה ל"קבוצה הגדולה" נראות חסרות-טעם יותר ויותר. וזוהי הנקודה המרכזית שלדעתי מפספסים המתנגדים לרעיון לאומי: בעיניי, דווקא הלאום והאחדות הלאומית, הם-הם אשר מאפשרים לכל חברי ה"קבוצה", באופן אינדיווידואלי, להתבטא ולהתקיים באופן החָפשי ביותר. הלאומים, כקבוצות עממיות, קיימות בלאו-הכי. אך הפילוג ה"שבטי" מחליש את האומה כגוף כולל, ובטשטושהּ והתנוונותה של הגוף הזה טמון אבדנה של הזהות הפרטית. אם כולנו בני-ישראל, דוברי עברית – התמסמסותהּ של התרבות העברית הזו משמעה התמסמסות הבסיס התרבותי שבאמצעותו אנו מתבטאים. את החלל הזה יכול למלא רק בסיס אחר, זר ושונה – בסיס שבהכרח אינו מתאים לנו (שכן כבר נתעצבנו על-פי בסיס אחר), ואשר בו לא נוכל לבטא ולהגשים את עצמנו באופן המושלם והחָפשי ביותר.

הטענה הזו, בעיניי, מישבת גם את הסתירה-לכאורה העולה בין הזהות הלאומית המאוחדת, אל מול הזהות הפרטית האינדיווידואלית של כל אדם. להשקפתי, כל אינדיווידואל רשאי וזכאי לבטא ולהגשים עצמו, על-פי השקפותיו ומאווייו – ואולם, כל פרט גם בהכרח נולד אל "סט" של תרבות, שפה והיסטוריה-עממית מסויים – ובאותה השפה, באותם מונחים, ובאותו סולם-ערכים תרבותי אליו הוא נולד מבטא עצמו הפרט בצורה הטבעית ביותר. דווקא בשל-כך על הפרט לתת מעצמו למען הקבוצה, ולא להתבדל ממנה (אל אותה "שבטיות" עדתית) – בכדי לשמר את המסגרת שבה הוא חי, פועל ומתבטא, ובה הוא יהיה רשאי ויוכל לזכות להגשים את עצמו בצורה הטובה ביותר.

בדבריו, התייחס בן-גוריון לא רק אל הצורך בתמורה תרבותית-הכרתית שעל העולים לעבור לצורך התגבשותהּ של מדינה ותודעה לאומית חסונה, אלא גם אל התמורה הכלכלית שהופכת להכרח:

"יהודי הגולה המתכנסים בהמוניהם בארץ אינם יכולים להמשיך כאן אורח-חייהם. מאה אלף יהודי עיראק נתפרנסו בסדקי המשק העיראקי. המשק העיראקי היה בנוי על חקלאות ומלאכה. רוב העם העיראקי הם עובדי-אדמה, רועים ובעלי-מלאכה ופועלים. על-ידם יכלו להתפרנס מאה אלף יהודים חנוונים, סוחרים, פקידים וכדומה. מאה אלף יהודי עיראק בבואם ארצה – רובם מוכרחים ללכת לעבודה. והוא הדין לגבי יהודי רומניה ומרוקו… כאן מוכרח היהודי להוציא לחמו מהאדמה, אחרת נמות מרעב. בלי תמורה יסודית במבנה הכלכלי-חברתי של המוני העולים – לא תיתכן קליטת העליה ולא יוקם משק לאומי ולא נגיע אף פעם לעצמאות כלכלית."

