מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל

מבוא

העיר אוּגָרִית (מלשון "שדה" בשומרית) היתה עיר קדומה שהתקיימה לחופי הים-התיכון, בקרבת העיר לטקיה המודרנית בסוריה. העיר נתגלתה במקרה בשנת 1928, ובארמון המלכותי שלה נתגלה ארכיון מרשים עם מאות לוחות המכילים, בין היתר, את המיתוסים הכנעניים כפי שסופרו בעיר אוגרית. הלשון האוּגרתית דמתה מאוד ללשון המקרא, ויש אף הרואים באוגריתית כ"ניב מקומי" לשפה העברית-כנענית.

הזהות בין האלים הכנעניים לאלים המוכרים לתרבות העברית מן המקרא (כגון בעל, ענת, עשתרת, דגן, אשרה, ואף אבי האלים – אֵל) שפכה אור חדש על חקר המקרא, ועל השפעות הדת הכנענית האלילית על רבדים שונים במיתוס המקראי.

מבין היצירות הקצרות והיוצאות-דופן ביותר שבארכיון האוגריתי בולטת היצירה "משתה השכרה של אל" (מכיוון שהיצירות נכתבו ללא כותרות, כל מתרגם מצמיד לה כותרת אחרת, ועל-כן יצירה זו גם כונתה "המרזח של אל ומרשם לחמרמורת" בתרגום לאנגלית של פּארדי, "האלים הראשיים זוללים וסובאים" בתרגום דוד אמיר ו"משתה השכרות של אֵל" בתרגום נגה וגיא דרשן).

ביצירה זו האלים אינם מוצגים כיצורים נעלים ואמיצים – נהפוך הוא – הטקסט "מעז" לספר כיצד אבי האלים, אֵל, שותה לשָכרה (עד שנופל בזוהמתו שלו-עצמו), ירח (אל הירח) משתטה ומעמיד פני כלב, ושוער הבית מנסה (ללא הצלחה) להשליט סדר – ואף גוער באבי האלים, שמוצא דרכו אל השאול ("כַּיּוֹרְדִים אַרְצָה"). בסוף היצירה אני מוצאים מרשם לתרופה האמורה להקל על השפעת השתיה המופרזת.

יצירה זו מכילה תוכן דקדנטי לא רק בתוכנה אלא גם באָפיה הספרותי – בניגוד לטקסטים מיתולוגיים אחרים, יצירה זו נעדרת כמעט לחלוטין מתקבולת צלעות המאפיין בדרך-כלל את השירה האוגריתית, ולשון הכתב אף הוא מעיד על התנוונות, דבר המרמז על זמן חיבורהּ המאוחר, יתכן שסמוך לחורבן אוגרית עצמה.

הטקסטים מאוגרית, בדומה לטקסטים קדומים מחפירות ארכיאולוגיות "ממוסדות", מוספרו וקוטלגו, והסימון הקטלוגי של היצירה המדוברת הוא KTU.1.114. הכתב האוגריתי היה כתב-עיצורי (בדומה לעברית, מסוג אבג'ד) שהתבסס על כתב-היתדות העתיק מן התרבות השוּמֶרית. כתב זה היה חסר ניקוד (למעט האות א', לה היו שלושה סימונים שונים), וכלל סימן מיוחד להפרדה בין מלים. כמו-כן, הוא כלל אותיות שאינן קיימות בעברית, אך קיימות בערבית (כדוגמת תֿ, הדומה לת' רפה ושהפך בעברית לש', או דֿ הדומה לד' רפה ושהפך בעברית לז', כדוגמת עתֿתרת=עשתרת, תֿער=שוער או דֿנב=זנב).

לצורך התרגום הנוכחי נעזרתי בתרגומים הקיימים – אלו לעברית של דוד אמיר ונגה וגיא דרשן, כמו גם התרגומים לאנגלית של פּארדי וּוָאייט. בנוסף להשוואות בין התרגומים, נעזרתי בספר "דקדוק לשון אוגרית", ובחלקים מן הטקסט העדפתי לתרגם ישר מן הלשון האוגריתית, על-פי ראות עיני.

את הטקסט ניסיתי לחלק בחזרה לצלעות, בדומה למקובל בשירה המקראית. החלוקה לשורות בתרגום זה אינה נצמדת בהכרח לחלוקה לשורות כפי שמופיע בלוח המקורי – הואיל ובמקור חלוקת השורות היא שרירותית, והטקסט המשיך לשורה הבאה כאשר נגמר המקום בשורה הנוכחית. לצורך ההשוואה, הגרסה האוגריתית המקורית מובאת בחלק שלאחר התרגום החדש.

הלוח המקורי כלל 31 שורות, שמתוכם 28 נגעו לעלילה עצמה, ועוד שלושה אשר הכילו את המרשם לתרופה נגד השפעות החמרמורת. שורות 23-27 מקוטעות, מתוכן 24-25 מקוטעות לחלוטין והשאר מקוטעות חלקית. את החלקים החסרים [אלו שבסוגריים מרובעים] השלמתי על-דעת עצמי, מתוך רצון להציג את היצירה בשלמותהּ, גם אם לא באותנטיות המושלמת – ועל-אף שניסיתי לשמר את רוח הטקסט המיתולוגי, אין להסיק כי זהו בהכרח מה שנכתב בטקסט המקורי שאבד ללא-שוב.

חולון, כ"ה באלול, ה'תשע"ב.

מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל – התרגום החדש

אֵל זָבַח בְּבֵיתוֹ מִצֵּידוֹ –     צֵידוֹ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הֵיכָלוֹ.

וַיִּקְרָא לָאֵלִים לְמִשְׁתֶּה:     "אִכְלוּ הָאֵלִים וּשְׁתוּ!

שְׁתוּ יָיִן עָדֵי-סֹבַא!     תִּירוֹשׁ עָדֵי-שָׁכְרָה!"

הֵנִיף יָרֵחַ גַּבּוֹ,     כְּמוֹ כֶּלֶב קִשְׁקֵשׁ תַּחַת שׁוּלְחָנוֹת.

מִי מִן הָאֵלִים שֶׁהִכִּירוֹ –     יָכִין לוֹ אוֹכֶל מִן הַצַּיִד,

וּמִי שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ –     יַהֲלְמוֹ בְּמַלְמַד-בָּקָר תַּחַת הַשּׁוּלְחָן.

עַשְׁתֹּרֶת וֵעֲנָת הִגִּיעוּ.

וַתָּכִין לוֹ עַשְׁתֹּרֶת בָּשָׂר,     וֵעֲנָת תָּכִין בְּשָׂר-כָּתֵף.

וַיִּגְעַר בָּהֶן שׁוֹעֵר בֵּית-אֵל:

"פֶּן לַכֶּלֶב תָּכִינוּ בָּשָׂר?     לְגוּר-כְּלָבִים[1] – בְּשָׂר-כָּתֵף?"

בְּאֵל אָבִיו גָּעֹר יִגְעַר –

אַךְ יָשְׁבוּ אֵל וֵאֲשֵׁרָתוֹ,     יָשַׁב אֵל בַּמַּרְזֵחַ,

וַיִשְׁתֶּה יָיִן עָדֵי-סֹבַא,     תִּירוֹשׁ עָדֵי-שָׁכְרָה.

וַיֵּלֶךְ אֵל לְבֵיתוֹ,     יָבוֹא לַחֲצֵרוֹ.

יַעֲמִיסוֹ שֻׁכְמַן-וָשֻׁנַם[2]     יַּגִּישׁוֹ לְחַבַּי[3]:

"בַּעַל קְרָנַיִם וְזָנָב[4] יִבוֹשׁ –     כִּי לְחָרָאָיו וּלְשִׁינָיו[5] יִפּוֹל!"

וֵאֵל כְּמוֹ מֵת,     אֵל כַּיּוֹרְדִים אַרְצָה[6].

וֵעֲנַת וֵעַשְׁתֹּרֶת תָתוּרְנָה,[7][     וַתָּאִיר שֶׁמֶשׁ דַּרְכָּן,]

אַחַר הַקְּדוֹשׁוֹת [שֶׁבַּעֲיָנוֹת,         אַחַר הַזַּכִּים שֶׁבַּמַּבּוּעִים,]

[וִילַקְּטוּ  צִמְחֵי-מַרְפֵּא,      אֵילִים וּרְאֵמִים יָצוּדוּ.]

עַשְׁתֹּרֶת וֵעֲנָת [שָׁבוּ,     עִמָּן שִׁבְעִים עֲגָלוֹת,]

וּבָהֶן תָּבֵאנָה זֶבַח,     [וַיָכִינוּ לְאֵל מִרְקַחַת.]

וּכְמוֹ תְּרוּפָה –     הִנֵּהוּ נִעוֹר.

————–[8]

הָבִיאוּ אֱלֵי פִיו וַיֵּשְׁתְּ:     שְׂעַר-כֶּלֶב[9] וְאֶשְׁכֹּל גֶּפֶן-בּוֹקֵק וּמִשְׁרָתוֹ[10];

הָבִיאוּ יַחְדָּו שֶׁמֶן דְּמֵי-זַיִת[11],     וְיָפָה שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם.

מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל – תעתיק מאוּגריתית

1.   אִל דבח. ב בתה. מצד.צד.ב קרב

      הכלה.צח.ל קצ.אִלמ.תלחמנ

      אִלמ.ו תשתנ.תשתנ.י (ינ) עד שבע

      תרתֿ.עד.שכר.יעדב.ירחֿ

5.   גבה.כמ.כלב.יקתֿקתֿ.תחת

      תֿלחנת.אִל.ד ידעננ

      יעדב.לחמ. ד מצד.לה.ו ד ל ידעננ

      י.למנ בקר חטמ.תחת.תֿלחנ

      עתֿתרת.ו ענת.ימעֿי

10. עתֿתרת.תעדב.נשב לה

      ו ענת.כתפ.בהמ.יגער.תֿעֿר

      בת.אִל.פנ (הנ) רלב (כלב).תעדבנ

      נשב.ל אִנר.תעדבנ.כתפ

      ב אִל.אַבה.גער.יתֿב.אִל.ו ל

15. אַתֿר[ת .]אִל.יתֿב.ב מרזחה

      ישת.[י]נ.עד שבע.תרתֿ.עד שכר

      אִל.הלכ.ל בתה.ישתקל.

      ל חטֿרה.יעמסנ.ננ.תֿכמנ.

      ו שנמ.ו נגשננ.חבי

20. בעל קרנמ.ו דֿנב.ילשנ

      ב חֿראה.ו תֿנתה.קל.אִל.כמ מת

      אִל.כ ירדמ.אַרצ.ענת

      ו עתֿתרת.תצדנ.[        ]

      ק(?)ל(?)[.]שבע[          ]

25. [        ]נ.ד[              ]

       [עתֿ]תרת.ו ענת [     ] [     ]

      ו בהמ. תתֿתֿב. [אַ]ח(?)דה

      כמ.תרפאַ.הנ נער

      ————–

      ד ישת. ל לצבה חֿש ערכ לב[12]

30. ו ראִש.פקק.ו שרה

      ישת אַחֿדה. דמ זת.חֿרפנת

 
ביבליוגרפיה

• דוד אמיר – אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית, עמ' 118-120, 137, 167-168, 204, בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה (ה'תשמ"ז, 1987).
• נגה וגיא דרשן – המיתולוגיה הכנענית, עמ' 47, מפה הוצאה-לאור (ה'תשס"ט, 2009).
• דניאל סיון – דקדוק לשון אוגרית, עמ' 181-200, מוסד ביאליק, ירושלים, והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדפסה שניה (ה'תשס"ה, 2005).
• Dennis Pardee – Ritual and Cult at Ugarit, pp. 167-170, Society of Biblical Literature, Atlanta (2002).
• Nick Wyatt – Religious Texts from Ugarit, pp. 412-413, Sheffield Academic Press, 2^nd edition (2002).
• K. J. Cathcart and W. G. E. Watson – Weathering a Wake: A Cure for Carousal. A Revised Translation of Ugaritica V Text 1, pp. 43-48, PIBA 4 (1980).

---

[1] שוער בית-אל לא שם לב כי הכלב הוא כמובן האל יָרֵחַ, שכפי שתואר קודם לכן, השתטה והתנהג כמו כלב מתחת לשולחנות.

[2] דמות מיתולוגית בעלת שם כפול (בדומה לכושר-וחסיס, המיומן והחכם, המכונה גם חכם החרשים – בונה ארמונו של הבעל ויוצר קשתו של אקהת, גפן-ואֻגר, שליחו של הבעל, ניכל-ואיב, אלת הפרדסים ואשתו של האל ירח ואחרים). יש המזהים בשמו רמיזה לערים המקראיות שכם ושֻנם, ואולם תפקידו בסיפור הוא להעמיס את אֵל (על שכמו).

[3] מנהל המשק.

[4] תיאור של אֵל בדמות שור. התרגומים האחרים מייחסים את התואר " בַּעַל קְרָנַיִם וְזָנָב" לְחַבַּי, אשר "מלשין" על אֵל, או לועג לו – ואולם, התיאור של בעל קרנים וזנב נשמע כמו תיאור המתאים לזהותו של אל כשור (וזהו אכן אחד מתאריו), וּלדעתי הלא-מלומדת יתכן כי הפועל "ילשנ" באוּגריתית הוראתו קרובה יותר ל"נפל" או "ישן".

[5] במקור האוגריתי נכתב: "בחֿראה. ו תֿנתה", כשתֿ הופכת בעברית לש', על-כן יכולה להקרא כ"בחראה ושנתה" – ומכאן הדרך קצרה לראות את הדמיון ל"חָרָאָיו" וְ"שִׁינָיו" –  צורת הכתיב של "צואתו ומימי רגליו", ככתוב במלכים ב', י"ח כ"ז, ובישעיהו, ל"ו, י"ב: "הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחוֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חראיהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שיניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם." (הכתוב בסוגריים הוא צורת הקרי). מימי-רגליהם הוא בעצמו ביטוי מעודן לשתן.

[6] "היורדים ארצה" משמעו – היורדים אל השאול. כפי שכתוב בעלילות בעל וענת עם מותו של בעל: "ורד לבית חפשית – לארץ. שם תמנה בין היורדים – לארץ. וידעו האלים כי מתת…"

[7] בלוח המקורי – מחלק זה ועד כמעט סוף החלק העלילתי, הטקסט מקוטע, וּמגלה לנו רק שעשתרת וענת יצאו לציד, ושבסופו של חזרו ממנו עם תרופה שהעירה את אֵל. את החלק החסר ניסיתי להשלים עם חיפושן אחר התרופה המיוחלת.

[8] בסופו של החלק העלילתי מתוח קו מאוזן המפריד בין חלק זה, לבין שלוש השורות האחרונות שתוכנן מרשם לרקיחת התרופה להקלת בתופעות הלוואי של ההשכרות.

[9] לא ניתן לדעת בודאות האם מדובר בשיער של כלב, פשוטו כמשמעו, או שמא מדובר בצמח-מרפא המוזכר באכדית בשם "שיער-כלב". כמו-כן, החלוקה למלים אינה ודאית לחלוטין. בתרגומו של דוד אמיר החלוקה של המלים היא כדלהלן: "ד ישת. ל לצבה חֿש ערכ לב" וּמפרשהּ: "שֶׁיִּשְׁתֶּה לוֹ הַחָשׁ נְפִיחוּת: 'עֲרוֹךְ הַלֵּב…'", בעוד שתרגום זה מזהה את האות חֿ כסמן מפריד בין המלים (קיים דמיון בין הסימנים של חֿ ושל הסמן המפריד), וּמחלק את המלים כדלהלן: "ד ישת. ל לצבה . שער כלב".

[10] אחד מהאיסורים שעל הנזיר לקחת על עצמו, על-פי במדבר, ו', ג', הוא :"וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" – משרת ענבים הם מים שבהם הונחו ענבים – אין מדובר ביין, או אף במיץ ענבים, כי-אם במים שזכר טעמם של ענבים עשוי להיות מצוי בהם. הטקסט האוגריתי אומר "ראִש.פקק.ו שרה", והפירוש בתרגום זה מתבסס על הנחתם של Cathcart ו-Watson.

[11] באוגריתית קיימת מילה מקבילה לעברית לשֶׁמֶן, (שכתובה באותה הצורה בדיוק: שמנ) – ואולם כאן נעשה שימוש בתיאור מליצי לשמן הזית – דמ זת – "דם זית".

[12] בתעתיק זה שמרתי על חלוקת המלים של דוד אמיר. כאמור, בחלוקה כפי שהעדיפהּ פּאדרי שורה זו כתובה כך: ד ישת. ל לצבה.שער כלב.