סליחה, שתיקה וכוס שבורה

סליחה

לקראת יום כיפור אנו מבקשים סליחה מחברינו, מאנשים שאנו מכירים, מאנשים שאנו מדברים איתם (או שדיברנו עמם בעבר). זהו הנוהג, ולמרות שהמילה "סליחה" אינה אלא כמה הברות שיוצאות לנו מהפה, לא לכולם קל עם המושג הזה.

אולם, ישנה סליחה שלכאורה היא קלה יותר – הסליחה שאינה מצריכה הוצאת אף הגה מפינו – הסליחה ממי שאינו שומע אותנו. וזוהי דווקא הסליחה הקשה הרבה יותר, שרבים מתעלמים ממנה. חלקנו אולי מכנים את המושג הזה כ"המקום" – מי שירצה יראה בו את אלוהים בכבודו ובעצמו, אולם לדעתי המקום הוא באמת – ה מ ק ו ם, העולם בו אנו חיים – וכל כולו אינו אלא מכלול אלוהי אחד גדול. מי שרואה בחטאים ש"בין אדם למקום" כחטאים הנוגעים להלכות הנוגעות לקיום מצוות בלבד מפספס את כל מי, או מה, שאנו עושים לו עוול יום-יום, משום סגנון חיינו. ואולי אינני בוחרים לשנות את סגנון החיים, אך לדעתי אסור לנו לשכוח כי רמת החיים שלנו לא פעם אחת באה על חשבון רמת חיים של אנשים אחרים.

אני מבקש סליחה מכל אותם ניצולי שואה, הלומי קרב ומשפחות שכולות שעל חשבון סבלם אני חי כאן, ומכל אותם שכירים שחיים בתנאים מחפירים, באפריקה ובאסיה, הכורים, מתיכים, ומייצרים את הבגדים את המכשירים האלקטרונים בהם אני משתמש, שעמלים להכין את הבגדים אותם אני לובש, החיים תחת שלטונות איומים ונוראיים המנצלים הזדמנויות כלכליות על חשבונם.

אני מבקש סליחה מן הטבע – מהחיות הסובלות כדי שאוכל אותן ואלבש את עורן, מהים והאדמה המזוהמים ממפעלים שבסופו של דבר מספקים צרכים הגנתיים כאלו או אחרים, מכל היערות הנפלאים שנכרתו ומכל ההרים שרוסקו לכדי גרגרים דקיקים בכדי לייצר את חומרי הבניה לאותם הקירות המרכיבים את הבית בו אני שוכן.

נכון, אני לא אעבור לחיות באיזו מערה ולהתקיים מפירות הנושרים מעצים, ונכון, אני לא אנטוש את השימוש במכשירים אלקטרונים כאלו ואחרים – אבל יודעים מה? אולי אדע להשתמש בכל אחד מהם קצת יותר בתבונה, ופחות בבזבזנות. מעצם המודעות לעוולות האלה, גם אם אין ביכולתי להפסיק אותם, אני יכול, במעט, לשפר את העולם סביבי, ולחיות חיים הגונים יותר לא רק עם האנשים סביבי, אלא גם עם המקום עצמו.

שתיקה

עם צום או בלי צום, יש משהו מאוד מיוחד בעיניי בערב יום הכיפורים, שגורם לי לאהוב את היום הזה. עם כל השׂאון וההמולה של המוני האנשים בחוץ, זהו יום של דממה. הדממה הזו מתבטאת בעצירה מיוחדת של המנגנונים שלא תלויים בנו – הרמזורים מהבהבים, תנועת המכוניות עוצרת, הכל מאט לכדי עצירה.

בכל שנה בערב יום הכיפורים אני הולך אל אחי הבכור, ובדרך אליו אני תמיד בוחר להאריך את דרכי, עושה סיבובים ופיתולים בדרך וּמשתדל לספוג כמה שיותר. אותו הדבר תופס, כמובן, גם בדרך חזרה הביתה. ואמנם רגליי נעות, וכמותם גם רגליהם של אלפים רבים – אך העולם כולו, בעיניי, עוצר מלכת. גם בבוקר למחרת, אני לרוב לא נשאר במיטה למשך זמן רב, ומשתדל גם באותו היום לתת לאוירה המיוחדת הזו לשרור על לבי.

לפני שנים רבות, בגלגול אחר של חיי, הכרתי אדם שעתה נראה בעיניי נוראי בתכליתו. אולם אם ישנה תובנה אחת שכן אמצתי מתקופת היכרותנו, היא שערב יום-הכיפורים תמיד יהיה הערב הראשון בו נרגיש כי לפתע קר להסתובב בחוץ, בלילה, עם בגדים קצרים. לפתע אנו חווים על בשרנו כי החורף ממשמש וּבא.

כוס

ישנו שיר יפהפה של יונתן רטוש, "כּוֹס", שלדעתי מתאים במיוחד ליום-הכיפורים. יונתן רטוש, אבי "הועד לגבוש הנוער העברי", דמות שנתנה השראה לחזון הלאום העברי, שעם כל הנפלא שברעיון הזה למדתי גם לא להסכים עם כל-כך הרבה רבדים מרעיונותיו, היה יותר מכל משורר דגול, זיקתו אל השפה העברית מעוררת בי התרגשות ופליאה מחדש.

כּוֹס / יונתן רטוש

כִּמְעַט בָּרוּר שֶׁאֶפְשָּׁר לְתַקֵּן

כִּמְעַט כָּל שְׁגִיאָה שֶׁשָּׁגִיתָ –

     לְמָשָּׁל,

          אִם שָׁבַרְתָּ כּוֹס

          תִּזָּהֵר הֵיטֵב הֵיטֵב בַּחֲבֶרְתָּהּ

          – אִם הִיא שֹׁוָה בְּעֵינֶיךָ

          וְכַדָאִית בְּטֹרַח הַזְּהִירוּת

אֲבַל מַה לָּזֶה וּלְכַפָּרָה

עַל הַכּוֹס הָאַחַת הַהֵיא

     שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְאֵין לָהּ תַּקָּנָה,

     שֶׁנִּשְׁבְּרָה לְלֹא תַּקָּנָה,

     שֶׁנִּשְׁבְּרָה

          רְסִיסִים רְסִיסִים –

     חַדּוּדִים מְחַתְּכִים כֻּלָהּ –

הָאוֹרְבִים לְכַף רַגְלְךָ הַיְחֵפָה

בְּרִדְתְּךָ לְתֻמְּךָ מִן הַמִּטָּה –

– אוּלַי אֵין לְךָ מְסֻכָּן מֵהֶם –

          מַזָּל שֶׁיֵּשׁ סְמַרְטוּטִים

                    טוֹבִים טוֹבִים

                    וִיעִילִים

               לְנַגֵּב אֶת הַרִצְפַּה

                    הֵיטֵב הֵיטֵב –

וְנַעֲלֵי בַּיִת

     – לְמִינֵיהֶן –

     מְצוּיִים בְּכָל חָנוּת

          כִּמְעַט בְּאֶפֶס מְחִיר וְטִרְחָה –

סוֹף סוֹף דֶבֶק זִגוּגִיּוֹת לֹא יִסְכֹּן

כִּי אִם לִשְׁבָרִים גְּדוֹלִים

          כִּמְעַט שְׁלֵמִים כְּבַיָכוֹל –

                    – אֵין אַתָּה יָכוֹל

                              (בְּכָל הַיְּעִילוּת)

               לֶאֱסֹף אֶת כֹּל

               הַנְּפוּצוֹת תֻּמָּם –

וְגַם הַדֶּבֶק הַמּוֹאִיל אֵי כָּךְ לְהוֹעִיל

          תָּמִיד הוּא נִּכָּר אֵי כָּךְ,

     וְתָמִיד, מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת זָר

          יִדְבַּק בָּהּ בַּכּוֹס – וְלוּא יָפָה –

                    לְלֹא הִתְחַשֵּׁב,

          יִדְבַּק בָּהּ מַעֲשֵׂה-חוֹשֵׁב

                              כְּבַיָכוֹל –

וְלָמָּה זֶה נָהִימָה

               נָרִים –

          נֵשְׁתְּ לְחַיִּים

     מִן הַכּוֹס שֶׁנִּשְׁטְפָה

          רְסִיסִים רְסִיסִים –

גמר חתימה טובה.

חולון, ט' בתשרי, ה'תשע"ד.