וכיצד יש להביא את אותו השינוי לכדי מציאות? רבות הן התלונות שהועלו כלפי הממסד האטום שכפה את ה"מסורת" שלו, אך מרתק לשים-לב כיצד בדבריו מכוון בן-גוריון את מאמציו לא כלפי דור ההורים שעלה ארצה, אלא כלפי הנוער. המבוגרים עלו עם השכלתם, עם מקצועם, עם מסורותיהם העדתיות – ואין בכוונתו של הממסד לשנות את אותו הדור. למעשה, הדרך היחידה לכפות את השינוי הזה, הוא באותה מסגרת דיסטופית שאנו נחשפים אליה בספרים כדוגמת 1984 של ג'ורג' אורוול. ואף-על-פי שבן-גוריון מציין תמורה זו כהכרחית, אין הוא מצדיק כפיה בבחירת משלח-היד, אלא מדבר על שינוי בגישה התודעתית בקרב הנוער. וזוהי משמעותו ותפקידו של הגדנ"ע, כפי שדיבר עליה בן-גוריון באותו כנס מפקדי גדנ"ע בשנת 1951:

"איך נבצע תמורה עמוקה זו? לא באונס, לא בכוח החוק והמנגנון. אין אנו מדינה טוטאליטרית, וכל איש בתוכנו רשאי לבחור משלוח-יד כרצונו, לעסוק בכל מה שהוא רוצה ולהתגורר באשר יתאווה.

מיזוג הגלויות, איחוי קרעי התפוצות, הריסת מחיצות העדות וביצוע התמורה החברתית-הכלכלית במבנה המוני העולים – ייתכנו בכוח תנופה חינוכית רבת-אונים ורחבת-היקף בקרב הנוער."

נותרה לה עוד שאלה אחת, והיא שאלת החינוך אל מול "כפיית הערכים" – האם אותה מסגרת חינוכית של "כור-היתוך" היא מסגרת לגיטימית, או שמא מכונה משומנת של שטיפת-מוחותיהם של רבבות ילדים וּבני-נוער. להשקפתי, מערכת-החינוך מלכתחילה קיימת לצורך הנחלת ערכים – היא כן מלמדת רקע היסטורי עממי (החל מן הגן ועד בחינות הבגרות בתנ"ך), יחד עם רקע מקצועי שימושי יותר ושימושי פחות. וקביעת אותו "סט" של מקצועות והערכים הנלמדים עמם, בכל מקרה יש בה מעין "שטיפת-מוח" מדומה – מדומה, שוב, מכיוון שבכל מקרה החינוך הזה מתקיים, ויתקיים. עתה רק נותר ל"קבוצה", באמצעות החלטותיה של מערכת החינוך (אשר אמורה, לכאורה, לייצג את רצון הציבור) לבחור מה ראוי להנחיל וּמה לא. ושיהיה ברור – לרגע לא טענתי כי בביטול מדיניות "כור ההיתוך" היה מחטף, ונעשה הדבר בניגוד לרצון הציבור – כל טענתי היא שעתה, לנוכח ההתרחקות והניכור שכן רואים ונחשפים להם בין החלקים השונים של החברה, ראוי שוב לשקול את החלופות העומדות בפנינו, ולאמץ מחדש את הגישה הזו. אותי ריגש לראות כיצד בן-גוריון ראה את חינוך הנוער (באמצעות אותו היתוך) לאהבת המולדת ולהכרת עברו:

"היתוך מהיר של הגלויות יתכן אך ורק בקרב הנוער הזה, שיצא מכלל ילדוּת ולכלל בגרות לא הגיע, ויש ביכולתנו לעצבו, ולצור דמותו לפי צרכי התקופה המכרעת של הנחת היסודות. לנוער זה יש להנחיל ברכת הטבע של ארצנו, נופי רמותיה בגליל וערבותיה בנגב, קסמי ירושלים אשר הרים סביב לה ומרחבי התכלת של ימינו; נַקנה לו תמצית סגולתם של דברי ימיה המופלאים של אומתנו במסעה הארוך רב-הסבל והגבורה של עמת-העולם ונפתוליה הפנימיים והחיצונים. נחסן ונחשל גופו בסיורים ובמחנות-עבודה; נטפח בו סגולות-היצירה החלוצית הגנוזות בכל אדם על-ידי משקי-נוער ומפעלי-בראשית על גדות ים-המלח ובערבות-הנגב וברמות-הגליל; ונרגיל אותו לנטוע מחשפי-הרים ולהפרות אדמה שוממה ולהיאבק בפגעי-הטבע ולנצחם. נכשיר את הנוער להרפתקה הימית – מגדולי הרפתקאות-הכיבוש של עוז-הרוח האנושי. ארצנו נתברכה בשני ימים, ובהם צפון מקור לא-אכזב של עוז וישע, גופני וכלכלי; ילמד כל נער לנהוג סירת-מפרשים ויידע להשתלט על איתני הטבע של מרחבי-ימים. נרגיל את הנוער לחיי שותפות ואחווה ועזרה הדדית – וייהרסו מאליהן מחיצות העדות והשבטים, וקרעי העבר והמרחקים – יאוחו במהרה."

יש אשר ימצאו משהו מקומם בדבריו אלה, אבל שוב – אם לא נשפוט את הדברים הללו על-פי עולם המושגים שלנו, אלא בהכרת התקופה, המסגרת החינוכית שלה, וצרכי השעה שלה (ובכל זאת גם לא נשכח שהזמן משנה משמעות של מושגים כגון "מחנות-עבודה", שהיום נתפס כמחנה-עבדוּת) – נוכל להבין כי בן-גוריון מכוון אל חזון חדש, של יציאה מהעולם היהודי ה"ישן" של תלמוד תורה בגלות, אל עולם עברי חדש, של התחברות אל אדמת הארץ ואל המורשת הנפרשת בין רגביהּ. ואותה התחברות מחדש, הוא אשר יאחה את הקרעים ויעלים את הפערים בין החלקים השונים של העם שהתגבש לו פה מחדש. עִם כל הסכמתי עם דבריו של בן-גוריון, בכל זאת יש הבדל אחד משמעותי בינינו, הבדל שלדעתי גם בולט מבין שורות המלל. בן-גוריון מדבר על הזהות היהודית, הזהות על-פיה נבנתה הציונות ההרצליאנית, ואני מדבר על הזהות העברית. ועל ההבדל הזה ראוי להגיד כמה מלים:

  • ראשית כל – בניגוד לכנענות של יונתן רטוש, אינני מתנגד לציונות, גם בשלב ה"יהודי" שלה – הציונות הוקמה כתנועה לאומית יהודית מכיוון שהזהות העברית, שמתבססת על תרבות, ולא על דת, כמעט ולא היתה קיימת, והיא החלה להתעצב לה עם התבססות הציונות.
  • בן-גוריון אמנם דיבר על הזהות היהודית, אולם בדבריו אני מוצא יותר זיקה אל האלמנט העברי באותה הזהות – הוא מתייחס אמנם אל היהדות שהיתה מכנה משותף בין יהודי התפוצות, אולם למן הרגע שאותם יהודים עלו ארצה, דבריו נוגעים אל המכנה המשותף התרבותי שקיים – וזהו המכנה המשותף העברי שאני מדבר עליו.
  • אני באמת וּבתמים מאמין שהציונות הגשימה את עצמה – היא הקימה בית לאומי לעם היהודי. אך עם ההגשמה הזו באה אותה התנוונות ודעיכה ברגש הלאומי שלנו, כעם – כשתוצר-לוואי שלו הוא אותה דעיכה של מדיניות כור-ההיתוך.
  • הפתרון היחיד לאותה דעיכה הנובעת מן ההגשמה של אותו שלב ראשוני של הציונות, הוא "חזרה על התהליך" – התעוררות הרגש הלאומי שבקרבנו. שוב, כפי שאמרתי על בן-גוריון – היות והעם כבר קיים פה, הקשר הדתי כבר אינו מה שמחבר בינינו – החיבור של כולנו הוא חיבור לשוני, תרבותי, היסטורי (כן, כן – סוף כל סוף גם היסטורי) – וזהו החיבור של הלאומיות העברית. זהו הקשר שיש לאמץ באותו גִלגול חדש של הציונות, וזוהי המשמעות של השְׁנִי-ציונות, אותו רעיון שלי שעל שמו נקרא יומן-הרשת הזה.
  • היות ואני דוגל בלאומיות עברית, אשר בניגוד לכנענות של רטוש, אינה "מכוונת" כלפי כל העמים השמים בין הנילוס לפרת, אלא כלפי עם ישראל (הוא העם העברי, או, כפי שהציונות מגדירה אותו – העם היהודי). המכנה המשותף האנושי דיי זהה לזה של הלאום היהודי, אולם הגדרת הלאום העברי אינה תלויה בדת – אלא במורשת ההיסטורית-לשונית-תרבותית שלנו.
  • התגשמותה של זהות לאומית חדשה, בדומה לתהליך שקרה בארץ למעשה עד ראשית שנות התשעים, מחייבת מערכת חינוכית הדוגלת בכור-היתוך תרבותי. קשה לי לתאר מצב שבו עם שמתגבש תחת זהות לאומית חדשה עושה כן במציאות מבדלת ומנוכרת (אגב, אין ב"חדשנות" הזו בכדי לגרוע מתוקפהּ, אין בעיניי צורך ללכת לימים-אין-זוכר-אותם בכדי להוכיח "אותנטיות" נדרשת לזהות לאומית, אלא יש לראותה כנגזרת מכורח-המציאות).

הבדל אחד גדול ביני לבין הכנענות של רטוש היא היחס אל העבר היהודי – רטוש ביקש ליצור "עם חדש", שמדלג על כל ההיסטוריה היהודית מחורבן בית ראשון ועד לימיו של רטוש עצמו. אני, לעומת זאת, בעודי מבקש לעורר תקופות קדומות יותר של ההיסטוריה העממית, אינני שולל גם את העבר רווי-החורבן והגלות של עם ישראל (שלמעשה, אכן נאחז בדת כגורם המקשר בינו לבין עצמו), והוא יקר לי באותה המידה. וכאמור, המסורת היהודית למרבה הצער עוסקת גם בחורבן – ובעוד שנטען כי בית-המקדש הראשון חרב בשל אותם שלושת איסורי יהרג ובל יעבור (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) – כך נטען כי בית-המקדש השני חרב בשל שנאת חינם (ואותו ריב בין קמצא ובר-קמצא). שמעתי פעם הסבר מעניין לשאלה – מדוע בית-המקדש הראשון, אשר חרב בשל אותם שלושה חטאים כה גדולים (כלפי הדת המוניסטית), הוקם שוב (בצורת בית-המקדש השני) "רק" שבעים שנה לאחר חורבנו, בעוד שגם כעבור אלפיים שנה טרם הוקם בית-מקדש נוסף? וּבכן, אותו הסבר (דתי, כמובן) מסביר כי שלושת החטאים שהחריבו את בית המקדש הראשון היו חטאים ש"בין אדם למקום", והרי ה"מקום" סולח, בעוד ששנאת חינם – היא חטא שבין אדם לחברו, ובני-אדם מתקשים לסלוח, ואותה נטירת טינה שומרת על גחלת שנאת החינם. וכל-עוד שנאת החינם הזו נמשכת, הגאולה לא תגיע.

אמנם זהו הסבר "מלא בְּחוֹרים" (בכל זאת, גילוי עריות ושפיכות דמים זה גם עניין של בין אדם לאדם, לא רק כלפי המקום, ועבודה זרה – הרי שבעיניי אינו אלא התניה של דת הכופה מוניזם על עם שהאלילות רווחה בקרבו, ולא היתה לו זרה כלל וכלל, וּמה גם שהאל הסולח מתואר גם לא-אחת כאל קנא ונוקם, כך שהכל עניין של מתי נוח לתארו בצורה אחת ומתי בצורה אחרת), וזהו גם הסבר גאולתי מאוד, ואני שולל גאולה מכל-וכל (ובעיניי, בכלל, בית-המקדש השלישי לא יוקם מכיוון שהתהליך הפטישיסטי של האדרת אלוהי-משה קיבע את האמונה שבית-המקדש השלישי "יוּרד" מוכן מן השמיים כשתגיע הגאולה), אולם גם עם כל הסייגים הללו – טמון בהסבר זה גם תובנה מסוימת שאני בוחר לאמץ – אם נתבונן בבית-המקדש השלישי, באותה "גאולה", לא כמעשה אלוהי, אלא כ"הגשמת יעוד" והגעה אל זמנים בהם "תשקוט הארץ", הרי שלא נגיע אל ימים כאלו בעתות פילוג וניכור. בימי בית-שני, היה זה הפילוג הכִּתתי פה בארץ, בין הפרושים, הצדוקים, האיסיים, ושאר הכתות עליהן לא נכתב דבר – שהוליד פה את אותה שנאת חינם עליה מדברת המסורת. ובעיניי, הפילוג של היום אינו הפילוג של אורתודוקסים-קונסרבטיבים-רפורמים (אם כי אני נוטה להאמין שהציבור החרדי כן מוצא בו פילוג משמעותי מסיבותיו שלו), ואף לא רבנים-קראים. הפילוג העיקרי בעיניי הוא הפילוג של צברים(חילונים מכל העדות)-רוסים-חרדים(מזרחים-ליטאים, בינם לבין עצמם)-ועוד קבוצות קטנות יותר. זהו פילוג שכן יכול להמנע באמצעות הנחלת אותו רעיון משותף מגיל צעיר של מוצא, תרבות ויעוד משותף (והרי זהו הרעיון של כור-ההיתוך). ובפילוג הזה, בו כל צד מתמקד במאפיינים המבדלים, ולא במכלול המשותף לכולנו – מוצא כל צד ארס רב ושנאת-חינם כלפי הצד האחר, שהוא למעשה אינו-אלא צד נוסף בו-עצמו. וכאמור, כל-עוד שנאת החינם שׁוֹרָה בינינו, הבידול והפילוג ירחיק בינינו ויקשה להגשמת היעוד המשותף שלנו, יהא אשר יהא.

סיום דבריו של בן-גוריון נגעו באותה אחדות שבה מושרשת אהבת המולדת:

"אולם גדנ"ע הוא יותר מ"מכינה" לצה"ל. אם גדנ"ע יצליח להקיף את כל הנוער בגילים של 16-18, בגילים שבהם מעוצבת דמותו של האיש המבוגר, ייהפך באמת לבית-היוצר של אומה אחידה, מלוכדת, מושרשת באהבת מולדת, מופעמת ביצר חלוצי ובכוח גבורה. אחדות האומה תיכון רק על אלה."

ואכן – רק באחדותנו נמצא את כוחנו. הבידול והפילוג הם המולידים את אותה שנאת החינם. כור-ההיתוך התרבותי מעולם לא היה מתבקש יותר, וכך גם הזהות הלאומית המאוחדת של עם ישראל, הוא העם העברי.

חולון, י' באב, ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן גלר  On יולי 29, 2012 at 09:35

    הרשה לי להציע פרשנות היסטורית מעט שונה לעניין כור ההיתוך והתפרקותו לכאורה: הוא מעולם לא באמת התקיים.

    הדוגמאות שאתה בוחר בהן בכדי להדגים כיצד הנחלת תרבות והיסטוריה משותפת לקבוצות נפרדות השפיע עליך הן גם אנקדוטליות, וגם לא מהוות לטעמי הוכחה משכנעת לטיעוניך. שנינו יצאנו לכאורה מתוך אותו הכור, והנה אתה, שמעיד על עצמך כמנותק הקשר היסטורי ממשי עם השואה, מושפע ממנה מאוד – ואילו אני, שמגיע ממשפחה שבניה שני דורות אחורה עברו את הגטו והמחנות, בז לשימור הזיכרון הקולקטיבי כפי שנבנה כאן ומעדיף לא לשמוע עוד לעולם על הג\'נוסייד הזה מתוך הפרשנות הרדודה וצרת העין שאומצה כאן עבורו. אין אני האדם המתאים להעיד על כך, אך אינני חושב שיצאתי מבית שחינך אותי לעמדה דווקאית ולעומתית, ובכל זאת אלו המסקנות עליהן הגעתי.

    אין בכוונתי לתקוף אנקדוטה באנקדוטה, אלא לטעון שאת פירות כור ההיתוך, כפי שאתה רואה אותם, ניתן להסביר בכלים אחרים שכלל אינם קשורים לניסיון המאורגן לבטל תת-תרבויות ומוצאים ולהחליפם בתרבות מלאכותית (שלטעמי דווקא כן נשענת באופן כמעט בלעדי על אחת מרוחות השמים, אבל לא נכנס עכשיו לעניין הגזענות). גם בהעדר זהות משותפת מובהקת, יכל היה לקרות כל מה שקרה. מוצא משותף אינו תנאי הכרחי לשיתוף פעולה והצטלבות רצונות ואינטרסים.

    ילדי הקיבוץ, בדורות הלינה המשותפת, חוו את החזון הסוציאליסטי במלוא עוזו. מנקודת מבטם, אותו מפעל של חברה שיתופית התקיים בפועל – וחלקם אף מביעים הערכה כמעט חסרת גבולות אליו. ואולם גם הם עצמם לא יכחישו כי האשמה על פירוק אותו חזון רובצת עליהם, וכאשר הגיעו לשלב יישום התורה על משפחתם שלהם הגיעו למסקנה כי אינם מעוניינים בחיים דומים עבור ילדיהם. לדעתי, דבר זה מעיד לא על התפרקותו של המפעל הקיבוצי מערכיו ברגע מסוים, אלא על כך שערכים אלו מלכתחילה היו לאחיזת עיניים. אם ילדי הקיבוץ, שהתחנכו כפי שהתחנכו וחיו כפי שחיו, לא רצו להמשיך באותה השיטה – הרי שמלכתחילה הניסיון נכשל ולא ראה אפילו דור אחד של ממשיכי דרך חדורי אמונה.

    כך אני רואה גם את חזון כור ההיתוך. הוא מעולם לא עבד, לא באמת. התפרקותו לא נובעת מהחלטה או שינוי מדיניות, לא מהשפעה חיצונית כגון חדירתן של אסכולות חדשות וחשיבה פוסט-מודרנית, אלא פשוט מפני שמלכתחילה לא התקיים ובשלב מסוים אחיזת העיניים נפרמה והקהל נטש את הקוסם ועבר למופע אחר.

  • שוֹעִי  On אוגוסט 14, 2012 at 21:02

    אלעד יקר, תודה על הרשימה היפה, ואף על פי כן, אנו חלוקים בנקודה המרכזית. אני לא חושב שניתן להיעשות עם (שהריי כל קבוצה היא אוסף של אינדיבידואלים המתקבצת סביב ברית של הסכמות בין חבריה, אבל לא ברור מה הופך את זה לעם); אני גם לא בטוח האם
    ניתן ליצור כור היתוך או אם זה כדאי. אני בהחלט מאמין כי חשיפתם של אינדיבידואלים לאוצרות של תרבות ושל רוח יכולה ליצור ביניהם סוג של ברית, אבל ברור כי לכל אינדיבידואל או קבוצה צריכה להישמר הזכות/האפשרות לפרש את התרבות כפי השגתם/השגותיה, ובלבד שדרכה לא תהיה אלימה כלפי בני אדם אחרים.
    התורה למשל מדגישה את מקומו של עם ישראל כילדי האב הקדום (יעקב/ישראל) ההופכים
    לעם מכוחה של התורה המוענקת להם על ידי (אם תרצה) מנהיג של כור היתוך (משה), המנסה לסגלם לחוקים החדשים, בין היתר כדי להפוך לעם. לא ברור האם הוא נוחל הצלחה. ולראיה דבריו בשירת האזינו: "עם נבל ולא חכם". האם "עם נבל ולא חכם" הוא עם? האם יחידים ישרים וחכמים אינם יוצרים דבר הקרוב לעם יותר מאשר קיבוץ של נבלים ולא חכמים עם דגל, צבא והימנון? (אני כמובן לא מתכוון לישראל בפרט, אלא כמעט לכל מדינה שאוכל להעלות בדעתי). זאת הבעיה שלי עם הלאומיות-המודרנית בכלל. טרם הוכח כי היא מסוגלת
    להיות "אור לאדם" בכל מקומותיו.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: