אַבְרָם אָבִינוּ, עובד-אלילים

מעמדו הבלתי-מעורער של התנ"ך

אברהם אבינו - תחריט של אפרים משה לילייןהיצירה הקאנונית המגדירה יותר מכל את התרבות העברית, את תרבותו של עם ישראל, זו הדתית וזו החילונית, זו המאמינה וזו הספקנית, לעולם היתה ולעולם תשאר התנ"ך. ובספר בראשית, יותר מכל אחר, אנו מוצאים את ה"מיתוס המכונן" של עם ישראל – החל מהקוסמולוגיה של בריאת העולם,ועד ה"אבות המייסדים" (של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט) ופועלם (ספר בראשית נגמר במותו של יוסף, לאחר מותו של יעקב אביו).

ראשית כל, בטרם ניגשים להתייחסויות אל הטקסט, אולי כדאי לרגע לבחון את מעמדו, לא במימד החשיבות התרבותית (שכן, לגבי מעמד זה כבר התייחסתי וחשיבותו אינה מוטלת בספק), כי אם במידת אמינותו והאותנטיות שלו.

הדוֹגמה ה"קלאסית" אליה אמור להצמד הקורא הדתי-המאמין גורסת כי התורה כולה אמת צרופה, ונכתבה בידי אלוהים. וכשאני אומר "אלוהים", שהוא מונח המגדיר כל מכלול של אלים פטרונים, גם אם מדובר באל יחיד (לדוגמה: "איזיס, אוזיריס והורוס היו האלוהים של מצרים העתיקה"), אזי ברור שבעיני היהודי "אלוהים" הוא אלוהי-משה, יהוה.

אחרים - שפינוזה ושלמה מימון | סדרת עם הספר | ידיעות ספרים | ה'תשס"ט, 2009אולם, החל מימיו של ברוך שפינוזה החלה מתעצבת אסכולת ביקורת המקרא, אשר בחנה את ההבדלים הסגנוניים בין החלקים השונים בתורה, וקבעה כי נכתבה בידי כמה "סופרים" (לא בהכרח סופר יחיד, אלא כותבים שונים מתקופות שונות). בפרק ח' של "מאמר תיאולוגי-מדיני" שפינוזה פסק כי "מכל הדברים הללו ברור כשמש בצהריים, כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה." את הטיעונים וההוכחות הלוגיות מביא שפינוזה מתוך הכתוב עצמו באמצעות אנכרוניזמים שונים. כך, למשל, טיעון ד' לכך שחמשת חומשי תורה נכתבו בידי אדם מאוחר ממשה:

את המקום בבראשית, יב, ו, שבו מוסיף ההיסטוריון, בספרו שאברהם עבר בארץ כנען: "והכנעני אז בארץ" ובזה הוציא בבירור את הזמן שבו כתב דברים אלה הלכך מן המוכרח שדברים אלה נכתבו אחרי מות משה ובשעה שהכנענים כבר גורשו ושוב לא החזיקו באזורים ההם; והוא הדין כשאבן עזרא משמיעו בפירושו לפסוק זה לאמור: "והכנעני אז בארץ ייתכן שארץ כנענן" (נכד נוח) "תפשה מיד אחר ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום". זאת אומרת: אם כנען תפס את האזורים ההם הרי שהמובן יהיה "והכנעני כבר אז היה בארץ", כלומר להוציא זמן עבר שבו נושבה הארץ בידי עם אחר. אבל אם כנען היה הראשון שישב באזורים הללו (כפי שיוצא מפרק י בבראשית) הרי הפסוק מוציא זמן הווה, כלומר זמנו של הכותב; הווי אומר שאין זה זמנו של משה, שבימיו [הכנענים] החזיקו עדיין באזורים הללו; וזהו הסוד שלדעתו השתיקה יפה לו.

(מתוך תרגומו של ח. וירשובסקי משנת 1961 ל"מאמר תיאולוגי-מדיני" של ברוך שפינוזה, מופיע בעמוד 108 בספר "אחרים" בסדרת "עם הספר" של ידיעות ספרים, ה'תשס"ט, 2009.)

על דבריו אלה גונה והוחרם שפינוזה מקרב הקהילות הנוצריות, הן הקתוליות והן הפרוטסטנטיות (שפינוזה עצמו היה יהודי מומר, והוחרם גם מקרב הקהילה היהודית). אולם מאז ימיו של שפינוזה במאה ה-17 חל מהפך, וּבכמעט המאתיים השנים האחרונות פוענחו טקסטים קדומים רבים מספור מפרס ועד מצרים הנותנים תמונה חוץ-מקראית לאירועים שונים המוזכרים במקורותינו, כמו-גם תמונה כללית יותר על החברה בעת העתיקה, על כל רבדיה השונים.

קצר המסך מלהכיל את הכמות והעומק של העדויות (והמסקנות הנגזרות מהן), אולם לדעתי דבריו של שפינוזה, כמו-גם הכתובות העתיקות, גם ממסופוטמיה, וגם ממצרים, מלמדות אותנו על הרקע החברתי ממנו התעצבה התורה וחוקיה – המיתוסים הקדומים הנוגעים לבריאת העולם ולמבול, הרקע החברתי-משפטי של חוקי חמורבי שהיוו שלב מוקדם של חוקי התורה המופיעים לפרטי-פרטים בספר דברים, ואף ממצרים אנו מגלים משקעים הקיימים בתרבותנו.

ההכרה בתנ"ך כיצירה אנושית אין בה כדי "להוריד" את מעמדו של הספר, ולהמעיט מערכו התרבותי, הערכי והרגשי – כי-אם נהפוך הוא. ואולם, המכיר בעובדת האנושיות שבתנ"ך מבִין כי יצירה אנושית שכזו נתונה למגמות שונות של עריכה, הטיה ושכתוב, בהתאם לרוח התקופה ולרצון האחראים על הטקסט. הכרה זו חשובה לצורך ההבנה במגמת השכתוב המונותאיסטית-היהוויסטית של הטקסט המקראי – מגמה אשר טרחה להסתיר ולהשכיח מסורות אליליות עתיקות, ולהחליפן ברעיונות מונותיאיסטים-יהוויסטים שאומצו על-ידי ההנהגה הדתית בעם בשלב מאוחר יותר.

אברם אבינו ותחילתה של הכנענות בקרב עם ישראל, כפי שמופיע בספר בראשית

החלק החשוב ביותר בהגדרת הזהות העברית-הכנענית מצוי, בעיני, בספר בראשית פרק י"ד, המספר אודות מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. במהלך אותה פשיטה של ארבעה מלכים מאזור מסופוטמיה (ביניהם אֶלָּסָר, למשל, המזוהה עם העיר הקדומה לָרְסָה שבעיראק של היום, ועילם אשר היתה ממלכה באזור דרום איראן של היום) על חמשת מלכי סדום, נלקח בשבי גם לוט, אחינו של אברם. ולאחר שרדפם עד חובה שמצפון לדמשק, ושחרר את לוט, יוצאים לברכו בעמק השווה מלך סדום, ולאחר-מכן גם מלכיצדק, המתואר בפסוק י"ח: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן". בשני הפסוקים שלאחר מכן מובאת ברכתו של מלכיצדק: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל."

בטקסט זה שזורים כמה וכמה רמזים המעידים על אופיו הכנעני של אלוהי מלכיצדק:

  • אֵל עליון היה אבי האלים במיתולוגיה הכנענית. עד שנות השלושים של המאה העשרים, המקורות הכמעט-בלעדיים להבנת הדת הכנענית העתיקה היו כתבים יווניים מאת פילון מגְּבַל ומאת דמשׂקיוס, כמו גם הסטוריונים יוונים ורומאים אודות הדת באזור סוריה ולבנון של היום, וקרתגו (תוניסיה של היום), אשר היתה בעבר מושבה פיניקית. ואולם, בשנת 1928 נתגלתה בראס שמרה העיר הקדומה אוּגָרִית, ועִמהּ נתגלו טקסטים מיתולוגיים שהציגו בצורה יותר אותנטית את המיתולוגיה הכנענית, בטרם חדירת ההשפעה ההלניסטית.
  • "קונה שמים וארץ", תיאור הדומה לתואר "אל קונה ארץ" המופיע בכתובות פיניקיות קדומות. הפיניקים הם עם שישב בלבנון, מוכר בתנ"ך בתור הצורים והצידונים, ודתו היתה הדת כנענית. כתובת קָרָטֶפֶה, שנמצאה בטורקיה, היא כתובת דו-לשונית בשפה הפיניקית ובשפה הלוּוִית (שפה הקרובה לשפה החִתית, לא לבלבל עם לוב של היום) מוזכר אבי האלים באותו תואר – "אל קנ ארצ" – חשוב לזכור שבפיניקית אין אותיות סופיות, והכתיב הוא חסר שבחסר. תיאור זהה מופיע גם בכתובת מאוחרת יותר (בשם לפטיס מגנה) מן המאה השניה לספירה בקרתגו שבתוניס של היום, עיר אשר יוסדה בידי פיניקים.
  • שלם, הוא שמה הקדום של ירושלים, היה אל השקיעה הכנעני, אחיו של שחר (אל הזריחה).

קיימת טענה כי "אל" ו"עליון" הם למעשה אלים שונים, דבר המבטל את ה"רמיזה" הכנענית המופיעה פה. אולם דווקא הטקסט האוגריתי מראה לנו כי אכן מדובר בכינוי לאל אחד – שכן שם אבי האלים מכונה פעמים רבות בשם "אִל ועלין" – אל עליון באוגריתית.

 בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום | ש. שפרה ויעקב קליין | עם עובד | ה'תשנ"ז, 1996אברם אבינו מתואר ביהדות כ"מונותיאיסט הראשון", ואמנם בעיניי, במיוחד לאור הרמזים הללו שבבראשית פרק י"ד, אברם למעשה מעולם לא קיבל על עצמו את המונותיאיזם. המהפך האמיתי שהביא אברם הוא באימוץ האלילות הכנענית, תחת זו המסופוטמית. אברם בחר באֵל עליון, אבי האלים הכנענים, כאל הפטרון שלו – בהחליפו את אלוהי אביו, סין, אל הירח המסופוטמי.

נקודת דמיון בין האל סין לבין אל עליון הוא החיה המייצגת אותם – סין יוצג בתור שור, או עגל – כך הוא מכונה "עֵגֶל סַפִּירִים" ב"מזמור לננה-סין אל הירח" ("בימים הרחוקים ההם", ש. שפרה ויעקב קליין, עמוד 449, עם עובד, ה'תשנ"ז 1996) – יתכן כי הסיבה לכך היתה הזיהוי בין קרני השור לבין צורת הסהר. אל, לעומת זאת, יוצג בתור שור (אחד מכינוייו, החוזר על עצמו בכמה וכמה מן הטקסטים האוגריתיים, הוא שור אל), ככל הנראה ממעמדו של השור כחיה בחירה בתרבות הכנענית (מקור שם האות א', למשל, הראשונה מבין האותיות, הוא מן המילה אלוף, שפירושה שור. צורתה המקורית של א' היתה בצורת ראש שור). והנה אנו נתקלים באותו עגל גם במקרא – בדמות עגל הזהב, כמו גם בדמות העגלים שהציב ירבעם בן-נבט, מלכּה הראשון של ממלכת ישראל הצפונית (לאחר הפיצול) בקצות ממלכתו – בבית אל ובדן. "חטא" העגלים למעשה ייצג בצורה גשמית את אלוהי-ישראל הקדומים – סין ואֵל הכנעני, בתקופה שבה המונותיאיזם היהוויסטי עדיין לא חלחל אל כל שכבות העם (תהליך שלדעתי הושלם רק בגלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון).

אף שמה של אומתנו, ישראל, יש בו "קריצה" אל המקור האלילי של אלוהי ישראל. אם עם ישראל היה מתגבש מלכתחילה כעם יהוויסטי, הראי שהשם התיאופורי תואם את האל הפטרון של העם – ישריה, או ישריהו, וזאת בדומה לשמות התיאופורים המאוחרים יותר (כדוגמת אליהו, ישעיהו..). ואולם, עם ישראל החל מתגבש כשהוא מאמץ את הדת הכנענית, והאל הפטרון של אותה קבוצה היה אל. על-כן שמו של העם הוא ישראל.

זוהי הסיבה גם לכך שאני מעדיף את הכינוי אברם, שם שמשמעותה ברורה – אב רם, אב גדול לעם ישראל (ולעמים קרובים אחרים). בעיניי הוספת הה' היא בדיוק חלק מאותה מגמת שכתוב יהוויסטית.

בין סִין, אל הירח המסופוטמי, לסִינַי, אלוהי ישראל

השם - המספרים הסודיים של השם המפורש ותעלומת יציאת מצרים | ישראל קנוהל | הוצאת דביר | ה'תשע"ב 2012תפנית מפתיעה לעניין "זניחת" האל סין (שכפי שאמרתי – אברם אבינו מייצג את החלפתו באֵל עליון) אנו מגלים בספרו החדש של ישראל קנוהל, השֵם (הוצאת דביר, ה'תשע"ב, 2012). בספר זה ישראל קנוהל מתמקד בכמה מקטעי השירה הקדומה (כפי שמתוארכים על-ידי חוקרי המקרא) ואומד על האבולוציה הרעיונית-דתית שבהם (בנוסף, הוא מתמקד באלמנט גימטרי קדום באותה שירה, לדעתי בצורה דיי מפתיעה ומשכנעת). חשוב לציין כי רבים מן הרעיונות המוצגים מכאן והלאה נלקחים מאותו ספר, ואולם אין ביכולתי לתמצת בצורה מוצלחת את מה שקנוהל מרחיב בספר שלם, ולכן הסברים לוקים בחסר, כמו גם המשך העמקה ברעיונות, מומלץ למצוא בספרו. אני משתדל כאן רק להביא את הזיקה בין אלוהי ישראל לבין אל הירח המסופוטמי, סין.

קטע השירה הקדום ביותר בתנ"ך, לדעתו של קנוהל, הוא מזמור ס"ח בספר תהלים. הרעיונות בו "התגלגלו" אל קטעי שירה אחרים, כדוגמת שירת דבורה, שירת הים וברכת משה. המעניין בקטעי שירה אלה, שבכולם מוזכרת מצרים – הוא שלמעשה, לא העבדות במצרים ולא יציאת מצרים מוזכרים בהן. מה שמוזכר הוא עימות עם מצרים, ורמזים לשעבוד כלכלי (בְּצוּרת עול מסים), אך לא עבדות. אך אם אשתדל לא לסטות מן הנושא, מזמור ס"ח מזכיר את אלוהי-ישראל בשמות רבים: אלוהים, אל שדי, רוכב בערבות (שם שהוא למעשה שיבוש משמעות של אחד מכינוייו של הבעל בשירה האוגריתית, רכב ערפת שמשמעותו "רוכב הערפילים"), יהוה, ובפסוק ט' אנו נתקלים בשורה המציגה את אלוהי ישראל גם בשם סיני:

אֱלֹהִים–בְּצֵאתְךָ, לִפְנֵי עַמֶּךָ;    בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה.
אֶרֶץ רָעָשָׁה, אַף-שָׁמַיִם נָטְפוּ–    מִפְּנֵי אֱלֹהִים:
זֶה סִינַי–    מִפְּנֵי אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(תהלים, ס"ח, ח'-ט')

ישראל קנוהל טוען כי השינוי בין סין לסיני דומה לסיומות בצורת אדוני (מהמילה אדון) ושדי (מן המילה שד, בהקשר לפריון). בתקופה הקדומה בה מוזכר האל בצורה של סיני, "הר האלוהים" אינו הר סיני כאם הר הבשן (ככתוב בפסוקים ט"ו-ט"ז: "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ–    תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן. הַר-אֱלֹהִים הַר-בָּשָׁן:    הַר גַּבְנֻנִּים, הַר-בָּשָׁן."). אין זה אומר בהכרח כי בני-ישראל עבדו אלים רבים, אלא פשוט זיהו אלים רבים מן המרחב שבו חיו כאל יחיד (ולו שמות רבים ממקורות מגוונים – סיני הוא זכר לאל הירח המסופוטמי, סין).

בשירת דבורה, שמתוארכת לכמה עשורים אחרי מזמור ס"ח, אלוהים כבר זוכה רק לשם אחד – יהוה. האל יהוה "הובא" לישראל ממִדְיָן – עם נוודים שמוצאו ממדבריות ערב, ושהעביר סחורות בדרך הבשמים (מאזור תימן, דרך הירדן צפונה, ולמצרים דרך המדבר אותו אנו מכירים כיום כסיני). עם זה לא נהג ליצור פסלים של אלוהיו ואסר על כתיבת שמו (כפי שֶׁמחה גם את שם האלה המצרית חתחור ממקדשהּ שבתמנע, עם השתלטו על המכרות). צורת הפולחן המדיינים אף מזכירה את הפולחן של משה בנחשי הנחושת שיצרו, וב"מקדשיהם" באוהלים המזכירים את אוהל המועד המקראי. המדיינים מזוהים עִם עַם נוודים בשם "שסו", שלאחד מחמשת שבטיו קראו "יהו" (אגב כך ראוי לשים לב כי חמשת שבטי השסו זהים במספרם לחמשת מלכי מִדְיָן המוזכרים בבמדבר, פרק ל"א). ולא במקרה מסופר על משה, אשר בעיניי מייצג את "המונותיאיסט היהוויסט הראשון" בישראל, שברח ממצרים אל מִדְיָן והתחתן עם ציפורה בת יתרו, כהן מִדְיָן. זוהי הסיבה שאת יהוה אינני מכנה "אלוהי ישראל", כי-אם "אלוהי משה" – התיאור של "אלוהי ישראל" הוא בעיניי רחב יותר, ותלוי בתקופה ובנסיבות ההסטוריות.

ובחזרה אל סיני ולשירת דבורה, הנה אותה שורה המופיעה בפסוק ט' של מזמור ס"ח מופיעה גם בשירת דבורה:

יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם
אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ;  גַּם-עָבִים, נָטְפוּ מָיִם.
הָרִים נָזְלוּ, מִפְּנֵי יְהוָה: זֶה סִינַי–מִפְּנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(שופטים, ה', ד'-ה')

ניתן בראש ובראשונה לראות כיצד השם "אלוהים" מוחלף ב"יהוה" (בדיוק בסמיכות ל"זה סיני", מלפני ומאחרי). כמו-כן ניתן לראות כי בשירת דבורה התווספו להם כמה מילים, כאשר בסמיכות ל"מפני יהוה: זה סיני" מופיע צמד המלים "הרים נזלו". הוספת צמד המילים הללו (שכאמור, לא מופיעים בתהלים ס"ח) נותן למשמעות החדשה ל"זה סיני", ולמעשה בא להגיד שההרים שנזלו נקראים בשם סיני. כך, למעשה, נפתרה הבעיה התיאולוגית שניצבה בפני כותבי שירת דבורה – כיצד "להעלים" את זהותו של סין, אל הירח, שבעבר נתפס כשם לגיטימי, בטקסט שאמור להיות יהוויסטי לחלוטין ? הפתרון היה להפוך את סיני, משם של אל, לשם של הר. חיזוק מעניין (אם כי לא חד-משמעי) לטענה זו היא העובדה שאין שום אזכור חוץ-מקראי מאותה תקופה למדבר המדובר בשם סיני. כאמור, העדר עובדות, לכשעצמו, אינו הופך את החיזוק לחד-משמעי, אך בהחלט הוא הופך את הטענה לרצינית יותר.

תמורה מעניינת נוספת נוגעת למקומו של האל – במזמור ס"ח המיקום הגאוגרפי לא ברור, ומתואר רק ב"בְּצֵאתְךָ, לִפְנֵי עַמֶּךָ;  בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן" – ואם נזכור את סיפור הגעתו של אברם מחרן (שבאזור מזרח טורקיה של היום) אל הבשן והגלעד, הרי שמסע כזה מצריך מעבר דרך מדבריות סוריה. בעיר מארי שבצפון-מזרח סוריה אף נתגלתה תמונה של שורת אנשים צועדת במה שנראה כמו מסע מלחמה או מצעד פולחני (בדומה לתיאור "בְּצֵאתְךָ, לִפְנֵי עַמֶּךָ;  בְּצַעְדְּךָ…"), ובראשם אדם הנושא נס שעליו דמות שור או פר – שכזכור ייצג את האל סין. אין מכך להסיק כי אני טוען שבהכרח היתה דמות בשם אברם שעשתה את המסע הזה (קל וחומר שאותה דמות היא זו שמצוירת ביצירה ממארי) – מדובר בסיפור, שתפקידו לתאר לנו זכרון קולקטיבי של עם שנדד ממקום אחד למשנהו. האדם הנושא את הנס עם הצלמית יכול לרמוז על נוהג מאותם ימים, להוליך את האל הפטרון בראש הצעדה (וממנהג זה חלחל התיאור אל המזמור).

בצעדך בישימון

"אֱלֹהִים–בְּצֵאתְךָ, לִפְנֵי עַמֶּךָ; בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה."
שורת אנשים ובראשם איש הנושא נס שעליו צלמית שור או עגל. יצירת אמנות מהעיר מארי שבצפון-מזרח סוריה.
מתוך עמוד 92 בספר "השם" של ישראל קנוהל, שבתורו לקח את התמונה מתוך: Andre Parrot, "Les Fonilles de Mari", Syria, 16, 1935, 132-4

בשירת דבורה, אותה תארך קנוהל כמאוחרת למזמור ס"ח, אנו מגלים תיאור יותר מדויק לגבי מקום מוצאו של האל (וכזכור, בשירת דבורה האל מוזכר רק בשם יהוה): "בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם". אלוהי משה, אם כן, מגיע מן הדרום  – משעיר ומשדה אדום, שהם אזור הנגב של היום (וכזכור, המדיינים היו עם שהגיע מאזורי הדרום הצחיח גם כן). שירת דבורה אינה המקום היחיד בו מוצאו של האל מוזכר ממחוזות המדבר. יהוה מתואר רבות כאל שמגיע מן הדרום (לדוגמה: חבקוק, ג', ג' :"אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא", כאשר תימן, או ימין, הם מילים נרדפות בלשון הקדומה ל"דרום" של לשוננו היום). אולם את השלמתהּ של התמורה במשמעות של המילה סיני (שכאמור, החל כאחד משמותיו של אלוהי ישראל) אנו רואים בברכת משה (דברים, ל"ג), ככתוב בפסוק ב':

"יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"

במקרה הזה כבר אין סמיכות הקשורה ל"זה סיני", כי-אם תיאור של סיני כמקום, ותו-לא. יהוה הגיע ממקום שנקרא סיני, והמהפך הושלם.

כמו-כן כדאי לציין כי בשירת דבורה אין שום אזכור ליציאת מצרים. גם בשירת הים אין אזכור ליציאת מצרים, אלא רק למרכבות המצרים הטובעות בים סוף – והנה עוד עובדה מרתקת – ב"ים סוף" אותו אנו מכירים כיום, בכלל לא צומחים קני-סוף. ואם נחזור אל התיאור המוקדם של "הר האלוהים" בבשן (אזור הגולן, ומזרחה לו), הרי שיתכן כי ה"ים" המדובר הוא החוּלה. לטענת קנוהל, סיפור הקרב עליו מדובר בשירת הים, כמו גם במזמור ס"ח, אינו מתאר אירוע שהתרחש בים סוף ובמדבר סיני, כי-אם בהרי הבשן. על-פי התארוך המשוער של קנוהל, מדובר בקרב אותו ערך פרעה מרנפתח עם ישראל, קרב אותו אף הנציח במצבה אשר זכתה לשם "מצבת ישראל" (בשל היותה התיאור החוץ-מקראי הראשון לעם ישראל).

נדמה, אם-כן, כי נותר לומר שזֵכֶר אלוהי נחור ותרח, אבותיו של אברם מן העיר אוּר, עיר הפולחן לאל סין, לא נשכח לחלוטין, ומצא את מקומו אל תרבותנו בדרך-לא-דרך. בעיניי יש משהו מרתק בזיהוי הזה, בין אלוהי ישראל, שכבר זוהה עם אֵל עליון הכנעני, לבין אותו זכר רחוק לאל הירח המסופוטמי, סין. משקעי המיתולוגיה המסופוטמית חלחלו אל המיתוס העברי בסיפורי בראשית מרכזיים (כדוגמת בריאת העולם והמבול), והנה אנו אף מוצאים את הזיהוי האלוהי הזה, ובכך, אולי, משלימים את המעגל, ואת זיקתנו הקמאית גם אל אותם אלים שאותם אברם בחר לדחות, לטובת אלוהי-כנען.

הואיל ונקודת המוצא היתה פלורליסטית, כזו המקבלת ריבוי שמות, ובהתחשב גם בעובדה שיהוה עצמו מתייחס אל אלוהות מדיינית – להשקפתי, אפוא, אברם אבינו כדמות מיתולוגית מעולם לא היה מונותאיסט, כי-אם למעשה עובד-אלילים גדול – כזה שהתוודע גם אל פנתאון האלים המסופוטמי מילדותו, וגם אל פנתאון האלים הכנעני עם הגיעו לכנען.

חולון, כ"ט באלול ה'תשע"ב, ערב ראש השנה ה'תשע"ג.

ומכיוון שהזכרתי רבות את יהוה, ובכדי לסיים את הרשימה הזו, ואת השנה, בחיוך, אולי כדאי להנות ממונטי פייתון, מתוך הסרט "בריאן כוכב עליון". שנה טובה לכולם:

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טראומה  On ספטמבר 16, 2012 at 11:54

    מעניין, תודה. מפאת קוצר הזמן קראתי בינתיים רק את הפסקאות הראשונות במאמרך. חשוב להבהיר כי אין כל עדות להיותו של ספינוזה יהודי מומר. הוא אכן הוצא מתוך הקהילה היהודית, הוטל עליו חרם, הוא שמר על שמו הלטיני בנדיקטוס ואף נקבר בבית קברות נוצרי, אך אין כל עדות להתנצרותו. אולי הבלבול נובע ממוצא משפחתו: מן האנוסים בפורטוגל ששבו ליהדותם עם בואם להולנד.

    • א. ארגמן ניל"י  On ספטמבר 17, 2012 at 10:19

      שלום,
      תודה על ההארה 🙂
      אתה יותר ממוזמן לקרוא את כל הרשימה לכשיזדמן לך, אשמח לשמוע את דעתך.

      חג שמח ושנה טובה 🙂

  • טראומה  On ספטמבר 17, 2012 at 13:19

    עכשיו קראתי את הכול 🙂 מעניין מאוד! תודה! אני מניח שאמצא את דרכי לספרו של קנוהל במהלך תשע"ג. אם אינני טועה, יתקיים במהלך השנה סמינר על ספרו במסגרת המגמה למקרא באוני' ת"א.
    מעניין אותי איך אתה מסביר את חילופי שמות האל בחומש, מה שנקרא בתורת המקורות הקלאסית מקור J ומקור E. האם אלו אלים שונים לדעתך?
    בנוגע לאלפבית הפיניקי, הוא עיצורי לגמרי ותנועות אינן מצוינות בו (שזו הגדרה מדויקת יותר מחסר שבחסר או נטול אותיות סופיות).
    חג שמח ושנה טובה 🙂

    • א. ארגמן ניל"י  On ספטמבר 18, 2012 at 06:38

      תודה רבה !
      בנוגע לחילופי השמות – אני נוטה להאמין שמדובר באותו אל, אך בתכונות, או באופי שונה, שמייחס לו כל "כותב" – בדומה למעבר שאנו רואים פה, מאל יותר "אוניברסלי" ש"מסוגל" להכיל שמות רבים (ועדיין, אינו נחשב לאלים רבים) לאלוהות ספציפית מאוד – יהוה.
      יחזקאל קויפמן כותב ב"תולדות האמונה הישראלית" משהו דיי מעניין, על-כך שבשלב כתיבת המקרא כבר אין תחרות בין האל הפטרון לאלים אחרים, והאל לא זוכה למעמד בכיר כי-אם למעמד בלעדי. נכון, התנ"ך מספר רבות על "חטאי" עם ישראל ועבודתם לאלים אחרים – אבל בעיניי הכותבים המקראיים, שמגיעים מן המקום המונותאיסטי (ועל-כן גם כתביהם "לוקטו", מן הסתם) ברור שקיים רק אל אחד.
      המסקנה לגבי התמורות בין המקורות השונים לחומש, אם כן, בכל הנוגע למה שנשתנה ביניהם – נוגע יותר לאופי הסגנוני וכפי שאמרתי קודם – ל"אופיה" של האלוהות עצמה.
      אגב, אלידבא דקנוהל המגמה הזו התרחשה בהרבה מקומות בעולם עם התמוטטות האמפריות הקדומות ובטרם עלייתן המחודשת (אין לי את הספר ממולי, אבל נאמר, בערך בין המאה ה-14 למאה ה-8 לפני הספירה) – כך העמונים נתנו מעמד רם יותר למלכום, המואבים לכמוש, האדומים לקוס, הפלשתים לדגון – כל עם "ביכר" את האל הלאומי שלו, כפי שהמגמה בקרב עם ישראל (לפחות בקרב מעמד הכהונה) היה לבכר את יהוה – האם זה אומר שמעמד העם ה"פשוט" בהכרח זנח לחלוטין את האמונות האליליות הכנעניות ? לא ממש, ועובדה שבתנ"ך אנו נתקלים בנטיה העממית לאלים הללו שוב ושוב – אבל, שוב, ה"עם הפשוט" לא כתב את התנ"ך, ואלו שכן כתבו הגיעו מן המקום היהוויסטי.
      בשלב של עלייתן של האמפריות הגדולות (אשור ובבל, וגם התחזקות מצד מצרים) ה"אל הלאומי" של ישראל, יהוה, הופך שוב לאל אוניברסלי – הפעם בצורה של "אלוהי כל העמים" – משמע, לא עוד גישה סובלנית יותר של "זה האל שלנו, לכם יש את האל שלכם", אלא "האל שלנו הוא גם האל שלכם, אפילו אם אתם לא יודעים את זה".

  • שוֹעִי  On ספטמבר 21, 2012 at 17:44

    א' ארגמן יקר,
    כמה הערות שולי-שוליים:
    א. אשר לפסוק "והכנעני אז בארץ" כבר ר' אברהם אבן עזרא (1167-109) טען שצריך להתבונן היטב בפסוק הזה ויש בו סוד שאין מרחיבים עליו את הדיבור. ספינוזה רק המשיך לבאר…
    ב. הטענה לפיה מחבר התורה הוא עזרא הסופר מופיעה באסלאם (במסורת המוסלמית נקרא עזרא עוּזַיְר). תמצא מאמר יפה מאת חוה לצרוס-יפה על ייחוס התורה לעזרא באסלאם. אגב, כבר בגמרא מובא כי עזרא העביר את התורה מן הכתב הארץ ישראלי הקדום לאותיות אשוריות (האלפא ביתא הנהוגה כיום), כך שבמידת מה הוא אכן כתב את התורה, או העמיד נוסח פונטי שלא היה מצוי עד אז (עקבותיו של הנוסח בכתב עברי קדום אבדו מן העולם, אם אמנם היו אי פעם). חז"ל מעולם לא הכחישו כי סוף הנבואה היתה מקבילה לסוף תקופת בית ראשון ולימי שיבת ציון (מלאכי, חגי, זכריה), כך שבמידה רבה מתקבל על הדעת כי החומרים ששימשו כעבור זמן לעריכת הקאנון המקראי (או כפי שקרא לה הרן, האסופה המקראית) החלו להיווצר בימי עזרא ואנשי כנסת גדולה אחריו.
    ד. כבר פילון האלכסנדרוני טען כי למעשה משה הוא כותב התורה בהשראה אלהית (כלומר השגה שכלית עליונה) אבל לא שזו הוכתבה לו הוא הוענקה לו מלמעלה כפשוטו. ישנו מאמר יפה וותיק של יהושע עמיר בדברי האקדמיה הלאומית למדעים שעסק בכך בהרחבה.
    ה. בחוגו של ר' יהודה החסיד וחסידי אשכנז ממשיכיו ישנן אמירות לפיהן ההקבלות בין כמה מקומות בתורה ובין דבריו של ספר תהלים עשויות להעיד כי ספרי המקרא נתחברו או נערכו רק בימי דוד המלך ואחר-כך. זוהי אמירה נועזת. חוקר חרדי שפרסם בשעתו כמה מספרי החוג של ר' יהודה החסיד על המקרא ("פירושי התורה לר' יהודה החסיד" ו-"טעמי מסורת המקרא לר' יהודה החסיד", הוחרם, וספריו הועלמו בשיטתיות (גם מספריות אקדמיות). סופו שמת ממחלת לב בגיל די צעיר (שהריי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"). לפני כמה שנים צילמתי לי העתק מן הספרים האלה, לפני שיאבדו לחלוטין מן העולם.
    ו. אני חושב שהיה זה יוחנן לוי שפרסם בשעתו בעברית את עדותו של הפילוסוף נומיניוס על ההקבלה בין אברהם ובין הברהמנים בהודו. כבר במאה הראשונה כנראה היה מי שמצא את
    הזיקה בין אב-רם ובין ברהמן. בשניהם הוא מצא (אם אני זוכר נכון) את המשמעות "אב עליון" או "אב גדול".
    ז. במחקרי קנוהל אני קצת מהסס להתעמק. אני תמיד קצת חשדן, והססן מלאמץ תזות המשחקות מחדש בקוארדינטות היסטוריות-תרבותיות. בפרט, אם איני מוצא להן עדות והד בספרות אחרת בת הזמן. אני עוד זוכר במעומעם שפעם היו מי שרוממות הזהות בין העברית ובין החבירו (היווניים) נישאו על לשונם… מי שמצטיינת לצד קנוהל בספקולציות הללו היא רחל אליאור שכזכור הפכה את אנשי קומראן לנושאי מורשת הכהנים הצדוקים בירושלים. שוב בשל דמיונות, צללים, ואטימולוגיות דומות. אני האדם האחרון שיחשוב שדת משה לא היתה ירושת התרבויות סביבה, או סוג של דיאלוג או פולמוס עימה (אגב, גם הרמב"ם למשל, עמד על כך שדת משה היא מענה ורצון להיבדל מן הדת המצרית של זמנה), אבל אני חושש כי גם בחקר התקופות מהן נשתמרו מעט מאוד טקסטים, תמיד תהיינה ספקולציות… ודברים שאני הייתי מותיר ב"אני מציע בזהירות רבה" "או ניתן להצביע על דמיון אטימולוגי…", הופכות לפרידגמות חדשות, שנושאיהן משוכנעים שהם מצויים בעיבורו של מסע-צלב אידיאולוגי להוכחת "האמת" שאין בלתה, וכמובן שמי שספקן ביחס אליהן, או שולל אותן מכל וכל, הופך כופר בעיקר.
    ח. את ספינוזה אני רואה כפורש מרצון מן היהדות הרבנית, יותר מאשר יהודי-מומר. כלומר, מחמיריו ראו בו יהודי-מומר או נוצרי-חדש. אני לא חושב כי מעבר לביטויי הערכה מעטים (במיוחד במאמר התיאולוגי המדיני, כלפי ישוע ותורתו של פאולוס) ניתן לומר כי ספינוזה הזדהה בשלב כלשהו עם הנצרות הממוסדת, לא הקאלוויניסטית, לא הלותרנית ובוודאי לא הקתולית).
    ט. לא הייתי מתנגד שספינוזה יהפוך לאב המון גויים, אבל זה כבר עניין לשיחה אחרת (-:

    • א. ארגמן ניל"י  On ספטמבר 23, 2012 at 17:43

      היי שוֹעי,
      תודה על ההע(א)רות מאירות העיניים, זה תמיד מרתק למצוא עוד מקורות לנושא הזה (מי כתב את התורה ומה היתה האג'נדה שלו).

      אתייחס רק בקשר להערה ז' – אני בעצמי מאוד משתדל להזהר בלכתי אחר כל דעה חדשה, וגם בקראי את קנוהל השתמשתי באותה ספקנות (וזאת על אף שגם מ"מאין באנו" שאבתי הנאה מרובה). הסיבה שאולי יותר קל לי לההתחבר אל הדברים שהוא אמר נוגעת קצת אל ה"אג'נדה" שלי, וגם קצת אל העובדה שלרוב – אני כבר מראש מכיר את הנושאים עליהם הוא מדבר (כך שפעמים רבות הוא יותר "עושה סדר" מאשר באמת מחדש של ממש בעיניי).

      התייחסותי ברשימה זו אל הספר "השם" היא מאוד פרטנית, הספר עוסק ברובו במספר נושאים, כאשר הזהות והמוצא של עם ישראל שזור בהם, איך אינו העיקר. זה גם לא אומר ששאר החלקים אינם נכונים, או שלא אהבתי עם מה שנאמר בהם – בחרתי להתייחס אל דבריו ואל החלק הזה משום שהם מביאים נקודת מבט שונה, חדשה, לאותה השקפה שאני כותב עליה רבות פה – העבר האלילי של עם ישראל וההדים שלו עד ימינו. אלו אכן ספקולציות, ואף ארחיק לכת ואומר שהן בסופו של דבר מעצבות סוג של "נרטיב" מסויים – אבל בעיניי גם גישות אחרות מביאות "נרטיבים" משלהם – אני פשוט מתחבר יותר אל הנרטיב המתעצב מבין השורות שברשימה זו (באופן לא מפתיע 🙂 ).

      לגבי שפינוזה, גם אתה וגם מיסייה טראומה פה ציינתם את השׂגותיכם לגבי מהות ריחוקו מן היהדות (שהרי "מומר" נשמע כמו סוג-של קורבן בעוד שלדעתכם מעשיו היו מבחירה מודעת) – מאוד יתכן (וסביר להניח) שאתם צודקים, טרם יצא לי להתעמק *באמת* בכתביו ובהיסטוריה שלו.
      בכל מקרה אני מודה לשניכם על התובנות הללו, שבוודאי יהדהדו בראשי בשעה שאמצא עצמי מתעמק יותר בהגותו וברקע שלה.

      • שוֹעִי  On ספטמבר 30, 2012 at 13:50

        א', אולי פעם אצטרך לפרסם רשימה של ניתוח כתב החרם על שפינוזה. יש שם כל כך הרבה קללות, שאדם מן היישוב שואל את עצמו, איך ייתכן שהיכנשהו במקום ציווילטורי כלשהו התייחסו לכתב הזה כבעל משמעות משפטית (הלכתית).
        לאחרונה התפרסם מאמר שלי בכתב עת רבני פר-אקסלנס ("מסורה ליוסף"). המאמר התייחס לפילוסופיה ושירה אצל שלמה אבן גבירול, אבל בחלקו האחרון יצא שהתייחסתי באריכות ובחדווה לקטע מן האתיקה לשפינוזה. לא יכולתי שלא לחשוב בלבי, הנה אני מקעקע את החרם הזה אחרי 370 שנה.
        אגב, הראי"ה קוק כתב באחד מפנקסיו כי הגותו של שפינוזה גרמה להתעוררות האנטישמיות המודרנית. דברים כל כך מופרכים קשה מאוד למצוא. זה היה אחד הרגעים שבהם הבנתי כי לראי"ה קוק היתה מעט מאוד פילוסופיה באמתחת, וכי מה שידע, ידע אולי משברי רעיונות שהגיעוהו דרך כתבי עת של התקופה או מדברים שדימה להבין ממה שסיפר לו תלמידו ר' דוד כהן (שלמד פילוסופיה בברלין).

  • שוֹעִי  On ספטמבר 22, 2012 at 20:06

    ימי חייו של אבן עזרא היו כמובן: 1167-1093 לערך, ולא כפי שכתבתי לעיל.

  • יעקב חברוני  On ספטמבר 29, 2012 at 02:31

    משלים פערי קריאה…
    רשומה מעניינת. קראתי את קנוהל וכמו ספריו הקודמים מצאתי גם את זה מעניין, מקומם ולא לגמרי משכנע. יתרונו הגדול בעיני הוא היכולת שלו לגרות למחשבה, להעלות שאלה ולא במתן תשובה.
    אני מקבל את שלל חלופי השמות וכו' אולם טענתי התאולוגית היא שכולם הם רק ביטוייו של אותו אל עליון שמלכיצדק סגד לו אבל אבר ה ם הבין כי הוא למעשה לא העליון אלא היחיד. יש לו הרבה פנים.
    תודה על העניין שאתה מכניס למרשתת.

  • פיני צור  On אפריל 25, 2013 at 17:16

    זה עתה הצטרפתי וכבר קראתי מאמר משכבר הימים אך בהחלט מרתק, החוזר על רעיונות ישנים אך פותח תובנות חדשות ומעניינות.
    הערה קטנה: יש קנה, יש סוף אך אין קנה סוף

  • toharyar  On מאי 2, 2013 at 02:33

    הקשר לסין ממש מעניין. נתקלתי בסברה שתרח היה כהן של אל הירח, ושמו גם קשור במלה "ירח". מצד שני, נדמה לי שתרח נחור ושרוג הם כולם מקומות בצפון מסופוטמיה כך שאזכורם כאבותיו של אברהם הוא אולי נסיון להראות שהוא בא משם. זה לא סותר, כלומר יכול להיות שתרח היה מקום שנקרא על שם הירח. בכל מקרה, הערצתו והעלאת מעמדו של אל הירח מעל לאלים האחרים יכולים להתקשר לרקע הנוודי של אברהם או אולי של העברים הראשונים. אומרים שכך גם קרה בערב, שם אללה הפך מאל ירח לאל העליון והיחיד.
    אני דוקא לא מסכים עם קביעתך שהמהפכנות של אברם היתה בבחירת אל עליון הכנעני על פני אליו המסופוטמיים הקודמים. לדעתי אברם היה פשוט הנותאיסט, שהאמין שיש לעבוד רק את אל עליון (וכמובן שהוא לא קרא לו יהוה). אולי המהפכנות שלו היתה בהגבלת הפולחן שלו לאל אחד עליון. אחר כך הלבישו עליו את המונותיאיזם הנחרץ – שגם הוא איננו התפיסה היחידה בתנ"ך וביהדות, שיש בהם חלקים שמכירים בקיומם של אלים נוספים (בני אל, שרים, או כינויים אחרים) אבל פשוט מתנגדים לעבודת האלים האלה.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 2, 2013 at 12:38

      האזכור של שמות כמקומות גאוגרפיים היא תופעה שכן קיימת במיתוסים אחרים (קשה לי לתת לך תשובה בשלוף, אבל אני זוכר שנתקלתי בזה).

      בנוגע לאברם אבינו וההנותאיזם – אני לא נוטה להאמין שאברם אבינו "הגביל" את הפולחן לאל אחד – זוהי לא בדיוק תופעה הנותאיסטית. אמנם יש אל אחד "עליון", אבל תמיד "מסביב" אתה מוצא פולחנים אחרים של אותו פנתאון, וזה אגב מה שקרה אצל עם ישראל. הדת הישראלית המוקדמת לדעתי היתה הנותאיסטית (עובדה שקראו לעם הזה ישר-*אל*), אבל עצם העובדה שהם עבדו גם אלים אחרים מצביעה על-כך שלא היה "חיסול" של פולחן אחר, אלא העמדת אבי האלים במקום הגבוה ביותר בחשיבות.

  • Oded Israeli עודד ישראלי  On יולי 10, 2015 at 06:04

    ובכן, אמנם קצת באיחור אבל צריך להיאמר:

    נראה שבספרו "השם" פרופ' קנוהל הנכבד פישל קצת – וזאת בניגוד לספרו הקודם "מאין באנו" שבו נראה לי שהוא היה קצת קרוב יותר לאמת לגבי האופן בו התגבש לראשונה עם ישראל משלוש קבוצות אוכלוסיה עיקריות שונות (לדעתי: אחת אוטוכטונית, שישבה בכנען באזור "ארץ שכם", שעבדה את "אל עליון/אל-שדי" בדמות השור/עגל וששימרה סיפורים מאז תקופת שלטון ההיקסוס במצרים ובריחתם/גרושם משם; השניה צפונית שהגיע מאזור ארם נהרים והצטרפה לקבוצה הראשונה לעיל ויצרה את סיפורי הגעת האבות מארם; והשלישית של שוסים יהוויסטים שהגיעו מאדום ושעיר והביאו עמם את האל המדברי "יהוה" ואת סיפורי הנדודים במדבר)…

    בספר "השם" קנוהל נסחף בפרשנות מרחיקת לכת של מזמור תהילים מאוד סתום ומבולבל אחד – מזמור שהוא רואה בו את הטקסט הכי קדום בתנ"ך, ואשר לדעתי הוא מורכב משני מזמורים שונים, שנכתבו במקורם בשני זמנים שונים, ושעסקו בשני דברים שונים – מזמורים אשר חוברו ועורבבו להם יחדיו בידי עורכים מאוחרים שעבדו פה "בשיטת השקשוקה" ויצרו את הטקסט המבולבל שאנו קוראים לו היום "תהילים ס"ח…

    אחרי שהעלתי לראשונה את ההשערה הראשונית הנ"ל, זה לקח לי קצת זמן ועבודה לא פשוטה, אבל בסופו של דבר הצלחתי – כך לעניות דעתי – לשחזר את שני המזמורים המקוריים מהם הורכב תהילים ס"ח, ואפילו הצלחתי לתארך אחד מהם -את המאוחר מביניהם – ולומר בסבירות די קרובה לוודאי, שהוא נכתב בירושלים בימי השושלת הנובית-כושית של תהרקה במצרים…

    המזמור המאוחר הנ"ל הוא מזמור הלל וברכה אלוהיסטי פולחני שהושר בעת שהוציאו את ארון הברית מקודש הקודשים והוליכו אותו בתהלוכה חגיגית בחצרות המקדש, והוא הלך ככל הנראה בערך כך:

    1. לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, מִזְמוֹר שִׁיר.
    2. יָקוּם אֱלֹהִים, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו, וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו.
    צַוֵּה אֱלֹהִים [ארון] עֻזֶּךָ – עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ – כְּהִנְדֹּף עָשָׁן
    תֵּנַדֶף: כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי-אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים – וְצַדִּיקִים
    יִשְׂמְחוּ, יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים, וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה.
    3. רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים – הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ.
    קִדְּמוּךָ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים – בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת;
    בְּמַקְהֵלוֹת, בֵּרְכוּ אֱלֹהִים – אֲדֹנָי, מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל.
    4. בָּרוּךְ אֲדֹנָי, יוֹם יוֹם, יַעֲמָס-לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה;
    אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת – אֱלֹהִים, בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ.
    אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה – מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
    גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים – נַחֲלָתְךָ וְמלֹאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ; חַיָּתְךָ
    יָשְׁבוּ-בָהּ – תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים. וְאַף סוֹרְרִים [ביקשו] לִשְׁכֹּן
    יָהּ אֱלֹהִים – אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה.
    5. שִׁירוּ, לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ – סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו:
    תְּנוּ עֹז, לֵאלֹהִים: עַל-יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ; וְעֻזּוֹ, בַּשְּׁחָקִים.
    מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים – זַמְּרוּ לָאֲדֹנָי סֶלָה; לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי
    שְׁמֵי-קֶדֶם – הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ, קוֹל עֹז.
    גְעַר חַיַּת קָנֶה, יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם – כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו, לֵאלֹהִים;
    להֵיכָלְךָ, עַל-יְרוּשָׁלִָם – לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי.
    6. נוֹרָא אֱלֹהִים, מִמִּקְדָּשֶׁיךָ;
    אֵל יִשְׂרָאֵל – הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם;
    בָּרוּךְ אֱלֹהִים.

    כפי שאתה יכול לראות, בעזרת כמה תיקונים קלים ותוספות זעירות בלבד (וכמה שינויי סדר בפסוקים, כמובן) מתקבל מזמור קוהורנטי לחלוטין מבחינה רעיונית, לשונית ואומנותית, שניתן לקוראו בשתף מראשיתו ועד סופו ולהבין במה מדובר.

    את התיארוך של המזמור הזה לימי שלטון השושלת הכושית של תהרקה במצרים ניתן לעשות לא רק בזכות התקבולת של מצרים מול כוש שמופיעה כאן בבירור (ושאינה מתאימה כלל לימי מרנפתח כפי שטוען פה קנוהל), אלא גם על פי המילה "שי" שמופיעה בעוד שני מקומות נוספים במקרא – גם הם במסגרת רעיון "הובלת שי" לירושלים – שגם אותם ניתן לתארך בקלות לימים הסמוכים לשלטון השושלת הכושית במצרים: האחד הוא טקסט נבואי בספר ישעיהו פרק י"ח שמתחיל במילים "הוֹי אֶרֶץ, צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל-גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל-עַם נוֹרָא מִן-הוּא וָהָלְאָה–גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר-בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ.." (רמז לפלישה של האשורים למצרים ב-672 לפסה"נ, בימי תהרקה, ונצחונם על השושלת הכושית שם, אשר עליה כתב אסרחדון בלוחות שלו: "את ממלכתו, את הרמונו, את אושנח'רו יורש כתרו ואת שאר בניו ובנותיו, את רכושו ואת חפציו, את סוסיו, את בקרו ואת צאנו, אשר לא יספרו מרוב, נשאתי לאשור. את שורש כוש תלשתי ממצרים") ונגמר במילים: "בָּעֵת הַהִיא יוּבַל-שַׁי לַיהוָה צְבָאוֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, וּמֵעַם נוֹרָא, מִן-הוּא וָהָלְאָה; גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל-מְקוֹם שֵׁם-יְהוָה צְבָאוֹת, הַר-צִיּוֹן" (ישעיה י"ח 7). והמקום השני שבו מופיעה המילה "שי" – גם היא בהקשר "הובלת שי" – הוא מזמור תהילים ע"ו המתאר בנוסטלגיה את "הנס" המפורסם שעשה ה' בירושלים בעת מסע סנחריב בשנת 701 לפסה"נ – כאשר היכה במחנה המצור האשורי במהלך הלילה (השווה: מל"ב י"ט 31) – אשר מתחיל במילים:

    "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים; בְּיִשְׂרָאֵל, גָּדוֹל שְׁמוֹ.
    וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.
    שָׁמָּה, שִׁבַּר רִשְׁפֵי-קָשֶׁת; מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה."

    ואשר נגמר במילים:

    "מִגַּעֲרָתְךָ, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב; נִרְדָּם, וְרֶכֶב וָסוּס.
    אַתָּה, נוֹרָא אַתָּה–וּמִי-יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ; מֵאָז אַפֶּךָ.
    מִשָּׁמַיִם, הִשְׁמַעְתָּ דִּין; אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה.
    בְּקוּם-לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים– לְהוֹשִׁיעַ כָּל-עַנְוֵי-אֶרֶץ סֶלָה.
    כִּי-חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ; שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר.
    נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-סְבִיבָיו–יֹבִילוּ שַׁי, לַמּוֹרָא.
    יִבְצֹר, רוּחַ נְגִידִים; נוֹרָא, לְמַלְכֵי-אָרֶץ."

    (אני מניח שאתה גם יכול לראות את שאר ההקבלות הלשוניות והרעיוניות בין מזמור ע"ו זה לחלק הנ"ל של מזמור ס"ח: "מִגַּעֲרָתְךָ, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב; נִרְדָּם, וְרֶכֶב וָסוּס" מול "גְעַר חַיַּת קָנֶה". "בְּקוּם-לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים– לְהוֹשִׁיעַ כָּל-עַנְוֵי-אֶרֶץ סֶלָה" מול "יָקוּם אֱלֹהִים, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו, וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו" וגו'. "מִשָּׁמַיִם, הִשְׁמַעְתָּ דִּין; אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" מול "מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים – זַמְּרוּ לָאֲדֹנָי סֶלָה; לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי-קֶדֶם – הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ, קוֹל עֹז". "אַתָּה, נוֹרָא אַתָּה–וּמִי-יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ" וגם "נוֹרָא, לְמַלְכֵי-אָרֶץ" מול "נוֹרָא אֱלֹהִים, מִמִּקְדָּשֶׁיךָ". וכמובן: "כָּל-סְבִיבָיו–יֹבִילוּ שַׁי, לַמּוֹרָא. יִבְצֹר, רוּחַ נְגִידִים; נוֹרָא, לְמַלְכֵי-אָרֶץ", מול "להֵיכָלְךָ, עַל-יְרוּשָׁלִָם – לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי. נוֹרָא אֱלֹהִים, מִמִּקְדָּשֶׁיךָ". וכו' וכו')

    הנה כי-כן, הצלחנו לנפות ולבודד מזמור קוהורנטי אחד מתוך הכאוס של תהילים ס"ח ואף הצלחנו לתארך אותו בקלות לימי השושלת הכושית-נובית במצרים – אי שם בראשית המאה ה-7 לפסה"נ – וכעת, כאשר ברור שהמצרים הנזכרים פה אינם קשורים כלל וכלל לעניין יציאת מצרים ו-או לעניין מלחמת מרנפתח, צלמון והבשן, נשאר רק לנסות ולארגן את הפסוקים שנותרו אשר כן עוסקים בבשן ולהוציא מהם מזמור קוהורנטי שני…

    למיטב הבנתי הצלחתי באופן מניח את הדעת גם במשימה זו, וקיבלתי מזמור שמתאר את עלית האל הקייני-מדייני "יהוה" מסיני (שבדרום, כמובן) באופן דומה למה שנזכר בשירת דבורה; וכן מתאר את בחירתו של האלוהים החדשים הזה כאל מלחמה והושבתו בהר צלמון (ליד שכם) תוך הסדרת מערכת היחסים המתוחה שנוצרה בינו לבין האל הותיק יותר שעבדו ישראל בכנען הידוע כ"אל-שדי" שישב בבשן ו-או בארץ חרמונים (מקום הראוי להית "הר צפון" של כנען הדרומית) – וזאת כמובן מבלי לשכוח להזכיר בפירוט את המאורע ההיסטורי המכונן שהפך את האל הקיני לאל הצבאות הראשי בישראל: כלומר אזכור מלחמת מי-מרום, תאור טביעת מלכי כנען במי הקישון (מי-מרום=מי-מגידו=נחל-תבור=נחל קישון גרפם), ותאור לקיחת השבויים והשלל אל אהל המשכן שעמד במחנה הגלגל שליד אדם עיר (בבקעה), וכמובן גם תאור של ההתעללות בשבויים, הרדיה בהם, רגימתם, והולכתם בשלשלאות, בידי עדת השוורים/עגלים של גיבורי ישראל, שהביאו לשם את השבויים והשלל כמנחה לאל המלחמה המדברי החדש (ומאמיניו, השוסים, שהצתרפו אליהם מן הסתם למלחמה ביבין ומלכי כנען)…

    לעניות דעתי המזמור הזה נראה במקור בערך כך:

    1. יהוה, בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן,
    אֶרֶץ רָעָשָׁה – אַף-שָׁמַיִם נָטְפו מִפְּנֵי יהוה:
    זֶה סִינַי מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
    יהוה יִתֶּן-אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב: רֶכֶב אֱלֹהִים, רִבֹּתַיִם
    אַלְפֵי שִׁנְאָן – יהוה בָּא מסִינַי בַּקֹּדֶשׁ.
    2. הַר-אֱלֹהִים, הַר-בָּשָׁן – הַר גַּבְנֻנִּים, הַר-בָּשָׁן;
    לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים אִם-תִּשְׁכְּבוּן בֵּין המִשְׂפַתָּיִם?));
    הָהָר חָמַד אֵל, לְשִׁבְתּוֹ – אַף יְהוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח(?).
    אֵל לָנוּ, אֵל לְמוֹשָׁעוֹת – וְיהוִה ['צבאות'?]–לַמָּוֶת, תֹּצָאוֹת.
    אך יהוה, יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו – קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו.
    3. אָמַר אויב, מִבָּשָׁן אָשִׁיב – אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם,
    לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם – לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ, מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ.
    בִּזַּרת עַמִּים, קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ – בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ, תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן.
    4. עָלִיתָ לְ)מֵי-(מָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי – לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בְּ(אוהל משכנך-ב)אָדָם;
    שָׁם בִּנְיָמִן, צָעִיר רֹדֵם – שָׂרֵי יְהוּדָה, רִגְמָתָם; שָׂרֵי זְבֻלוּן,
    שָׂרֵי נַפְתָּלִי – עֲדַת אַבִּירִים-בְּעֶגְלֵי עַמִּים, מִתְרַפסִים בְּרַצֵּי כָסֶף.
    מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן, וּנְוַת-בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל – כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה
    בַכֶּסֶף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ.

    באשר לטענה של קנוהל לפיה אנשי הדת הקדומים של ישראל איחדו את האלים השונים והפכו אותם לאל אחד עם שמות שונים – אכן, הוא צודק. אממה, האיחוד הזה לא התרחש בשלב מוקדם לאחר עלית 'יהוה' משעיר, אלא בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר. בסוף ימי בית ראשון. כאשר הסופר J כתב את סיפור מלכי-צדק ואיחד שם את 'אל עליון' עם 'יהוה' וכאשר הסופר הכהני P טרח להסביר בשמות ו' 3 ש'יהוה' זה בעצם לא שם של אל נפרד רק השם האמיתי של 'אל שדי' אלוהי האבות… רק אז יכלו משוררי המקדש לכתוב את המזמור האלוהיסטי שהבאתי ראשון לעיל – לפני זה ישראל עבדו שני אלים שונים (ויותר) במקביל, ולעיתים אף היו ביניהם קצת מלחמות (וראה פרשת העגל, היוצאת נגד פולחן 'אל' בצורתו השוורית [הוא "אל מוציאם ממצרים – כתועפות ראם לו"])…

    אז מה אתה אומר?

    • א. ארגמן ניל"י  On יולי 12, 2015 at 13:26

      היי,
      מצטער על התגובה המאוחרת. השתדלתי לקרוא את הטקסט שלך כמה פעמים.
      אולי פספסתי בין השורות, אבל באיזה שלב, לדעתך, "צץ" לו האל המדברי מן הדרום? מדבריך אני מבין שהסינקריטיזם המייחס לו אטריבוטים של אלים כנענים אחרים חל לקראת סוף ימי בית ראשון, אבל מדבריך אני מבין שגם אתה "מכיר" במרכיב ה"לויי" שלמיטב הבנתי, הוא זה שהכניס את היהוויזם אל הפולחן הישראלי (גם אם לא באופן אבסולוטי).
      עשית את המחקר הזה במסגרת אקדמית כלשהי, אני מניח? האם זה פורסם איפשהו?
      במידה ותרצה, אשמח לתת למחקר הזה גם במה כאן, כפוסט אורח.

  • Oded Israeli עודד ישראלי  On יולי 15, 2015 at 06:14

    אהלן ארגמן,

    זה בסדר, אין צורך להתנצל – אני מודה לך על שהתייחסת לתגובתי ברצינות וביסודיות. רק לא הבנתי אם ועד-כמה השתכנעת שהשיחזור שהצעתי לעיל אכן נכון…

    את השחזור עשיתי תחילה באופן עצמאי – מתוך עניין אישי שיש לי בחקר המקרא ותולדות עם ישראל – ואף התחלתי לכתוב מאמר מתוך כוונה לפרסם אותו בכתב עת מסוים, אם כי בדיעבד לא פירסמתי אלא הגשתי אותו לא מזמן בתור הצעה לתזה לאחד הפרופסורים באונ' חיפה, ונראה מה יהיה איתו בהמשך (למדתי בזמנו ארכיאולוגיה ומקרא לתואר ראשון, והפרופ' שהפציר בי לחזור להמשך הלימודים, ביקש שאשלח לו את השחזור לעיון)…

    אם אתה רוצה אפשר להפוך אותו לפוסט קריא יותר להמונים – האמת היא שהמזמור ומה שיש לי להגיד עליו כנראה די מתיישב עם דברים שכתבת פה לעיל ובמקומות אחרים…

    אכן, כמו שכתבת לעיל, גם לי נראה שהאל הראשון שאותו עבדו ישראל – ושעל שמו הקבוצה הראשונה שכונתה 'ישראל' למעשה נקראה ישר-אל (ולא 'ישריה') – הוא אותו 'אל-עליון' הכנעני, המוכר לנו מהמיתולוגיה האוגריתית ומשאר תעודות קדומות בהם נזכרים גם שמות הנושאים את היסוד התאופורי 'אל' (אם זכרוני אינו מטעני השם 'ישראל' כשם פרטי מופיע לראשונה בתעודה מאיבלה, מהמאה ה-24 לפסה"נ). ולעומת זאת, האל 'יהוה' – שהפך לימים לאל הלאומי הראשי של ישראל (מכתובת מישע למשל ברור שכבר במאה ה-9 לפסה"נ הוא מחשיב את 'יהוה' כאל הלאומי של ישראל שאת כליו הוא גורר לפני כמוש בבמה כאות ניצחון) – הגיע רק בשלב מעט מאוחר יותר, ונקלט תחילה בישראל בתור "אלוהים חדשים" (וראה: "יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים, אָז לָחֶם שְׁעָרִים" בשירת דבורה) אשר "הומלך" על ישראל במסגרת אסיפת שבטים כלשהי – באופן שלא התנגש עם המשך האמונה ב'אל עליון' הותיק – כנראה בדרך דומה לזו שבה בעל-הדד הומלך באוגרית בהסכמתו של 'אל' (והשווה: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" בברכת משה, וגם: "יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ – אֵל, מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם–כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם, לוֹ" בברכת בלעם)…

    כפי שכתבתי בתגובה לעיל, לדעתי חבר שבטי הקינים הם אלו שהעלו עימם את 'יהוה' מארצות השוסים הדרומיות, והם אלו שהכניסו את פולחנו לישראל – ואם תרצה הם כנראה אבות "הכהנים הלוויים" (אני משער שלזה התכוונת, הלא כן?). לפי דעתי זו היתה שיטה די נפוצה של שבטי הנוודים להעלות איתם בארונות את מצבות האלים שלהם בעת מסעות הנדודים העונתיים (בקיץ עולים צפונה בחיפוש אחר שטחי מרעה ירוקים) – ומסעות עונתיים אלו גם סיפקו הזדמנויות לפשוט על האזורים המיושבים ולבזוז חלק מהאיכרים, או לפחות לדרוש מהם קצת "פרוטקשן"… ההשערה שלי היא שאחת מהשיטות החביבות יותר לסחיטת "פרוטקשן" מהאיכרים יושבי הקבע היתה בנית מחנה מבוצר המכונה "טירה" או "גלגל" באיזור כפרי מסויים, הצבת האוהל המקודש שבו הוצב הארון ו-או לוחות האל שבתוכו, והגשת הצעה שקשה לסרב לה לכל תושבי האזור לבוא "לכרות ברית" עם הנוודים – ברית שהיתה כמובן כרוכה גם בהבאת מנחות שונות לאהלו של האל המדברי ולכהניו המיליטנטיים… איך מאחל הנביא יחזקאל לבני עמון: "לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי-קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה, וְיִשְּׁבוּ *טִירוֹתֵיהֶם* בָּךְ, וְנָתְנוּ בָךְ, מִשְׁכְּנֵיהֶם; הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ, וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ. וְנָתַתִּי אֶת-רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים, וְאֶת-בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ-צֹאן; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה" (יחזקאל כ"ה 4 – 5; והשווה: "וְאֵלֶּה מוֹשְׁבוֹתָם *לְטִירוֹתָם* בִּגְבוּלָם לִבְנֵי אַהֲרֹן לְמִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי" דבה"א ו' 39)…

    כמובן שהיו כאלו תושבים מקומיים שהיו נכונים לכרות ברית עם הנוודים – וכנראה אף לאמץ את פולחניהם במסגרת סנקרטיסטית כזו או אחרת – ואחרים, כמו גדעון למשל, שהעדיפו לנסות להילחם בהם (אגב, אוהל מסוג המשכן הוא לדעתי "האוהל" נזכר בחלום של המדייני בפרשת גדעון: "הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לחם שערים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל. וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ, אִישׁ יִשְׂרָאֵל: נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה")… ישראל הנזכרים בשירת דבורה היו לדעתי קואליציה שבטית מקומית שבחרה בשעת כושר לכרות ברית עם חבר השבטים הקייני (הנזכר הן בסיפור דבורה והן בשירת דבורה) – וברית זאת עמדה מול קואליצה של מלכים מקומיים (אולי בהנהגת יבין מלך חצור המפורסם) שבמקרה זה בחרו לדאבונם את הצד הקצר של המקל…

    זכר לעלית 'יהוה' משעיר, בחירתו כאל המולך על ישראל בפועל, והברית עם הקינים-הלויים, מופיע לדעתי הן בשירת דבורה והן בברכת משה – שבה לדעתי אף יש איזכור משובש של 'חובב' ובני שבטו בפסוק: "אַף חֹבֵב עַמִּים [=עִמֶּךָ] כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ [=עמק סוכות] לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" (דברים ל"ג 3). לשני אלו צריך להוסיף כנראה גם את שירת חבקוק וגם את המזמור שבתוך תהילים ס"ח עסקינן – אשר בשניהם עלית 'יהוה' אף כרוכה במלחמה כלשהי שבמהלכה האויב ופרשיו טובעים במצולות – ממש כמו שהאויבים טובעים ונגרפים במי הקישון בשירת דבורה…

    אז מתי באמת 'יהוה' ומאמיניו "צצו" מדרום ועלו צפונה? כנראה איפשהו במהלך המאות ה-13 או ה-12 לפסה"נ. התיארוך המוחלט תלוי בשאלה האם יבין מלך חצור אכן היה ראש הקואליצה של המלכים הנזכרים במזמורים הנ"ל (מה שאומר שצריך לתארך את העליה לפני חורבן חצור – סביב אמצע המאה ה-13 לפסה"נ) או שמא היתה קואליציית מלכים אחרת (בהנהגת "סיסרא"?) ויבין מלך חצור השתרבב לסיפורים באופן אנכרוניסטי…

    כאן יש לציין שעצם עליתו של 'יהוה' מארצות השוסים שסביב שעיר לא אומרת שפולחנו של 'אל' (המכונה במקרא גם 'אל-שדי' [=אל התהומות, אגב] , 'אל עליון', 'אל-אלוהי-ישראל, ואף 'אל בית אל') התבטל בישראל. נראה שפולחנו של זה האחרון, בדמות העגל, נמשך בישראל במקביל לפולחן 'יהוה' לאורך זמן – ואף נחשב ללגיטימי (כנראה למגינת ליבם של חלק מהלויים)… עוד נראה שלפני המצאת הפסוקים אשר מאחדים סופית את 'יהוה' עם 'אל-עליון'/'אל-שדי' והופכים אותם, כביכול, ל"אל אחד", היו הסדרים אחרים שאיפשרו לעבוד את שני האלים במקביל… כך למשל, בשירת משה, בדברים ל"ב, יש פסוקים שכנראה באו להסדיר את מערכת היחסים בין האל החדש 'יהוה' לבין קודמו הותיק 'אל' (הידוע בתועפות הראם שלו) – באופן דומה לאופן שבו 'בעל הדד' הנ"ל הומלך על ידי 'אל' אביו באוגרית… לפי הפסוקים המשוחזרים משירת משה, אפשר להבין ש'אל עליון' הפריד את בני האדם לעמים שונים ואת המלוכה על העמים חילק בין 70 בניו (ומכאן 70 אומות תבל) באופן שהאל 'יהוה' זכה למלוך על ישראל: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל. כי [אז] חלק יְהוָה, עַמּוֹ – יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ"… מכאן אפשר גם להבין את המזמור בתהילים פ"ב שבו נכתב "אֱלֹהִים [='יהוה'], נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" ושם הוא כועס על האלים של העמים השונים ואומר להם: "אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" וגו'…

    גם במזמור המשוחזר שהצעתי לעיל יש פסוקים שמתארים את המתח שנוצר בין האלים עם עלייתו של 'יהוה' מסיני, ומנסים להסדיר את היחסים ביניהם. זה לדעתי תפקידו של הקטע שתאר את הרי הבשן – מקום מושבו של 'אל' (על פי "אפיקי תהומותיים" שמשקים את בקעת הירדן) – נחרדים ומרצדים נוכח עליתו של 'יהוה', אך בסופו מוסבר שתפקידו של 'אל' המושיע (כנראה ממצרים) לא נפגע, אלא ש'יהוה' המדברי הוא רק "אל מלחמה" מוצלח שלאחר סיום תפקידו בקרב של מי-מרום והתפזרות מלכי האויבים במי התהום [="שדי", כאמור] הוא מתיישב בהר צלמון (כלומר, הוא לא כובש את מקומו של 'אל' בבשן אלא מקבל הר נפרד משלו)…

    2. הַר-אֱלֹהִים, הַר-בָּשָׁן – הַר גַּבְנֻנִּים, הַר-בָּשָׁן;
    לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים אִם-תִּשְׁכְּבוּן בֵּין המִשְׂפַתָּיִם(?);
    הָהָר חָמַד אֵל, לְשִׁבְתּוֹ – אַף יְהוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח(?).
    אֵל לָנוּ, אֵל לְמוֹשָׁעוֹת – וְיהוִה ['צבאות'?]–לַמָּוֶת, תֹּצָאוֹת.
    אך יהוה, יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו – קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו.
    3. אָמַר אויב, מִבָּשָׁן אָשִׁיב – אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם,
    לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם – לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ, מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ.
    בִּזַּרת עַמִּים, קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ – בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ, תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן.

    • א. ארגמן ניל"י  On יולי 15, 2015 at 18:03

      הניתוח שלך מעולה בעיניי.
      השחזור שלך מגרה את המחשבה לכל הפחות. אני לא נחפזתי לומר "משכנע" מכיון שמאז שאני התחלתי בעצמי ללמוד ארכיאולוגיה, התחלתי לגלות כמה אני לא באמת יודע דברים, ואני משתדל להזהר היום בנושאים שבהם אני לא התעמקתי מספיק.
      אבל שוב, זהו ניתוח מעולה, ושיחזור שבהחלט אפשר לקבל לפחות את הכיוון שלו – ואת הכיוון אני כן מוכן לומר שקיבלתי. בסופו של דבר, נראה שגם הדעה שלך לגבי הרקע ההיסטורי חופפת, במקרים רבים, עם זו של קנוהל (שגם אני מקבלהּ), פשוט הוספת כאן "חוצץ" חדש. כמובן שזה מעלה גם שאלות חדשות שנוגעות לתחומים שאני לא מבין בהן מספיק, בעיקר בתחום הפילולוגי (כמה מילה מסויימת כמו "שי" באמת שייכת לתקופה מסויימת, וכמה היא נעדרת מתקופות קדומות יותר – זה, למשל, שאלה שאני מסוגל להעלות אבל לא לתת עליה תשובה בעצמי).

      אני חושב שהתגובה הראשונה שלך, יחד עם התגובה שלך לתגובתי שלי, בהחלט שוות פרסום, גם אם בתור משהו "גולמי", ראשוני, שיחשוף את הרעיון וינגיש אותו לאחרים, ובכך, אולי, יעודד עוד קצת את החשיבה בתחום.
      אם תרצה לפרסם, אתה מוזמן לפנות אליי דרך הדואר האלקטרוני ונערוך את הטקסט בהתאם, אבל חשוב לי לציין שאני גם בהחלט אבין אם אתה לא רוצה לפרסם (לא פה, או בכלל לא).

      אפרופו גדעון, אשתף אותך גם בדעה שלי לגביו – לתפיסתי, שמו המקורי של גדעון היה ירובעל, באותה צורה של "ירושלם" שגם קנוהל מסביר – (האיש ש)ברא בעל. בעיניי, זה הרבה יותר מסתדר מאשר מדרש שם כמו "האיש שרב עם בעל".
      לעומת זאת, ברור בעיניי שהשם גדעון הוא הוא השם החדש, שנוסף לגדעון כתוצאה מפועלו – *גדיעת* האשרה. למה המקרא מבלבל באיזה שם קדם למה? כי נראה לי הגיוני שיותר קשה להסביר שם תיאופורי שכולל מרכיב כמו "בעל" בצורה שלילית, וזה יכול היה להתווסף רק כ"תוצאה" של מעשה כלשהו.
      מה דעתך על זה?

  • Oded Israeli עודד ישראלי  On יולי 15, 2015 at 22:27

    אכן, הזהירות והצניעות עניין חשוב, אבל במקרה זה היה לי כיוון כללי – החשד שיש פה ערבוב של שני מזמורים – וכדי להוכיח את החשד הכללי ולברר אותו היה צורך להפריד את הפסוקים ולנסות לחבר אותם לשני מזמורים קוהורנטיים באופן האמין והמשכנע ביותר האפשרי, ומה שהצעתי לעיל זה הכי אמין שיצא לי בנתיים (אני כמובן לא מתחייב על כל מילה [למשל, אולי היה כתוב "אל לנו אלוהים למושעות" במקום "אל למושעות" וכיו"ב], ואפשר שסדר הפסוקים במזמור הקדום מבניהם היה קצת אחר, אבל בהחלט נראה לי שהשחזור דומה למקור)…

    לגבי המילה "שי" – מדובר כנראה במילה קדומה מאוד דווקא, שהיתה מוכרת בכנען עוד בתקופת ה-LB, כפי שעולה מכתובת הקדשה על פח שנמצא בלכיש:

    http://www.imj.org.il/imagine/galleries/viewItemH.asp?case=14&itemNum=362973

    ברם, במקרא היא מופיעה רק עוד שתי פעמים בלבד – גם בשני המקרים האחרים ברור שמדובר על "הובלת שי" למקדש ירושלים, ובאחד אף מוזכר גם כוש… אי לכך הטענה של כנוהל לפיה ירושלים היא תוספת מאוחרת פה מאוד לא סבירה, ודחוקה גם הטענה לפיה את "כוש" הנזכר פה צריך לקשור דווקא לשבטי מדיין-כושן ולא לשושלת הכושית ששלטה במצרים… זה פשוט נראה סביר יותר שהמשורר שכתב את הקטע הנ"ל תהילים ס"ח הוא גם זה שכתב את מזמור ע"ו – או לפחות הכיר אותו (וכך נראה שגם ישעיהו הכיר את שני המזמורים) – ואני מזכיר שוב גם את הדמיון הכללי בין המזמורים והנבואה של ישעיהו:

    תהילים ע"ו:

    "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים; בְּיִשְׂרָאֵל, גָּדוֹל שְׁמוֹ.
    וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.
    שָׁמָּה, שִׁבַּר רִשְׁפֵי-קָשֶׁת; מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה.
    […]
    מִגַּעֲרָתְךָ, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב; נִרְדָּם, וְרֶכֶב וָסוּס.
    אַתָּה, נוֹרָא אַתָּה–וּמִי-יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ; מֵאָז אַפֶּךָ.
    מִשָּׁמַיִם, הִשְׁמַעְתָּ דִּין; אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה.
    בְּקוּם-לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים– לְהוֹשִׁיעַ כָּל-עַנְוֵי-אֶרֶץ סֶלָה.
    כִּי-חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ; שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר.
    נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-סְבִיבָיו–יֹבִילוּ שַׁי, לַמּוֹרָא.
    יִבְצֹר, רוּחַ נְגִידִים; נוֹרָא, לְמַלְכֵי-אָרֶץ."

    הקטע המשוחזר בתהילים ס"ח:

    " יָקוּם אֱלֹהִים, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו, וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו
    […]
    מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים – זַמְּרוּ לָאֲדֹנָי סֶלָה; לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי
    שְׁמֵי-קֶדֶם – הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ, קוֹל עֹז.
    גְעַר חַיַּת קָנֶה, יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם – כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו, לֵאלֹהִים;
    להֵיכָלְךָ, עַל-יְרוּשָׁלִָם – לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי.
    נוֹרָא אֱלֹהִים, מִמִּקְדָּשֶׁיךָ;
    אֵל יִשְׂרָאֵל – הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם;".

    הנבואה בישעיהו י"ח:

    ""הוֹי אֶרֶץ, צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם…
    ..בָּעֵת הַהִיא יוּבַל-שַׁי לַיהוָה צְבָאוֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, וּמֵעַם נוֹרָא, מִן-הוּא וָהָלְאָה; גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל-מְקוֹם שֵׁם-יְהוָה צְבָאוֹת, הַר-צִיּוֹן"

    לגבי ירובעל – גדעון, לדעתי אתה צודק. גדעון זה כנראה כינוי ספרותי בגלל "גדיעת האשרה" ובאשר לירובעל זה כנראה השם המקורי של הגיבור הקדום – ואכן כנראה מדובר בשם שאמור להגיד שבעל "ירה-ברא" אותו, או שאולי "ירבה" אותו (כמו "ירובעם")… הסיפור אגב נראה כמו הגרסא הכנענית, העויינת, למפגש עם המדיינים – וזאת להבדיל מהגרסא של סיפור דבורה, שבה עלית חבר הקייני (כנראה עם אלוהיו המיליטנטי) היא ברכה רצינית… בסופו של גבר נראה לי שסיפורי המקרא מכילים לעיתים גרסאות שונות שנכתבו מפרספקטיבות שונות לאותם ארועים (כך כנראה סיפור המלחמה של יהושוע במי מרום הוא למעשה גרסת הקבוצה שעלתה מהמדבר לאותה מלחמה על "מי-מגידו" שמתאר סיפור דבורה על פי גרסת היושבים הותיקים [כנראה הקישון הנזכר שם הוא דווקא נחל תבור, על יד תל כיסאן, ו"מרוז" הארורה היא "מרום"])…

  • Oded Israeli עודד ישראלי  On יולי 17, 2015 at 00:15

    "פח שנמצא בלכיש" = פך, שנמצא בלכיש… כמובן… וסליחה על שאר האלמנטים של דיסלקציה בתגובתי האחרונה… וכמו כן חשוב לציין שכאשר כתבתי "תל כיסאן" זו היתה טעות (מסתבר שתל כיסאן הוא שם של אתר אחר בצפון עמק זבולון), התכוונתי לתל קשיון (בערבית "תל קסיום", כך מסתבר) שסמוך לנחל תבור, ליד כפר תבור:

    http://amudanan.co.il/#!wiki=P224943

    וראה:

    http://www.kotar.co.il/kotarapp/index/Chapter.aspx?nBookID=94382907&nTocEntryID=94384887

    (בהמשך לדעה המופיעה פה, אני מציע שגם נחל תבור הזורם מזרחה אל הבקעה – לכיוון הבשן – נחשב "נחל קישון", ואפשר שסיסרא פותה לרדוף אחר כוחות שנסוגו במורד הנחל לכיוון הבקעה והבשן, כדרכם של עורב וזאב שנמלטו מגדעון, ואחר הותקף מאחור על ידי כוחות שארבו בהר תבור)

    באשר לדעותיי לגבי התפתחות הדת הקדומה בישראל ועל לספרו הקודם (המוצלח הרבה יותר) של פרופ' קנוהל – אתה יכול לקרוא תגובה מאוד מפורטת שלי (ואולי גם תגובה קצרה שלו לתגובתי) מתחת לפוסט הבא, שעוסק בספרו הקודם. ונדמה לי שתמצא שם גם כמה נקודות שהוא העלה אח"כ בספרו האחרון – עם פרשנות שונה משלי – בעניין האל שמוצא את עמו בישימון ופולחן העגל, למשל:

    http://tomerpersico.com/2008/08/31/where-we-came-from-on-israel-knohl-new-book/

    עוד דיון חביב בעניין התפתחות הדת הישראלית הקדומה – הפעם תוך התמקדות באשרה – תמצא כאן, בארכיון של פורום ארכיאולוגיה ז"ל:

    http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1943&messageid=153651851

  • Oded Israeli עודד ישראלי  On יולי 30, 2015 at 05:46

    ואגב, עוד דבר שלא מספיק חושבים עליו, לדעתי, כאשר מדברים על התפתחות הדת היהודית הקדומה ועל התפתחות הטקסט המקראי עצמו הוא ההשפעה של היבוסים-חיתים יושבי ירושלים…

    ירושלים, בסופו של דבר, היתה המקום המרכזי שבו עמד המקדש עם ארון הברית ובו עובדה הדת היהודית במהלך ימי בית ראשון ובעיקר בסופם – אחרי חורבן ממלכת ישראל – והיא גם המקום שאליו נקבצו ובו נערכו מרבית הטקסטים המקראיים בסוף ימי בית ראשון (וכמובן גם בתחילת ימי בית שני)…

    לפיכך, כאשר נכתב "וְאֶת-הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא-יָכְלוּ בְנֵי-יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ט' 63) – ו-או כאשר מסופר שמקדש ה' בכבודו ובעצמו הוקם על מקום גורן הארווניה היבוסי (שאולי הוא גם "אוריה החיתי" בעלה הראשון של אם שלמה) בספר שמ"ב פרק כ"ד – כדאי להתחיל לחשוב האם אין איזו תרומה חיתית-יבוסית משמעותית ליהדות ולמקרא, תרומה שנבעה מהחיים המשותפים וההתערבבות עם היבוסים בתוך סיר הלחץ הירושלמי הקטן לאורך הדורות…

    שני מאמרים מעניינים על התרומה החיתית-יבוסית האפשרית לדת ישראל ולכתיבת חלקים מהמקרא תוכל למצוא כאן:

    http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14167

    וגם כאן:

    https://no666.wordpress.com/2010/05/05/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F/

    אני, אגב, כבר מזמן חושד שאותו סופר J' אשר כתב את המשל והשנינה בסיפורי אדם וחווה בגן עדן ובסיפור קין והבל, היה יבוסי "עוכר ישראל" – אבל על כך אולי בפעם אחרת… 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: